צבי עזריה

נולד בשנת 1913 ביוגוסלביה. הוא למד תיאולוגיה בסרייבו ולאחר מכן למד בבית מדרש לרבנים בווינה, וכן לימודי פילוסופיה באוניברסיטת וינה. בשנת 1938, לאחר האנשלוס, נמלט מווינה והמשיך את לימודיו בבודפשט. הוא הוסמך כרב וכד"ר לפילוסופיה ב-1940, ונבחר כרב קהילת ואליקי-באצ'קאראק שביוגוסלביה.

בשנת 1941 שרת כקצין בצבא היוגוסלבי ונפל בשבי הגרמני. במשך ארבע שנים ישב בשבי יחד עם 400 קצינים יהודיים מצבא יוגוסלביה. בשנות השבי הפך למנהיג ולמורה דרך לעמיתיו. הוא נאבק מול הרשויות הגרמניות ומול השבויים הלא-יהודים על מנת שיוכר ייחודם הקהילתי של השבויים היהודיים. השבויים היהודים חגגו יחדיו את חגי ישראל, והוא לימד אותם עברית ואת תולדות העם היהודי, קבר את הנספים וחיזק את רוחם של המדוכאים. בזמן השבי כתב יומן בו פירט את קורותיו וקורות חבריו.

מיד עם שחרורו מהשבי, ב-1945, הגיע למחנה ברגן-בלזן. הוא סייע לניצולי השואה בשעותיהם הקשות ביותר, ארגן את קבורת הנספים, העניק סיוע נפשי ורוחני לניצולים, ואף סייע בהשגת סיוע חומרי עבורם. לאחר מכן התמנה כרב הראשי לקהילות באזור הכיבוש הבריטי בגרמניה ושימש כנציג הוועד היהודי המרכזי מול המוסדות הבריטיים. בראשית 1948 התמנה כחבר "הוועדה לשירות העם" שהוקמה על ידי הסוכנות היהודית לא"י, לשם גיוס לוחמים ל"הגנה" מקרב ניצולי השואה.

בשנת 1948 עלה ארצה. הוא התגייס לצה"ל ושירת ברבנות הצבאית, במדור לתרבות ובמחלקת הסעד. כקצין בדרגת רב סרן היה אחראי לסעד בבתי החולים הצבאיים. חמש שנים לאחר שהתגייס לצבא, הושאל מצה"ל לממשלה ויצא עם משלחת השילומים לקלן שבגרמניה. באותה תקופה נתמנה לרבה של קלן. כיושב ראש אגודת "אהבת רעים" ארגן נוער לעלייה ארצה. הוא תרם רבות לקשר בין ישראל לגרמניה, הקים ליגה לידידות ישראל-גרמניה ויזם חילופי משלחות נוער ישראליות וגרמניות. בשנת 1961 שב ארצה והחל לשמש בהתנדבות כרבה של סביון. הוא היה פעיל בתחומי החינוך, הדת, התרבות ומחקר השואה והנצחתה בארץ ובעולם. בין יתר פעולותיו הרבות, היה ממקימי ארגון "שארית הפליטה", התמנה כיו"ר ארגון הלוחמים היוגוסלביים בארץ והיה חבר בהנהלה ובמועצה של יד ושם. פרסם שורה של ספרים העוסקים בתולדות עם ישראל, בתקופת השואה ובפילוסופיה. נפטר בשנת 2002.