משה פלוסקר

נולד ביום כ"ג בתשרי תרע"ב (15.10.1911) בעיר לוצק, פלך ווהלין, רוסיה. במלחמת-העולם הראשונה נמלט עם אביו מפני הכובש הגרמני לעיר רובנה ושם למד בבית-הספר העברי "תרבות". אחרי הכיבוש הפולני, בתום המלחמה, חזר ללוצק. משמת אביו ואחותו הבכורה עלתה ארצה, נפל עליו עול פרנסת המשפחה. בשנת 1930 הצטרף לקיבוץ קלוסובה של "החלוץ" ו"הושאל" לכל פלוגה חדשה לעזור בסידורה ובכיבוש מקומות עבודה בשבילה.

עלה ארצה ב-30.10.1934, הצטרף ל"הגנה" ולקיבוץ גבעת השלושה. מטעם ה"הגנה" עבר קורס מ"כים במקצועות שונים. במשק מילא תפקיד חצרן. באחד הלילות, כששמר על אדמת המשק, נפצע בהתנגדותו לערבים, שבאו להצית את הגורן, ושכב שבועות אחדים בבית-החולים. מסיבות משפחתיות עבר בסוף 1936 לעבוד כמכונאי בבית-החרושת "שמן" בחיפה ומשגברו התקפות הערבים בתקופת מאורעות-הדמים תרצ"ו-תרצ"ט, נתמנה לקורפורל-הנוטרים במפעל.

בשנת 1943 התגייס לפי צו המוסדות לצבא הבריטי ושירת במחלקת התחבורה של חיל המהנדסים במצרים, במדבר המערבי ובאיטליה, שם השתתף גם בפעולות החיילים העבריים לעזרת שארית הפליטה וההעפלה.

מששוחרר מהצבא הבריטי, חזר ל"שמן", ובעת המאסרים ב"שבת השחורה" (ב-29.6.1946) הצליח להתחמק לחודש ימים לתל יוסף וניצל ממאסר.

בראשית מלחמת-העצמאות גויס לפלוגה הניידת של הנוטרים לאבטחת התחבורה בין אזור התעשייה ובין העיר חיפה, והופעתו וקור-רוחו נסכו הרגשת ביטחון ורוגע בנוסעים.

ביום י' באדר ב' תש"ח (21.3.1948), עת ליווה את אחת הנסיעות, כשחנה ליד בניני "סולל-בונה", נשמעה הקריאה: "מכונית-תופת הוכנסה לשטח!" יחד עם נוטרי סולל-בונה הרחיק את המכונית החשודה מהבנינים. שאר הנוטרים תפסו עמדת-מחסה מאחורי בניין והוא, כבקי במוקשים, משירותו בצבא הבריטי, רץ, על-אף אזהרת חבריו, אל המכונית כדי לנתק את הפתיל הבוער, אך לפני הגיעו אל המכונית התפוצץ המוקש והוא נהרג. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.