שמואל אבא קלורמן

נולד בעיירה קאמין קושירסק בפולין. משפחתו היתה מהמשפחות הוותיקות והמבוססות בעיירה. קיבל חינוך לאומי בבית הוריו. בגיל צעיר הצטרף לבית"ר והחל לרקום את חלום העלייה לארץ-ישראל. אולם פרוץ המלחמה קטע את חלומותיו. בקיץ 1942 חיסלו הנאצים את היהודים שבעיירות פולין המזרחית לשעבר, וגורל זה נפל גם בחלקה של עיירתו.

היה מראשוני היוצאים ליערות כדי להצטרף לפרטיזנים. יחד עם שלושת האחים לבית צביבל ועם צעירים נוספים הוא יצא מהגטו בקיץ 1942 במסגרת קבוצה שפעלה באופן עצמאי. בכוחות עצמם השיגו נערים אלה את הנשק הראשון. כדי להפחיד את האיכרים שהסתירו בבתיהם כלי נשק, גילפו ענפי עצים בצורת רובה; כך הפחידו את האיכר וכפו עליו לתת להם את הנשק שהחביא. בנשק החם שהיה ברשותם יצאו לנקום בכפריים אשר הלשינו על יהודים שהסתתרו, או רצחו יהודים בעצמם. פחד הנוקמים נפל על הכפריים, והם נרתעו מלמסור יהודים לשלטונות. קבוצתו פעלה, תכננה וביצעה פעולות נגד הגרמנים. היא אף התמידה בפעולות נקם נגד משתפי הפעולה עם הגרמנים; הייתה זו הדרך הנכונה להרתיע אותם מלפגוע ביהודים שהצליחו להימלט מהטבח בעיירות הסמוכות וחיפשו מסתור ביער.

למרות גילו הצעיר בלט בקבוצה, הן בתכנון הפעולות והן בביצוען. מראשית דרכו כלוחם הוא הצטיין בכשרונו ובנועזותו. בראשית החורף כבר מנתה הקבוצה שמונה-עשר אנשים; כולם היו חמושים ומצוידים בלבוש חם, והיה להם די מזון ואף סוס ועגלה. אולם הם ידעו היטב כי יקשה עליהם לשרוד כיחידה עצמאית בתנאי החורף הקשים. המזל האיר להם פנים; בוקר אחד, בשובם ממבצע לילי אל מחבואם שבעובי היער, נתקלו בחוליית פרטיזנים מיחידתו של קרוק - יחידה שבסיסה היה ביער קוחוב. הסתבר כי גם בקרב הפרטיזנים פשטו השמועות על קבוצת הנוקמים שהטילה אימה על הכפריים בסביבה. לאחר משא ומתן קצר צורפה הקבוצה למחנה קרוק.

דרכו כפרטיזן מן המניין הייתה רצופה בפעולות קרביות רבות מספור. בין הפעולות ניתן לציין חבלה בפסי רכבת, מיקוש רכבות שהעבירו תגבורות ואספקה מזרחה אל החזית, שרֵפת גשרים על דרכי המעבר שהקיפו את היערות, התקפה על תחנות משטרה ועוד.

על הצטיינותו בפעולות אלו הוענקו לו עיטורי "הדגל האדום" ו"מדלייה למען הניצחון".

לאחר השחרור פנה יחד עם כמה מחבריו לעיירה שנולד בה. הם נקמו את נקמתם בכמה ממשתפי הפעולה שהיו אחראים לרצח יהודים, לרבות בני משפחותיהם. לאחר מכן הגיעו אל העיר רובנה, שם התרכזו שרידי היהודים מווהלין ומפולסיה. הוא סיכם עם אביו כי ביום חיסול הגטו תברח המשפחה לכפר הסמוך; שם ימצאו מחסה אצל איוון, איכר גוי וידיד המשפחה, ואחר כך יבוא הבן לקחת אותם ליער. למחרת חיסול הגטו הגיע כפרטיזן לבית האיכר. האיכר אמר לו כי הם נרצחו ביום הקודם על ידי המיליציה האוקראינית. עד ליום מותו היה שרוי בספק שמא היה זה "הידיד", איוון, אשר רצח את בני משפחתו. האיכר אף הצביע על תלולית עפר בחצרו ואמר כי "זהו הקבר", וכי במקום זה הוטמנו גופות הוריו של אבא, אחותו בת העשר, שני אחיו בני החמש והשבע, הדודה ובנה בן השמונה.

ב-1944 חלה ואושפז. הוא אף איבד את הכרתו. לאחר התאוששותו הוא סיפר כי " ...לפתע נגלתה אימי בחלום, ואמרה לי: "לא די שנהרגנו, למה עוד עוברים עגלות וסוסים על הקבר שלנו?!..." . הוא יצא לכפר, ושם הובילה אותו אשתו של איוון למקום שונה מתלולית העפר שבחצר האיכר; היא טענה כי שם נמצא הקבר. ואכן, במקום עברו סוסים ועגלות. הוא תקע יתד במקום הקבר בתקווה כי יוכל אי פעם לשוב אליו.

לאחר שחרורו מהפרטיזנים הצטרף לפעילי תנועת "הבריחה" ופעל במסגרת האצ"ל באירופה. הוא השתקע בארצות-הברית וחיכה להזדמנות נאותה לחזור למקום הקבר. עם הפרסטרויקה של שנות התשעים ניתן היה לחזור למקום. מתוך רצון לאתר את הקברים של בני משפחותיהם ואת קברי אנשי העיירה יצא עם אשתו זיסל באוגוסט 1990 עם קבוצה של ניצולי העיירה לביקור בה. הוא המשיך בחיפושיו, ובעזרתו של ישיש אחד אותר קבר האחים של משפחת קלורמן-דרייצין. הקבר נפתח ונמצאו בו שבע גולגלות, מהן שלוש של מבוגרים וארבע של ילדים. נמצאו גם השיניים התותבות של האם מנוחה, וכן חלק מהיתד שהוא תקע במקום ב-1944. כל השרידים הוכנסו לארגז והועברו לקבר האחים של יהודי קאמין קושירסק שבבית העלמין בעיירה.

במאי 1991 יצאו שוב עם זיסל לקאמין קושירסק יחד עם אברהם ביבר; מטרתם הייתה לאסוף את העצמות ולהעלותן לקבורה בארץ. ב-21 במאי 1991 (ח' בסיוון תשנ"א), בטקס מרגש ומרשים, הובאו קדושי משפחת קלורמן-דרייצין למנוחת עולמים בבית העלמין שבקרית-שאול . בלוויה נכחו רבה הראשי של תל-אביב-יפו הרב ישראל לאו, היושב-ראש דאז של הכנסת דב שילנסקי, ידידים וחברים, בני המשפחה ויוצאי העיירה. ב-17 בדצמבר 1991 (י' בטבת תשנ"ב) נערך טקס גילוי המצבה על קברם. המצבה תוכננה על ידי נכדתה של פראדל דרייצין ז"ל, לימור. המצבה הוקדשה גם לזכרם של קדושי קאמין קושירסק והסביבה שנרצחו בשואה, וכן לזכר הלוחמים היהודים באזור שנפלו בקרב במלחמתם נגד הנאצים ועוזריהם.
נפטר בארצות הברית בשבט תשנ"ה (11 לינואר 1995), בהיותו בן שבעים ושתיים. הובא לקבורה בסמוך לחלקת הקבר, שהביא אליה את בני משפחתו באדמת ארץ-ישראל.