יון לזרוביץ דגן

נולד במוגילוב-פדולסקי בברית המועצות (אוקראינה) בשנת 1925. בגיל 3 נתייתם מאביו וגדל כבן יחיד.

בגיל 16, עם פרוץ המלחמה, הצטרף לגדוד חי"ר בדיביזיה 130 - היחידה הצבאית שלחמה באיזור. השתתף בקרבות הנסיגה עד העיר אומן. שם נפצע ברגלו ונשאר בכיתור גרמני תשעה עשר יום. בכוחות מותשים צלח את נהר הדנייפר לעבר גדתו המזרחית באזור שבין קריוקוב וקרימנצ'וג, עבר את קו החזית בעזרת איכרים אוקראיניים והגיע לפולטבה שם חבר עם כוחות הצבא האדום.

אושפז למשך כחמישה חודשים. לאחר התאוששות בכפר קטן בין באטומי וקוטאיסי שבגרוזיה, ביקש לחזור ללחימה, והוא רק בן 17. מונה למפקד מחלקת סיירים ברכבת משוריינת מס' 42 בצפון קווקז. בגין לחימתו בקרבות הבלימה עוטר באות הדגל האדום ומדליית העוז.

​ב-14 לאוקטובר 1942 נפצע שנית ולאחר החלמה הופנה לבית-הספר הראשון לשריון בצ'רצ'יק שליד טשקנט באוזבקיסטן, ובסיימו את הכשרתו שם במרץ 1944, שובץ כמפקד טנק בחטיבת שריון המובחרת (הגוורדיה) השנייה, העצמאית, המיוחדת לפריצה, בחזית הבילרוסית השלישית. השתתף בקרבות בין ויטבסק לאורשה. בימים בין 8 ל-13 ביולי 1944 כמפקד מחלקת שריון בדרגת סגן-משנה,

השתתף בקרבות רחוב בווילנה, שנוהלו בשטח בנוי, בינות לבתים, בעקשנות וחירוף נפש. הטנק שלו נפגע, הוא קפץ לטנק אחר והמשיך בקרב. בסוף יולי צלח את הנהר נימן כשמחלקת הטנקים שלו הייתה בין הראשונות שעלתה על הגדה המערבית והתקדמה צפונה לעבר קובנה. התנגדות הגרמנים הייתה עקשנית מאוד ונערכו קרבות שריון עזים. הטנק בפיקודו השמיד ששה עשר טנקי אויב, בהם שמונה "פנתרים", "טייגר", שלושה T-4 וארבעה תומ"תים, ביניהם "פרדיננד". בנוסף לכך, השתלט על טנק אחד מסוג "פנתר" ותפסו שלל.

​היה בין הראשונים שחצו באוגוסט 1944, תוך קרב קשה, את הגבול עם פרוסיה המזרחית והעבירו את הלוחמה אל אדמת האויב. אז הועלה לדרגת סגן.

ב-21 בינואר 1945, בקרבת אינסטרבורג, פקד על פלוגת טנקים שצוותה משאריות של יחידות שונות. אנשיה סרבו להישמע לפקודת לנוע מרוב פחד. הוא לחם לבדו ונפגע קשה מאוד.

בתום המלחמה, אחרי התאוששות ממושכת, למד רפואה באוניברסיטה בצ'רנובצי, התמחה באורטופדיה, ושילב את עבודתו המעשית כרופא עם קידום המדע הרפואי שבגינו הוענק לו תואר PHD ב-1965 ותואר פרופסור ב-1973. כתב ספר מדעי שנחשב לאבן פינה בתחומו.

בשנת 1977 מימש סוף-סוף את מאוויו הציוניים ועלה עם אשתו ועם בנו לישראל. עבד בקופת חולים לאומית כאורטופד מומחה מ-1978 עד ל-1998. כתב 12 ספרי שירה ופרוזה ברוסית. יצירותיו מתפרסמות לעיתים קרובות גם בעיתונים בשפה הרוסית. הצטרף לעמותת יד לשריון כחבר עמותה באמצע שנות ה-90 וחבר הנהלת מוזיאון הלוחם היהודי. סב גאה לשתי נכדות סטודנטיות ונכד שמשרת בצבא ההגנה לישראל.

בגין לחימתו בחזית הבילורוסית השלישית פעמיים הועמד לקבלת תואר גיבור בריה"מ, אך בשל האנטישמיות ששררה בצבא האדום, נאלץ "להסתפק" באות "הדגל האדום", 2 אותות "מלחמת המולדת הגדולה" ומדליית העוז.

אחרי נפילת "מסך הברזל" התאפשר גם לשלטונות פולין להביע את הכרתם בגבורתו בסיוע לכוחות צבא העם הפולני (שנתמך ע"י בעלי הברית) ולהעניק לו 2 עיטורים הנחשבים ביותר. גם רוסיה הפוסט-סובייטית העניקה לו אות "מלחמת המולדת הגדולה" נוסף, כפיצוי חלקי על הפלייתו לרעה בעת המלחמה.

נפטר בשנת 2017 ונקבר בבית העלמין בתל-אביב.