צבי אבן

נולד ב-1924 בוינה, אוסטריה, למשפחה מהמעמד הבינוני, בעלת שורשים יהודיים עמוקים. למד בגימנסיה ריאלית, והצטרף לתנועת נוער ציונית (הצופים היהודיים). עם כניסת הצבא הגרמני לאוסטריה נפגעה משפחתו כרבות אחרות מרדיפות היהודים. אביו פוטר מעבודתו ללא פצויים, הוא ואחיו גורשו מבתי הספר ועוד. היה להם ברור שעליהם לעזוב את וינה בהקדם האפשרי. תורים ארוכים של אלפי נרדפים ניסו להשיג ויזות לארץ ישראל, ארה"ב, שווייץ, בלגיה ועוד ורובם לא נענו. אחרי חודשים של יאוש וחוסר אונים, החליטה אמו לשלוח אותו ואת אחיו בן העשר לקרובים באנטוורפן על ידי מבריחי גבול תמורת תשלום גדול. כעבור מספר חודשים הצליחו גם ההורים להגיע אחרי מעבר גבול מסוכן. תוך פחות משנתיים מצאו עצמם שוב במצב דומה, כאשר ב-10 במאי 1940 פלשו הגרמנים לצרפת, בלגיה והולנד. עם פלישת הגרמנים הוציאה ממשלת בלגיה צו מעצר נגד כל גבר יהודי פליט גרמניה ואוסטריה בתור אזרח אויב. בהיותו מתחת לגיל 16 לא נעצר, אבל את אביו שלחו למחנה שבויים בGurs- בדרום צרפת, בתנאים בלתי אנושיים. יחד עם אימו ואחיו עלו על רכבת עמוסה לצרפת, בתקוה להמלט מהצבא הגרמני. אחרי ימים ולילות של הפצצות כבדות נכנס הצבא הגרמני ופקד על כל הפליטים לחזור למקום מגוריהם. דרך קרובים בשוויץ יצרו קשר עם אבי המשפחה, שהצליח לצאת מהמחנה ולהצטרף לקרובים בלגים בעיירה קטנה בקרבת חוף הים התיכון. בראשית 1941 התכוננו הנאצים לכבוש את בריטניה. עיר הנמל אנטוורפן הייתה אחד הבסיסים העיקריים למבצע זה. בכל לילה שמענו את רעש המטוסים בגרמנים בדרכם להפציץ את ערי בריטניה. הנאצים החליטו לפנות את כל היהודים הזרים מאנטוורפן והם קיבלו צו מהמשטרה להתייצב עם מזוודה אחת כדי "ליישב אתכם מחדש בפנים הארץ". למרות היותו רק בן 16 החל לפעול להצלת משפחתו. בעזרת חברים בסניף התנועה בבריסל השיג חוזה שכירות של דירה בבעלותם, אותו הציג בפני השלטונות וזו נרשמה ככתובתם החדשה. כתושבי בריסל קיבלו היתר מהגרמנים לבקר בפריס ויצאו לשם למחרת בפב' 41. אחרי שבועות של נסיונות שוא לקבל רשיון מעבר לשטח הלא-כבוש (אזור וישי) החליטו לעבור את הגבול באופן בלתי חוקי בעזרת מבריחים והגיעו לעיירה בה התגורר אביו בבית קרובי אימו, שהגיעו לשם מאנטוורפן בזמן הכיבוש. הארי החל ללמוד בבי"ס תיכון צרפתי ותוך שנה השתלב בתרבות ובחברה הצרפתית. קנה לעצמו חברים חדשים והחל גם להיות פעיל בתנועת הצופים היהודים (E.I.F.) והשתתף בהכנות למחנה קיץ בהרים במרכז צרפת (Auvergne). ביולי 42 הסכימה ממשלת וישי למסור לידי הגרמנים את כל היהודים הזרים והוא ומשפחתו היו כלולים ברשימת גירוש. שוב היה צריך לפעול להצלתו והצלת משפחתו ופנה פעם נוספת לחבריו וביקש את עזרתם ואכן אלה נענו לבקשתו. אחת מידידותיו הציעה לו בהסכמת הוריה מקלט בבית הקיץ שלהם לחוף הים לשם עברו אימו ואחיו בן ה-14. הוא עצמו החל לעבוד בחווה חקלאית בהרים ליד מחנה הקיץ שהתקיים שם שנה קודם לכן. כעבור כמה שבועות נעצר ונלקח לבית הכלא בעיר Rodez. אחרי שבועות של מעצר וחקירות בתנאים בלתי אנושיים, הוחלט שהוא מועמד לגירוש. כבול באזיקים בין שני שוטרים הובל ברכבת למחנה הרכוז ב-Rivesaltes, בקרבת הגבול הספרדי, שם רוכזו אלפי יהודים מועמדים לגרוש למחנות המות, בצפיפות, עליבות ויאוש. בוקר אחד נלקח על ידי אחד השומרים אל משרד מפקד המחנה. לתדהמתו קיבל אותו המפקד בעצמו בלבביות רבה, כשהוא מתייחס אליו כארוסה של הידידה שהציעה לו את בית הקיץ של הוריה, שהיתה בת אחיו של פקיד בכיר בממשלת וישי. המפקד הבטיח לו שלא יגרשו אותו ותנאי מעצרו ישתפרו ואפילו ירשו לו לצאת מהמחנה לתקופות קצרות בתנאי שלא יברח וכך היה. בנובמבר 1942 נחתו צבאות הברית בצפון אפריקה. מיד ביטלו הגרמנים את ההסכם עם ממשלת וישי והודיעו על כיבוש כל האזור שבשלטונה. הוא פנה אל מפקד המחנה, ששלח אותו מיד לחפשי. חזר והצטרף למשפחתו וכששמע ברדיו שממשלת איטליה, הכריזה מלחמה נגד צרפת וקיבלה אזור כיבוש בפרובנס ומחוזות האלפים החליט לנסוע לעיר גרנובל. בדיעבד התברר שהייתה זו החלטה נכונה שכן האיטלקים לא שיתפו פעולה עם הגרמנים בהשמדת היהודים. אמנם עתה חשו יותר בטחון, אך הארי החליט שאין להמתין לבאות בחוסר מעשה אלא חייבים להתכונן לקראת סכנות העתיד. באזור האיטלקי התקבצו עשרות אלפי פליטים יהודים וביניהם רבים מחברי בתנועת הצופים היהודים (F.F.I.). הוחלט להקים ארגון של מחתרת יהודית שלימים נודעה בשם Organisation Juive de Combat(O.J.C.), זרוע של המחתרת הצרפתית (E.I.F.). המטרה העיקרית היתה להציל חיי יהודים. בראשית שנת 1943 השיג תעודות ומסמכים בזהות לא יהודית, בשם Henri Fran?ois Perrin, יליד אלג'יריה, שלא הייתה עוד באחיזת הגרמנים וכך יכול היה לנוע באזור באופן חופשי, כשהוא פועל לארגן רשת בטחון ליהודים בדרכים שונות: הנפקת תעודות לא יהודיות, מציאת מקומות מסתור בכפרים מרוחקים בהרים לאלה שלא יכלו להשתמש בזהות צרפתית והברחת ילדים וקשישים לשוויצריה, לאור שינוי חיובי במדיניותה כלפי פליטים יהודים שהצליחו לחצות את גבולה. בין הנערים האלה היה גם אחיו, שמצא מקלט בכפר במרכז האלפים השוויצרים. באזור הררי זה פעלה המחתרת הצרפתית (Resistance) והוא החליט להצטרף אל שורותיה. בסיום המלחמה השתתף במצעד הנצחון בגרנובל, אולם אז התחיל להגיע מידע מפורט מחיילים אמריקאיים על היקף השואה. באוגוסט 1945 עלה עם משפחתו וחברי המחתרת היהודית, על האניה בנמל מרסיי. אחרי עגינה בנמל גנואה, שם הצטרפו אליהם ניצולים צעירים ממחנות ההשמדה, לבושים עדיין במדי הפסים, הגיעו לנמל חיפה. עד מהרה הסתגל לסביבתו החדשה ותוך שנה אחת היה לישראלי לכל דבר. נתקבל לשנה שניה בטכניון וגם עבד לפרנסתו. שרת בארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם בג'נבה ואח"כ כ-10 שנים בחברת "של" הרב-לאומית ו-4 שנים בשרות החוץ הישראלי בניו-יורק. בשנים האחרונות הקדיש זמן רב להעביר את זכרונותיו לדור הצעיר ולחוקרי השואה, במסירת עדות ובהרצאות במוסדות כגון "יד ושם", מכון שפילברג, בית לוחמי הגטאות ובסמינרים לקבוצות מארצות רבות, באנגלית, בצרפתית, בגרמנית ובעברית.