מוסא עבאדי

נולד לפרידה ונסים עבאדי  ב-17.9.1907 בגטו היהודי שבדמשק, סוריה, אמו נפטרה כשהיה בן 12 והוריה לקחו על עצמם את האחריות על חינוכו. הוא למד בבית ספר אליאנס, והשלים את לימודי בית הספר התיכון בבית ספר קתולי מחוץ לגטו היהודי בדמשק, שם פיתח אהבה לשפה, לתרבות, לתיאטרון ולספרות צרפתית. בשנת 1929 הגיע לפריז כסטודנט בעל מלגה והחל ללמוד בסורבון לקראת הוצאת תעודת הוראה בצרפתית, כשסיים את הלימודים חזר לארצו ושמש כמורה לצרפתית. בשנת 1933 חזר לפריז, החל בלימודים לדוקטורט בספרות צרפתית וכתב תזה אודות התיאטרון הצרפתי בימי הביניים. במקביל ללמודיו, השתתף כשחקן במספר הצגות של תיאטרון האוניברסיטה. קבוצת התיאטרון  הוזמנה להופיע במשך חמישה חודשים בתיאטרון הצרפתי של ניו יורק, ההצגה נחלה הצלחה והוא זכה לביקורות מצוינות. תקופה זו השפיעה על חייו בהמשך והתיאטרון נעשה עבורו מקור החיים והשראה הן כמר מרסל שהפעיל את רשת מרסל בזמן המלחמה והן כמבקר תיאטרון ומנחה תוכנית רדיו בנושא תיאטרון, לאחר המלחמה. בשנת 1939 הכיר את אודט רוזנסטוק והשניים חיו כזוג.

במהלך מלחמת העולם השנייה, בשנת 1940, לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה, בעקבות ההגבלות שהטילו הגרמנים על היהודים, נאלץ לקטוע את לימודי הדוקטורט, עזב את פריז  ונמלט לניס שבדרום צרפת, שהייתה תחת משטר וישי באזור שנקרא "האזור החופשי", בו היהודים טרם נעצרו על ידי השלטון המקומי. בניס הצטרף לפרופסור גוסטב כהן שהירצה בנושא ספרות צרפתית, כשהוא מבצע קטעי משחק בהרצאותיו. בת זוגו - רוזנסטוק עבדה כרופאת ילדים בקליניקה של אוז"ה OSE - הארגון ההומניטרי היהודי שסייע לילדים ופליטים יהודים בזמן המלחמה ואחריה. באותה עת, עסק בהוראת השפה הצרפתית לפליטים היהודים הרבים שהגיעו לניס מרחבי אירופה בחיפוש אחר מקלט מרדיפות הנאצים. עיסוקם של בני הזוג סייע להם מאוחר יותר ליצירת קשר עם הורי ילדים בניסיון להצילם באמצעות הקמת רשת להצלת ילדים יהודים (רשת מרסל Réseau Marcel). 

כשהחלו לעצור יהודים, בעיקר יהודים שלא נולדו בצרפת, השתמש במסמכים מזויפים שלא העידו על מוצאו היהודי. 

בנובמבר 1942 נכנסו הכוחות האיטלקיים לאזור ניס, אשר האטו את החלת חוקי הגזע על היהודים ושליחתם לתאי הגזים, אך אווירת הפחד והחשש נשארה.

שני אירועים טראומטיים שכנעו אותו שיש מקום לחשש גדול לחיי היהודים והניעו אותו לנקוט יוזמה ולפעול:

באפריל 1942 היה עד לתקיפת אכזרית של אישה יהודיה על ידי ז'נדרמים צרפתיים לעיני ילדיה, בטיילת שבניס לנוכח עיני קהל גדול שלא התערב בנעשה. הוא נותר מזועזע מהאירוע והחליט שלא יוכל יותר לצפות מהצד במתרחש וכי עליו לפעול, אולם טרם גיבש תוכנית פעולה.

בתחילת 1943, בזמן הכיבוש האיטלקי, פגש כומר קתולי איטלקי - דון יוליו פניטנטי (Julio Penitenti) שחזר ממערכה בה הצטרף לכוחות הגרמניים שנלחמו בגבול הרוסי וסיפר לו על מעשי הזוועה של הגרמנים כלפי היהודים וכלפי ילדים יהודים בפרט והזהיר אותו שעם כניסת הגרמנים לאזור ניס, צפוי להם גורל דומה .

בעקבות זה, החליט עם זוגתו לפעול בדחיפות להצלת ילדים יהודים. הוא פנה לבישוף של ניס, פול רמון, (Paul Rémond), אשר סיפק לו חדר עבודה במשכנו, צייד אותו ברשימה של מוסדות קתוליים בהם ניתן יהיה להחביא ילדים, סייע לו בזיוף מסמכי זהות קתוליים לילדים. בעצת הבישוף בחר לעצמו שם בדוי - מרסל ומכאן שמה של הרשת- רשת מרסל. הבישוף צייד אותו במסמך הממנה אותו למפקח כללי על מוסדות החינוך של הבישופות בכל אזור ניס וכך היה יכול להסתובב בין המוסדות הקתוליים ולהכין את התשתית מבלי לעורר חשד, הוא ביקר במוסדות הקתוליים וקבל את הסכמתם להסתרת ילדים יהודים. הבישוף נתן גם לרוזנסטוק שם בדוי - "סילבי דלאטר" וצייד גם אותה במכתב מטעמו לפיו היא עובדת סוציאלית של המוסדות הקתוליים כך גם היא הייתה חופשיה להסתובב ולהכין תשתית לרשת מרסל. רוזנסטוק המשיכה את עבודתה כרופאה וניסתה לאתר משפחות שיאותו לקלוט ילדים יהודים. סייעו לה הכומר הפרוטסטנטי פייר גנייר  (Pierre Gagnier), הכומר של כנסיית ניס והכומר אדמונד אברארד (Edmond Evrard) מהכנסייה הבפטיסטית שבניס - שלימים זכו בתואר חסדי אומות עולם. הכמרים סיפקו רשימה של מקומות מסתור אצל משפחות והיא פנתה אליהן ואיתרה את המתאימים והמוכנים לקחת חלק בהסתרת הילדים.

הם הקימו תשתית לרשת מרסל מחודש יוני 1943 ועד חודש ספטמבר 1943, עת הכוחות האיטלקים  הוחלפו על ידי הגרמנים באזור ניס. הגרמנים החלו במעצרים אלימים של יהודים בקנה מידה גדול ושילוחם למחנות המוות. 

למרות הסכנה, הם הסתובבו באזור ואספו אליהם ילדים, סיפקו להם מסמכים מזויפים עם שמות בדויים שאינם בעלי צליל יהודי ושיננו להם באמצעות תרגול את זהותם הבדויה. הילדים הועברו בדרכים שונות תוך סיכון למקומות מסתור שהוכנו מראש או הבריחו אותם מחוץ לגבולות צרפת לשווייץ או לספרד. הם הסתובבו בין מקומות המסתור והביאו לילדים מכתבים מההורים, תלושי מזון, ממתקים, בגדים ובעיקר חום אהבה וחמלה.

ב 25.4.1944 נעצרה רוזנסטוק על ידי המשטרה הצרפתית, במאי הועברה למחנה הריכוז דראנסי וגורשה לאושוויץ שם הועסקה כרופאה. בנובמבר 1944 הועברה לברגן-בלזן שם המשיכה את עבודתה כרופאה ובזכות זה שרדה את השואה.

לאחר תפיסתה, הוא המשיך לבצע את יעודו עד שחרור אזור ניס מהכוחות הגרמניים על ידי בעלות הברית באוגוסט 1944.

"רשת מרסל"  (Réseau Marcel) הצילה מעל 500 ילדים יהודים, חלקם הוברחו אל מחוץ לגבולות צרפת, חלקם הוסתרו במוסדות קתוליים ואצל משפחות, זאת בחסות תעודות מזויפות וזהויות בדויות. מתוך כל הילדים שהוסתרו או הוברחו נתפסו שני ילדים בלבד. הרשת הייתה אחת הגדולות והחשובות שבין רשתות הצלת הילדים היהודים בצרפת הכבושה. 

לאחר שחרור אזור ניס על ידי כוחות בעלות הברית, באוגוסט 1944, החל לנהל את תהליך איחוד המשפחות. 

ביוני 1945, התאחד עם רוזנסטוק ששבה ממחנות הריכוז. בשנת 1956 עבר לפריז והפך למבקר תיאטרון. הם נישאו בחתונה אזרחית ב-1959 ובשנת 1989, בהיותם מעל גיל 70, נישאו בחתונה יהודית. לאחר המלחמה בשנת 1947, הוענקו להם מדליית הרזיסטנס. 

בשנת 1981 הוענק להם אות לגיון הכבוד הצרפתי שהוא אות הכבוד הגבוה ביותר המוענק בצרפת חתום על ידי נשיא הרפובליקה ולרי ז'יסקר ד'אסטן . על פועלו האזרחי למען התיאטרון והספרות הצרפתית קבל אות הצטיינות נשיאותי על ידי נשיא צרפת פרנסואה מיטראן.

לכבודם הוקמה עמותה בשם "הילדים והחברים של עבאדי" (Les Enfante et Amis Abadi) שמטרתה להנציח את זכר בני הזוג בפרט ואת זכר קורבנות השואה בכלל ולאחד בין הילדים המוסתרים והחברים של עבאדי, הופק הסרט "רשת מרסל ", המספר את סיפור הצלת הילדים. 

הוא נפטר בחודש ספטמבר 1997 ונקבר בבית הקברות מונפרנאס בפריז. רוזנסטוק נפטרה בשנת 1999 ונקברה לצידו.