ג'ק אייזנר

נולד בשנת 1925 בוורשה בירת פולין בשם יצחק (יאצק) זלַאטקָה (בפולנית: Jacek Zlatka). בצעירותו זכה במלגה ולמד מוזיקה בקונסרבטוריון של ורשה. כאוהב מושבע של שירי חזנות, היה זמר סופרן, אחד מ-60 חברי מקהלת בית הכנסת הגדול בוורשה, שנוהלה על ידי החזן המפורסם משה קוסביצקי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת גרמניה לפולין, הוכנס עם משפחתו לגטו ורשה, ועמד בראש חבורה שעסקה בהברחות של נשק ומזון לגטו תוך סיכון חיים יום-יומי במעבר בין ורשה לבין הגטו. ההברחות בוצעו דרך חומת בית הקברות היהודי של ורשה ובחלקן תוך שימוש במערכת תעלות הביוב של הגטו והמעברים התת-קרקעיים. במשך תקופה של מספר שבועות שהה מחוץ לגטו ובביתו של פרנק מלצ'בסקי (בפולנית: Franek Malczewski) , ידידו הפולני של אביו. בתקופת שהותו היה חייב להכיר את מנהגי הנוצרים על מנת שזהותו לא תיחשף. ביחד עם בתו של פרנק, אליסיה, הלך מדי יום לכנסיית אלכסנדר הקדוש שבכיכר שלושת הצלבים ולמד את מאפייניהם של הטקסים הנוצריים ומנהגי המקום. פרנק מלצ'בסקי סייע לו לקנות מזון בכמויות גדולות שהוברח לגטו, וסיפק לו אקדח להגנה עצמית. בית הקיץ של משפחת מלצ'בסקי במילאנובק שימש מקום מסתור להלינה, חברתו ואחת מהלוחמות במרד. בסופו של דבר, החליט עם הלינה לנטוש את בית הקיץ, לחזור לתוך הגטו ולהילחם את מלחמתם ביחד עם היהודים שנותרו בו לאחר האקציה השנייה בינואר 1943.

עם פרוץ מרד גטו ורשה נטל חלק פעיל בלחימה היום-יומית במסגרת האצ"י. אחד מאירועי השיא של מרד גטו ורשה היה הנפת הדגלים היהודי והפולני מעל חומות הגטו הבוערות. לפי הוראתו של פאוול פרנקל, ממפקדיו הבכירים של הארגון הצבאי היהודי, בחר אחד מלוחמי האצ"י, ארטק מילנר, אותו ואת חברתו הלינה, והטיל עליהם לעלות אל הגג של בניין מספר 7 ברחוב מוראנובסקה המשקיף על כיכר מוראנובסקי ולהניף את הדגל היהודי על הבניין הגבוה ביותר ברחוב. למחרת הוברח הדגל הפולני לגטו והונף לצד הדגל היהודי על ידו, הלינה ודוד לנדאו, כאות לשיתוף הפעולה וההזדהות בין המחתרת היהודית למחתרת הפולנית. הדגלים, שהיו תלויים במשך ארבעה ימים (בתאריכים 19 - 22 באפריל 1943), עוררו את זעמם של הגרמנים ושל מפקד המבצע להחרבת גטו ורשה, יורגן שטרופ, אשר ראו בכך פגיעה פוליטית ומוראלית קשה. הלה העיד בדו"חות שכתב לאחר המלחמה, בשבתו בכלא, כי קיבל פקודה ישירה מהימלר להוריד את הדגלים בכל מחיר. אף לאחר שהורדו הדגלים, הורה שטרופ לחייליו להודיע לו מיד אם יונפו אלה שוב.

לאחר החרבת גטו ורשה הועבר למיידנק ושם הופרד בסלקציה ממשפחתו. ממיידנק הצליח לברוח והצטרף לקבוצת פרטיזנים פולנים ביער זאמוייסקי תוך התחזות לנוצרי. כאשר נתבררה זהותו, אולץ לברוח והצטרף לשיירת עובדי כפייה שהייתה בדרכה למחנה הריכוז בודזין. לאחר שני ניסיונות הימלטות מהמחנה, נתפס ועבר התעללות ועינויים קשים בפרט לאור העובדה שהיה אחד מניצולי המרד בגטו ורשה. בדרך נס ניצל פעמיים מתלייה על הגרדום, משום שבשני המקרים התמוטט מתקן הגרדום כאשר הוא הועלה אליו. בהמשך הועבר למחנה מיילץ ומשם למחנה הריכוז בפלוסנבורג, שבו שהה 15 חודשים ופגש את חברתו, הלינה, שותפתו לתליית הדגל היהודי מעל חומות הגטו, שהייתה במצב בריאותי גרוע. ב-23 באפריל 1945, במהלך צעדת המוות ממחנה הריכוז בפלוסנבורג למחנה דאכאו, שחררו הכוחות האמריקאיים את השיירה. במשך מספר שבועות סייע עם חבריו לכוחות האמריקאיים לתפוס חיילים נאצים באמצעות הקמת מחסומים בדרכים. במהלך השואה שרד שלושה מחנות ריכוז, באמצעות תושייה ואומץ רב, ובחלק מהמקרים באמצעות שוחד שנתן לשומרי המחנות בדמות תכשיטים שהחביא מבעוד מועד. בשואה נספו יותר מ-100 מבני משפחתו, והוא נותר הנכד היחיד ששרד ממשפחה שבה היו 30 נכדים. היחידה ששרדה מבני משפחתו הייתה אמו. הלינה, חברתו, נפטרה בזרועותיו לאחר שהצליח לאתרה על סיפון אוניית פליטים בסוף המלחמה.

בתום המלחמה, שימש אחד העדים במשפטי נירנברג, ולאחר מכן סייע להגירת יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל במסגרת תנועת "הבריחה". בשלהי 1945 הקים ביחד עם שמונה חברים צעירים, ניצולי השואה, להקה מוזיקלית, "The Happy Boys", שהופיעה במועדונים בבסיסים אמריקאיים בגרמניה ובפני יהודים במחנות פליטים במטרה להעלות את המורל ולרומם את רוחם של היהודים ששרדו. הלהקה ביצעה מופעי יידיש ופולקלור וזכתה להערצה גדולה. ב-1965 אף התאחדו חבריה שהיגרו לארצות הברית והופיעו בקונצרט לזכר הימים ההם. במהלך שהותו בפראג במסגרת מסעות שערך עם חבריו לאיתור קרובים ששרדו את השואה, פגש באקראי את אמו בתחנת הרכבת לוורשה, לאחר שהיה משוכנע כי היא נספתה במיידנק. הוא וחבריו יצאו ממערב-גרמניה לפולין דרך צ'כוסלובקיה, בעוד אמו הגיעה מפולין לצ'כוסלובקיה במטרה להמשיך להונגריה. לאחר המלחמה, קבעה אמו את מגוריה בעיירה פולנית, ולאחר הפגישה המחודשת היגרה לארצות הברית והצטרפה לקרובי משפחה. הוא הצטרף אליה שנה מאוחר יותר ב-1949. בניו יורק הפך לאיש עסקים מצליח וייסד את חברת "סטנפורד תעשיות" שעסקה בסחר-חוץ. נישא לשרה, ולזוג נולדו שני בנים ובת.

הוא הקדיש את חייו ואת משאביו להנצחת השואה. הוא התגורר לסירוגין במנהטן, בניס, וביקר פעמים רבות בישראל, לראשונה ב-1960 במסגרת פעילויותיו להנצחת זיכרון השואה. דבוקותו בנושא נבעה מתוך אמונה כי הוא שרד כדי לספר את הסיפור על השואה ולהנציחה. על המצבה בבית הקברות היהודי בורשה, כתב : ״לסבתא שרה היו 14 נכדים ולסבתא השניה היו 19 נכדים, ומכולם רק אני שרדתי בחיים״. 

ב-1980  יצא לאור ספרו, "The Survivor Of The Holocaust"  המגולל את חייו במשך שש שנים של הכיבוש הנאצי מנקודת מבט אישית. הספר תורגם לעברית ויצא לאור בשם אוד מוצל מאש - סיפור אישי מגטו ורשה, בהוצאת עידנים, hshgu, tjrubu,, 1982. הספר תורגם לשפות רבות ובהמשך הומחז והוצג כמחזה בברודווי ובישראל . בשנת 1985 ביים משה מזרחי ביחד איתו את הסרט "מלחמה ואהבה", המבוסס על הספר. 

בין עשרות פעולותיו להנצחת השואה הקמת האנדרטה בבית הקברות היהודי בוורשה בשנת 1993 להנצחת יותר ממיליון הילדים היהודיים שנרצחו בשואה. באפריל 1994 עמד בראש משלחת של ניצולי שואה שהתקבלה על ידי האפיפיור. זו הייתה הפעם הראשונה שבה צוין יום ההנצחה לזכר השואה בוותיקן. מימון אבן ההנצחה באנדרטה לזכרו של המחנך היהודי, יאנוש קורצק  הסרת הלוט מעל שתי האנדרטאות התקיימה במסגרת טקס 50 שנה לציון מרד גטו ורשה, בנוכחותם של ראש ממשלת ישראל דאז יצחק רבין, וסגן נשיא ארצות הברית אל גור. הפקת הסרט הדוקומנטרי, "ילדים של השואה", ברשת ABC-TV הקמת קרן הזיכרון לניצולי השואה. הקרן מארגנת אירועי הנצחה לשואה בתחום האמנות באמצעות מימון הקמת מכוני מחקר בנושא השואה באוניברסיטאות וייסוד "האנציקלופדיה של יהדות פולין" בניו יורק.