אודיסאת חיי

פרק 1: ילדות:

הכל התחיל בבשנת 1907. אבא שלי, יוסף, שכולם קראו לו אוסיף, הגיע לוורשה מהעיר "באקו" בענייני מסחר ובהזדמנות זאת הכירו לו את אימי לעתיד, דבורה. שידוך זה היה באמצעות בת דודתה, נוני קהן. הזוג הצעיר מצא חן אחד בעיני השני  ובאותה השנה (1907) התחתנו בוורשה ולחתונה הגיעו כמובן המשפחה הגדולה משני הצדדים.משפחתו של אבי גרה בבקו בקווקאז הדרומי. סבא שלי -  הילרי וסילביץ', סבתא – סופיה לזרובנה, אחיותיו של אבא: פאולינה, וויארה, ראיסה, וזינאידה, ואחיו אלכסנדר, ואיזק.הגעתו של אבי לוורשה הייתה קשורה לענייני מסחר כפי שכתבתי קודם. רוסיה הצארית קיבלה סחורות טכסטיל ואחרות מפולין, שבאותה תקופה התעשייה בה הייתה מפותחת יותר, ונמצאה תחת שלטון רוסי. אחרי החתונה הורי גרו בווארשה ברחוב דנילוביצובסקה 9, שם גם נולד אחי הבכור יעקב שנקרא בפי כולם – קובה. הוא נולד ב14- באוקטובר 1909.אחרי 4 שנות נישואים, הורי החליפו דירה ועברו לרחוב ג'לנה 25. הדירה הייתה הרבה יותר גדולה, 4 חדרים וסלון ענק.אבי פתח משרד סחר שדרכו עברו סחורות רבות ללקוחות רבים ברוסיה.במסגרת פעילות הנישואין המתמשכת של הורי, ב18- לאוקטובר 1913 ראיתי לראשונה את אור היום.  כולם קראו לי לוסייה – לוסיק (שמות חיבה לשמי הרשמי – לוציאן).קשה לי להגיד איך נראה לי העולם בלידתי (כנראה לא במיוחד כיוון שצרחתי בקולי קולות).קבלתי אומנת-מינקת בשם פולה במיוחד למטרת הנקה על מנת שאימי תוכל לשמור על שדיים מוצקות כמקובל באותה תקופה.משפחתי גרה ברחוב ג'לנה 25 מול השער הראשי של בית הסוהר "פביאק". בית סוהר זה נמצא בין 4 רחובות: ג'לנה, וייאונז'ננה, פבייה ומקביל לרחוב סמוצ'ה.כמו שהזכרתי, אבי ניהל בית מסחר שאליו הגיעו קונים כמעט מכל רוסיה אשר קנו דרכו. כאשר נבצר בעדם מלהגיע, ביצעו את ההזמנות דרך הדואר ואבי דאג לשלוח את הסחורה אליהם, למקום המיועד.עבור פעולות אלו קיבל אבי עמלה מבעלי מפעלים וסיטונאים וזה היה מקור פרנסתו . כנראה, הרווחים היו די גדולים כיוון שהורי גרו בדירת 4 חדרים, היו 2 עוזרים, מטפלת-מינקת עבורי והתכוונו לשכור מורה פרטית לאחי הגדול, קובה.בקיץ, אימי נסעה אתנו הילדים לנפוש לעיירת נופש ליד וורשה – שרוטבורוב או אוטבוצק. לבית הורי הגיעו לעיתים קרובות קרובי המשפחה של אבי, מליטה או קווקז, וקרובי משפחתה של אימי מוורשה ומכירים רבים. לעיתים קרובות ביקר אותנו סבי, מאיר קהן, וסבתא, שרה-לאה (מצד אימי). כמו כן אחיה: אברהם וניסון, אחיותיה: הלנה, פיינייה ומריה.אחיה של אימי, אברהם, למד רפואה בעיר קזן שעל הוולגה ואחותה הצעירה, מריה, למדה רפואת שיניים באוניברסיטת וורשה. אחותה הלנה התחתנה עם דוויד קרבייץ ועברה לגור לעיר קישינייב שבבסרביה שבאותה תקופה הייתה תחת שלטון צארי.דודי מצד אבי, אלכסנדר, למד בפוליטכניקה בטומסק בסיביר הרחוקה. אחותו וויירה, למדה כימיה באוניברסיטה בפטרסבורג. שאר האחים היו עדיין צעירים וגרו בבית הוריהם.החיים עברו להם בשלווה ללא כל בעיות. תקופה זו זכורה לי מסיפוריהם של הורי ומסיפורי המכרים.הירייה של המתנקש ב1914- לכיוונו של יורש העצר האוסטרי בסרייבו קטעה את כל האידיליה במשפחתי הגדולה כמו ששינתה את הסדר העולמי ואת חייהם של מיליוני אנשים בעולם כולו.אוסטריה שלחה יחידת ענישה לסרביה שלהגנתה נעמדה רוסיה. הפרוסים הכריזו מלחמה ונעמדו לצד אוסטריה. צרפת נעמדה לצד רוסיה וכך התחילה מלחמת העולם הראשונה ששינתה את כל פניה של אירופה.נעמדו שתי קבוצות אחת מול השנייה: מדינות אנטנתה שהכילה את רוסיה, צרפת, אנגליה. מאוחר יותר הצטרפו אליהן איטליה וארצות הברית. לעומתן עמדו מדינות המרכז שהכילו את גרמניה, אוסטריה (ששלטה בהונגריה וצ'כיה) וטורקיה. אף אחד באותה תקופה לא האמין שתפרוץ מלחמה ותתפתח לממדים כאלו.כשהכריזו בוארשה על גיוס צבאי,אבא שלי החליט לנסוע לקווקז עם כל המשפחה. הרי שם גרו הוריו, אחיו ואחיותיו. אז חשבו שהמלחמה תסתיים תוך 3-4 חודשים ואבי מסר למשמורת את הדירה ואת כל רכושו לעוזר שלו. הבחור הזה היה יתום ואבי לקח אותו אליו תחת חסותו וקיבל אותו כבן משפחה. לבחור קראו משה בלונדובסקי. כל התכשיטים נמסרו לפיקדון והכסף הוצא מהבנק. בבנק קיבל 30000 רובל בזהב. המשקל של הזהב היה כבד ולכן אבי ביקש כסף-נייר שהורגש חוסר שלהם בשוק. לאחר ויכוחים רבים קיבל את הכסף ונסענו לעיר "באקו".לקחנו איתנו את האומנת שלי, פולה, שסירבה להיפרד ממני ובתחנונים שכנעה את הורי לקחת אותה עמנו.הייתי אז תינוק בןחמישה חודשים, ואחי קובה היה בן חמש.אחרי שהגענו לבאקו, אבי השכיר דירה ברחוב גימנזיצ'סקיה (תיכוניסטים) 128. באותו רחוב גרו סבי, דודותי ודודי איזק. על יד דירת הקרקע שלנו בת 3 החדרים בחזית, הייתה חנות גדולה שאבי הפעיל בתור חנות כובעי נשים עם נוצות בת יענה שהיו אז באופנה. את החנות ניהלה האחות הבכירה של אבי, פולה, ואבי היה משיג את חומרי הגלם וניהל את בית המלאכה בו תפרו את הכובעים.היה לנו קשר מאוד הדוק עם משפחתו של אבי שמאוד אהבו אותנו כיוון שהיינו הילדים היחידים בכל משפחתו של אבי.  בבאקו בינתיים לא הרגשנו את המלחמה שהתנהלה אלפי קילומטרים מאתנו אולם השקט לא נשאר הרבה זמן.

הזיכרונות הראשונים שלי הם בערך מגיל שלוש. בעצמי אני מתפלא שיש לי זיכרונות מתקופה זו. רק מאוחר יותר הבנתי כי ילדותי לא הייתה רגילה. מה שהתרחש סביבי היה לא רגיל, מעצבן ומסוכן, דבר שפיתח את מוחי וחרט בו את הרשמים לתמיד.למרות שהייתי מפותח פיזית ושכלית הרבה מעבר לגילי בכל זאת הייתי ילד והייתי משחק בחצר הבית יחד עם ילדי השכנים ככל הילדים. דיירי הבית שלנו היו מכל מיני אומות כך ששיחקתי עם ילדים מכל הקבוצות האתניות באזור. גרו שם ילדים טטארים, אזרים, יוונים, טורקים, רוסים ויהודים. היו שני סוגי יהודים: אלה שהגיעו מאירופה – אשכנזים, ויהודים הררים שמוצאם מקווקז בעלי תרבות קווקזית הדומה לתרבות הטטארית. הסתובבנו בחבורות ברחובות טרגובה, בולשיה מורסקיה, כיכר פיטרובסקי, ברחבת פרפט, שדרות לאורך הים שם נמצא מגדל הבתולה (שלפי האגדה ממנו קפצה הבתולה שלא רצתה להתחתן עם אביה). היינו עוברים על גגות הבתים שניבנו שטוחים עפ"י הארכיטקטורה במדינות חמות. הגגות היו צמודים אחד לשני לאורך כל הרחוב. המעברים היו רק ברחובות חוצים. בחצר הבית הייתה באר מים שניתן להשתמש בהם להרבה צרכים מלבד שתייה כיוון שבתוך המים היה נפט. מים לשתייה הובאו בחביות על ידי טטארים בעגלות שהובלו על פרדות. אבי השתמש בבאר לקירור בקבוקי שתייה שנקשרו לחבל והוכנסו למי הבאר הקפואים. לעיתים קרובות ביקרו אותנו הסבים, הדודות והדוד איזק. כולם הפגינו את הקשר והאהבה שרכשו לנו.

בשנת 1915- נולדה אחותי סציליה שנקראה בחיבה  צילה. אחי הבכור קובה למד בתיכון ואותי שלחו לגן צרפתי שאליו שלחו ילדים זרים שגרו בבאקו ועבדו בתעשיית הנפט. בגן דיברנו צרפתית. ב1915- הצבא הרוסי הפסיד בחזית הגרמנית. הצאר נאלץ לפרוש מכסאו. השילטון נלקח על ידי  המפלגה הסוציאל דמוקרטית שבראשה עמד קירינסקי. המטבע הוחלף למטבע בשם "קירנקי".

​בקיץ 1916 נסענו לבית המרפא – זלז'נובוצק. הייתה זו עיירה מלאת ירק מוקפת הרים גבוהים ששינו את צבעם עם שינוי הזווית של השמש והעניקו להם צבעים מהאגדות.כל יום אימי הייתה משכירה כרכרה שאיתה היינו יוצאים לטיולים לגן ענק ויפה, מלא במטיילים עם ילדיהם. ראינו שם גם הרבה אנשי צבא במדים היפים של צבא הצאר, או בשיכמיות של צבא הקוזקים. היו אלו ימים יפים ושקטים שבהם לא הורגשו עדיין סימני המלחמה שגבתה קורבנות הולכים וגדלים מיום ליום. לא הרגשנו את הסופה שמגיעה אלינו במהירות מתגברת. הסופה הזאת הפכה את הסדר ברוסיה כולה ומיליוני אנשים מצאו את עצמם כפליטים, טובי האנשים נהרגו.יום אחד ליווינו את אבי לתחנת רכבת ממנה נסע למוסקבה בענייני מסחר. לא חשבנו לרגע שנראה אותו רק אחרי שנה, עקב מאורעות בלתי צפויים ,שלא אפשרו לו לחזור לחיק משפחתו.היינו עוד מספר ימים בזלז'נובוצק וחזרנו לבאקו, שם חיכו לנו קרובינו.חזרנו לחיים השגרתיים, כל יום לאחר העבודה ביקרו אותנו סבא והדודות שניסו להחליף את אבי שמשום מה לא חזר עוד ממוסקבה. בינתיים הגיעו אלינו ידיעות אומנם מעורפלות, על מהפכה בולשביקית שהתחוללה בפייטרוגראד, תחת הנהגתו של לנין וטרוצקי. החלה מלחמת אחים ברוסיה כולה. רכבות הושבתו מנסיעתן וזאת הייתה הסיבה שאבי לא הצליח לחזור אלינו כל כך הרבה זמן.היה לי המון זמן לשוטט בכל העיר ולחפש בילויים יחד עם בני גילי. גיליתי שבאחד הרחובות יש מקום חדש לבילוי שנקרא "אילוזיון".  שמעתי עליו מהחברים הגדולים ורצתי לראות את זה. נדחפתי לאולם חשוך ובפעם הראשונה ראיתי על המסך סרט נע שבאותם ימים היה רק בצעדיו הראשונים. הכל היה מאוד מצחיק, הדמויות זזו בצורה לא טבעית כאילו הם סבלו מרעידות בכל הגוף. בין התמונות הופיעו כתוביות שלא אמרו לי כלום מכיוון שבאותה תקופה לא ידעתי עוד לקרוא ואפילו עם ידעתי לא הייתי מבין כלום כיוון שהייתי בן ארבע  וחצי שנים בלבד.בכל זאת הסרט עשה עלי רושם בלתי רגיל. כנר ופסנתרן ישבו מול המסך וניגנו לפי הסרט. עד היום אני זוכר את התמונה שגלי ים מתנפצים על חוף מסולע. לאותה תמונה ניגנו מנגינה מסיפורי הופמן של הופנבאך. עד היום כשאני שומע את המנגינה הזאת עולה מול עיניי התמונה של חוף הים שגלים מתנפצים עליו.אחרי שפתחו עוד קינמטוגראף על גג אחד הבתים, תמיד ניסיתי להתגנב פנימה לראות סרטים אבל את תוכנם לא הבנתי. עניינו אותי רק התנועות המצחיקות של האנשים והחיות שהופיעו על המסך.הייתה לי עוד צורת בילוי אחת: ברחוב הראשי שנקרא טרגובה, נמצא תיאטרון שאליו הלכו מבוגרים. פעם, אחת הדודות שלי לקחה אותי לשם בשעות הבוקר. הציגו את ההצגה כיפה אדומה. השחקנים היו בוגרים והציגו לילדים. ההצגה השאירה עלי רושם בלתי יתואר. קשה לכתוב כמה שהייתי נרגש ונפעם ממה שקרה לכיפה אדומה ולסבתא שלה. התרגשות כזאת יכולה לקרות רק בילדות !!!

סוף סוף היה ברור לכולם שהמהפכה שהחלה בפטרסבורג התפשטה לכל רוסיה. החלה מלחמת אחים שמצד אחד נלחמו הבולשביקים שנקראו אדומים נגד הלבנים שבשורותיהם היו כל המרכיבים הקפיטליסטים: קדטים, אסרים, מונרכיסטים. בכל רוסיה החלו קרבות דמים. הגיעו אלינו ידיעות על רציחות והשפלות של אזרחים. כמובן, האשמים היו האדומים. השמועות האלו הועברו על ידי קבוצות שהאדמה בערה תחת רגליהם וחששו להפסיד נכסיהם. היחס לבולשביקים היה של בוז וקראו להם "חיות". בראשו של ילד בן חמש ראיתי תמונה של בולשביק בעל ראש שור עם קרניים שהולך על רגליים אחוריות.תמונה זאת הייתה אצלי עד לפעם הראשונה בה  ראיתי בולשביק אמיתי שלחם על עתיד טוב יותר לכל העם. על אלה שעם עבודת כפיים השיגו את אמצעי המחייה.

אבא שלי לא יכול היה לחזור כיוון שלא היו שום אמצעי תחבורה באזורים שהיה צריך לעבור כדי להגיע אלינו לבאקו. יום אחד הגיע אחד המכרים של אבי שהגיע לבאקו בדרך לא דרך רצופה בסכנות רבות. הוא מסר לאימי שראה את אבי ברוסטוב על נהר הדון ושמכר דגים מלוחים בשוק. הידיעה הזאת שימחה אותנו מאוד, אבל אבי הגיע אלינו רק לאחר שישה חודשים מאוחר יותר כך שהעדרותו נמשכה כשנה שלמה.החזרה של אבי הייתה בסביבות חג הפסח שחגגנו במשפחתנו בפאר גדול. סבי שהיה במשרת רב ממשלתי נבחר, שמר על מסורת, וערב הסדר הועבר, על כל המנהגים והמצוות המקובלים. חגים אלו נחרטו בזיכרוני עד היום.למען הסדר הטוב אני מזכיר שסבי סיים בווילנה בית ספר לרבנים. בית ספר זה נוסף ללימודים אקדמאים רגילים  העניק לו תואר רב. לאחר חמש עשרה שנים כרב, התפטר סבי מהתפקיד ועבד כרואה חשבון בתעשיות נפט. בזמן שהיה בתפקיד רב ממשלתי קיבל מדודו של הצאר, ניקולאי ניקולייביץ, תואר אבירות "יקיר האומה" שעובר בדורות.בסדר פסח היו עשרים ושניים אנשים. בשולחן הגדול ישבו הילדים, הנכדים וכמה שכנים ומכרים. בראש השולחן ישב סבא, לבוש בבגד מסורתי לבן פטריארכלי ובכיפה לבנה על ראשו. מימינו היו כריות, שבהן הסתיר את אפיקומן , שעל פי המסורת אחד הנכדים היה צריך לגלות אותו (בדרך כלל הכבוד הזה נפל בחלקי). סבתא והדודות הגישו אוכל, וישבו עמנו על מנת לאכול את הארוחה החגיגית. לשמאלו של סבא עמדו שני דליים עם יין, לבן  ואדום. היין נמזג לגביעים בעזרת מצקת שהסתובבה מסביב לשולחן. סבא התפלל על פי ההגדה, שתינו יין וקראנו יחד את ההגדה. האווירה הייתה מאוד שמחה ונחקקה בזיכרוני עד היום.

אחת מהשכנות שבדרך כלל סעדה על שולחנו של סבא בכל האירועים, הייתה סופיה אהרונובנה, אישה בגיל העמידה שהתגוררה בקומת הקרקע, כיוון שהסבים התגוררו בקומה העליונה בדירה גדולה בת ארבעה חדרים ומטבח ענק , שאת חללו מילא אח ענק שפיזר חום בכל הבית. לסופיה אהרונובנה היה בן, שחקן תאטרון ידוע, שהיה ידוע בשמו התאטרלי "לשצ'נקו", לשצ'נקו היה מאוד פופולארי באותה תקופה ונהג להופיע יחד עם אישתו במוסקבה  מקום מגוריהם, לעיתים קרובות נהג להופיע גם בבאקו, ובהזדמנויות אלו היה מבקר את משפחתי. פגשתי אותו לאחר 44 שנה בדירת אימי בבאקו . באותה עת החלו להגיע שמועות שהדרך לווארשה נפתחה לתנועה חזרה והאפשרות לחזור הביתה הינה  ריאלית ומכרים רבים החלו בפינוי דירותיהם והחלו לחזור לווארשה. הורי אחרי מחשבה החליטו לנסות ולחזור לווארשה, ההכנות לחזרה נתקלו בהתנגדות המשפחה וזאת כיוון שהדרך הייתה מרובה סכנות, למרות זאת עלינו על האונייה ודרך הים הכספי התחלנו להפליג צפונה. המסע היה מאוד לא נעים כיוון שהים רגש וגעש וחליתי באנגינה ובחום גבוה ומחלתי הדאיגה את הורי. האוניה הטילה עוגן במקום שומם וריק מאדם והנוסעים ירדו לסירות באמצעות סולם חבלים. אני זוכר שאותי הוריד מלח לסירה  שהובילה אותנו לחוף. בחוף המתינו לנו עגלות משא רתומות לשוורים שהובילו אותנו בדרך ארוכה ומשובשת לכפר קוזאקי בשם "קאפאי". היה זה כפר גדול ושקט שבמרכזו ניצבה כנסייה פרבוסלאבית. בינתיים לא הייתה שום אפשרות להמשיך בדרכנו הלאה כיוון שהגיעו אלינו שמועות שה"חזית" מתקרבת לעברנו ונאלצנו להישאר בין הקוזאקים בקאפאי. תושבי קאפאי גילו התעניינות במשפחתי ובאו לראות אותנו "זרים", שגרו מעבר לעולמם המוגבל שמסתיים בקצה כפרם, תושבי הכפר נתגלו כאנשים פשוטים אך אדיבים ששמחו להושיט יד לעזרתנו. הם נתגלו כשונאי הבולשביקים שהאשימו אותם על כל בעיותיהם ועל תחלואי החברה, הקוזאקים היו נאמנים לכתר הצאר הרוסי ונלחמו נגד הבולשביקים, מרבית הגברים לחמו בחזית, קאפאי שכן באזור מבודד וחדשות הגיעו לעיתים  רחוקות ובדרך כלל היו מלאות סתירות. דוגמא לכך היא למשל השמועה שאביו של הצאר חזר לסנט פטסבורג מטובולסק, הבולשביקים סבלו אבדות גדולות ושעתם קרובה והצאר יחזור לשלטון. אחרי כמה ימים הגיע קוזאק פצוע שהודיע כי הבולשביקים מנצחים והלנים סופגים מפלה בשדה הקרב. ידיעות אלה גרמו לעצב  רב  בכפר, כיוון  שבני הכפר תמכו ואהבו את הצאר. יום ראשון אחד הגיעו מספר שכנים שהזמינו את הורי לתפילות יום הראשון בכנסייה, אימי הסבירה להם שאיננו יכולים להגיע לכנסייה כי איננו נוצרים, התושבים נדהמו ואחרי הסבר נוסף שאנו יהודים נאלמו דום. בני הכפר הופתעו לראשונה לראות יהודים במו עיניהם, הם דמיינו את היהודים כיצורים לא מן העולם הזה, ולא תאמו לציפיות שלהם  מהסיפורים והכזבים שלימדו אותם. הם התבוננו בנו זמן רב והחליטו כי אנו כנראה יהודים מזן אחר הגונים וסימפטים, למרות שנודע להם מוצאנו האמיתי, הם גילו חיבה כלפינו  ועזרו, והמשיכו לפקוד את בית אימי בערבים, ולהאזין לסיפוריה אודות העולם הגדול, על התרבויות השונות ובלשונה הצחה וקולה הנעים ידעה כיצד לקרב את ליבם אלינו. המשכנו להתגורר בקאפאי מספר חודשים נוסף תוך ציפייה להזדמנות לחזור לווארשה מטרתנו הנכספת. יום אחד רצתי למרכז הכפר על מנת לשחק עם בני גילי לפתע עברה עגלה עמוסה  בסחורה עד לעייפה רתומה לגמל, נאחזתי ביחד עם חברי תוך כדי נסיעתה בצידיה, איני יודע כיצד נשמטו ידי ומצאתי את עצמי תחת גללי העץ הגדולים, אחד הגלגלים האחוריים עבר על חזי הרגשתי כיצד האוויר אוזל מראותי והרגשתי סחרחר, נשארתי שרוע על הדרך כשאיני יודע האם אני חי או מת, אנשים נזעקו לעברי וצעקו כי נדרסתי, לפתע חזרו כוחותי, זינקתי ממקום משכבי לתדהמת כולם ובצליעה קלה חזרתי בריצה קלה לבית הורי, אני חושב שמבנה גופי המוצק סייע בידי וזו הייתה הפעם הראשונה, אבל לא האחרונה.  ברטרופרספקטיבה קאפאי ממלאת את זכרוני בזכרונות נעימים וענוגים. יום אחד הגיעה ידיעה כי הדרך לווארשה נפתחה וניתן לחזור, אבי ארגן עגלה עם עגלון, עלינו כל המשפחה על העגלה אבא, אימא, קובה, צילה אני והמיינקת שלי פולה ויצאנו לדרך בליווי כל הכפר. בעצם לא ידענו את הדרך לווארשה אבל זו הייתה מטרתנו, אחרי יום שלם של נסיעה מתישה הגענו לעיירה בשם פרוחלדנוייה, בה הייתה תחנת רכבת לא פעילה, נפרדנו לשלום מהעגלון ואבי החל לחפש מקום מגורים חדש, התמקמנו בדירה והמתנו לבאות בינתיים החזית התקרבה אלינו יותר ויותר והדי הנפץ וקולות מכונות הירייה נשמעו  ברורים יותר ויותר, יום אחד נתקלתי בפעם הראשונה בלוחם בולשביקי והמעשה שהיה כך היה: , כשהוברר לכול כי הבולשביקים מנצחים והלבנים נסוגים החלו האנשים להסתיר את רכושם מתחת לאדמה וזאת כיוון שהבולשביקים החרימו הכל ואת בעלי הרכוש הרגו. לפני ביתנו עמדו ארגזים עם כביסה ומצעים שהבאנו עוד מוארשה, אבי השיב אותי על הארגז הכי גדול ואסר עלי לזוז ממנו כיוון שידע כי הבולשביקים לא נגעו בילדים שהיו העתיד של המהפכה שאותה התחילו, ברגע זה נתגלה לעיני הבולשביק הראשון. הקרבות התנהלו ממש ברחוב במקביל, לחצרנו נכנס בריצה  לוחם בולשביקי רטוב כולו אך עם מבט בוער בעיניו, פנה אלי בקוצר נשימה ושאל, ילד אני יכול לקבל פה גרזן? פניתי  לאבי, אבא, הדוד מבקש גרזן, אבי ענה שגרזן אין לו אבל יש  לו סכין, אז החייל אמר טוב אז שיהיה סכין תן לי מהר כי החיילים רעבים, לפתע הגיעו חיילים נוספים שהחלו לפרק את המכולת שמולנו, שברו חלונות והחלו לבזוז את הבית בעיקר מוצרי מזון. הקרבות הופסקו לזמן מה והחזית עברה אותנו ובעיירה השתרר שקט אותו ניצלה אימי לחיפוש אחר מזון. באחד הימים  לבש אבי מעיל פרווה עם צווארון פרווה יקר וחבש לראשו כובע פרווה ומראהו הכריז בקול לכל עובר אורח בעיקר לבולשביקים כי הינו בורגני, בדרכו עבר על גשר קטן מעל זרזיף נחל שלצדו חנתה קבוצה של לוחמים בולשביקים חמושים במכונות ירייה, החיילים הקיפו אותו והחלו לגנות אותו בקריאות גנאי, אחד מהם הרים סכין והתכוון לפגוע באבי כשלפתע קפץ על אבי אדם שהביט על המחזה מהצד והוציא את הסכין מידיו של החייל, כשהוא קורא לחיילים לעזוב את אבי כיוון שהוא אדם הגון, אדם זה לקח את אבי הצידה ונתן לו ארבע תרנגולות למשפחתנו, התברר כי הזר היה טטארי שחילק מים בבאקו והכיר את משפחתו של אבי עוד מבאקו. באותו הערב הוזמן לביתנו ביחד עם חבריו שבילו עד לשעות הלילה המאוחרות בהתנצחויות על עקרונות המהפכה, ועל ראשיה טרוצקי, לנין  ואחרים, לקראת הבוקר נפרדו מאתנו בחום ולא ראינו אותם שוב. הנס הזה שארע לאבי נחקק בזכרוני  עד היום.

אחרי תקופה קצרה בעיירה המשכנו לכיוון עיירת הנופש מילנרלניה וודי, והתגוררנו שם בביתו של נהג הקטר המקומי ששמו היה יפימוב, הוא היה בגיל העמידה וחינני, כל מי שהיה בקרבתו ובקרבת בני משפחתו נהנה מחומם ומאדיבותם. משפחת יפימוב עברה אירוע טראגי בו נפטרה ביתם קלאודיה לאחר מחלה והיא בת 14 . כששהינו אצלהם ניתן היה להבחין באבלם שניכר על פניהם. יפימוב השתייך לאגודת מדיומים שערכה סיאנסים ונהג לספר כי העלה את רוחה של ביתו בסיאנסים אלה. העיירה הייתה תחת שלטון בולשביקי, החזית התרחקה מאיתנו מספר קילומטרים וקול הפגזים נדם לזמן מה, המחסור היחידי היה במזון  ונאלצנו להסתפק במועט.

בחצר ביתנו התמקם כוח של חיילים אדומים, שהמתינו לשליחתם לחזית את זמנם הפנוי העבירו בניקוי נשקם ואירגון ציודי הקרב. מתחת לחלוננו הוצב מקלע כבד שעל ידו הסתובב חייל צעיר שניקה ותיקן אותו כל הזמן. אני התיישבתי על החלון ביחד עם בנו של יפימוב והסתכלנו על החייל שהתעסק עם המקלע, לחצר יצאה המיינקת שלי פולה, שחיפשה הזדמנות לפלרטט עם החייל הצעיר. היא התקרבה לחייל והחלה עמו בשיחה, בשלב מסויים הוא זרק קללה לאויר שמשהו חסם לו את הקנה ,אז פולה שלא היה לה מוסג על הסכנה, הסתכלה בקנה המקלע, באותו רגע נשמעה יריה, חצי ראשה ניתק מגופה המפרפר שקרס מתחת לחלון שיישבנו עליו, הייתי עד שלא מרצוני לטרגדיה זו ולא הבנתי כל כך את שארע, המשכתי להביט על גופתה השרועה כשאחד הכלבים הגיע והחל לנבור במוחה של פולה אהובתי. פולה הייתה צעירה יפיפיה והיא  היית רק בת 23, הייתי קשור אליה אף יותר מאימי הביולוגית, תמונה משפחתית בה אני מופיע על ברכיה של פולה אני נוצר עימי עד היום כדבר קדוש. אבל אז הייתי בן 5 ולמרות שהייתי ילד מאוד מפותח לא הבנתי את הטרגדיה שארעה לנגד עיני. אמא, קראתי תבואי מהר ותראי איך פולה נראית מצחיק בלי ראש, אימי הגיעה בריצה יחד עם שאר השכנים והחלה מהומת אלוהים. החייל שפלט את הכדור שלף אקדח והחל לכוונו לרקתו במטרה ליטול בעצמו את חייו בעקבות הארוע, אולם חבריו זינקו לעברו ומנעו זאת בעדו. בהמשך אמרו לו שאם הוא רוצה למות אז בקרב ויהיה לו מספיק הזדמנויות לסיים את חייו, אחרי הארוע התארגנו לקראת קבורתה של פולה ורק אז החלו הבעיות. פולה ששמה המלא היה פולוניה מלינובסקה הייתה קתולית, הורי יצאו לעיר לחפש כומר קתולי, אך כיוון שלא נמצא כומר קתולי בסביבה הורי נאלצו לפנות לכומר פרבוסלבי שייעץ להם בנושא הקבורה, הכומר הסכים לקברה אך ורק בבית קברות פרבוסלבי ובטקס פרבוסלבי. למחרת היום נערכה הקבורה בהשתתפותם של המוני אדם ששמעו על האירוע הטראגי, פולה הונחה בארון הולבשה בשימלה לבנה של אימי ועל ראשה הונח כובע שכיסה את מחצית ראשה החסר.

הכומר בדברי הספדו את פולה הזכיר את הורי  שעל אף שהיו בני דת שונה אריגנו לפולה קבורה נוצרית, הדרשה הותירה רושם רב לזמן ארוך על הכפריים, פולה חסרה לנו מאוד ובמיוחד לי כי כולנו אהבנו אותה מאוד. המשכנו לנוע בדרכים בלי פולה והדרך בלעדיה נראתה ארוכה ומשעממת, פולה דאגה לי לכל החליפה את חיתולי, הניקה אותי ודאגה לי עד לאותו רגע אומלל של חייה כאילו הייתי בנה מבשרה, למרות שאת ילדה הביולגי פרי רומן מסרה לאימוץ.  יפימוב שראה שאימי מתגעגעת לפולה שאל את אימי אם היא רוצה להעלותה בסיאנס, אימי בהתחלה סרבה אך לבסוף הסכימה. לאחר כמה ימים התיישבו כל בני המשפחה שלי ומשפחתו של יפימוב סביב שולחן כולל אני וזאת למרות התנגדותו של יפימוב שטען שאני קטן  מדי לסיאנס. על השולחן הוצבה צלחת עם מים, יפימוב החל לקרוא בשמה של פולה, אני לא זוכר בדיוק מה הוא עשה, אבל זכור לי המראה הנרגש של כולם, ברגע מסויים החל לדפוק משהו בחלקו העליון של החלון, לפי דעתי היה זה ענף מהעץ הסמוך לחלון, עצביו של קובה שהיה אז בן 9 בגדו בו החל לצרוח בהיסטריה מפחד ובזה למעשה הופסק הסיאינס. יפימוב הבטיח לאימי שיחזור על הסיאנס בלי הילדים אבל זה לא יצא אל הפועל כיוון שעזבנו במהירות את העיר לאחר שנודע לאבי כי הדרך לווארשה שוב פנויה. ברכבת הראשונה שחצתה את דרכנו יצאנו לעבר העיר ייסנדוקי כי אבי חשב שמשם יהיה לנו יותר קל להגיע למחוז חפצנו. העיירה ייסנדוקי ,גם היא היית עיירת נופש מפורסמת במעיינות המים המינרלים שלה ומעיינות המרפא, כיוון שהקרבות ליוו אותנו והגיעו לקרבת העיירה, נאלצנו להשתקע בעיירה לתקופה בלתי מוגבלת. הורי שכרו דירה אצל קוזקית שהשכירה צימרים, שמה היה מריה אלכסנדרובה גברילובה, היא הייתה אימם של שני גנרלים שהקוזקים קראו להם "אטמנים" (מנהיגים). קיבלנו שלושה חדרים עם מרפסת שתמיד הייתה סגורה ואי אפשר היה לפותחה. מולנו בצד החצר גרה בעלת הבית, שהייתה אישה בגיל העמידה, ואימי מייד התיידדה עימה, כי תמיד ידעה כיצד להתחבב  על  הבריות . באותו זמן העיר הייתה בידי ה"אדומים" אבל מצב זה השתנה לעיתים תחופות והעיר החליפה ידיים בין ה"אדומים" ל"לבנים". הקרבות התקרבו לעיירה כאשר בראש התוקפים ניצב הגנרל דניקין . פגזי הארטילריה החלו ליפול על העיר בקצב , ופגז אחד אף נחת בחצר ביתנו. המשפחה נהגה להסתתר בפרוזדור  בין החדרים וכולנו היינו משוכנעים שפרוזדור זה יצילנו מהפגזים, אחרי כמה שעות של קרבות ,שקט השתרר בעיירה, מישהו זר הגיע לרחוב בריצה וצעק כי ה"אדומים" נסוגים וה"לבנים" נכנסים לעיר, כמעט כולם יצאו לרחוב לקבל את פני ה"לבנים" כיוון שאוכלוסיית העיירה תמכה בלבנים,  שרובם  היו בורגנים שעסקו במסחר ובמתן שרותים. כמובן שגם אני רצתי החוצה לראות את המנצחים, באותה תקופה לא גיבשתי לי דעה פוליטית ולא תמכתי באף צד. נדחפתי בין רגלי האנשים לשורה הראשונה, ללא קושי כיוון שממדי הקטנים סייעו לי בזאת. כולם חיכו בקוצר רוח עד שלבסוף ראינו את ראשוני הפרשים נכנסים במצעד ניצחון לעיירה, כשראשון רוכב גנרל דינקין על סוסו הלבן ולצדו הגנרל שקורו שנהרג זמן קצר לאחר מכן, אחריהם  רכבו יחידות הפרשים הקוזאקיות,  אחריהם התזמורת ולבסוף  צעדו חיילי החי"ר, על פניהם ומדיהם ניכרו סימני הלכלוך והעייפות מהקרבות, הקהל הריע להם לאורך הרחוב ולאחר המצעד התפזרו כולם לבתיהם. בלילה שמענו רעשים משונים אצל השכנים אבל אף אחד לא העז  לחקור בדבר,מ כיוון שבתקופה זו היה עדיף להסתגר בבית ולא לסכן את עצמך. בבוקר הגיע  השכנה וספרה שפרצו אצלם קוזאקים, ובזזו אותם, אולם הם שמחו  שלא נרצחו, למחרת בלילה מישהו דפק על דלתנו, אבי דרך הדלת שאל מי שם?  האם כאן גרים יהודים? שאל הקול, אימי רצה לעבר המרפסת בדחיפה קלה פתחה את הדלת, שלא ניתן יהיה לפותחה, והחלה לצעוק לעבר דירת בעלת הבית, מריה אלכסנדרובה גברילובה תצילי אותנו, באו לשדוד אותנו. הקוזאקים ששמעו כי אימי קוראת לאימו של מנהיגם לקחו את רגליהם ועזבו את המקום. מריה אלכסנדרובה יצאה לחצר והתנצלה בשם הקוזאקים והבטיחה לנו כי תגן עלינו בעתיד. למחרת שלח ו  לביתנו ,שלושה קוזאקים שגרו עמנו בדירה ותפקידם היה להגן עלינו מפני שודדים.כיוון שהיה מחסור במיטות נאלצתי לחלוק את מיטתי ביחד עם קוזאק, שהיה מקור בלתי נדלה של כינים למשך שנה שלמה. למרות כל המגרעות בחלוקת יצועי  עם הקוזאק, אני נאלץ להודות כי לא היינו מטרה לשודדים במשך שנה זו.  אחרי זמן מה אפשרו לנו "הלבנים" לעזוב לעבר עיר הנמל נובו-רוסייסק ששכנה על חוף הים השחור. כל האזור נתפס על ידי  ה"אדומים", הגענו לעיר הנמל ,למרות שהתכוונו להגיע לפולין, וזאת כיוון שהדרך לפולין, היית  בלתי עבירה ומסוכנת בגלל הקרבות שהיו  בכל מקום. רוסיה בערה, באוקראינה הסתובבו יחידות של "אטאמאן" פטלורה שחיסלו יהודים.  הורי החליטו לחזור בחזרה לבאקו, החלטה זו  הייתה קשה עבורם, כיוון שאוניות לא העיזו לצאת מהנמלים כיוון שלא  רחוק משם  "בקרים" ישב הגנרל וורנגל, שנתמך ע"י מדינות הברית,  ועפ"י הוראותיו הוחרמו אוניות שיצאו ללב  ים.  קבוצה קטנה של פליטים התארגנה ליציאה באוניה, אבי החליט להסתכן ולהצטרף למסע. האוניה נחכרה בסכום גבוה כדי שהקברניט יסכים לקבל עליו את הסיכון ולהגיע לאחד הנמלים בקווקז הדרומית. לאוניה זו נדחסו כמה מאות אנשים בעלי מטרה משותפת לחזור לבתיהם. הקברניט הזהיר את כולנו לפני המסע שיתכן שלא נגיע ליעד המבוקש וזאת בגלל תנאי הים הרוגש. הפלגנו לים וכפי שציפה הקברניט נקלענו לסערה קשה, הפלגנו במשך ארבעה ימים מלאי חרדה ולא פעם אפסה התקוה לראות שוב יבשה,  הים טלטל אותנו מעלה מטה כקליפת אגוז,  ביום הרביעי נרגעה הסערה וסוף סוף זכינו לראות את החוף, משחתת בריטית עקפה אותנו וכמעט ששובל  הגל שהותירה מאחוריה הפכה את הספינה, הקברניט הבריטי הורה לקברניט ספינתנו להגיע לנמל מסויים, בו עברנו בדיקות רפואיות והוכנסנו להסגר לשבועיים ימים ,בכדי שנשאר בהשגחה רפואית, במטרה לבדוק אם לא הכנסנו מחלות זיהומיות. הנמל שהגענו אליו נקרא נמל באטומי שבאבחזיה שהיא חלק מגרוזיה. אחרי שהשתחררנו מההסגר ניתנה לנו האפשרות להגיע לבאקו שהייתה תחת שלטון אנגלי מייד לאחר מפלת האימפריה העותמנית וכוחות הצבא העותמנים עזבו את העיר. לבאקו הגענו ברכבת, ומייד מהתחנה הלכנו לדירתנו, מצאנו את הדירה ואת החנות שנבזזו עד תום. סבי סבתי ודודותי ספרו לנו את שאירע בזמן היעדרותנו.  אחרי שיצאנו מהעיר הצבא הרוסי נכנע לכוחות התורכיים אשר צרו עליה, באותו זמן תורכיה הייתה בברית עם גרמניה, לעיר פלשו פלנגות כורדיות שלחמו לצד העותמנים, וקיבלו הבטחה המעותמנים לעשות ככל שיעלה על רוחם במשך יומיים במידה ויכבשו את העיר, הכורדים הברברים הצליחו ביומיים להרוס את העיר, לבזוז את כולה, לאנוס ולרצוח אלפי תושבים ממוצא ארמני, אחרי יומיים נכנסו לעיר יחידות סדירות של הצבא התורכי על מנת להשליט סדר. הם הוציאו להורג בתלייה מספר כורדים במרכז העיר והחיים חזרו למסלולם. סבא סיפר לי על אירוע שנקלע אליו בניגוד לרצונו. בזמן השתוללות הכורדים פלשו לדירתו והתנפלו עליו כדי לשחוט  אותו, כיוון שחשבוהו בטעות לארמני , פתאום מישהו צעק אל תגעו בו, הוא יהודי ולא ארמני וכך ניצלו חייו. זה היה עוד אחד מהניסים שקרו למשפחתי.שלטון התורכים לא ארך זמן רב, כיוון שמדינות הברית המרכזיות הנחילו מפלה על גרמניה ותורכיה, הם כפו עליהם בהסכם ורסאי הסכם כניעה כפוי, חלק מהסכם הכניעה קבע כי בבאקו ישלטו האנגלים, כשאנו הגענו לבאקו,  היה בעיר מחנה צבאי בריטי, שהורכב  מחיילים שמוצאם מארצות הכיבוש של האימפריה הבריטית, כגון הודים ואחרים.  בשדרות העיר שעל שפת הים ראינו קצינים אנגלים שטיילו וישבו בבתי הקפה כשהם חבושים תמיד בכובעי השעם ובמקלות הפיקוד תחת זרועותיהם, אנחנו כילדים לא סבלנו את הקצינים האנגליים שהתנהגו אלינו בהתנשאות כנחותים, לעומת זאת חיבבנו את החיילים ההודים ששרתו בצבא  כשהם חבושים בתורבנים הצבעוניים, ובמיוחד את הנהגים ההודים הנדיבים שנהגו לתת לנו שוקולד כל פעם שראו אותנו.  אזורים אחרים  בבאקו , ובעיר דרבנד שאוכלסו ע"י טטארים קיבלו שם רשמי אחר, ומעתה נקראו אזארביג'אן והתושבים נקראו אזרים ולא טטארים והתרגזו נורא כל פעם שקראו להם טטארים.  לאבא שלי היה רעיון להקים בית מלאכה לייצור מראות ביתיות ומראות כיס לנשים, מקור הרעיון היה מאורעות פוליטיים שקרו באותה תקופה אחרי ניצחון המהפכה הבולשביקית ברוסיה.  באקו הייתה עיר מתועשת בעלת נציגות נכבדה של מעמד הפועלים שצידד בשלטון הסובייטי, ורק נוכחותם של הבריטים בעיר מנעה מהם מלעשות הפיכה ולתפוס את השלטון.  רוב תעשייני הנפט של האיזור החזיקו ארמונות שאת קירותיהם ציפו מראות ענק, ברגע שהם ברחו מהעיר הם מכרו לאבי את המראות במחיר הפסד ואנו חתכנו אותם בביתנו לגדלים שונים, היינו מוסיפים תפסנים ומוכרים את המראות לאנשי העיר. בית המלאכה שגשג בצורה לא רגילה, אבי היה חותך את המראות, ואילו אני ואחי הינו מניחים את המראות על גבי  דיקטים בנגריה, לאחר מכן היינו מוסיפים רגלית ברזל, במשך השבוע מכרנו בחנות, ופעם בשבוע,היינו הולכים לחלק העליון של העיר, ומוכרים את המראות בשוק.  אבא היה לוקח אותי מוקדם בבוקר לשוק , שם ברזנט על הרצפה שם את המראות לפי הגודל, היה קובע מחיר לכל גודל ומשאיר אותי לבד עד הערב, בערב היה שב  לקחת אותי,  ותמיד הפתעתי אותו בסכומי הכסף, כי נהגתי לגבות כפול ממה שאמר לי, אסור לשכוח שהייתי אז בן שש, אולם כל ההרפתקאות של הילדות השפיעו על התפתחותי והתנהגתי כבוגר יותר מגילי.השלטון האנגלי בבאקו שרר כשנה וחצי, יום אחד בבוקר אנשים יצאו לרחוב ולא ראו יותר את האנגלים, הם קיפלו את משרדיהם והסתלקו בהפתעה מאזארביג'אן. המדינה נשארה ללא שליט, ואת מצב הזה, ניצל הפרולטריון מבאקו שהזמין לעיר את הצבא האדום. הכניסה של הצבא האדום לבאקו, היה מרשים מאוד, ויחידות הצבא התקבלו בשמחה ברחוב הראשי "טרגובה", רצתי עם חברי לראות במו עיני את המחזה, עברו אותנו כמה מכונות משורינות עמוסות בחיילים אדומים, שניתלו על הרכב מכל צדדיו, אחריהם הפרשים ובסוף חיל הרגלים, הלוחמים נראו רע הם היו במדים בלויים והעייפות ניכרה על פניהם, על אף זאת חייכו וניתן היה לראות את השמחה בעייניהם, מקבלת הפנים השמחה שקיבלו. אחרי שהתמקמו, קבוצות של 3-4 חיילים עם נשק ושרשראות כדורים מוצלבות על החזה, יצאו לעיר והחלו לבדוק את תעודות התושבים וערכו חיפושים בבתים. יום אחד הם הגיעו גם אלינו אבל כשראו את הפספורט הליטאי שאבי הכין מראש, כיוון שהיה יליד קובנה, השאירו את משפחתנו בשקט.  בקומה השלישית בביתנו התמקמה יחידה פוליטית של הארמיה הרביעית שנכנסה לבאקו, יומיים לאחר מכן, היה אמור להתקיים מצעד נוסף של החיילים ביחד עם אזרחי העיר, עליתי לקומה העליונה כדי לראות מה התחדש ולא פגשתי בנפש חיה, לעומת זאת מצאתי ציוד של תזמורת כלי נשיפה, לא הבנתי למה הכלים נחוצים, לא חשבתי יותר מדי והורדתי חצוצרה אחת למטה, אבל כידוע התאבון גדל עם האוכל, עליתי שוב  ולקחתי את כל כלי הנשיפה של התזמורת, חלק החבאתי מתחת למיטתי וחלק החבאתי במרתף. בערב יצאת לרחוב עם החצוצרה הקטנה כדי להשוויץ לפני חברי, ניסיתי לחצצר אבל שום קול לא בקע ממנה, לידי עמד אדם שהסתכל עלי בצורה חודרת, התקרב אלי ושאל בערמומיות:

זר: ילד, אתה בטח יודע לנגן מאוד יפה על החצוצרה, נכון?

אני: בודאי שאני יודע , עניתי, אבל כנראה טעיתי והבאתי חצוצרה לא מתאימה.

זר: אז לך ותביא לך חצוצרה מתאימה, בוא ואני אעזור לך לבחור במתאימה.

אני: יש לי הרבה חצוצרות, חלק קטנות, חלק עגולות ויש כאלה כבדות שאני לא יכול להרים אותן.

זר: בוא תראה לי את כולם ואני אבחר לך את הכי מתאימה. הלכתי ביחד איתו והראתי לו את כל כלי הנשיפה שהיו ברשותי, הוא היה כל כך נחמד אלי שרכש את אמוני בו, אחרי שראה את הכלים הוא קרא לכמה חיילים שהחזירו את הכל למקומו, כל העבודה הקשה  שלי, הלכה לאיבוד בהעברת הציוד שלי בחזרה לחיילים, לקחו לי את הכל בעשרים דקות, אימי הייתה מבוהלת, וחששה מפעולת נקם, הזר הרגיעה אותה, ואמר שלילדים סולחים על דברים כאלה, ואמר לה שאם לא היו מוצאים את כלי הנשיפה, המצב לא היה כל כך סימפטי בשבילו. באותו ערב הגיע אלינו אדם גבוה עם שפם קצר וזקן תייש לבוש בז'קט עור, מכנסי רכיבה ונעלים גבוהות שנקראו "סאפוגי", ששמע שבעיר יש רוקמת מעולה, ופנה לאמא, שתרקום לו על השרוול את סמל הכוכב האדום , כשנודע לו שאימי ממוצא פולני, מאוד שמח, והמשיך לשוחח עם אימי בפולנית, שפה שלא הבנתי אותה והייתה זרה לי לגמרי, כיוון שדיברתי רק רוסית. בזמן שאימי רקמה את הכוכב האדום על גבי חתיכת משי  שחורה, שוחחו בינהם בחביבות אבל אני לא  הבנתי כלום. כשעמד ללכת נפרד לשלום ליטף את ראשי והלך, כשהייתי כבר בפולין אימי סיפרה לי שהיה זה פליקס ג'רז'ינסקי, אחד ממנהיגי המהפכה הבולשביקית ושעמד בראש ה- צ'ה.קה.(צ'ריזביצ'איקה) המשטרה החשאית הבולשביקית. מישהו בא וסיפר,שהגיעו ארונות קברוה של 26 קומיסרים בולשביקים מקרסנובוד שהבריטים רצחו, רצתי לראות את הארונות שהיו מכוסים בדגלים אדומים שהפועלים נשאו על כתפיהם, התהלוכה הגיעה לכיכר פיוטרובסקי שהייתה גדושה בהמון רב שם קברו את הקומיסרים בקבר אחים והפכו את הכיכר לפארק . החיים בבאקו השתנו וסדרי חיים חדשים הוכתבו.  אוכל חולק בצימצום לפי רשימות, המבוגרים קיבלו מנות מצומצמות, הילדים קיבלו  שתי קוביות סוכר פעמיים בשבוע, אבי נהג להחביא את קוביות הסוכר וכסבא היה מבקר אותנו היה נותן לו את קוביות הסוכר בהחבא שאנו לא נראה זאת. אבי העריץ את סבי ואת הדברים הכי טובים היו נותן לו, סבא לעומת זאת היה נותן לנו בסתר את קוביות הסוכר כדי שאבא לא יראה, ככה שהסוכר היה חוזר לבעליו האמיתיים. הבולשביקים הקימו בעיר וועדים שכונתיים, וכן וועדי בתים, את אבי בחרו בתור יושב ראש וועד הבניין, והוא קיבל תפקידי אחזקה  ושימור הבניין ,ופתרון כל בעיה אחרת הייתה בסמכותו. 

הייתה זו שנת 1920, באירופה נמשכה המלחמה בין פולין וברה"מ, הצבא האדום נחלש ממלחמות פנימיות ומלחצים שהופעלו עליה ממדינות הברית. הצבא הרוסי נחל מפלות, וסוף סוף נכון היה לחתום על חוזה שלום. החלה שיבת הפליטים  וחזרה לבתיהם. הורי החליטו לחזור לווארשה אבל זה לא היה כל כך קל לביצוע, כיוון שלאבי היה דרכון ליטאי. באותה  תקופה, היחסים בין פולין לליטא היו מתוחים מאוד ועוינים, כיוון שצבא פולין, תחת פיקודו של הגנרל ז'ליגובסקי כבשו את העיר וילנה, שהליטאים טענו שהיא עיר הבירה של ליטא, למרות נסיבות אלו התחלנו להתכונן לנסיעה, הפלגנו באביב 1921 מנמל באקו עם אוניה לכיוון צפון, כולם נפרדו מאיתנו, סבי סבתי הדודות ודוד איסאק, כולם בכו, והאוניה הפליגה לדרכה כשדודי מנופפים לשלום  עוד זמן רב עד שהאוניה נעלמה בערפילים. אחרי יומיים הגענו לאסטרחאן שנמצאת בשפך הוולגה לים הכספי. שם עברנו למעבורת, שהפליגה על הוולגה נגד הזרם במשך שבועיים,  עצרנו בכל מיני נמלים, שהעלו והורידו אנשים וסחורות, ההפלגה הייתה  מהנה ומעניינת. מהערים הגדולות שאני זוכר עברנו בסרטוב, סריצין שנקראה מאוחר יותר סטלינגרד והיום וולגוגרד, סמארה שנקראת כיום קויבישב, התחנה האחרונה שלנו הייתה נג'ני-נובגורוד היום גורקי ומשם הגענו ברכבת למוסקבה, משם נסענו בחשמלית למחנה פינוי, שם נמצאו כל הפליטים הזרים, שחיכו לשוב לארצות מוצאם. מקום זה נמצא בסימטת סריבריאני פיריאולוג, שעל יד  בית חרושת  לסוכר שמעבר לנהר מוסקבה, כל האזור נקרא זמוסקבוריצ'ה,  התחלנו למעשה שוב לחיות על המזוודות בהמתנה  לתורינו לשוב לביתנו, תקופה זו ארכה שלושה חודשים,  בזמן זה קיבלנו אוכל מהקומיטט שטיפל בפליטים, אוכל דל ללא ויטמינים וקלוריות שאדם זקוק לקיומו,  המבוגרים קיבלו כל יום מרק מדג מלוח, שבישלו מראשי הדגים, הילדים קיבלו דייסת תירס עם תוספת של שומן לא מזוהה, וכן שתי קוביות סוכר,  על מנת להתקיים הורי מכרו בשוק את רוב מלבושיהם, כל יום הייתי מסתלק לעיר, שסיקרנה אותי מאוד, ברחובות ניתן היה לראות מאות אנשים שכרעו ברך והתפללו, בדרך כלל היו אלה מבוגרים בני הדת הפרובוסלבית, מעריכים כי במוסקבה היו כ-1600 כנסיות פרבוסלביות, לפי כמויות האנשים נראה שההערכה הייתה נכונה. הכי הרבה אהבתי להסתובב בכיכר מול הקרמלין, שם נמצאו לנין ושותפו טרוצקי, כל פרק זמן היו נכנסות לימוזינות, ומכוניות שרד צנועות יותר לקרמלין, דבר שהיה נדיר בזמנו דווקא בגלל זה סיקרן  אותי מאוד, מאוד רציתי לראות את לנין וטרוצקי,  שהמבוגרים כל הזמן דיברו עליהם, אך  ללא הצלחה, הסתובבתי סביב לאנדרטאות של, מינין ופוז'רסקי, שבאותה תקופה ניצבו במקום אחר משראיתי לאחר המלחמה,  נהגתי להסתובב גם, בלובנויה מיסטו, מקום בו ערפו את ראשי הפושעים ומתנגדי הצאר.

במוסקבה ,היו כמה תחנות רכבת, אותן נהגתי לפקוד לפי הסדר, ומאוד אהבתי להביט באנשים שנחפזו בדרכם, יום אחד בתחנת הרכבת קזאינסקי ארע מקרה מאוד מצחיק, ראיתי הצטופפות של חיילים ואישים רמי מעלה, שלבשו מעילי עור ומגפי רכיבה גבוהות, כשהם חגורים באקדחי תופי למותניהם, כמו כן ראיתי גם נשים לבושות כמו גברים, אישה במכנסיים באותה תקופה הייתה מקרה נדיר, פתאום משירותי הנשים, נשמעו צרחות של נשים שנמצאו שם, שראו גבר במעיל עור ובמכנסי רכיבה שנכנס לשירותים, אנשים קפצו עליו כדי לעשות בו שפטים,אבל הסתבר, כי הייתה זו אישה בלבוש גברי , ושיער קצר עיטר את ראשה, אירוע זה היה בדיחת היום.

יום אחד, אבי לקח אותי לביקור אצל דודי סאשה שגר במוסקבה, היינו אצלו כמה שעות, שבמהלכן אבי ניהל עמו שיחה ערנית, ואמר לו שביתו חנה היא  שחקנית בתאטרון דובר עברי, ושמה התאטרלי הוא רובינא,  לא התייחסנו לזה בצורה רצינית, כיוון שלא תארנו לעצמנו שחנה רובינא , תהיה אחת מעמודי התווך, של התאטרון העברי "הבימה".  במוסקבה נמצא גם אחיו של סבי שנקרא "הבל" אך במשפחתנו הוא כונה "אפצ'יק". דוד אפצ'יק גר בליטא בעיר קובנה, שבאותה תקופה הייתה עיר הבירה של ליטא במקום וילנה, אחרי שליטא קיבלה עצמאות ב-1918. גם הוא היה פליט, אך בחר לגור רחוק ממחנה הפליטים בו אנו גרנו,  כשנודע לדוד אפצ'יק שאין באפשרותינו לחזור לפולין, בגלל אזרחותו הליטאית של אבי הציע לנו עזרה להגיע לקובנה, שם החזיק מספר בתים בשכירות, והיה מוכן לתת לאבי דירה ,עד שנמצא את דרכנו לווארשה. דוד אפצ'יק חזר לליטא, חודש אחד לפני שאנו עזבנו גם כן.  אחרי כשלושה חודשי המתנה במוסקבה הודיעו לנו השלטונות שתוך שלושה ימים עלינו להתארגן לקראת יציאה. הכל כבר היה מוכן, לא נשאר לנו מה לארוז כי הכל כבר נמכר, להורי רק נשאר לשמור עלי, שברגע האחרון אני לא אלך לאיבוד, כי לעיתים קרובות, נהגתי לצאת מהבית בבוקר, ולחזור רק לקראת ערב, ואם לא הייתי נמצא בקרבת מקום הייתי עלול לעקב את יציאת המשפחה. סוף סוף ביום היציאה הביאו אותנו קבוצת פליטים לתחנת הרכבת, העמיסו אותנו לקרונות בקר שנקראו "טיפלושקי", כי באמצע היו מיטות לשינה ובאמצע הקרון הייתה ארובה לחימום.  נסענו ברכבת כשבועיים בכיוון צפון מערב. בגבול לוטבה בדקו תעודות ואז התברר שלאבא הייתה חסרה חותמת ועלינו לחזור למוסקבה להחתים את התעודה. היה זה בלתי נסבל היינו באפיסת כוחות מתנאי הדרך. אבי פנה לקומיסר שהיה אחראי על מעבר הפליטים בגבול והתחנן שיתחשב במשפחה ובילדים ובתלאות הדרך, טענה זו כנראה מצאה דרכה לליבו של הקומיסר והוא איפשר לנו להמשיך את דרכנו לגבול הסובייטי. היינו תחת ליווי של חיילים לטביים עד גבול לוטבה, כאשר הגענו לעיר הגבול דז'בינסק הוציאו אותנו מהקרונות, והעבירו אותנו רגלית, ולאחר מכן בסירות לצד השני של הנהר , כיוון שהגשר פוצץ בזמן המלחמה. בגדה השניה עלינו על רכבת אחרת ואחרי זמן קצר הגענו לגבול ליטא ומשם הגענו לקובנה. בעודנו ממתינים במסילה צדדית אבי התקשר לדוד אפצ'יק ומסר לו על הגעתנו, לאחר זמן מה, הגיע הדוד שהיה לבוש בהידור רב לקבל את פנינו, דוד אפצ'יק היה ההיפך הגמור מאחיו סשה שגר במוסקבה והתלבש ברישול, הדוד הציע לנו כיכר לחם לבן שהביא עימו ואנו טרפנו את הלחם תוך שניות, לחם כזה כבר לא ראינו שנים, תוך כדי האכילה, שמנו לב כי הדוד מביט עלינו בגועל, והתנשאות וכנראה שכח מהן תלאות דרך.מאותו הרגע מתחיל פרק חדש בחיינו בקובנה, נוכחנו לגלות כי כל מה שהבטיח לנו הדוד אפצ'יק כשהיה במוסקבה נתגלה כחלומות באספמיה,  התאחסנו בבית שהיה בשלבי שיפוצים, ונאלצנו לעבור מדי יום,  מחדר לחדר עם כל חפצינו, אי נוחות זו זרזה את החלטתם של הורי להמשיך לפולין, ולחצות את הגבול בצורה לא לגלית כיוון שלאבי לא היה מסמך  מעבר, הסיכון היה רב ,כי היחסים בין פולין לליטא, היו גרועים באותה תקופה, כיוון שלמרות ההסכמים הטריטוריאלים כבשו יחידות צבא פולין את העיר וילנה,  וסיפחו אותה לפולין.  ערב שישי אחד הוזמנו לארוחת שבת אצל הדוד אפצ'יק ששמר על הילכות השבת,  דוד אפצ'יק היה נשוי לדודה אניוטה, שהיתה גם בת אחיו,  מנישואי קירבה אלה נולדו שלושה בנים, שניים נולדו מפגרים ונפטרו בגיל צעיר, והשלישי היה עלם חמודות, יפה תואר וכישרוני ביותר, שמו היה נחמיה אך אנו כינינו אותו "חמה". חמה סיים לימודי משפטים באוניברסיטת סנט-פטסבורג היוקרתית, עבר ללונדון ושם הקים חברה מסחרית בשם "אנגלו-ראשיין קומפני",  שינה את שמו מנחמיה פונימונסקי לניקולאס פונטינק,  למרות שחי בעולם הגדול, והיה משכיל , נשאר איש מאמין ושמר על הלכות הדת היהודית.  באחת ההזדמנויות מאוחר יותר כשנפגשנו בארץ הסביר לי כי קשה לשנות חינוך והרגלים מהבית .הורי הצליחו ליצור קשרים עם אנשים שהיו מוכנים להבריח אותנו לפולין, לקראת עזיבתנו נפרדנו לשלום מדודנו עלינו על רכב ישן,  ונסענו לעיירה לא נודעת,  עלינו על כרכרה ישנה, והגענו לכפר ששכן על הגבול בין ליטא לפולין.  אני זוכר שהייתה סופת שלג קשה, העגלון איבד את הדרך שנעלמה בשלג,  והתהפכנו לצד הכביש, כיוון שלא יכולנו לבקש עזרה עקב החשאיות, נאלצנו להמשיך ברגל, עד שהגענו לבית של משפחה יהודית שהמתינה לנו, ואצלם המתנו עד לקבלת אור ירוק לחציית הגבול.  המתנה זו ארכה כשבועיים, יום אחד עם זריחת השמש הופיעו בבית בו התארחנו יהודיה ואיכר פולני, השניים העמיסו את אחותי צילה על מגלשה וכיסו אותה בכרים ובשמיכות,  ואנו צעדנו ברגל בשלג הקפוא ונזהרנו שלא להחליק ולשבור את עצמותינו. הגענו לגשרון שעל הדרך ושם נתקלנו בקבוצת "שאוליסטים", היו אלה לאומנים ליטאים ששלפו אקדחים ורצו לעצור אותנו,  היהודיה שהובילה אותנו, שילמה להם שלמונים, והם איפשרו לנו להמשיך בדרכנו. בשלב מסוים נפרדה מאתנו היהודיה ונשארנו עם האיכר שהיה רשאי לעבור את הגבול משני צדדיו,  לפתע נשמעה קריאה, עצור! מי הולך אחרת אני יורה, צעק חייל פולני שצץ לפתע מתוך האדמה, זה אנחנו בני עמך  השיבה אימי, בפולנית צחה, אנו שבים למולדת,  החייל שהאמין לדברי אימי, הובילנו למשטרת הגבולות שהיה קבור למחצה בקרקע, בתוכו ישבו חיילים שהתחממו סביב לתנור ויבשו את גרביהם הרטובות שהסריחו נורא , הסרחון היה גדול אך החום גבר על המצוקה הרגעית הזאת. החיילים שהבינו שאנו יהודים החלו לשיר שירים אנטישמים וסיפרו בדיחות אנטי-יהודיות. העברנו את הלילה בחשש ללא שינה, למחרת הועברנו למפקדת משמר הגבול בעיירה אוראני, שם חיכתה לנו דודה לובה שהייתה אישתו של דוד אברהם כהנא, שבאותה תקופה עדיין שירת בצבא הפולני כרופא בדרגת סרן,  הדודה פרסה עלינו את חסותה ובכך אפשרה לנו להמשיך לביאליסטוק, מקום מגוריהם ביחד עם ילדיהם בובה ומושיה. בהתחלה גרנו בגרודנו, אצל משפחה יהודית שם חיפשנו את הדוד בלוך, ששינה את שמו לרימן שהיה אח של סבתא מצד אבא. אני מעריך כי שינה את שמו ממניעים עסקיים כיוון שבתור יהודי, לא יכול לגור ולהחזיק בית דפוס בסנט פטסבורג.  בעלת הדירה ששמעה כי אנו מחפשים את רימן, הופתעה ואמרה לנו כי הוא אחד מעשירי העיר, וגר בבניין ענק שבבעלותו בפינת הרחובות הורודניצ'נסקה והוברה,  אבי איתר את הדוד שהתאלמן בגיל מתקדם וגר לבדו, ללא ילדים,  ואבי למעשה נותר קרוב משפחתו היחידי בפולין, רימן שמח מאוד,  וביקש כי אבי ישאר לגור בגרודנו וישמור על קשר. דוד רימן סיפר לאבי את סיפור הגעתו לגרודנו מסנט-פטסבורג שהיה כרוך בפרשייה רומנטית. ערב אחד יצאו הדוד רימן ואישתו להצגת תיאטרון, הדוד רימן שהיה רודף שמלות מושבע, החליף מבטים וחיוכים עם אחת מהנשים היפות שפגש בהפסקה בפואייה,  אישתו הקנאית קפצה על האישה השניה והחלה לחבוט בה במטרייתה, קהל רב  התאסף, ואילולא הייתה האישה אשתו של אחד הגנרלים מחצר הצאר,  היה העניין נשכח, על מנת למחוק את הארוע מזכרון הציבור נאלץ הדוד גורדון להתערב,  הדוד גורדון היה אחיו, של גדול משוררי תקופת ההשכלה, יהודה לייב גורדון , הדוד נשא תפקיד בכיר ביותר, ושימש כתובע של הצאר הרוסי, לעניות דעתי הדוד גורדון המיר את דתו, אחרת לא יכול היה להתקרב לחצר הצאר ולקבל מישרה כה בכירה,  בעקבות האירוע שהושתק, נאלץ הדוד רימן לקפל את עסקי הדפוס בסנט-פטרסבורג  ולעבור לגרודני.אימי נמשכה כל הזמן לווארשה,  כי היו לה שם קרובי משפחה והשאירה שם דירה גדולה ומסודרת, ולכן לא ציפתה לקשיי היקלטות בעיר מגוריה. בדרך לווארשה חנינו בביאליסטוק, מקום שם חיכה לנו דוד אברהם כהנא ומשפחתו.  בביאליסטוק היו לאימי קרובי משפחה נוספים, אחותה של סבתא מרים בורדו (מבית בלוך) שאת שמה הפרטי איני זוכר ושני בניה חיים ויוסף ובת נוספת, שאת שמה גם איני זוכר.  חיים היה נשוי ועסק בסחר עצים, יוסף היה יבואן טכסטיל לבתי החרושת של ביאליסטוק ולודג'.  כל המשפחה שלנו התגוררה בבית הדוד הרופא אברהם כהנא, יותר מאוחר לקחה אותי לביתה דודה מירים.  אבי נסע לוורשה לבדוק את מצב הדירה שלנו, כשהגיע לדירה, חשכו עיניו. את הדירה שהשאיר בחסות זמנית לעוזרו הנאמן, מויז'ז' (משה) בלונדובסקי,  מצא למעשה כרשומה על שמו של העוזר "הנאמן", שגר בה עם אישתו וילדיו וקרובים נוספים ומאן לעזוב את הדירה ואף איים עליו כי אם יתלונן במשטרה ילשין על אבי שחצה את הגבול בניירות מזוייפים ובכך סחט אותו למעשה.  אבי הלך לחנות המשכון ששם הפקיד את תכשיטיה של אימי לפני שעזב את ווארשה. גם כאן התברר לאבי כי משה השיג במרמה את כל התכשיטים. כיוון שאבי חשש ממשה שילשין עליו במשטרה לא יכול היה לנקוט נגדו בצעדים משפטיים.  בסיוע קרובים הצליח להשיג ממשה מקצת מהתכשיטים ומריהוט הבית. הורי מכרו את התכשיטים והריהוט והשיגו קצת כסף בכדי לשכור דירה בעיירה וולומין שליד וורשה.העיירה וולומין נמצאת כ -17 ק"מ מזרחית  לווארשה לכיוון ביאליסטוק. אפשר היה להגיע לווארשה  ברכבת הפרברים מתחנת וילנסקה תוך 25 דקות . בעיירה גרו יהודים ופולנים, תושבי העיירה עבדו בשני מפעלי הזכוכית, מפעל לעיבוד עורות ומפעל ללבנים. אחרים עבדו בבתיהם  כבעלי מלאכה זעירים, שעבדו עבור בתי מלאכה מווארשה.  בקיץ היו מגיעים הרבה תיירים מווארשה כדי להתענג על האוויר הצח .בוולומין התחיל דף חדש בחיי, שם עוצב  אופיי, והשקפת עולמי. היו אלה החודשים האחרונים של שנת 1921 הייתי אז בן שמונה. הבית שגרנו בו ליד רחוב  מילא 5 היה שייך לנגר בניין בשם סרנצקי,  הוא היה אנטישמי ידוע, שלפני כמה שנים רצח את הנגר היהודי, שהיה מתחרה שלו  בעבודה. לבניין היו שתי כניסות אחת חזיתית ואחת מהחצר. בכל כניסה גרו שש משפחות מתוכן היו שלוש משפחות של יהודים כולל משפחתנו. בתוך החצר שיחקו כל הילדים והמפגש הראשוני שלי אתם היה עוין, אך במשך הזמן השתנה לחלוטין.  באותה תקופה דיברתי רק רוסית, שפה שהייתה שנואה על הפולנים שהשתחררו  זה עתה מעול הרוסים ששלטו בו 150 שנה. הילדים שרכשו את השנאה מהוריהם התנהגו אלי בצורה דומה. באחת המריבות שלי אתם קיללו אותי "אתה ביליס", שאלתי את אימי מה זה "ביליס" ואז אימי ספרה לי סיפור על עלילת-דם על יהודי מקייב בשם ביליס שהואשם ברציחת ילד נוצרי כחלק מטקס דתי יהודי. משפטו של ביליס נמשך זמן רב ועורר הדים רבים בעולם, ולבסוף בית המשפט בקייב זיכה אותו מכל אשמה.

נתקלנו בבעיית לימוד עקב מחסום השפה, אחי שהיה ארבע שנים מבוגר ממני קיבל מורה פרטי לשפה הפולנית ואותי שלחו לגן ילדים כדי שאוכל ללמוד את השפה. שיחקתי עם ילדים הרבה יותר צעירים ממני ותוך זמן קצר למדתי את השפה די והותר כדי שאוכל להתחיל את הלימודים בבית הספר. את ה-א' ב' למדתי מאימי ותוך זמן קצר למדתי לכתוב ולקרוא. בהתחלת השנה החדשה רשמו אותי לבית ספר עממי  כשהייתי בן עשר.  בית הספר שאך זה נבנה היה אפוף ריחות של סיד וטיח, עברתי את המבחנים והתקבלתי לכיתה ג'. למחרת קראו לי למשרד המנהל, והודיעו לי כי לא אוכל להתקבל כיוון שבית הספר הוא לילדים נוצרים ושלחו אותי לבית ספר לילדים יהודים ברחוב  פוטצ'טובה, הייתי מאוד מופתע מהאפליה הדתית אבל לא הבנתי את סיבתה ועוד הרבה סיבות אחרות שהבנתי רק בהמשך חיי. הגעתי לכתובת של בית הספר והופתעתי  מחזותו החיצונית.  בית הספר היה למעשה בתוך בניין מגורים בן שלוש קומות וכיתות הלימוד היו בתוך חדרי המגורים, הצפיפות הייתה גדולה עד כדי ארבעים תלמידים בנים ובנות למדו יחדיו בכיתה אחת, כיוון שלא היו מספיק כיתות לימוד, הלימודים היו בשני מחזורים בבוקר ואחר הצהרים, וכך התחלתי ללימוד בכיתה ג' בית ספר עממי מספר 3 בוולומין. מנהל בית הספר ששמו היו אלפרד אורביד-ז'ילינסקי, היה חייל לשעבר בלגיון של פילסוצקי ממקימי צבא פולין, הוא היה סוציאליסט פעיל במפלגת פ'.פ'.אס (מפלגה סוציאליסטית פולנית).המנהל היה חברו האישי של פילסוצקי והזדהה עמו פוליטית,  המורות בבית הספר היו יהודיות, העלמות  טיגל, הלר ורוטקביץ',  היו גם מורים נוצרים כמו  פשטקובסקי שהיה אנטישמי ממעלה  ראשונה, זבצקי שהיה פולני הגון ממוצע כפרי, וכן גברת סטפנסקה שלימדה צרפתית,  לעיתים קרובות לימד אותנו המנהל ז'ילנסקי, שסיפר לנו את הרפתקאותיו מהלגיון, והיה נערץ גם על הבנים וגם על הבנות. בזמן הלימודים התחברתי לכמה בנים מכיתתי ומכיתות נמוכות יותר. כגון אהרון פורר, חונה שמיטנקה, לייזר וחיים רובין, אייזיק לסקובסקי , הארון אש, וגם אוסקר שיפר ובקימר, היו עוד הרבה חברים אבל לא שמרתי איתם על קשר.  באותה תקופה לא היו לי ידידות, קודם כל הייתי צעיר מדי ושנית שמרנו על מרחק,  שיחקנו כדורגל מכדור סמרטוטים, ולאחר תקופה אספנו כסף וקנינו כדורגל מעור והתחלנו באימונים מסודרים. מעולם לא הגעתי להישגים מיוחדים בכדורגל בהשוואה לאחי הגדול ,קובה, שהיה שחקן ברמה גבוהה ושימש כקשר שמאלי בנבחרת הבוגרים ואף שיחק בנבחרת פולין. בתי  הספר לאחר מלחמת העולם הראשונה התאפיינו  בכיתות שלמדו בהם תלמידים בגילים שונים, לעיתים למדתי בכיתה אחת עם נערים שצמח להם כבר שפם או עם נערות לפני חתונה.  בשנה הראשונה למדתי עם אחי וחבריו המבוגרים ממני אך מצב זה החזיק רק שנה, כי בשנה שלאחריה נעלמו הבוגרים ונשארתי ללמוד עם בני גילי בערך.

את חופשת הקיץ היינו מבלים באזור שהיה מלא בבריכות שנקוו כתוצאה מכריית חימר  ששימש לייצור לבנים ורעפים,  אזור זה שימש מוקד חברתי לבני גילי ולפגישות אהבים של הנוער,  היו מקומות נוספים למפגשים, כמו  יער האורנים ב-ליפיני ,  יער נוסף שהיה מאחורי פסי הרכבת ב-סלבק שהיה אתר כריית כבול, ולידו היו גבעות מירונובה מקום נופש קיצי מקובל על המשפחות היהודיות בווארשה  נהגו לשכור בתים  ודירות לכל תקופת הקיץ. מעבר לגבעות לכיוון ריזמין היה הכפר דוז'ה-צ'רנה שעבר בו נחל שמימיו היו צלולים ושנקרא מאווה-צ'רנה ובהמשך היה כפר נוסף שנקרא אף הוא מאווה-צ'רנה, בין הכפרים היה יער עד יפיפה מעצי מחט, עצי אגוז ובלוט. הנחל שזרם ממזרח היה עשיר בפלגיו הצלולים שחבקו את כל האזור ובני הסביבה נהגו לקיים במקום פיקניקים. להורי היו חברים ומכרים, אחת המשפחות היתה משפחת רוזמן שהיו מבקרים אותנו לעיתים קרובות. דווקא עם המשפחה הזאת היה לי אירוע לא נעים, אבי שהתכוון לנסוע  ברכבת לגרודנו שלח אותי לשמור לו תור לפני הקופה, כשעמדתי לפני הקופה הסתובבתי לאחור וראיתי מפלצת, עמד שם גבר צעיר שעיניו היו במרחק רב אחד מהשניה וניסה להתחמק ממבטי המבועת, אני לא הבנתי שאני מביך אותו בהתנהגותי, לבסוף הגיע אבי ושיחרר אותי מהעמידה בתור. באחד הערבים לקח אותי ואת אחי קובה למשפחת רוזמן ושם ראיתי את "המפלצת" היה זה גרישה בנם הבכור של הרוזמנים, על אף המבוכה ההתחלתית התחברנו והפסקתי לראות את כיעורו. גרישה היה ציוני והיה הראשון שהכניס אותנו לעולם הציונות והמקורות, מטרת הציונות והקמת מדינה יהודית על אדמת ארץ ישראל ההיסטורית שהייתה באותה תקופה תחת מנדט האנגלים. הקשבנו לדבריו ובהתעניינות  רבה.  גרישה התחתן תוך זמן קצר עם בחורה יפיפיה ועזב לפלשתינה. משפחת רוזמן עזבה אף היא את העיירה ומאז ניתק הקשר עמה.  להורי הי זוג חברים נוסף הגרינברגים, היה להם שלוש בנות, לבכורה קראו הלה לאמצעית מניה ולקטנה בת-שבע שכונתה ויירוצ'קה שהייתה בת גילה של אחותי הקטנה צילה, והשתיים למדו באותה כיתה בבית ספרי. לעיתים קרובות הייתה מגיעה אלינו וגילתה כשרון רב בריקוד במיוחד אהבנו את ריקוד המלחים. בתקופה יותר מאוחרת התפרסמה בתור זמרת מאוד פופולרית שנקראה ויירה גרן. שמענו את שיריה לעיתים קרובות ברדיו ואף הוציאה תקליטים, אבי המשפחה נפטר לאחר מחלה קשה המשפחה עברה לווארשה והקשר עם המשפחה נותק אף הוא. בשעות אחר הצהרים נהגתי לשחק עם הילדים מהבניין בו גרנו, היו אלה ילדים נוצרים ממעמד הפועלים שנשרו מבית הספר.

הוריהם היו כל כך פרימיטיביים שלא הבינו את הצורך של ילדיהם בהשכלה, אני הייתי מעביר להם שיעורי קריאה וכתיבה. תוך זמן קצר נהפכתי לפדגוג מאוד פופולארי וחוג תלמידי גדל מיום ליום. הייתי גם עוזר לחברי ללימודים מבית הספר, למרות שהייתי תלמיד כשרוני ועוזר לאחרים, לא שקדתי על לימודי ואת שיעוריי לא הייתי מכין. למרות זאת עברתי מכיתה לכיתה בלי בעיות כיוון שאת המבחנים הסופיים הייתי עובר בהצטיינות. צוות המורים הכיר בכשרונותי והיה סובלני כלפי. מנהל בית הספר מר ז'לינסקי מאוד חיבב אותי ולעיתים קרובות השתמש בי כעוזרו בשעות אחר הצהרים, הייתי סוחב לו את מכשיר ההקרנה ועוזר לו בהרצאותיו, כפי שציינתי מר ז'לינסקי היה פעיל מפלגת פ.פ.ס והיה מעביר הרצאות פוליטיות.  מכשיר ההקרנה היה מאוד פרימיטיבי במקום מנורה השתמשנו בכרבית. החומר הזה כל כך הסריח שהיה  צריך להוסיף לו כל הזמן מים, אחרי הרצאה עם המקרן כולם היו יוצאים עם כאבי ראש.

בשנים 1922-23 בגרמניה השתוללה אינפלציה שהשפיעה גם על פולין, האבטלה גדלה , ומיתון כבד בכלכלה, אינפלציה נוראית,  המטבע שנקרא מרק פולני, צנח מדי יום במאות אחוזים,  העשירים הפכו לעניים,  אבי שבאותה עת החל את עסקיו קיבל סכום כסף מלונדון בליש"ט ששלחו לו קרוביו מלונדון ודרא"פ. מכסף זה התכוון אבי לקנות סחורות ולשם כך נסע לעיר הנמל גדנסק

החליף את הליש"ט לגולדנים שתוך כמה ימים איבדו את ערכם ולא התאפשר לו לקנות סחורות. אבי חזר הביתה שבור נפשית, קרובי שלחו לו פעם שניה כסף, הפעם המטבע הפולני עשה לו נזקים, הדבר פגע בו כל כך שמצבו הגופני התדרדר והוא קיבל שטף דם במוח, אבי הועבר לביה"ח היהודי ברח' צ'יסטה  שמומן מקרנות הקהילה, אבי שכב ללא הכרה כעשרה חודשים והתנדנד בין חיים למוות ולעיתים רחוקות חזרה אליו הכרתו לשניות מספר.  אבי היה בהשגחת שלושה רופאים ידועים,  שהיו חבריו של הדוד הרופא אברם מביאליסטוק, שעשו את מירב המאמצים להצלתו ואומנם אבי הצליח להתעורר ולהשתקם, אך מצבו הרפואי מוטט אותנו כלכלית.  אחרי שעזב את בית החולים אבי המשיך לתפקד תחת השגחה רפואית צמודה במשך כמה שנים, שכמובן אף היא עלתה כסף רב.  בסופו של דבר אבי החל לאבד את הראייה ומצבה הכלכלי של המשפחה הורע עד כדי עוני רב.  נאלצנו לחיות בתמיכת המשפחה מח"ול. בברית המועצות באותה תקופה התחוללו רפורמות כלכליות של כלכלה פרטית בהשגחת הממשלה, והתאפשר לשלוח דולרים מברית המועצות לפולין. אחותו של אבא ויירה הייתה מהנדסת כימית בתעשיות הנפט בבאקו, היא עבדה שעות נוספות בלילות ומכסף זה שהושג בעמל רב,  הייתה שולחת מאה דולר לפולין,  ומדוד סשה היינו מקבלים חמישים דולר.  באותה תקופה לדולר האמריקאי היה שער גבוה וכך נתאפשר לנו להתקיים.

ב 1923- נעצרה האינפלציה המרק הפולני הוחלף בזלוטי, כל זלוטי היה שווה מיליון ושמונה מאות אלף מרק. האינפלציה נבלמה אך התעשייה לא הצליחה להמריא, אצלנו בבית המצב הכלכלי היה מאוד קשה כיוון שרוב הכסף הלך לטיפוליו של אבי. אחי קובה היה אז בן 14  אני הייתי בן 10 וצילה הייתה בת 8.  אימי הייתה רוקמת מאוד יפה, והייתה מבצעת עבודות עבור משפחה וחברים אך ההכנסות היו מזעריות, אני הייתי עוזר לחברי בלימודים ומעגל הלומדים הלך וגדל. הורי חברי ששמעו על העוני שלנו היו מסייעים לנו במצרכים, כגון דברי מאפה, בשר, חלב  וכו'.  הייתה לי תלמידה שהייתה בת השכנים, שנהגה לבוא אלי שלוש פעמים בשבוע ומהוריה קיבלתי כסף שנועד עבור כרטיסים לקולנוע.  בוולומין היו שני בתי קולנוע אחד בשם  "ונדה" שהיה  בכיכר העיר,   והשני  "אואזה"  מול תחנת הרכבת. הסרטים היו מוקרנים בימי  שבת וראשון אם הסרט זכה לאהדת הקהל, היה מוקרן יומיים נוספים. לא הייתי מחמיץ אף סרט ותוכנם של סרטים רבים נחרט בזיכרוני כמו גם שמות השחקנים שהלכו מזמן לעולמם.  אני זוכר סרטים עם ג'ון גילבר ורנה אדורה. "עלובי החיים" של ויקטור הוגו בגירסה האילמת, סרטים רומנטים עם רודולף וולנטינו: "השייח'", "בן השייח'", "דם בחולות", "קוברה", "הנשר השחור", ,דוברובסקי" עפ"י פושקין, סרטי פעולה עם אדי פולו, טום מיקס, הוט גיבסון ואחרים, הקולנוע היה אהבת חיי בשנים אלו. הקולנוע באותה תקופה היה עדיין אילם נגני פסנתר וכינור היו מלווים את הסרט, מאוחר יותר אף ליוו את הסריטם תזמורות קטנות. הסרטים בד"כ היו רומנטים, לאחר כל סרט הייתי מתאהב בשחקנית הראשית שהייתה יפה וסקסית.  ככה שכל פעם היתי מאוהב לפי הסדר ב: גלוריה סוונסון,ליליאן גיש, נורמה שרייר, מרי פיקוורד ואחרות. הייתי מאוהב גם בחברה מימי בית הספר, אנג'ה, כמובן שבאותה תקופה הייתה זו אהבה אפלטונית, ענייני הסקס באותה תקופה לא היו מוכרים לצעירים, האהבות היו מוסתרות ומבויישות וחששתי להחצין את האהבות מחשש לעגם של חברי, כך גם אנג'ה שלא ידעה את  רחשי ליבי אליה.

ב 1923- נפטר סבי מאיר כאהן, שהיה בנופש בעיירה שליד ווארשה בשם אוטווסק, הוא נפטר מדום לב, סבתי נשארה בדירה ביחד עם דודה מריה רופאת שיניים שהייתה לה קליניקה  פרטית ודוד מייסון בעלה. דודה נוניה שגרה בווארשה הייתה אלמנת אחיו של סבתי, היה לה בן בשם נתן ובת בשם יוסטינה שהייתה נאה מאוד והייתה גאוות המשפחה. יוסטינה התחתנה עם פאבל ברמן שנשא משרה בכירה בתעשיית הקוסמטיקה, לזוג היה בן בשם זיגמונד שהיה ילד יפהואינטילגנטי.

באותה שנה 1923 הגיע לוולומין שליח מווארשה מטעם האירגון הציוני בשם קלפר, קלפר הציע לנוער היהודי בוולומין  להקים תנועת צופים ציונית בשם "השומר", דוגמת תנועת הצופים הפולנית. המפגש הראשון של הנוער עם קלפר היה בבתינו.  הוקמה הנהלה של נכבדי הקהילה היהודית בוולומין. לראש שבט הצופים נבחר אחי קובה שהיה הכי גבוה מבין חבריו והתנשא לגובה של 174 ס"מ בגיל 14.  אני התבוננתי בפעולות אחי וחבריו מהצד, כיוון שכל הפעולות בוצעו בביתנו.  הארגון היה קטן ועני.  בהתחלה קראו לשבט "טרומפלדור" ואח"כ שונה שמה  ל-"בלפוריה". לאחר מספר שנים נוצר פילוג שהוכוון מלמעלה ע"י ההנהגה המקומית היהודית, פילוג שלא הובן על ידנו הצעירים. לנו לצעירים היה כיוון אחד בלבד והוא- הקמת מדינה יהודית בפלשתינה, כל הגוונים הפוליטים שמשכו לכל מיני כיוונים לא ברורים היו זרים לנו. הפילוג של "השומר" הוכוון ע"י קבוצות רוויזיוניסטים של ז'בוטינסקי שהיו עם גוון פשיסטי, חלק מאירגון "השומר"  נתפלג ל-"שומר הצעיר" שהיה שמלאני מרקסיסטי, קבוצה אחרת חברה ל-"ביתר" ארגון ימני התומך בז'בוטינסקי. תקופה קצרה השתייכנו ל-"שומר הצעיר" ובהמשך התרחקנו מהציוניזם ולא ראינו את הדרך להשגת המטרות שהציבו לנו מנהיגינו עין בעין. יחד עם זאת הייתה זו תקופה נהדרת לנוער בוולומין, כולם רצו להשתייך ל"שומר" היינו נפגשים ומתווכחים על כל מיני נושאים ופותרים את בעיות הציוניזם בצורה תאורטית. היינו בפעולות משחקים, ומשחקי צופים כגון "גנוב את הדגל", כמו כן נהגנו לערוך פיקניקים ומדמיינים את המדינה היהודית העצמאית. הרגש הלאומי התעורר לאחר "הצהרת בלפור" שהבטיחה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה. נהגנו לערוך צעדות  לכיוון רזומין כשמקלות מטאטאים על כתפינו ודימיינו אותם כנשקים. את הצעדות  הוביל אחי קובה כשהוא נושא דגל ואני תמיד הייתי סוגר מאחור בגלל גובהי הנמוך. נהגנו לשיר שירים בעברית בקולי קולות מבלי להבין את תוכנם כמקובל ל"שומרים" היהודים. הורינו הגאים הביטו בנו בגאווה בלוחמיה העתידיים של מדינת היהודים. כשיינו חוזרים בשעות הערב מרזומין כשלפידים בידינו, ושירה על שפתותינו היו ההורים עומדים משני צידי הרחוב ומוחאים כפיים וקוראים קריאות עידוד. לאחר הצעדות היינו רוקדים הורה ושרים "הבה נגילה" . התושבים הפולנים היו מביטים בנו בסקרנות ולא הבינו את הכמיהה בת מאות השנים למדינה משלנו, ללא רדיפות ואפליה ונהגו לפטור את עצמם במשיכת כתף.

במאי 1926 בתחנת הרכבת בוולומין החלו להיתאסף תושבים, לצפות בהגעת חיילי ארגון "הרובאים" לעיירה.  "הרובאים" עמדו מקובצים בשורות כשרוביהם הישנים על כתפיהם, ותזמורת העיירה מנגנת על הרציף וחיכו בציפייה לקראת משהו שלא היה לי מושג מהו. עלי לציין כי הייתי גם על הרציף, זיהיתי את מנהל ביה"ס אורביד ז'לינסקי לבוש מדי קצין ודרגות סג"מ על כתפיו, והבנתי שמשהו חגיגי עומד לקרות, לא ידעתי מה עומד לקרות לא קראתי עיתונים, לא היה רדיו, ובפוליטיקה לא התעניינתי במיוחד. לאחר זמן מה הגיע לרציף רכבת אקספרס שמעולם לא עצרה לפני כן בעיירה, הרכבת נעצרה ובדלת הקרון הופיע יוזף פילסוצקי שהיה מנהיגה של פולין באותה תקופה.  פילסוצקי שהה באותה תקופה בוילנה כיוון שהודח ע"י ממשלת הימין בראשותו של הנשיא ויצ'חובסקי. הנשיא הקודם גבריאל נרוטוביץ',  נרצח ביום השלישי לעלייתו לשלטון, הוא נרצח על ידי סטודנט ימני קיצוני בשם נביידומסקי.  פילסוצקי היה בצעירותו סוציאליסט ונרדף על ידי ממשלת הצאר, בהמשך הזמן דעותיו קיבלו ציוויון ימני, ניתן לומר שהיה דמוקרט עם ציוויון נאציונליסטי. פילסוצקי היה נשוי ליהודיה מבית פרל שהתנצרה. פילסוצקי התכונן אז להפיכה, ונסע לווארשה, במהלך הנסיעה ברכבת, עשה בכל התחנות תעמולה לקבלת לגיטימציה ואהדת הציבור.   המנהל שלי ז'לינסקי ניגש לפילסוצקי  שניהם התנשקו והתחבקו בלבביות, איני יודע על מה נסבה השיחה ביניהם אבל ברגע מסוים הבחנתי כי ז'ילינסקי מחפש מישהו בקהל,  ומשהבחין בי קרא לי אליו וביקש ממני לקפוץ למזנון הקרוב ולקנות בזריזות סיגריות מסוג מאדן,  מילאתי את בקשתו במהירות רבה, נתתי את הסיגריות למנהל שמסרם לפילסוצקי, ואז פילסוצקי הסתכל עלי הודה לי וליטף את ראשי. התזמורת החלה לנגן את ההימנון והרכבת המשיכה בנסיעתה לווארשה. לאחר שהרכבת התרחקה, חיילי הליגיון והתזמורת שניגנו  ברקע את מרש הבריגדה הראשונה, התרחקו  גם הם ואחריהם כל הקהל. אני הייתי גאה   על התפקיד שנפל בחלקי. אחרי שלושה ימים פילסוצקי ביצע את הפיכתו העקובה מדם. היו אלה קרבות דמים בין נאמני הצבא ליחידות התומכות בפילסוצקי. אוכלוסיית וולומין לא ידעה דבר על האירועים כיוון שלא היו עיתונים, הרכבות לא עברו בגלל חבלות במסילות הרכבות, תחבורה פרטית הייתה נדירה.  אחרי שיכנועים של חברי, הסכמתי ללכת איתו לווארשה שהייתה במרחק של 17 ק"מ  מוולומין, התקרבנו ללא בעיות מיוחדות עד לפרגה, ששכנה בצידו המזרחי  של  נהר הוויסלה, אך שם החלו  הבעיות,  שמענו צרורות של מכונות ירייה ופיצוצי רימונים, אנשים שפגשנו הזהירו אותנו מהסכנות שבדרך ויעצו לנו לו להמשיך,  דחף ההרפתקנות היה חזק מאתנו, והמשכנו ללכת קדימה…או דחף הגיל הצעיר, ששונה הוא מגיל ההתבגרות… מלבד זאת נסינו להשיג עיתונים שמחירם בוולומין לא יסולא בפז, התקרבנו בזהירות עד לגשר קירבדג'ה שהיה תחת אש חזקה, וכל רגע שמענו חיילים שצעקו שנשכב על הקרקע ולא נרים ראש. ברגע שהאש שחכה התחלנו לרוץ כמו מטורפים לאורך הגשר שאורכו היה 800 מטר, אחרי הרבה סכנות הגענו לכיכר דומברובסקי, שם היה בית ההוצאה לאור של העיתון "קורייר פורני", שהיה מאוד נפוץ בפולין. כל אחד מאיתנו קיבל חבילה גדולה של עיתונים ללא כסף, התחלנו לשוב חזרה לוולומין, הדרך הייתה קלה יותר ומהירה יותר למרות המשקל שנוסף לנו, לאחר שהגענו למקום מבטחים נחנו קצת השבנו את נשימתנו, וחזרנו לצעוד לוולומין. בדרך הארוכה החבילות נעשו יותר ויותר כבדות הגענו תשושים לקראת הערב לוולומין. את העיתונים חטפו לנו מהידיים תוך שניות והאנשים שילמו לנו בעין יפה במחירים מופקעים. הייתה זו הרפתקה שלא הייתי מוכן לחזור עליה פעם נוספת, משימה זו יכולים לעשות רק ילדים שאין להם מושג פחד מהו, ומהי סכנת חיים. הכסף הספיק לי לזמן רב, ויכולתי לרכוש בו דברים שלא יכלתי להשיגם בעבר. אחרי שלושה ימים הקרבות הפסיקו ונספרו מעל 1000 הרוגים. הנשיא וויצ'חובסקי נאלץ להתפטר, בבחירות שנערכו ניצח כמובן פילסוצקי, שויתר על התפקיד ומינה במקומו את חברו פרופסור איגנצי מושצ'יצקי ולעצמו לקח את תפקיד שר ההגנה. הקהילה היהודית קיבלה  בברכה את השילטון החדש תחת הנהגתו של יוסף פילסוצקי והחונטה שלו, שביניהם היו מספר יהודים ליגיוניסטים. חוץ מזה פילסוצקי היה נשוי ליהודיה שילדה לו שתי בנות ונדה ויגוטגה. דרך קשרים אלו התנהג בצורה סבירה לקהילה היהודית לעומת מנהיגים אנטישמים קיצונים אחרים. באותה תקופה פורסמה חוקה חדשה שנתנה בפעם הראשונה זכויות שוות ליהודים ולמיעוטים אחרים. תקופת שלטונו של פילסוצקי  נחשבת לתוקפה הסובלנית ביותר כלפי הקהילה היהודית בפולין עד מלחה"ע השניה.בוולומין היו מספר מועדוני ספורט, מהבולטות בהן הייתה קבוצת הכדורגל "הורגן" (הוריקן) שרוב שחקניה היו בחורים נוצרים מהאליטה, קבוצה נוספת בשם "קורונה" (הכתר) התפרקה ושחקניה עברו לקבוצת הוריקן, קבוצות עממיות נוספות היו "איסקרה" (הניצוץ) וקבוצת ,"שיווה" (הכח) שהיו קבוצות של מעמד הפועלים.  היו גם שתי קבוצות יהודיות "מכבי" ו-"אולימפיה", אחי קובה היה בין מקימי מועדון "אולימפיה" והוא גם נתן לה את שמה. הוא היה שחקן מעולה בתפקיד קשר שמאלי ולעיתים קרובות הושכר לקבוצת "הורגן" למשחקים חשובים.במכבי שיחק ,יעקב יודץ', בן של יהודי מיסיונר, שבנו הצעיר פאבל התבולל לחלוטין, לעומתו יעקב אחיו הצעיר שהתנגד לדרכו של אביו ואחיו, נהג להתרועע רק עם הנוער היהודי ושיחק כדורגל בקבוצת מכבי, ואף היה לו רומן עם הבת הבכירה הלה של משפחת גרימברג. יום אחד משפחת גרימברג עזבה את פולין ונסעה לפריז לקרובי משפחתם, לפני נסיעתם יעקב יודץ' התחתן עם הלה, ובדרכם לפריז בתחנת הרכבת בברלין נעלם החתן הצעיר לשנים ארוכות מבלי להותיר סימן חיים כשלהו. הלה לאחר הבריחה חלתה במחלת עצבים ואושפזה בבית חולים לחולי נפש. פגשתי את יעקב אחרי שנים רבות בנסיבות לא צפויות ובדמות אחרת, אולם על כך אפרט בהמשך ולא אקדים את המאוחר.

ב 1927- רימן, דודו של אבי, תחת לחץ של המטפלת הצעירה בת ה19- שטיפלה בו והשתלטה בצורה מוחלטת על הוויתו, שיכנעה אותו למכור את הבית ב-42,000 $, השתלטה על הכסף והותירה לאבי 1000$, מכסף זה עברנו לווארשה, השכרנו בדמי מפתח דירת 3 בת חדרים ברח' פינסקה 49. בזמן השיפוצים התכוננו להעברה, באותו הזמן סיימתי את לימודי בבית הספר העממי, והתחלתי להתכונן לקראת המעבר לגימנסיה, היה לי מורה פרטי שלימד אותי לטינית וגרמנית, מכיוון שבבית הספר העממי למדתי רק  צרפתית.  בכיתה הרביעית בגימנסיה השפה הלטינית הייתה שפת חובה, המורה שלי היה נתן וולפוביץ שמאוחר יותר היה שחקן בתאטירון האידי ושיחק על במות ישראל כשעלה לארץ. את זמני הפנוי הקדשתי למשחקי כדורגל אבל אף פעם לא הגעתי לרמתם של חברי בני גילי. התלהבתי מאוד מקרבות האבקות חופשית, הייתי בנוי בצורה מוצקה וחזקה ולמדתי מהר את טכניקת התפיסות, כך שמהר מאוד ניצחתי את כל חבריי. מלבד זאת שחיתי מצויין וחלק ניכר מהזמן ביליתי בבריכה. תקופת חיי בוולוימן הגיעה לסיומה, היה חבל מאוד להפרד מידידי וחבריי  והבטחתי לעצמי שאשמור על קשר עימם כיוון שהמרחק מווארשה היה קצר, הייתי אז בן ארבע עשרה .פרק חדש בחיי נפתח הרבה יותר בוגר, מקום הולדתי- ווארשה. אחרי שעברנו לווארשה התחלתי להתכונן ביתר שאת למבחני הקבלה לגימנסיה. הורי שכרו לי מורה חדש בשם וינדזברג, היה זה סטודנט מבית הספר הטכני הגבוה ע"ש וולברג ורוטפנד. וינזברג לימד אותי תקופה די ארוכה כיוון שההיו לי פערים מבית הספר העממי שרמתו הייתה נמוכה מהגימנסיה.היכרתי חברים חדשים לספסל הלימודים. לגימנסיה קראו "האירגון השלישי של המורים הפולנים של בתי הספר התיכונים" בית ספר זה נמצא ברחוב  נובוליפקי 27. בתקופה יותר מאוחרת שינו את שם הגימנסיה לגימנסיה ע"ש סטפן ז'רומסקי, ממוקם על כיכר דומברובסקי. חברי הקרובים ביותר באותה תקופה היו: דוד בינשטוק- שכונה דדוק, שהיה בנו של בעל מלון מוסקבה מרח' נובוליפקי פינת זמנהוף.  בולר וורמן בנו של עו"ד מרח' שליסקה, יאשו קולברסקי שהיה כישרוני בתחום הרדיו, פלק דובינסקי שהיה אחיינה של הרוזנת ווילו-פולסקי (נוצרי). קרול נסיך רדג'יביל שגר בארמון מוסטובסקי ברח' בילנסקה- נפטר בגיל צעיר ממחלת דם תורשתית.המצב הכלכלי המשיך להיות גרוע כיוון שאבי אחרי המחלה לא היה מסוגל לעבוד והיה סנילי וכמעט עיוור, אימי בבחרותה גדלה במשפחה אמידה ולא נזקקה למקצוע, ולנערות מסוגה היה רק תפקיד אחד –להתחתן עם בחור ממעמד זהה או יותר גבוה .  לאימי היה קול נפלא והיא ביקשה מסבי שירשה לה ללמוד שירה, כשנשאלה מדוע, ענתה כי בכוונתה להופיע מעל גבי במות, היא נענתה במספר סטירות על לחייה שציננו את התלהבותה. מקצוע המשחק במשפחות מכובדות באותה תקופה נחשב למקצוע בזוי. העבודה היחידה שיכלה לעבוד בה היא  ריקמה, והיא שלטה בעבודה זו בדרגת אומן.  אימי רקמה מפות וקישוטים מעל בגדי נשים, היא קיבלה הזמנות מבני משפחה וממכרים,  אך הרווחים מעבודתה זו לא הספיקו כדי לקיים את כל בני המשפחה. העזרה שקיבלנו ממשפחתו של אבי מרוסיה הלכה והצטמצמה, עד שנפסקה כליל. בתקופת סטלין כשפורקה "נאפ"(שיטה כללית שאיפשרה מסחר עם המדינות הקפיטלסטיות). אחי קובה היה אז בן 18 ונאלץ להפסיק את לימודיו בבית הספר המיקצועי, וכך גם אני נאלצתי להפסיק את לימודי כיוון שאימי לא יכלה לעמוד בתשלומים עבור תיכון פרטי  וזאת כיוון שלא יכלתי להתקבל לתיכון ממשלתי בגלל יהדותי. התחלתי לחפש תעסוקה, אבל זה לא היה כל כך  קל לבצוע, אימי היתה נורא מדוכאת וחלמה שאסיים לימודים גבוהים ואהיה סמל המשפחה. לצערה נאלצה אימי להסכים עם החלטתי כיון שלא היה מוצא אחר, בסיוע מכירים קיבלתי עבודה במפעל פרטי לייצור נייר וקרטונים של קורץ בעייירה בשם לנדברוב שבמחוז וילנה. משרדי החברה היו ברח' פשייסד 1 בווארשה, בעל המשרד היה גז'גוז' פאפ איש נעים הליכות. עבדתי אצלו בתור שוליה במשך שלושה חודשים ללא תמורה בהנהלת החשבונות של המשרד בתחום הגבייה, שטרות של כובדו דאגתי לגבייתם דרך הוצאה לפועל. בחודש הרביעי  קיבלתי את משכורתי הראשונה בסך 40 זלוטי. נאלצתי להחליף את מקום העבודה כיוון שמשכורת זו לא הספיקה דייה לצרכי הבית. מצאתי עבודה במקום סמוך במשרדי ייצוא כותנה אך גם שם נאלצתי לעזוב אחרי תקופה קצרה כיוון שהמשרדים פשטו את הרגל. החלטתי שאני צריך למצוא עבודה שתהיה לו הכנסה רצינית כי המצב בבית היה קשה.  ב-1928 בדיוק חמש שנים לפטירת סבא מאיר נפטרה סבתי שרה-לאה שנפשה באוטפוסק שליד ווארשה, היא נפטרה תוך כדי משחק קלפים מדום לב. סבתי נקברה בסמוך לסבי באותו בית-קברות. בעזרת חברו של אבי שגר בבאקו שבקווקז קיבלתי עבודה בנציגות בית חרושת איגנטוביץ מלבוב שהיו מייצרים מוצרי קוסמטיקה. בעל המשרד היה מהנדס כימיה בשם רומפ . המוצרים שיוצרו במפעל היו באיכות ירודה ומשרד זה נסגר אף הוא. המהנדס רומפ לא ויתר עלי והעסיק אותי בביתו ברח' סקרשבסקה 2 בפראגה, בייצור חיילי עופרת שיצרנו אצלו במטבח. הייתי מתיך את תרכובת העופרת בצורה פרימטיבית על הגז ושופך לתוך תבניות מתכת. את חיילי העופרת צבעו בנות בלכה וספירט. את החיילים הייתי אורז בקופסאות ומוכר לסיטונאים בנלבסקי והייתי מקבל הזמנות להמשך. תמורת יציקת אלף חיילים הייתי מקבל שלושה זלוטי הייתי יוצק אלפיים חיילים ביום ולפיכך הייתי מקבל שישה זלוטי, סכום רציני לבחור בן 16. נוסף לכך על הסחורה שהייתי מוכר הייתי מקבל 10% שהגדיל את משכורתי.  משכורת זו הספיקה די הצורך לקיומי וגם למשפחתי, בכך נטלתי חלק בפרנסת המשפחה הרגשתי למעשה כבוגר וחציתי את גיל הילדות.

פרק שני- גיל העשרה

נגמרה ילדותי הקשה אך חסרת הדאגות. הרגשתי את עצמי נער בוגר למרות שש עשרה שנותי, הרווחתי קצת כסף שהספיק לקיומי העצמאי, גרתי יחד עם הורי ואחי, עבדתי בעבודות מזדמנות והחלפתי הרבה מקצועות  עבדתי למעשה בכל עבודה שנקרתה בדרכי.

העבודה האחרונה בה עבדתי הייתה אצל מר רומף, כיוון שהאחרון הפסיד את כספו בשתיה ונותר ללא מזומנים לקניית חומרי גלם לייצור חיילי העפרת שלו,  עזבתי אותו והתחלתי לחפש עבודות אחרות, נמאס לי לשבת ולחכות למשיח שישחררני מדלותי, מצאתי עבודה ברפדות, את המקצוע למדתי מחברי דוד דניאל שעזרתי לו עד שהתחלתי לקבל הזמנות בעצמי כגון חידוש מזרונים ספות וכורסאות.

כשהייתי מסיים את עבודות הרפדות, המשכתי לעבוד עם יוסקה שפירו בחידוש רהיטים צביעה ופוליטורה , הייתי צובע שלטים והדפסי בד לפרסומות, עבודה נוספת שעבדתי בה הייתה תיקון תנורים, לבסוף הגעתי למקצוע החשמל בו נשארתי עד היום זה, אט אט, למדתי את רזי המקצוע ושלטתי בו  ביד רמה וזרוע נטויה. יחד עם זאת נרשמתי ללמודי ערב  בבית הספר הגבוה הטכני ע"ש וובלברג  ורוטפנד ברחוב מוקטובסקה 12, הלימודים בבית הספר בבוקר נמשכו ארבע שנים ברציפות, לעומת לימודי הערב שנמשכו 8 שנים במהלכן נערכו פגישות שלוש פעמים בשבוע.עבדתי בחשמל אצל המהנדסים, טרפממן, לויטס, ואחרים, חוץ מזה קיבלתי עבודות בעצמי באלקטרוטכניקה אבל היו אלה עבודות קטנות ותיקוני חשמל, רווחי לא היו גדולים אבל איפשרו לי קיום ללא עזרה נוספת.בבית בו גרו סבי וסבתי ביחד עם דודה מריה ודוד ניסן שהחזיקו בדירה בחזית הבית, גרה שם בדירה בכניסה הצדדית, "היא" היפיפיה שלי בלה (איזבלה). "היא" הייתה בת 11 יפה ומתוקה, בלה למדה בבית הספר העממי ביחד עם אחותי צילה, הן היו חברות ולעיתים קרובות עשו את שעוריהן בביתנו. "היא" הייתה מסתכלת עלי בהערצה ובכבוד, הייתי מבוגר ממנה בארבע שנים באותה תקופה פער גילים זה נחשב לגדול, אני הייתי בוגר והיא הייתה ילדה מתפתחת. נהננו להסתכל אחד על השניה אבל לא החלפנו ביננו מילים, על מה היה לי לדבר איתה באותה תקופה? הרי מחשבותי היו בוגרות יותר. קובה קיבל עבודה בפקידות במשרד מפעל הפיס ממשלתי, "ליכטנשטיין ושות' " היה זה המשרד הכי גדול בפולין עם הכי הרבה סניפים. את העבודה סידרה לו אימי שהייתה ידידה של המנהל הראשי של חברת "לזר- צ'רבינסקי", צילה אחרי שסיימה את בית הספר העממי נסעה לביאליסטוק לדוד אברהם ושהתה שם שנתים וחצי. צילה נהגה לשלוח מכתבים הביתה ולעיתים קרובות ביקשה ממני להעביר לבלה מכתבים אישיים ממנה.  נהנתי לבצע שרות זה עבור אחותי כיוון שנזדמן לי להתקרב לבלה ולחזות ביופיה עוצר הנשימה.

ב- 1930 חלפה במוחי מחשבה הרפתקנית, שנבעה כתוצאה מצפייתי בסרטים אמריקאים שהבליטו את הקידמה והעושר באמריקה, לעומת הדלות והקיבעון ההתפתחותי בפולין. החלטתי לנסות ולהגר לאמריקה בצורה לא לגאלית, על מנת להגשים את מטרתי הנכספת נסעתי לעיר הנמל הבינלאומית גדנסק, בעיר התחלתי להסתובב בצורה חופשית באמצעות תעודת הזהות הפולנית שלי. היה ברשותי מאט כסף שלא הספיק אפילו למלון. שאפתי  את ניחוחות חו"ל לקרבי הכל היה שונה כל כך ומעניין כל כך. השפה ששמעתי ברחוב ובכול מקום הייתה גרמנית, סימן ההיכר היחידי לפולין,  היו תיבות הדואר שנכתב עליהן גם בפולנית, אך גם אלה הושחתו ע"י ונדליסטים גרמנים. בערב הגעתי לתחנת הרכבת שם תכננתי להעביר את הלילה.

התיישבתי על הספסל בתחנה ונרדמתי, פתאום הרגשתי שמישהו  אוחז אותי בכתפי ומנער אותי, פתחתי את עיני וראיתי שוטר גרמני בכובע פלדה ובפרצוף אדום ונפוח, השוטר דרש ממני את תעודת הזהות שלי, אבל התעודה לא הרשימה אותו במיוחד הוא תפס אותי בעורפי גרר אותי לרחוב ובעט באחורי ושלחני לכל הרוחות (דונר ווטר) בתוספת קללות נמרצות,לא הייתה לי ברירה ונאלצתי למצוא מקום אחר,כיוון שהשינה והעייפות החלו לגבור עלי. התישבתי על ספסל בכיכר הראשית בעיר, נרדמתי לבסוף. אך לאחר זמן מה הרגשתי כי משהו מגרד אותי במצח, לא ידעתי אם אני חולם או לא, פתחתי עיני וראיתי שני נערים גרמנים שצחקו ממני, לא הבנתי מה מצחיק אותם, קמתי מהספסל והתחלתי להתהלך ברחובות העיר לא יכולתי שלא להבחין במבטים המוזרים ובחיוכים של העוברים ושבים שהביטו עלי, בהתחלה לא הבנתי מה מצחיק, הבנתי שמשהו במראי החיצוני אינו כשורה, חיפשתי מראה קרובה וכשמצאתיה הבנתי מה היה פשר הציחקוקים, הנערים מהכיכר הראשית שהעירו אותי, ציירו לי  צלב קרס על מצחי בטוש, בקושי רב מחקתי את צלב הקרס, ומלא אכזבה נסעתי לעיירה הפולנית גדינייה שליד גדנסק, הרגשתי שוב בבית ואת שאר הזמן הותרתי למנוחה על שפת הים הבלטי. בפורט-גדינייה עגנה אוניית נוסעים פולנית בשם פולוניה הייתה זו אניה טרנס-אטלנטית שהפליגה לאמריקה, בררתי את יעדה ואמרו לי שהפעם יעדה הוא אסטוניה והנוסע העיקרי הוא הנשיא מושצ'יצקי. נכנסתי למסבאה בנמל ובין הבאים הבחנתי במלח שעל כובעו היה שם האניה "פולוניה", נגשתי אליו והתחלתי לשוחח עימו, המלח הביט בי בנימוס והזמין אותי לשבת עימו ושאל לרצוני. סיפרתי לו על אהבתי לים ועל רצוני להפליג בים ולראות עולם, המלח אמר לי כי יעדם הוא אסטוניה אבל בעוד שבוע יחזור ואולי יוכל לסדר לי משהו וזה יעלה לי קצת כסף כי יצטרך לשחד קצת אנשים,הוא נפרד ממני לשלום ואמר לי לחזור בשבוע הבא. מאיפה היה עלי להשיג כסף? המעט שהיה ברשותי לא הספיק אפילו לקיומי לשבוע, חוץ מזה לא יכלתי להיות בטוח שהוא לא ירמה אותי ויגנוב את כספי,מה שכן התחלתי להתגעגע הביתה, שם יכולתי להרגיש יותר בטוח. ספרתי את כספי היה לי 15 זלוטי וארבעים אגורות, כרטיס ברכבת לווארשה עלה 24 זלוטי, הפלגה בנהר הויסלה עלתה יותר זול, שוב חזרתי לגדנסק ברכבת, הצלחתי לנסוע ברכבת מבלי לשלם ומבלי שיתפסו אותי הבקרים, מצאתי את חברת ויסטולה ועליתי על מעבורת לווארשה ושילמתי 15 זלוטי בארבעים האגורות שנותרו לי קניתי חצי כיכר לחם וחצי קילו תפוחי עץ שאמורים היו להספיק לי לארבעה ימי הפלגה. שמתי לב שעל האוניה היו ארגזים של תפוחי עץ קשורים בחבלים שנתנו לי את העידוד הנחוץ לעבור את ההפלגה בשלום. לאחר שסיימתי את מצרכי התגנבתי בלילה לסיפון וגנבתי תפוחים בודדים מכל ארגז, כמובן שהתפוחים לא סיפקו את תאבוני, לאחר ארבעת ימי ההפלגה הגעתי תשוש לביתי, התנפלתי על האוכל במטבח והלכתי לנוח. אמי צעקה עלי שאני לא אחראי וניזון מדמיונות של אחרים ספרים וסרטים, היה לי ברור שאימי צדקה אבל הבנתי זאת רק על בשרי, למציאות ולגיל ההתבגרות חוקים משלהם ואני טעמתי קצת מכוחם, הרפתקה זו גרמה לי לחזור למציאות חברו של אבי  שיין, שגר אצלנו בשכירות חזר ערב אחד הביתה ואמר לי שהוא רוצה להכיר לי בחורה יפה שמעוניינת להכיר אותי, הוא ביקש ממני שבערב הבא אשאר בבית הוא ישאיר בשבילה דברי קוסמטיקה וכשהיא תבוא לקחת אותם, בהזדמנות זו נחליף מספר מילים ואחר כך נראה… למחרת היום נשארתי בבית מצפה בקוצר רוח לאורחת, בערב בשעה שהייתי שקוע בקריאת ספר, הגיעה הנערה שהייתה אכן יפה עם שיער שחור ומתולתל שגלש על כתפיה, הייתי מוקסם מהמראה שלה, הנערה  שאלה אותי על מר שיין, שכמובן לא היה בבית, אמרתי לה שאמסור למר שיין על ביקורה, הנערה אמרה שלום והסתובבה על עקבותיה ויצאה. למחרת מר שיין ביקר את אביה ושאלו על הרושם שהותרתי על ביתו?  אביה של הנערה השיב כי מאוד מצאתי חן בעיני ביתו והיא מבקשת לשמור על הקשר איתי,  הוסכם כי למחרת אביא לה בעצמי את הקוסמטיקה שמר שיין , סוכן קוסמטיקה, הביא עבורה. אחרי יומיים ניגשתי לנערה ששמה היה רותי ליסובנה, כשבאמתחתי חבילת הקוסמטיקה, רותי פתחה לי את דלת ביתה והובילה אותי לסלון, ערכנו ביננו הכרה רישמית ומסרתי לה את החבילה של מר שיין, התיישבנו בסלון שהיה מרוהט ברהיטים יפים  ופסנתר, שוחחנו על דא ועל הא, ולאחר מספר דקות קמתי ועזבתי, לא לפני שרותי ביקשה ממני, שאבקר אותה לעיתים קרובות יותר, הבטחתי  שאבוא בסוף השבוע והלכתי לדרכי. כמובן הגעתי ביום שקבענו, "למרבה הפתעתי" התווספו לרותי כל בני משפחתה שרצו להכירני, אביה  שהיה נוכח ושכונה "סשה" וששמו היה "שולים ליססה" (שלום ליססה), את שמה של אמה איני זוכר, כמו כן נכחה אחותה הגדולה מריה ואחיה הצעיר מיאטק, המשפחה קיבלה אותי בחמימות רבה הזמינה אותי לארוחת ערב, ובמהלך הארוחה הציעו לי שאעזור למיאטק בלימודים שכאילו פיגר בלימודיו) וזאת כאמתלה שאוכל להתראות עם רותי לעיתים קרובות יותר ואפילו התחלתי להתאהב  בה, יכולתי להרגיש שגם רותי מחזירה לי אהבה. הייתי מגיע כל יום לארוחות צהריים למשפחת ליססה שהיו אקסקלוסיביות עזרתי למיאטק בלימודים ומיד הבחנתי שאינו זקוק לעזרתי והסתדר טוב בלעדי, עובדה שאישרה לי את חשדותי. עד מהרה התקבלתי כבן משפחה  לכל דבר, ובני במשפחתה לא יכלו לתאר לעצמם ארוחת צהריים בלעדי, אביה של רותי שאל לעיתים קרובות אם החתן שלו כבר הגיע, ורותי התחילה להתנהג אלי כמו אל ארוסה וניסתה להתקרב אלי בכל מיני תכסיסים, הייתי בסך הכל  בן 17, חסר נסיון וביישן רציתי לנשק את רותי אך חששתי והייתי מלא מעצורים, לא היה לי מעולם קשר עם נשים ורותי הפגינה עוז ואומץ רבים , יום אחד נשארנו לבד בבית, ישבתי בחדר האוכל שסביבו ניצבו 12 כיסאות. רותי התקרבה אלי וביקשה ממני שאפנה לה חצי מקום מהכסא שעליו ישבתי וזאת למרות שמסביב נותרו 11 כיסאות מיותמים,  בלב חושש פיניתי לה מקום מכסאי ורותי התישבה והחלה לצייר משהו על הנייר, שערותיה היפות נפלו על פני, ורותי ביקשה שאחזיק את שערה, בזמן שהחזקתי את שערה נאלצתי לחבק את כתפיה, כך ישבנו זמן ארוך עד שלפתע נשמע צילצול בדלת, רותי קפצה ממקומה הסתכלה עלי בכעס ובמבט מאשים על שלא ניצלתי את הזמן כיאות וניגשה לפתוח את הדלת, אחיה מיאטק חזר ובכך הסתיימה האידיליה, רותי כעסה עלי ולא רצתה לדבר איתי, הלכתי לביתי אבל וחפוי ראש, כנראה באמת אהבתי אותה. כשלמחרת חזרתי לבית הוריה של רותי, הסובבים אותי, שמו לב כי איני חש בטוב ויעצו לי ללכת לרופא, רותי הגניבה לי מבטים חטופים וחייכה בספוק למראה השפעתה על התנהגותי. מבטיה אלו השפיעו עלי והעמיקו את השפלתי, גמרתי אומר להפסיק עימה את הקשר ולא להתפייס עימה. אחותה הגדולה לקחה אותי לחיקה וניסתה בכל מחיר למלא את מקומה של רותי, אבל אני שהייתי מאוהב ברותי, גאוותי ניפגעה, לא יכולתי להרשות לעצמי  לבקש ממנה סליחה. המצב הוביל לפרוד בנינו, המשכתי להפגש מדי יום עם בני משפחתה של רותי, אך הקשר עם רותי נותק, המשכתי בקשר עם מריה כדי להכעיס את רותי, רותי ניסתה בכל כוחה לשלוח לי רמזים ושליחים שאפסיק את הברוגז, אך אני נשארתי בעקשנותי, לו רותי הייתה פונה אלי אישית ולא דרך שליחים ולא משחקת כאילו הקשר עימי אינו חשוב הייתי נענה לה,  ככה  שיחקנו וסבלנו תקופת מה. אחותה התקרבה אלי יותר ויותר עד כדי כך שהוריה חשבו שדווקא אני מעוניין בה והחלו לרקום כל מיני תכניות עלינו. מריה הייתה בלונדינית ויפה מאוד סימפטית בת כ-22 , אני הייתי בן 17 שלא חשקתי בה אלא רק באחותה רותי אך בגלל טיפשותינו וגאוותנו התרחקנו זה מזו. יום אחד יצאנו לחוף פוניאטובקה, היינו חבורה שלמה, רותי וחברותיה, זיגמונד וחברים נוספים של משפחת ליססה, שכבתי בכיסא נוח ונהנתי מקרני השמש, לפתע קפצה על כסאי בחורה שרק הכרתי אותה ממראה, נשכבה לידי חיבקה אותי והתקרבה אלי עם גופה העירום למחצה, רותי עברה על ידי וכשראתה אותנו בבגדי הים מחובקים, שפכה עלי חול מקינאה, הבחורה הזו  התנהגה בחוצפה ומשכה אותי למלתחות הנשים והכריחה אותי לחכות עד שתתלבש, לאחר מכן אני התלבשתי וחזרנו יחד לעיר. הנערות שבאתי איתן לחוף נשארו לבדן וזה לא היה אחראי מצידי לאותה תקופה. אבל אני הייתי כל כך ביישן שלא היה לי אומץ לעזוב את הנערה  שנכפתה עלי, לפני שנפרדנו קבענו פגישה למחרת, הנערה אמרה לי שהוריה יוצאים ליום שלם ונוכל להישאר בדירתם. בערב אצל הליססים כעסו על התנהגותי הבלתי-נאותה, למעשה הם צדקו, ביקשתי סליחה ותרצתי זאת בכישוף שהטילה עלי הנערה וכל פעולותי היו נגד רצוני, אמרתי להם שאני אמור להיפגש איתה למחרת אבל איני מתכוון להגיע לפגישה. מר זיגמונד ביקש ממני שאזום פגישה בינו ובין הנערה והסכמתי לכך, זיגמונד רק ביקש שאצביע לו על מקום המפגש ואכיר לו את הבחורה מרחוק. למחרת ניגשתי עימו לרח' נלבקי, מקום המפגש, כאשר זיהיתי אותה מרחוק הצבעתי עליה ומיהרתי להסתתר בחדר מדרגות סמוך, זיגמונד התנצל כי לא יכלתי להגיע ושאל באם תתלווה אליו, למרבה הפליאה הנערה הפתיעה אותנו בחוכמתה ניגשה היישר לחדר המדרגות בו הסתתרתי ותפסה אותי בקלקלתי, נאלצתי לכפר על התנהגותי, ולתרץ זאת כמתיחה שניסיתי לעבוד עליה. לאחר מכן טיילנו שלושתנו במספר אתרים בעיר נפרדנו בחביבות עם הבטחה לפגישה נוספת, שמבחינתי לא הייתה אמורה להתקיים ואכן לא ראיתי יותר את הנערה. יום אחד כאשר צילצתי בפעמון הכניסה של הוריה של רותי, פתחה לי את הדלת אחותו של זיגמונד זלדה וביקשה ממני שאכנס אליה בערב לשיחה. הייתי מאוד סקרן לפשר הדברים, כשהגעתי לביתה הושיבה אותי בכסא סמוך אליה ושאלה: זלדה: אדון לוטק, איזה כוונות יש לך בקשר למריה? אני: כוונותי הן רק בגדר חברות ולא מעבר לכך.זלדה: אדון לוטק, אני חייבת להזהירך שהוריה חושבים מאוד ברצינות עליך כחתן ועל חתונה קרובה, אנא חשוב על כך במהירות וברצינות אני: אבל זה בלתי אפשרי אני לא ביקשתי את ידה, ואני עוד לא בן שמונה עשרה ואין לי שום אפשרויות כלכליות לחתונה חוץ מזה אני לא אוהב אותה, רק מחבב אותה זלדה: אם כך, אתה חייב להפסיק את הבקורים בביתם  באמתלה כלשהי  ועליך להגדיל את טווחי הביקור עד להפסקתם אני: אני מאוד מודה לך על אזהרתך ואשתדל לצאת מהמצב הזה כמה שיותר מהר מאז אכן התחלתי לדלל  את ביקורי בבית משפחת ליססה עד להפסקתם כליל.  בתקופה הראשונה שתי האחיות היו באות אלי, והתנהגותן הצביעה כי אינן מבינות את פשר התנהגותי שהשתנתה, לאחר זמן מה ככל הנראה הבינו את הסיבה להתנהגותי ואף הן הפסיקו את ביקוריהן אצלי. באותה תקופה אחותי צילה עדיין שהתה אצל דוד אברהם בביאליסטוק  וכפי שציינתי מקודם נהגה להעביר דרכי מכתבים לבלה.  ב-22 לדצמבר 1931 הלכתי לבלה עם עוד מכתב מצילה, בלה קיבלה את המכתב, מבויישת וצנועה כהרגלה וביקשה ממני להפתעתי, שאקח אותה לקולנוע כי זהו יום הולדתה ה-14. לא יכלתי לסרב לבקשתה מלאת החן והמתיקות, ולאחר שביקשתי את רשות הוריה לקחתי את בלה לקולנוע "קומטה, ברחוב  חוודנה, הסרט שהוצג שם היה "מראדו" בכיובם של צ'רלס ביגפורד וז'אן הארלו, הסרט היה רומנטי ואקזוטי, והעובדה כי בלה היפה התלוותה אלי, הוסיפה התרגשות נוספת בי,  הייתה זו "האפופיה הראשונה של האהבה שהתחלנו בה את דרכנו ונמשכה לכל אורך חיינו.  מאז היינו נפגשים מדי ערב, מטיילים ארוכות, שלוש פעמים בשבוע היינו הולכים לקולנוע הלכנו למאות סרטים, לעיתים קרובות לא הסתכלנו על המסך ואת כל תשומת הלב הפננו זה לזו, אהבתנו התפתחה בהדרגה עד ששלטה בנו כליל. האהבה הייתה זכה וטהורה ללא תאוות הבשרים , עבר המון זמן עד שהגענו לנשיקה הראשונה שלנו. הייתי מאוד מאושר שהשגתי את בלה, שהפכה אט אט ליפה בנשים בשבילי ותיקוותי התממשו. בלה נקשרה אלי מאוד ומלבדי לא נפגשה עם איש, בכל פגישותיה עם חברותיה מבית הספר הזמינה אותי בכדי להציגני לראווה. לא פעם עלו בי המחשבות האם אני פועל כשורה בכך שאני מסובב את ראשה של נערה כה צעירה, ואין לי כל אמצעים ומקצוע, אבל זה היה כבר מאוחר מדי , היינו שנינו מאוהבים עד מעל לראש. אפילו הייתי רוצה לחזור בי לא הייתי מסוגל ולא יכלתי להעלות על הדעת שאחזור למצבי הקודם בלי בלה. לפני הקיץ הוריה של בלה ביקשו ממני שאסע עם אימה של בלה להשכיר בית קיט מחוץ לווארשה. הצעתי להוריה של בלה את "מירונובה גורגי, שליד וולומין. נסעתי לשם עם אימה של בלה, המקום מצא חן בעיניה והיא השכירה חדר במקום. עם תחילת הקיץ סייעתי בהעברת חלק מהריהוט לבית הקיט, נסעתי עם בלה בעגלה רתומה לסוס והריהוט. ואימה עם אחותה הקטנה ברוניה בת השלוש נסעו ברכבת. על העגלה הזו היה המקום הראשון בו נסענו בפומבי, והתוודענו אל אהבתנו, היבטנו זה בעיניה של זו, והאהבה חדרה בבת אחת לתודעתנו זכה וטהורה, רצינו להיות יחד כל הזמן ולהראות זה לזו את חיבתנו האמיצה. אביה של בלה עבד כל  השבוע בבית המלאכה שלו לתפירה בווארשה,  ורק בסופי השבוע היה מגיע לדירת הקייט, גם אני הייתי מגיע רק בימי ראשון לדירת הקייט, כיוון שזמני נחלק בין עבודה לחיפוש עבודה. כשהייתי מגיע היינו חולמים על עתיד משותף החלומות היו צבועים בורוד, לא היה לנו שום נסיון חיים ולא היה לנו מושג על המיכשולים  הפזורים בדרך להגשמת מאוויינו המשותפים. ניסיתי למצוא תעסוקה יותר מסודרת כיוון שלחיפוש היומיומי שלי לא הייתה מטרה מוגדרת ולא יכולתי למצוא עבודה קבועה. לבסוף מצאתי מקום עבודה זמני אצל ידידי רומן לקס שהעסיק אותי בעבודות חשמל. התחלתי לעבוד כעוזר חשמלאי בעבודות גדולות יותר במשולבות בתעשיה, הנסיון שצברתי אצל רומן היה יקר מפז, והועיל לי מאוד בעתיד, בתקופה זו למדתי את רזי המקצוע שלא יכולתי להשיגם בשום לימודים תאורטים. השילוב של הנסיון המעשי שצברתי אצל רומן ביחד עם הלימודים בבית הספר הגבוה של ערב , הובילו אותי עד מהרה למסקנה כי אני יכול להתחיל לקבל עבודות עצמאיות וכך אכן היה, הצלחתי לקבל באופן עצמאי עבודות בחשמל ועד מהרה חוג הדורשים את עבודתי התרחב מיום ליום, אך יחד עם זאת לא הספיק די הצורך להגשמת כל שאיפותי, לא יכלתי לחסוך כסף לעתיד, אמנם המחשבה על חתונה עדיין לא נראתה באופק שכן הייתי בסך הכל  בן 19 ובלה בת 15, אבל יחד עם זאת שעון הזמן לא עצר ולא ראיתי שום דרך המאפשרת לי לשנות את מצבי הכלכלי. יום אחד קיבלתי מכתב על שמי וכתובתי שהודיע לי שעלי להתייצב בתחנת הרכבת המרכזית ביום מסויים ובשעה מסויימת על מנת לקבל עבודה בפתוח מערכת החשמל של תחנת הרכבת של ווארשה. שמחתי מאוד להצעה והתייצבתי בזמן לתחנה,  במקום נכחו עוד  כמה מאות חשמלאים שכמותי שחיכו בתור לראיון עם פקיד כח האדם לבסוף הגיע תורי ונכנסתי לחדר ביחד עם מועמד נוסף, התיישבנו מול שולחן הפקיד שהיפנה שאלה לשכני, מהו הלאום שלך? פולני ענה האיש, ושלך? פנה אלי, פולני עניתי. הנ"ל הפנה אלי עיניים חשדניות, הפקיד המשיך לשאול את השני, מהי דתך? רומי-קתולי ענה האיש, ושלך פנה אלי בסרקזם? אני אתאיסט אבל הורי ממוצא יהודי עניתי, נאלצתי לענות תשובה מתחמקת כי לא הייתה לי ברירה אחרת, תקבל תשובה הביתה ענה לי, ואכן עד היום אני עדיין ממתין למכתב, כפי שחשדתי. תשובות מעין אלה היו לחם חוק, ליהודי לא היה סכוי שיקבל עבודה במוסדות ממשלתיים או עירוניים. למרות שבחוקה הפולנית היה מובטח שיוויון זכויות ליהודים ממוצא פולני, העבודות שהצלחתי לקבל היו בדרך כלל בחוגים יהודים לעיתים רחוקות יכולתי למצוא עבודה אצל לקוח לא יהודי, בסך הכל לא היו הרבה עבודות, וימים רבים עברתי ללא עבודה לעיתים קרובות כשישבתי בחברת קרובים שרתי שלאגרים של אותה תקופה או שהייתי מחקה טנורים אופראים, כולם אמרו  לי שיש לי קול יפה- טנור גבורים, בשכנוע קרובי הלכתי עם אימי למכיר שלה, ברוניסלב שולץ שהיה אז מוסיקאי ידוע ומנצח על הפילהרמונית של ווארשה. אימי ביקשה ממנו שישמע אותי ואם ניתן לנצל את קולי, שולץ שמע אותי והסכים שיש לי קול טוב וכדאי לטפחו, והפנה אותנו לפרופסור לוינסקי מהתאטרון הלאומי. פרופסור לוינסקי שמע אותי וקבע כי יש לי קול טוב ושצריך לקחת לי מורה לפיתוח קול, שאלתי אותו כמה זמן יקח לימוד השירה? ענה לי הפרופסור שקרוזו הגדול פיתח את קולו בעשר שנים, כששמעתי זאת צמרמורת עברה בגופי הפרופסור הבטיח להצמיד לי מורה, ואמר שזה יעלה כסף ואף מורה לא יעשה זאת בחינם כי גם מורה לפיתוח קול צריך להרוויח את לחמו. היה עלי להקדיש את כל כולי וקולי למטרה כדי שבעתיד אוכל להרוויח את לחמי באמצעות קולי, העובדה הזו הוציאה את הרוח ממפרשי, כיוון שלא היו לי שום אמצעים להגשמת המטרה, הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת כי עלי לזנוח חלום זה ובמהירות. לאחר זמן מה בשעה שטיילתי ברחוב "נובי שפיאט" פגשתי את חברי קובה טפר, איתו שיתפתי פעולה בעבודות בנושא רדיו. קובה ייצר מקלטי רדיו ומגברים ואני הייתי מבצע את עבודות תשתית הכבלים והאנטנות. קובה הלך לכנסייה  האנגליקנית ברחוב סברינוף מול התאטרון הפולני, הייתה לו שם פגישה עם הארכיהגמון של הכנסייה בעניין הצבת מערכת הגברה באולם התפילות. קובה הציע לי להצטרף אליו נאותתי להזמנתו כיוון שלא היה לי משהו אחר לעשות, כשהגענו לכנסייה שמתי לב ללוח שהיה מקובע בחזית הכנסייה ועליו היה כתוב: ,כנסייה אנגליקנית, תפילות מדי יום בין 10-12 לפנה"צ, מיסה קדושה ביום ראשון בשעה 10 בבוקר. חתום בתחתית ארכיהגמון הכנסייה האנגליקנית- יעקב יודש. האם זה יתכן שאלתי את עצמי, האם זה יעקב יודש שהתרחק מאביו המיסיונר ניצב עתה בחזית הכנסייה האנגליקנית בווארשה? הבטתי שוב בלוח בפה פעור, קובה שאל אותי מה קרה? סיפרתי לו את הסיבה ואז קובה אמר שאני חייב להכנס איתו לארכיהגמון. דירתו של האריכהגמון השתרעה על כל הקומה השביעית של הבניין, פתחה לנו את הדלת בלונדינית יפה וגבוהה שדיברה בפולנית גרועה במבטא אנגלי, הזמינה אותנו לסלון ואמרה שבעלה תכף יתפנה אלינו, נפתחה הדלת לסלון ולחדר נכנס יעקב יודש בכבודו ובעצמו, יעקב קיבל אותנו בברכה והזמין אותנו לכוסית ליקר תוצרת-חוץ. יעקב הגניב אלי מבטים מהורהרים כאילו מנסה להיזכר מהיכן אני מוכר לו, ואילו אני התנהגתי כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה.  האמת היא שמעולם לא החלפנו ביננו דברים, הוא היה מבוגר ממני והיה חברו של אחי קובה. עניין אותי רק לדעת אם משפחת גרינברג  שבינתיים חזרה מצרפת לווארשה יודעת שיעקב חזר והופיע כאריהגמון? אבל בעצם זה לא היה עינייני הוריה של בלה ראו את אהבתנו וחששו מהבאות כיוון שלא ראו בי חתן יאה לעתיד בתם שיפתה מיום ליום, ויכלה לנצל את יופיה ולמצוא לה חתן הרבה יותר עשיר. הוריה התנהגו אלי לא יותר מאשר לשכן או ידיד רחוק, הם ראו כיצד קישרינו התהדקו והגיעו למסקנה כי עליהם לשוחח עימי. ערב אחד כשחזרנו מהטיול הרגיל, חיכה לנו אביה של בלה לפני השער הורה לבלה לעלות הביתה והחל בשיחה עימי. השיחה התנהלה בערך כך: ראובן: אתם יוצאים כבר שנתיים ולאן זה מוביל? אני: אני סבור שלביתך לא אונה כל דבר רע, אנחנו מטיילים והולכים לקולנוע כמו כל הצעירים, חוץ מזה אנו צעירים מדי לקשר עמוק יותר, ומתנהגים ללא דופי ראובן: בלה עוד ילדה בת 16 וקירבה לבחור אחד עושה לה שם, ואם אתם תפרדו שמה יפגע ויהי לה בעיות להתחתן בעתיד. אני: יש לנו מטרה אחת להתחתן בעתיד! אני לא מתכוון לחזור בי אני אשאף למטרה זו בכל כוחי, אנו נחכה עד שבלה תגדל, ואני אתאמץ להשיג לנו אמצעים ולהגשים את החלום, אני מחפש מקום עבודה קבוע ואני מקווה שאמצא בקרוב ראובן: נו טוב, נחכה אבל תדע לך שהזמן רץ ואם לא תהיה לך עבודה קבועה תעזוב את בלה  במנוחה  לפני שיהיה מאוחר מדי.

לא רציתי להגיע לפרידה אז נאלצתי להמציא שקר, אמרתי להוריה של בלה שאני מתחיל לעבוד כחשמלאי סטודיו לסרטים, על מנת לחזק את השקר, באמת התחלתי לחפש עבודה בסטודיו לסרטים, אכן מצאתי מקום כזה עבדתי שם מספר ימים וקיוויתי שאמצא שם עבודה קבועה.

היה זה סטודיו לקולנוע  ברחוב וולסקה 42  בשם "דה-אלבן סטודיו" , לצערי לא התקבלתי שם לקביעות , אבל לא הייתי יכול מלהמנע מלשקר לבלה ולהוריה כי אני עובד במקום, השקר נמשך כחודשיים עד שאמא של בלה, שהייתה אישה חכמה ופיקחית הלכה בעצמה לסטודיו לבדוק עם אני באמת עובד שם, מהר מאוד התברר לה כי שקרתי, אמא של בלה צעקה עליה ודרשה ממני חד משמעית כי תפרד ממני. בלה תחת לחץ הוריה אמרה לי כי לא תוכל להפגש עימי יותר בגלל ששיקרתי ואינה רוצה יותר להפגש איתי. הייתה זו מכה קשה מאוד עבורי, כיוון שמעולם לא שיקרתי בעבר ובפעם הראשונה ששיקרתי שקר לבן, נתפסתי בקלקלתי. מאוד סבלתי מהפרוד כי הייתי מאוהב קשות. לא ראיתי את בלה שבועיים הסתובבתי כמו סהרורי ברחובות. ערב אחד כשהסתובבתי ברחוב תפרדה ללא שום מטרה, שמעתי לפתע מישהו קורא בשמי מצדו השני של הרחוב, כשהפנתי את מבטי לעב ר הקול ראיתי את בלה, שעשתה לי סימנים שאבוא אליה, נתלתה על צווארי ואמרה לי שאינה יכולה לשכוח אותי, אינה מסוגלת להתכחש לאהבתה ואינה מסוגלת לחיות בלעדי. גלי חום הציפו אותי ואימצתיה בחוזקה אל לוח ליבי, החלטנו להפגש בסתר נגד רצונם של הוריה שהתנגדו לקישרנו. נפגשנו מדי יום במקומות שונים ומרוחקים מבתינו, מצב זה נמשך שנתיים וחצי, היינו מאוד מאושרים אך לצערנו לא ראינו פתרון אפשרי אחר למצבנו, גם בגלל מצבנו הכלכלי. חלמנו על נס שישנה את עתידנו ויאפשר לנו להתחתן, הייתי צריך למצוא בכל כוחי עבודה גדולה על מנת שאוכל להיות יותר עצמאי ולהוציא את בלה מחיק משפחתה ואוכל למצוא דירה קטנה למחייתנו.  הייתי תופס כל עבודה מזדמנת , בסוף התחלתי להקים אנטנות רדיו מרכזיות על הגגות. הייתה זו הוראת העירייה על מנת לסלק את תופעת "קורי העכביש" של סבך האנטנטת על גגות העיר. הייתי צריך להקים אנטנה גבוה שממנה יצאו חיבורים לדירות השונות בבניין. העבודה הייתה מאוד קשה ומסוכנת, יצרתי קשר עם מסגר ברחוב תמקה שהיה לו בית מלאכה  קטן, המסגר היה מכין לי עמודים עם שלבים שאוכל לטפס עליהם. הייתי מרכיב את העמודים עם מספר עוזרים על הגגות מחזק אותם ומוציא כבלים לדירות. עבודה זו  הניבה רווחים נאים יחסית, אבל גם כאן היו הפסקות בעבודה מכל מני סיבות.

בחמש השנים שיצאתי עם בלה, קרו בעולם הרחב הרבה שינויים גם פולין  לא יצאה מכלל זה, והשינויים הפוליטיים שעברו על הארץ זיעזעו את אמות הסיפים בחוגי הממשל. 

ב –1933 בבחירות לממשלה בגרמניה, המפלגה הקומוניסטית בראשותו של טלמן קיבלה תמיכה רחבה בקרב העם הגרמני, הדבר זיעזע את האליטות הגרמניות ושאר העולם הקפיטלסטי. בראש השלטון הגרמני עמד מרשל הינדנבורג הזקן, שעמד על סף ערש דווי, הינדנבורג לפני מותו קרא להיטלר והעביר לו את השלטון בגרמניה והכריז עליו כקנצלר גרמניה. הבורגנות הגרמנית ראתה בהיטלר ככוח היחידי שיכול לשמור על גרמניה מפני חדירת הקומוניזם. אחרי נטילת השלטון לידיו של היטלר ואנשיו, החלו ברדיפות אחרי  הקומוניסטים, יהודים ותנועות דמוקרטיות מתקדמות אחרות. לשם כך נפתחו מחנות ריכוז ל"מתנגדי המשטר" כפי שהוכרזו ע"י היטלר, בהם רוכזו  ונרצחו על רקע פוליטי. לשם כך נעזר היטלר בכנופיות עבריינים בעלי רקע פלילי, החל בתעמולה שיקרית נגד יהודים בראשותו של שר התעמולה גבלס, שהשפיעה גם על חוגי הימין בפולין חוגים אלה היו אנטישמים ממילא, והתעמולה הנאצית לא נזקקה למסרים מתוחכמים ונפלה על אוזניים קשובות, והעמיקה את האנטישמיות המושרשת.

ב-12 במאי 1935 נפטר יוזף פילסוצקי, שמנע בתקופתו הקמת תנועות ומפלגות אנטישמיות (אישתו הייתה יהודייה), האנטישמים הפולנים בחרו בהזדמנות זו להתאגד למפלגה והקימו את מפלגת " המחנה הלאומי הרדיקלי O.N.R” הוקמו פלוגות המחץ עפ"י הדוגמה ההיטלראית, והחלו רדיפות יהודים. הנוער הפולני הלאומני הקים פלנגות נהגו להתנפל על יהודים היכו אותם באלות ואף פוצעים אותם באמצעות נשק קר. באוניברסיטאות הוכרחו סטודנטים ממוצא יהודי לשבת בצד שמאל של אולמות ההרצאות, סטודנטים שהתנגדו נחתכו באמצעות סכיני גילוח. יהודים נרדפו והוכו בגנים ובחוצות הרחובות, בערי השדה בוצעו פוגרומים, היהודים נקלעו למצב קשה ומסוכן ללא הגנת השלטונות חייהם ודמם היו להפקר ערב אחד ישבתי עם בלה בגן סצקי בסימטה קבועה בה נהגנו לשבת ליד רחוב נלבסקה. המקום היה מקום מפגש לזוגות של צעירים יהודים. גן סצקי נמצא בין שכונה יהודית ופולנית, לפתע צצו כאילו מתחת לפני האדמה חבורה של בריונים פולנים שתקפו קבוצה של נערים יהודים באלות ובמקלות מול עיננו והתכוונו להתנפל גם עלינו, אחד מהפולנים טעה וחשב שאנו פולנים ולכן פנתה חבורת הביריונים לחפש טרף אחר. התקפות אלה התגברו מיום ליום, והיו כל כך חמורות עד שראש ממשלת פולין הגנרל סלקדקובסקי, ציווה בנאומו בפני הפרלמנט בסאיין להפסיקם, כיוון שהתנגד לאלימות זו מחד, אך הסכים לחרם כלכלי על סוחרים ותעשיינים ממוצא יהודי. אימרתו זו הפכה לסיסמא: "מכות לא,חרם כלכלי, כן". מאז כמעט ליד כל חנויות היהודים הוצבו קבוצות נוער אנטישמיות שמנעו מאזרחים פולנים מלהיכנס לחנויות, אזרחים פולנים שהעזו להכנס, צולמו ותמונותיהם פורסמו בעיתונות תחת הכותרת: אלה קונים אצל יהודים.לאוכלוסייה היהודית המצב הפך לבלתי נסבל, המסחר הופסק ומציאת עבודה הפכה לבלתי אפשרית.

ב –1936 נפלה המונרכיה בספרד, המלך אלפונס ה-13 נאלץ לעזוב את ספרד ובבחירות החופשיות זכתה החזית הלאומית ברוב מוחץ ואת השלטון הרפובליקני תפסו אנשי השמאל . הגנרל פרנקו נתמך ע"י החונטה הצבאית ,הבורגנות הספרדית והכנסייה יצאה נגד השלטון החוקי בראש יחידות ערביות ממרוקו הספרדית לכיוון מדריד ואיים לכבשה,   בספרד פרצה מלחמת אזרחים, שנתמכה מצד אחד ע"י היטלר ומוסוליני ששלחו יחידות צבא וציוד מלחמתי לתמוך בפרנקו. מנגד החלו להישלח לספרד מתנדבים  שהקימו בריגדות בינלאומיות מכל  רחבי העולם כדי שיסייעו לרפובליקנים כנגד פרנקו והאיחוד הפאשיסטי. מלחמה זו נתנה אותותיה גם בקרב חוגי הנוער השמאלנים בפולין, פולנים רבים ויהודים הצטרפו למלחמה בספרד, דרך הגבול הפולני-צ'כוסלובקי ומשם הוברחו לספרד. הפולנים והיהודים הצטרפו לבריגדה על שם  ירוסלב דומברובסקי ומשם נלחמו נגד הפלנגות של הפשיסטים. גם אני רציתי להתנדב למלחמה אבל לא הייתי מסוגל לעזוב את בלה כיוון שהייתי קשור אליה זו השנה החמישית, וויתרתי על הרעיון ונשארתי בווארשה. במצב קשה זה החלטנו אני ובלה להתחתן. את ההחלטה קיבלתי לאחר קבלת עבודת חשמל במסגד אצל אימאם מוסלמי בפובישלה. האימאם היה אחראי על המסגד בווארשה והיה לו בית מגורים ענק ברחוב דוברה. חיברתי לו אנטנת רדיו מרכזית על גג הבניין וכן ביצאתי עבודות חשמל שונות בביתו. קיבלתי ממנו סכום כסף נכבד במזומן שהיה מראה לא שכיח באותם ימים, למעשה מעולם לא החזקתי בידי סכום כזה והחלטתי לנצלו למטרה ראויה לשמה. ביקשתי מהוריה של בלה את ידה והסכמתם לחתונה, הוריה שהיו מודאגים מחיזורי הממושכים הסכימו בשמחה להצעתי ולהקלה רבה ואף קיבלנו סכום של 1000 זלוטי מאביה של בלה שהיה חייט במקצועו חסך בכך שלא הסתייע בשוליה, ובלה הייתה עוזרת במקומו. לפני החתונה כל הוצאות הביגוד של בלה היו עלי כך שהוריה גם חסכו על זה. הוריה של בלה הזמינו את טקס החתונה אצל הרב קנל בדירתו הפרטית ברחוב תפרדה. לא היה באפשרותנו להשכיר אולם, החתונה נערכה ב 24 בינואר 1937 בצניעות, הגיעו הרבה מכירים חברים קרובים וידידים רובם מצידה של בלה מצידי היו רק הורי אחותי ואחי. שאר המשפחה לא הגיעה מסיבות יוקרה כיוון שחשבו שבלה ומשפחתה אינם עומדים בקרטריונים של המעמד המחייב את משפחתנו, וכעסו שהתחתנתי עם בת של חייט ותוך זמן קצר שינו את דעתם כשהכירו את בלה יותר מקרוב.

אחרי טקס הנישואים כובדו האורחים ביין ובעוגה ולאחר מכן הלכנו כולנו לבית הוריה של בלה לארוחה חגיגית וטעימה שערכה אימה של בלה. שכרנו חדר אצל זוג צעיר ליד רחוב מריינסקה 3 , קיבלנו את החדר האחרון בדירה בצורת אמפילדה, על מנת להגיע לחדר שלנו שהיה האחרון בשורה נאלצנו לעבור דרך חדר השינה של הזוג הצעיר, לא הייתה לנו זכות שימוש במטבח מלבד שימוש במים ובשירותים וזאת לפי תנאי השכרת החדר. התנאים היו מאוד לא נוחים אבל לא הייתה לנו ברירה כיוון שלא היה באפשרותנו להשכיר דירה לבד שדרשה דמי הסכמה בגובה של כמה עשרות אלפי זלוטי. יום אחד קרה מקרה לא נעים שהכריח אותנו לעזוב את הדירה  שגרנו בה כבר 3 חודשים. בלה הייתה רגילה לצחצח  שיניים במים חמים שחוממו על פלטה חשמלית, בזמן שלקחה מים מהמטבח הבחינה כי על הכיריים במטבח עומד קומקום עם מים שהורתחו ולקחה קצת מים לכוס, באותו הרגע נכנסה בעלת הדירה שראתה זאת והחלה צועקת על בלה ושפכה לה את המים לכיור, כשחזרתי מהעבודה הבייתה בלה אמרה לי חד משמעית שלא נשאר בדירה זו יותר ממה ששילמנו מראש, דהיינו לא יותר משבועיים, לא הצלחתי לשנות את החלטה בקשות סליחה מבעלת הבית ומהוריה של בלה עלו בתוהו, בלה הייתה עקשנית והחלטית, בסך הכל בלה צדקה בהחלטתה, התחלתי בחיפושים אחר מקום מגורים חדש, היה קשה מאוד למצוא חדר אבל לא הפסקתי את חיפושי, לעזרתי באה אימה של בלה שהתכוונה לנסוע עם ברונקה אחותה של בלה לקלצה, מקום המגורים של סבתה של בלה כדי לעבור את הקיץ וכך קיבלנו את הדירה של הוריה של בלה. אביה  של בלה נשאר בדירה והמשיך לנהל את החנות. אימה של בלה הציעה לנו לגור אצלם בדירה בחודשי הקיץ לטפל באבא ולחסוך בכך את דמי השכירות, הסכמנו מיידית לעיסקה ועברנו לבית הוריה של בלה. בלה ערכה לנו ארוחות מאוד טעימות וסדרה את הבית למרות שהייתה כבר בהריון. אימה של בלה חזרה מקלצה בסוף הקיץ כשבלה הייתה כבר בחודש השביעי להריונה. היא הייתה מאוד מופתעת כשראתה את הדירה מסודרת ואת בעלה מרוצה מהטיפול של בלה והייתה בטוחה שהמצב יהיה הפוך וזאת כיוון שבלה מעולם לא סידרה את הדירה ומעולם אל בישלה. כשנודע לה שבלה בהריון החליטה להשאירנו בדירה ולחכות קצת עד שהילד יגדל כיוון שתהיה לנו בעיה להשכיר דירה עם תינוק. הדירה של הוריה של בלה הורכב מחדר אחד גדול ומטבח ללא שירותים פנימיים רק חיצוניים בחצר. במטבח היה בית המלאכה של אבא של בלה שהכיל שולחן גדול ומכונת  תפירה, בחצי השני של המטבח אחיה של בלה וולדק הרכיב לו מדיקטים מעבדת צילום לצרכי עבודתו החדר הגדול שימש גם כחדר אוכל וחדר שינה של הוריה של בלה וספה ששימשה אותי ואת בלה, החדר היה מרוהט בריהוט מאוד יפה מעץ מהגוני. וכן שימש כחדר ההמתנה והמדידות ללקוחות של אביה של בלה. באוקטובר של אותה שנה ברונקה שהייתה בת שבע נדבקה בצפדת ואחרי כמה ימי מחלה נפטרה,  המחלה לא הובחנהעל ידי הפלצ'ר מרחצקי, הרופא שהגיע יותר מאוחר הזריק לה סרום אך זה היה כבר מאוחר מדי. ברונקה כל כך נחלשה שנפטרה בידיה של אימה בזמן האוכל. בלה הייתה בחודש השביעי ולקחה לליבה את מותה של אחותה שאהבה אותה מאוד,בנוסף לכך נדבקה ממנה במחלה. כיוון שהייתה בהריון לא יכל הרופא לתת לה את הזריקה ונאלץ לבצע לה טיפול חודרני בגרונה על מנת להסיר את הקרומים שחנקו את גרונה. בלה שהייתה חזקה הצליחה  להחלים מהמחלה הקשה.  הדירה של הוריה של בלה הייתה בקומה השלישית ולא  הייתה נוחה לאביה של בלה בגלל הלקוחות, שלא אהבו לטפס לקומה שלישית לחפש את החייט ולרוץ שלוש קומות למטה לשרותים. ברגע שהתפנתה דירה בקומה ראשונה שכרו הוריה של בלה את הדירה והוסיפו סכום של 1000 זלוטי כדמי מפתח. העברנו את כל הריהוט והציוד לדירתנו החדשה, בלה עמדה לפני לידה ומייד עם סיום העברת הדירה החלו צירי הלידה. בלה התנהגה באומץ רב למרות כאביה העזים ואף אחד לא הרגיש כי היא ממש עומדת ללדת. בערב ה-12 בדצמבר 1937 נולד בני הבכור שקראנו לו מרק. אני הייתי במטבח צמוד לחדר שבלה ילדה ולא שמעתי אף ציוץ ממנה, גאוותה לא הרשתה לה להוציא הגה מפיה על אף כאביה. בלה היקרה שלי. גאוותה לא הרשתה לה שמישהו יראה כי היא סובלת ומוטיב זה ליווה אותה לכל אורך חייה.  הלידה של מרק הייתה ארוע יוצא דופן עבורי מבחינה ריגשית ומנטלית, לא הלכתי מספר ימים לעבודה ועמדתי מעל עריסתו של מרק והתפלאתי מהתינוק ששוכב בעריסה פרי חלציי. ארוע זה קשר אותי בקשר חזק יותר לבלה והתגאתי מאוד במשפחתי לפני חברי ומכרי. נהיינו הורים לילד שנולד פרי לאהבתנו. התנגדתי להכניס את בני לבריתו של אברהם אבינו אבל הנסיבות הכריחו אותי. הלכתי לתחנת המשטרה כדי להודיע על הולדת בני וכן על מנת לקבל את ניירות הלידה. אחרי שמילאתי את הטפסים הדרושים השוטר ביקש ממני אישור מהרבנות שהילד הנולד הוא ממין זכר וכי עשו לו ברית לפי דרישות הדת היהודית. לא הייתה לי ברירה, כמו כן משפחתה של בלה שהייתה מסורתית דרשה כי בנינו יכנס לבריתו של אברהם אבינו. הברית בוצעה בדירתנו ומשפחתנו הקרובה נכחה בברית, הפעם הגיעו גם קרובים שלי שהכירו את בלה מתקופת הריונה שהתאהבו בה מייד, מרק התפתח יפה ולאחר מספר חודשים הגיע הדוד, ד"ר אברהם כאהן מביאליסטוק שקנה למרק בגד יפה והתפעל מאוד ממרק. באותו זמן ארעו בעולם שינויים משמעותיים, כשאנשים הסתכלו עליהם עברה בהם חלחלה, הגרמנים הכניסו צבא לשטח המפורז בנדריניה בין צרפת לגרמניה. ובכך הפרו  את התחיבויותיהם לפי חוזה ורסאי. העולם שתק ואיפשר להיטלר להמשיך בתוכניותיו, ב 1938- הצבא הגרמני פלש לאוסטריה וביצע אנשלוס (סיפוח לגרמניה), גם ארוע זה עבר ללא תגובת העולם. הגרמנים המשיכו בהכנותיהם הצבאיות ובתיכנוניהם לכיבושים חדשים. את החיבור עם אוסטריה  הקדים סיפוח הסודטים בצ'כוסלובקיה שזכה לאישור מנהיגי מדינות אירופה שהתכנסו בוועדת מינכן, צ'מברלין, דלדיה, מוסוליני והיטלר הכינו הסכם שנתן להיטלר לגיטמציה לספח את הסוטדים ואוסטריה לרייך. הליברליות של מדינות אירופה הגבירה את תאבונו של היטלר לגבי צעדיו בהמשך, העולם הסתכל על ארועים אלה באדישות והיה משוכנע כי גרמניה לא תעיז לפתוח במלחמה בקנה מידה גדול. באותה תקופה עבדתי בחברת  "קינגטון-רדיו" ליד פינת הרחובות נובוגרודצקה-ומרשלקובסקה. הרכבתי שם מכשירי רדיו פיליפס למכוניות. היה זה דבר חדש לגמרי, הייתי מרכיב את מכשירי הרדיו לשחקני קולנוע ותאטרון ידועים, בין השחקנים הידועים היו אדולף דימשה, פרדריק ירושי, קז'מיז'ש קרוקובסקי, צ'סלב סקוניצ'ני וקונראד תום ואחרים. השחקנים היו מקורבים לבוס של החברה שלי ,רודשטיין. רודשטיין סיפר לי פעם איך נהיה בעל תאטרון קברט "מורסקה אוקו" (עין הים) הוא סיפסר בין השחקנים שהיו מלווים אצלו כסף והשתדלו לא להחזיר כיוון שלא היה להם גרוש על הנשמה ואם היה להם בזבזו אותו מייד. לכן נהג לבקר לעיתים תכופות בתאטרון ולדרוש את כספו. צוות העובדים התנהג אליו לא יפה ונהגו להשפילו בקול רם ורודשטיין החליט להתנקם בהם אך לא ידע כיצד להוציא זאת לפועל. ההזדמנות הגיעה מישהו היצע לו לקנות את התאטרון שהיה בקשיים פיננסים ורודשטיין קפץ על ההזדמנות, קנה את התאטרון והתכוון לפטר את הצוות ולזורקם לרחוב ולהתנקם בהם. אבל מה לעשות היה לו לב  רך  וכשפנו אליו העובדים ועשו זאת רק בבדיחות דעת, הפיסו את דעתו והוא השאירם בעבודה. רודשטיין הפסיד כסף רב ומכר את התאטרוון למישהו אחר. כשהיה כבר בעל קינגטון-רדיו הילווה לשחקן קז'ימיז' קרוקובסקי 1000 זלוטי , שאותם היה צריך לתת לאישתו של השחקן ויטולד שנהרג בתאונת דרכים. אחרי מותו של ויטולד השחקנים החליטו שיתמכו באישתו וכל אחד נתן לה 1000 זלוטי. קרוקובסקי שתמיד לא היה לו כסף הילווה מרודשטיין את הסכום. לאחר שלא שמע זמן רב מקרוקובסקי שלח אותי לדירתו הפרטית של השחקן עם מכתב המזכיר לו על החוב. הגעתי לדירה וצילצלתי בפעמון, לאחר זמן רב שמעתי קול השואל מי שם? אמרתי שאני שליחו של רודשטיין, אז ענו לי שקרוקובסקי לא בבית ואי אפשר לדעת מתי יחזור. זה נראה לי מאוד חשוד, ירדתי קומה למטה והסתתרתי, אחרי זמן קצר יצא בכבודו ועצמו קז'ימיז' קרוקובסקי, נגשתי אליו ומסרתי לו את המכתב. הוא הסתכל עלי במבט מלא כעס, הכניס את המכתב לכיס ואמר לי שרודשטיין ישמע ממנו אישית. לא היה לי יותר מה לעשות בדירה והשארתי את הצרה לטיפולו של רודשטיין. היה לי גם מפגש מעניין עם אלוף במילואים, הגיע אלינו פעם אחת למעבדת הרדיו במטרה לקנות מכשיר רדיו, הוא בחר מכשיר אוסטרי מחברת הורני-פון וביקש לשלוח לו הביתה לרח' קרוצ'ה וכן מרכיב שיוכל לשים אנטנה ושיסביר לו איך לתפעל את המכשיר. שלחו אותי אליו, הוא קיבל אותי בלבביות עם וודקה וארוחה, בזמן שהרכבתי לו את הציוד הוא עמד לידי ודיבר איתי ללא הפסקה, איך העבודה עצר אותי והתחיל לספר על עצמו, הוא היה גר לבד, גרוש, סיים את האקדמיה הצבאית בפטרסבורג הוא הראה לי תמונות מהאקדמיה, מרשל פילסוצקי לא אהב קצינים ממוצא מזרחי- פולנים ששרתו בצבא הרוסי וזו הייתה הסיבה ששלח אותו למילואים. הוא קיבל פנסיה מוקדמת ורשות ללכת במדים. הוא הראה לי המון תמונות עם מרשל פילסוצקי וויניבה לוגושבסקי, ריד שמיגווי, שר האוצר- סלבק, בק -שר החוץ ואישים חשובים המהצבא הפולני של אותה תקופה. סוף סוף לאחר שסיים את דבריו ביקש סליחה שלא יכול לשלם לי את 15 הזלוטי עבור העבודה וביקש שאחזור לאחר 3 ימים. לאחר 3 ימים חזרתי והסיפור החל מהתחלה שוב קיבל אותי עם ליקר ושוב ביקש שאחזור בעוד 3 ימים. לאחר 3 ימים באתי פעם נוספת ושוב החל הסיפור עצרתי את האלוף בדבריו אמרתי לו שזו פרנסתי ואני מפרנס תינוק הוא צחק מבויש ואמר לי שהוא עושה זאת בכוונה כי רצה שאבוא אליו כדי שאשוחח עימו ולו היה משלם לי את הכסף מייד, לא הייתי בא אליו יותר, הסברתי לו שאוכל להגיע מתי שארצה אך בזמני הפנוי ולא על חשבון שעות העבודה , כמובן שהעדפתי לבלות את זמני הפנוי עם בלה ומרק וחוץ מביקור נוסף לא ראיתי אותו יותר.

לאבא שלי היה בוורשה בן-דוד עיתונאי וכתב ידוע בשם יאצקנה שהקים עיתון באידיש בשם "היינט" וכן בעל הוצאה לאור, את האמת איני יודע בדיוק את הקירבה המשפחתית באותה תקופה, לא בדיוק עיניינו אותי הקירבות המשפחתיות והיום אין לי את מי לשאול. היינו בקשר הדוק עימו ועם בנותיו. ביצעתי אצלו בבית כל מיני עבודות חשמל. ליאצקן היה עיתון נוסף בפולנית "ידיעות אחרונות" שביתו עבדה בו. במקביל יאצקן גם הקים עיתון בשפה האידית בפריז בשם "פריזר-היינט". נתבקשתי ע"י יאצקן לבצע עבודות חשמל ואיתות במשרדי העיתון "ידיעות אחרונות" ברחוב  וידוק. בגמר העבודה קיבלתי תשלום יפה בנוסף למכתב תודה. זמן קצר לאחר מכן יאצקן נסע לפריז וניפטר מדום לב, גופתו הוטסה לווארשה ובה נקבר. היה לי חבר שהתעסק בתיווך דירות שמו היה יז'י קארן, הוא היה גבר מרשים, יז'י היה שולח לי לקוחות יהודים ופולנים שהיו משכירים דירות והייתי מבצע בהן עבודות חשמל. ביצעתי גם עבודה גדולה במשרדי ארגון תעשייני המתכת בח' מרשלקובסקה, היה זה אירגון פולני שאיגד את ענקי תעשיית המתכת הפולנים. הלקוח הכי טוב שלי ששלח לי קארן היה קולונל שצ'ז'ינסקי נשיא סוכנות הטלגרף הפולנית "איסקרה" (ניצוץ). הוא היה בנו של בעל חנות עתיקות בשם שטיגלץ שהתנצר ושינה את שמו. גם שטיגליץ היה בליגיונים של פילסוצקי והיה אחד מקציניו האהובים, הוא היה מאוד רומנטי ומפעם לפעם החליף את נשותיו כשנמאס לו. אני עד היום לא יודע עם התחתן איתן או היו רק מאהבותיו  אבל לכולם נתן תנאים מצויינים. האחרונה בינהן שהכרתי נקראה וונדה שחרחורת יפיפיה כנראה ממוצא יהודי מדי פעם צעקה "ישו-מריה" וביטויים נוצריים אחרים שלפי דעתי רק הבליטו את מוצאה היהודי. כל אישה שעזב קיבלה ממנו 500 זלוטי חודשית. ונדה הייתה באותה תקופה אישתו הרביעית. בדירתו ברח' החדש נרבוטה שבמוקוטוב היו 5 חדרים, הדרך לשם הייתה מכורכר ובנוכחותי התקשר הקולונל לריד שמיגווי שהיה אז רמטכ"ל צבא פולין בדרגת מרשל ואמר לו, אדוארד, ברחוב שלי נרבוטה אין עדיין כביש תסדר משהו, לאחר שקיבל את הבטחתו סגר את הטלפון. למחרת הגיעו מכונות שהחלו לסלול את הרחוב לשמחת כל תושבי הרחוב.

בקיץ 1938 הוריה של בלה השכירו דירת קיץ ביבלונה שליד ווארשה ולקחו לשם את בלה ואת מרק,  מרק היה אז בן 7 חודשים ומאוד מפותח  ויפה  כבר אז עמד ונשען על עץ.   את הקיץ בילינו מאוד יפה לפני הסערה ההיסטורית שבדרך. אני יכולתי רק לבקר אותם בימי ראשון כיוון שעלי היה מוטל עול פרנסת המשפחה. החברה שעבדתי בה התפרקה ונאלצתי לחפש עבודה במקום אחר ביצעתי כל מיני עבודות מזדמנות, קיבלתי עבודה בנציגות משרדי חברת התה ויסוצקי בווארשה. הויסוצקים היו בני דודים של אימי ושמרנו באותה תקופה על קשר קרוב איתם. החתן של ויסוצקי בשם קוברסקי היה מנהל סניף ווארשה והיה ביחסים קרובים וידידותיים עם משפחתי הוא לעיתים קרובות נסע לפריז ובדרכו חזרה תמיד הביא להורי מתנות ממשפחת ויסוצקי. בדרך כלל  היו אלה בגדי נשים, בכל חג היה מביא חבילה עם חבילות תה, קקאו ושוקולד אנגלס ומוצרים אחרים עם מותגי החברה. למשפחת ויסוצקי היה ידוע כי אני שר מאוד יפה ואני מתכוון לעלות על הבמה, כמובן שהיו אלה דימיונתי שהתגשמו רק אחרי 20 שנה, אז קוברסקי הביא לי מלונדון חליפת סמוקינג שנתן לי גיס אחר של הויסוצקים בשם לוריא, כמובן שמעולם לא לבשתי את החליפה ואביה של בלה עשה ממנו חליפה לאישתי.

במרס 1939 היו שמועות שבגבול הדרומי עם גרמניה התחילו עימותים צבאיים בין הצבא הגרמני לפולני לא היו ידיעות רשמיות אבל כולם הרגישו כי היחסים מתערערים נשמעו נאומי מלחמה על חוזקה של פולין ועוצמתה. בלה ומרק ביחד עם הוריה היו בקיטנה ליד ווארשה בלגיונובו. באוגוסט 1939 קיבלתי עבודה גדולה בתערוכת רדיו בינלאומית בווארשה. התערוכה הייתה בבניין אימק"א ברחוב קונופיצקה. באותו הזמן החלו גיוסים לצבא אבל אף אחד לא האמין כי יכולה להתפתח מלחמה. אני הייתי משוחרר ממילואים בגלל הבעיה  בעיני ורק הייתי אמור להתגייס אם היה גיוס חרום כללי.

לאחר שהיטלר סיפח את הסודטים קיבל תאבון ודרש מהפולנים לבטל את הפרוזדור לפולין, זו הייתה רק אמתלה שמטרתה הייתה תוכנית לתקיפת פולין. הגרמנים הכינו מבצא צבאי שעיקרו תחבולה ומטרתו להונות את הצבא הפולני. הם הלבישו חיילים גרמנים במדים פולנים שהתקיפו והשמידו תחנת רדיו בעיר גלביץ, תחנה זו ניהלה תעמולה בשפה הפולנית נגד פולין, היחידה הגרמנית שביצעה את המשימה הושמדה כדי שלא יזהו את התחבולה הגרמנית. המצב היה מאוד מתוח  צבא פולין ניצב על הגבולות ונישקו בידיו, אני הועסקתי באותה תקופה באולמי תצוגה של חברת הרדיו הגרמנית "טלפונקן" עבדתי שלושה ימים רצוף היה כבר 26 לאוגוסט 1939התערוכה הייתה צריכה להפתח ב 1 לספטמבר, לאולם הגיע נציג חברת טלפונקן מגרמניה ולחץ עלי שאגביר את קצב העבודה. בינתיים התחיל הגיוס הכללי בלה נבהלה ויחד עם הוריה חזרה הביתה ניסיתי להרגיעה אך ללא הצלחה היא ראתה הכל בצבעים שחורים לצערי התברר כי צדקה והמשך המצב  אישר את תחושותיה. בלה הסתכלה עלי בצורה מוזרה ולא אמרה כלום.

ב-1 לספטמבר בבוקר, כמו תמיד, יצאתי מוקדם לעבודה ליד  רחוב קונופניצקה לביניין אימקה מכיוון שבאותו יום הייתה צריכה להיפתח התערוכה. אף אחד לא ידע שהגרמנים התקיפו את פולין, למרות שהיה להם התחייבות לאי -לוחמה. עברתי בדיוק בכיכר נפוליאון שהתמלאה באנשים רבים הממהרים לעבודתם. באותו הרגע הגיע גל ראשון של מפציצים גרמנים. אף אחד לא חשב לרגע שאלו מפציצים גרמנים אלא מטוסים פולנים. באותו רגע התחילו לירות תותחי נ"מ לכיוון המטוסים שהגיעו בצורה כל כך מפתיעה מעל ווארשה. מספר רסיסים נפלו על האנשים באזור, אשר התלוננו כי מתאמנים עם פגזים חיים מעל העיר. צופרי האזהרה בכיכר החלו לצפור והודיעו ברמקולים בכיכר כי החלה מלחמה עם גרמניה, כולם צריכים לתפוס מחסה ולהקשיב להנחיות היחידות להגנה אווירית.  בינתיים נציגי יחידות אלו לא נראו בשטח.  הכל החל בפתאומיות, מהר ובהפתעה.  האיומים הגרמניים נראו כעוד קשקוש של היטלר. כמובן, פתיחת התערוכה לא התקיימה. חזרתי הביתה בו כולם ישבו במצב רוח ירוד. וועד הבית חילק את הגברים לתורנויות שמירה בכניסה לבית עפ"י הנחיות הצבא. בלה הייתה צעירה, אמיצה וחכמה. היא התנהגה בצורה ראויה לגאווה אולם כל הזמן הייתה במתח. למרות שכולם טענו כי הגרמנים לא יצליחו להכניע אותנו היא ראתה את המצב בצורה יותר ריאליסטית...היא התמצאה בפוליטיקה הבינלאומית וידעה בדרך כלל לחזות את העתיד הקרב  ובא.

פרק 3: גיל הבגרות. מלחמה:

האווירה הייתה מעוד מתוחה. האנשים היו מאוד עצבניים ואף אחד לא ידע מה קורה בעולם, בחזית (אם בכלל יש חזית). הכל התחיל בצורה כל כך פיתאומית. פולין הותקפה ללא כל הזהרה. בלה הייתה במצב רוח מדוכדך. הבטחתי לה  כי הכל יהיה בסדר. הגרמנים לא יצליחו להביס את פולין. הרי יש לנו צבא ענק ומזוין בנשק החדיש ביותר (לפחות כך הבטיחו לנו המנהיגים שלנו).

כמה שהייתי תמים ! המציאות הייתה מאוד שונה ומהר מאוד הבנו את זה. ההתקפות האוויריות על ווארשה התרחשו כל יום.  פרברי העיר, בהם נמצאה התעשייה היו המקומות שנפגעו בצורה הקשה ביותר.באחת ההתקפות האויריות נהרגה חברתה של בלה, ליוניה קנטור (היה לה שם משפחה זהה לזה של בלה אולם הן לא היו קרובות משפחה). כל יום שמענו סיפורים פנטסטיים, אמיתיים ומדומים. כך חלפו שישה ימים מלאי חרדה ומקוטעים על ידי האזעקות מפני התקפות אויריות.ב-7 לספטמבר, לפנות בוקר נתנו פקודה לתושבים, שכל הגברים המסוגלים להתחמש חייבים לצאת מווארשה לכיוון מזרח. ההוראה הזאת הייתה מכוונת לצורך גיוס שלא הספיקו לבצע בתוך ווארשה הערתי את וולאדק, אחיה של בלה, נפרדנו מהמשפחה ויצאנו לרחוב שהיה מלא בגברים שפניהם מואדות לכיוון מזרח. היו נשים שלא רצו להיפרד מבעליהן. לרגע הרגשתי נקיפות מצפון על שהשארתי את בלה לבד עם מרק הקטן לעתיד לא ידוע. אבל מה יכולתי לעשות? לקחת אותם איתי לטלטולי הדרך? הרי אני הולך למלחמה. בקרוב יגייסו אותנו, נקבל מדים, נעבור אימון בשימוש בנשק וישלחו אותנו להילחם. חוץ מזה, אפילו והגרמנים יכבשו את ווארשה, הרי זה עם תרבות. הם לא יפגעו בנשים וילדים. ככה עודדתי  את עצמי בדרך שהובילה מזרחה . יחד עם וולאדק והמון הגברים הלכנו לכיוון גשר פוניטופסקי שעל נהר הוויסלה. אחר כך עברנו את שכונת ססקה-קמפה ויצאנו לרחוב גרוחובסקה ומשם הלכנו עם הכביש למזרח.

כמעט לאורך כל הדרך עמדו כפריות ומכרו חלב, גבינות, פירות וכל מיני מצרכי מזון. עבר עוד לילה. עם דמדומים הגיחו מטוסים גרמנים שהחלו לירות באנשים עם מקלעים. אחרי הגיחה הראשונה של המטוסים נותרו על הכביש הרוגים ופצועים רבים. אחרי הגיחה הראשונה הגיעה הגיחה השנייה והשלישית וכך עד ללילה. בלילה לא היו התקפות אוויריות כך שהחלטנו שלמזרח נמשיך רק בלילה וביום נתחבא ונתרחק מהכביש הראשי. בלילה אחד הלכנו לישון באסם מלא קש ובבוקר התכוננו לאכול ארוחת בוקר. פרסנו את מצרכי המזון ובאותו הרגע שמענו רעש מטוס ועל האסם נחת צרור כדורים ממקלעי המטוס. הכדורים חלפו סביבנו. אני לא הבנתי בכלל מה קרה. פועל רכבת שיש בינינו הסביר לנו איזה סוג כדורים אלו, ושהיה לנו מזל גדול שאף כדור לא פגע בנו. הטייס כנראה הבחין שבאסם מתחבאים אנשים וביצע עוד שתי גיחות על מנת לחסל אותנו. ברחנו מהאסם בפחד לכביש ומעלינו ראינו את המטוס. הטייס החליט כנראה שלא ביצע את העבודה כמו שצריך והוא שיחרר עלינו ועל האסם פצצות תבערה. לא הייתה לנו ברירה ודילגנו בין הפצצות ובריצת אמוק רצנו לחורשה הקרובה. האסם נשרף כולו ובתוכו הנעליים שלי אותן לא הספקתי לנעול תוך כדי הבריחה המבוהלת מהאסם.היתה זאת טבילת האש הראשונה שלי. את המשך הדרך כבר המשכתי  יחף (דבר שלא הייתי מורגל לו מילדות). בתחילה פצעתי את כפות הרגליים אך תוך זמן קצר התרגלתי וההליכה יחפה כבר לא הפריעה לי.עברנו ליד תחנת רכבת דמבי שם ראינו רכבת נוסעים מופצצת. הקרונות היו הפוכים ופזורים. מסביב שכבו הרוגים ופצועים שקראו לעזרה. מקרון אחד יצא כומר עם צלב ביד והתפלל מעל ההרוגים. לנו לא היה זמן והמשכנו הלאה.הגענו לעיר שידלצה (Siedlce) וחשבנו שכאן יגייסו אותנו. אולם גם פה התאכזבנו. העיר הייתה מופצצת מלאה בבתים הרוסים ועשן  שחור היתמר מעל העיר. הדבר העכיר את מצב רוחנו. לא היה עם מי לדבר. העיר הייתה כמו מתה. חיילים שפגשנו בדרך אמרו לנו להמשיך ללכת מזרחה לכיוון העיר בז'שטש (Brzesc) על נהר בוג. לא הייתה לנו ברירה אחרת והמשכנו ללכת. הכביש היה מלא מכוניות ממשלתיות שבתוכן ישבו כל מיני פקידים בכירים עם משפחותיהם שברחו לחו"ל והשאירו מאחור את כל העם לגורל המר.  הם נסעו לכיוון זלשצ'יקי (Zaleszczyki) ובהמשך לרומניה.אנחנו, האנשים הפשוטים האמנו שננצח את הגרמנים. הרי אנגליה וצרפת הכריזו על מלחמה נגד היטלר ובקרוב ישלחו תגבורת על מנת לעזור לנו.

כאשר הלכנו עייפים על הכביש, מהיערות יצאו חיילים שצעקו לנו: הצבא שלנו כבש מחדש שטחים מהגרמנים ורומסים את הצבא הגרמני. במקום אחר החיילים צעקו: בגרמניה פרצה מהפכה, היטלר נהרג ובקרוב יהיה שלום.  אבל כל זה היה תעמולה שיקרית בסגנון גבלס שבעזרתו ניסו  לחזק את מורל החיילים. האמת הייתה שונה. הצבא הפולני תחת פיקוד של גנראלים כושלים, עם נשק דל, לא היה מסוגל לעמוד מול הצבא הגרמני, המודרני והובס בצורה נוראית.הצבא הפולני היה בנוי על חי"ר וחיל פרשים עם רובים פרימיטיבים, ללא נשק אוטומטי.

נגדו עמד צבא עם כמות ענקית של טנקים ומטוסים מודרניים. הצבא הפולני לא היה מסוגל לעמוד כנגד כוח כזה.הגענו סוף סוף לעיר בז'ש שעל שפת הנהר בוג שגם היא הופצצה ע"י הגרמנים, גם כאן אף אחד לא דאג לגייס אותנו ולא היה למי לפנות בנושא. כולם היו אחוזי תזזית ורק חשבו איך למלט עצמם מהגיהנום הזה. האנשים שחברו אלינו בדרך ספרו לנו דברים שקשה היה לקולטם. לא היה גיוס נוסף כיוון שלא היו מספיק רובים לכולם וגם נשק אחר, לא היו מדים,נעליים או שום ציוד נחוץ אחר ללחימה. לא היה מה לעשות בבז'ש אז המשכנו לכיוון מזרח חצינו את העיירה קוברין והמשכנו הלאה. הבזיקה בי המחשבה להגיע לגבול הסובייטי ולעבור אותו, היו לי שם קרובי משפחה, אבל מצד שני תהיתי מה יהה על בלה ומרק, כבר שנים עשר יום שלא ידעתי עליהם כלום. ביטלתי את המחשבה והחלטתי שאם אסע לרוסיה זה יהיה יחדיו, תמיד רציתי לנסוע לרוסיה וראיתי בה מולדת שניה, הרי שם גדלתי עד גיל שמונה , ידעתי את השפה והיו לי שם קרובים. ידעתי שאין שם אפלייה גיזעית, היו שם חוקים קשים נגד אנטישמיות.

ב-17 בספטמבר הכריזה ברה"מ רישמית שפולין נכבשה ע"י הגרמנים והממשלה הפולינית גלתה לרומניה (משם לצרפת  ואחרי כיבוש צרפת  לאנגליה). הממשלה לא היתה מסוגלת יותר להגן על אזרחיה ולפיכך הצבא האדום נכנס לפולין כדי להגן על האזרחים הבילורוסים והאוקראינים שגרו באזורים הפולנים עד לנהר בוג. בדרך מזרחה עצרנו בכפר פלוטניצה, בכפר זה פגשתי את בן דודי בוריס מבייליסטוק שגם הוא ברח מהגרמנים, בוריס הגיע לכפר עם מספר חברים ברכב משא וציוד אישי, נודע לי ממנו כי הגרמנים נכנסו לבייליסטוק ויצאו אחרי שבוע עפ"י הסכם בין מוסקווה וברלין על חלוקת פולין (ריבנטרופ-מולוטוב).כיוון שבייליסטוק הוחזרה לסובייטים החלטתי עם וולדק לנסוע ברכבת לבייליסטוק. מיום שיצאתי מווארשה לא החלפתי לבנים ,לא התרחצתי וצורתי החיצונית הייתה איומה. וובה (בוריס) נתן לי את חולצתו התרחצתי והמשכנו ללכת עם וולדק לתחנת הרכבת לונינייץ. וובה נשאר עם חבריו בפלוטניצה. בפלוטניצה פגשתי את החייל האדום הראשון, תמיד היו לי סנטימנטים כלפי הרוסים, איך שלא יהיה אבי גר באזורים סובייטים. כשראיתי את פרשי הסיור הראשונים הנפתי את ידי על מנת לברכם. פתאום מפקד הקבוצה שלף את אקדחו הסתכל אלי בזעם ושאל: מה אתה פשיסט?

אני : למה אתה חושב אותי לפשיסט? שאלתי.

קצין: הרמת את היד במועל יד כמו פשיסט, ענה לי  ולא הסיר מבטו ממני.

אני: כך אני מברך אתכם.

קצין: רק פשיסטים מברכים כך, מלבד זאת מהיכן אתה יודע כל כך טוב רוסית ? אולי הינך מרגל?

אני: זיעה קרה כיסתה את גופי, רק זה עוד היה חסר לי, אסור היה לי לשתוק, צחקתי והשבתי לו בפשטות, אני ממוצא רוסי מצד אבי ומילדות אני מדבר בשפה הרוסית במקביל לפולנית. הקצין הישיר אלי מבט ושינה את נושא השיחה ושאל אותי אם יש לי במקרה שעון והוא מוכן לשלם עבורו מחיר טוב. לא היה לי שעון אז הוא המשיך לנסוע הלאה.

אחרי הפוגה קצרה הופיעו חיילי חי"ר, מלוכלכים ,עייפים עם מדים קרועים ועשו עלי רושם מאוד לא נעים, הם ניסו להסביר את מראם: חברים הם אמרו,  אל  תחשבו שתמיד אנו נראים כך אנחנו אחרי מסע של כמה ימים רצופים. נסענו ברכבת עמוסה מלונייצה ואחרי נסיעה של לילה שלם הגענו וולדק ואני לבייליסטוק. פנינו לדירתו של דודי לרח' שנקביץ 29 . קיבלה אותנו דודה לובה שלא הייתה מאושרת במיוחד לראותנו, אבל לא הייתה לה ברירה והיא קיבלה אותנו, מייד שמה לב לכך שאני לובש את חולצתו של וובה (בנה בוריס) ונתנה לי חולצה הרבה יותר גרועה. דודי עדיין לא חזר מהצבא, כיוון שהיו עוד מספר מוקדים בהם התנגדו הפולנים לכניסת הצבא הסובייטי והגרמני.שלושה שבועות לא שמענו רדיו ואצל הדודה לובה שמענו בפעם הראשונה כי ווארשה מתגוננת ונלחמת וגם  הלחימה בווסטר-פלטה (מחנה צבאי על גדות הים הבלטי). מחנה זה כותר מכל צדדיו ע"י יחידות צבא גרמני (וורמכט וחה"י)  עדיפים בכוחם ונלחם עד הכדור האחרון. יש לציין כי החיילים הפולנים הזוטרים היו אמיצים והיו נכונים להקריב זאת בניגוד לפיקוד הפולני שכשל.כיוון שנמצאתי באיזור שקט, החלטתי לחפש עבודה כיוון שלא הייתה לי אגורה שחוקה או עזרה.נגשתי לבניין העירייה מקום בו רוכזו מוסדות השלטון, ומי שהיה מעוניין יכל למצוא שם עבודה,פגשתי שם איש צבא מיחידת חיל האויר שחיפש חשמלאים, הגעתי עימו להסכם כיוון שידעתי רוסית על בורייה הוא נתן לי הוראה לאסוף כמה חשמלאים ובפיקודו נסענו לשדהתעופה הצבאי והתחלנו לטפל במערכת החשמל למרות שלא היה לו מושג  בחשמל. עמדה שם גם אוגדה של פרשים קוזקים וממטבחם אכלנו. האוכל היה מאוד חריף ומפולפל. הפכתי להיות מנהל העבודה במקום וכל הקשר עם החשמלאים האחרים בוצע דרכי. אחרי שבוע עבודה קיבלנו כל אחד 10 רובל עבור כל יום עבודה, ממשכורת זו קניתי לי זוג נעליים זוג מכנסיים ודברים נוספים שהיו נחוצים לי. עבדתי שם כחודש וחסכתי 150 רובל. הייתה לי רק דאגה אחת והיא חוסר הידיעה מי מה שקרה עם בלה ומרק. ווארשה לבסוף נכנעה. נודע לנו  שבזמן המצור על ווארשה נהרגו אזרחים רבים ולא היה לי מושג מה אירע עם בני משפחתי הקרובים אלי. הייתי חסר-אונים,  נותר לי רק לקוות שהכל יתברר בקרוב. הכרתי בביליסטוק נשים רבות ויפות ובשעה שהייתי מטייל עם מי מהן ברחובות  נהגו הבנות להתרברב בי בפני חברותיהן כיוון שהיה להן הכבוד להתהלך עם וורשאי שהיה מושא בלתי ניתן להגשמה כמעט לבחורות מערי השדה. סוף סוף הרדיו הפולני החל להעביר הודעות על כניעת ווארשה, נוצר שטח מפורז בין פולין הכבושה ע"י הצבא הגרמני ובין החלק שנתפס ע"י הצבא הסובייטי. שטח זה עבר לאורך נהר הבוג. החלה הגירה הדדית של אוכלוסיות משני צידי הנהר.  אזרחים רבים שנמלטו מאימת הגרמנים שבו לבתיהם, חלק  פנו מערבה וחלק מזרחה. בקבוצת העבודה שלי היו שני חשמלאים מווארשה שהחליטו לחזור לביתם, היו להם דירות שכורות בביליסטוק אותם העבירו לידי. אני עדיין התלבטתי ולא רציתי לחזור לווארשה הכבושה ע"י הגרמנים. ביקשתי משניים אלו שיסעו לביתי וימסרו לבלה מידע אודותי  ועל מקום המצאי, על מנת לדרבנם לבקשתי נתתי להם מכתב בו בקשתי מבלה שתמסור להם את כל כלי העבודה שלי והיו לי הרבה. מאותו יום המתנתי לידיעות מווארשה והמשכתי לעבוד בשד"ת הסובייטי. כל יום  הייתה תנועת חוזרים ושבים מווארשה ובחזרה. חששי החל לגבור עם חלוף הימים  שביתי נפגע מאש הגרמנים. לא התגברתי על געגועי והחלטתי לחזור רגלית לווארשה והתחלתי לארוז את חפצי. כשהתכוננתי לישון שמעתי לפתע צלצול בדלת, פתחתי את הדלת והבחנתי בבחור צעיר עם תרמיל על גבו שמסר לי מכתב מבלה, מרוב התרגשות איבדתי לרגע את שפיות דעתי והתחלתי לצחוק ולבכות לסרוגין. אחרי זמן קצר פתחתי את המכתב שהיה קצר ותמציתי: "אל תחזור הבייתה אני באה אליך,בלה". מאותו רגע התחלתי לחכות בצפייה לבלה ולמרק, ההמתנה ארכה זמן רב ומרטה את עצביי. ידעתי שהדרך לא פשוטה ומעבר בשטח המפורז כרוך בקשיים ובסכנות, שארבו להם מצד חיילי הוורמכט שנהגו לשדוד,לאנוס ואף להרוג  אזרחים שלא נענו לתאוותיהם. במקביל השלטונות הסובייטים תלו כרזות בכל מקום בהם נכתב שכל הפליטים שברחו מהאזורים הגרמנים הכבושים חייבים ברישום על מנת שיוכלו לקבל עבודה בבריה"מ (כוונת הרוסים הייתה ישוב הפליטים בסיביר). זמן הרישום היה קצר מי שלא נרשם הועבר בכוח על ידי השלטונות למחנות ריכוז. לא רציתי להסתבך ונרשמתי לנסיעה ביחד עם וולדק וקובה, שהגיע בינתיים לבייליסטוק. כיוון שתאריך הנסיעה קרב ובלה ומרק  עדיין לא הגיעו מווארשה, השארתי לדודי שבינתיים שב מהצבא, כסף ומכתב עבור בלה ומרק, בו פרטתי כי אודיע להם על מקום המצאותי. נסענו ברכבת משא לכיוון בלתי ידוע במשך מספר ימים. היו ברכבת כאלף צעירים ומספר מועט של משפחות. התברר שהביאו אותנו לא רחוק מהגבול הסובייטי לעיירה לפל שבמחוז ויטבסק  שברוסיה הלבנה. ברגע שהגענו חולקנו לעבודה לפי מקצועותינו. אני ואחי וחבר נוסף מווארשה נשלחנו לתחנת כוח מקומית. החבר יוזק (יוסף) אלברט, שעבד כחשמלאי והתעסק בתקופה האחרונה כסוחר ברזל (עובדה אותה היה צריך להסתיר מהשלטונות הסובייטים) ואת וולדק שלחו לקואפרטיב צלמים. כך התחלנו את דרכנו החדשה בגלות. למרות שהיו לי סנטימנטים לעם הרוסי, זה לא היה כמו החיים בווארשה. העיירה לפל ששכנה קרוב לגבול הפולני הייתה בעלת אוכלוסייה מעורבת של בילורוסים ,רוסים, פולנים ויהודים. בבינינים הממשלתיים הכרזות היו בארבע שפות. העיירה שכנה על גדות אגם  ודרכה עבר נחל ברזינקה. תחנת הרכבת שכנה כשלושה ק"מ מחוץ לעיר והייתה התחנה האחרונה  על הציר מווארשה שהיוותה צומת רכבות מרכזי בין מוסקווה למינסק. תחנת הכוח בה עבדתי נבנתה בתוך כנסייה קתולית. המאפייה פעלה מתוך כנסייה פרבוסלבית. לעומת זאת בית הכנסת נבחר לשמש כאולם קולנוע ותאטרון. קיבלנו מגורים  בקרב המקומיים ותוך זמן קצר הבחינו בידע המקצועי שלי ומנהל תחנת הכח גוזנוב הציע לי להקים משפחה ולקבוע את מקום מושבי בעיירה.

גונוב: " אתה אחי ותתחתן, יש לי בשבילך בחורה על רמה, וולה שמה, היא בת 17 ראה איזו יפיפיה בדיוק בשבילך ובטוח עוד בתולה:. אני: "חבר גוזנוב, אני כבר נשוי ויש לי ילד ,עניתי".

גוזנוב:" היכן אשתך? אני:" בדרכה מווארשה ועוד מעט תגיע",אמרתי. גוזנוב:" תעזוב את זה אחי, אתה כבר אף פעם לא תשוב לראותה", הבטיח לי. כמובן שלא הקשבתי לעצתו וחיכיתי להגעת האוצר שלי.שלחתי מכתב לדוד בביליסטוק על מקום המצאי  וחיכיתי בקוצר רוח למענה.

בסוף דצמבר בחג המולד קיבלתי מברק מבלה שהודיעה לי כי היא בדרכה אלי. קפצתי משימחה ורצתי לתחנת הרכבת. את המרחק של שלושה ק"מ גמעתי בזמן קצר. הרכבת הגיעה בלילה ומהקרון ירדה בלה ומרק ואחותי צילה. הייתי ברקיע השביעי סוף סוף התאחדנו. למחרת קיבלנו חדר גדול יותר וחל שיפור ניכר במצבנו אפילו מדירתנו בווארשה בה גרנו בחדר אחד עם הוריה של בלה. פה לפחות היה לנו חדר נפרד ויחסית נוח. צילה וקובה התגוררו בדירה אחרת. תוך זמן קצר הגיעו הוריה של בלה וגם הם קיבלו חדר גדול. אביה של בלה, ראובן, עבודה כגזרן בקואפרטיב של חייטים שהיה שייך לצבא (וויינ-טורג). כשרונו התגלה עד מהרה ותוך זמן קצר הפך למנהל עבודה. תוך זמן קצר הגיעה גם הלינה אשתו של גיסי וולדק. התחלנו לחיות באופן סביר, בצורה קצת נטולת אמצעים ותרבות. רק הורי חסרו לי, אבל ידעתי שהם אינם מסוגלים להתלטל בדרכים מרובי הסכנות כפי שאנו התלטלנו. תנאי המחייה בלפל היו מאוד קשים. בחנויות מלבד לחם לא היה  דבר, ניתן היה להשיג בשווקים מוצרים אך מחיריהם היו גבוהים מאוד ולא יכולנו להרשות לעצמנו אותם, הרי היינו פליטים מפולין ללא אמצעי מחייה. הייתי מאוד  סקרן לדעת מה קרה מרגע שעזבתי את ווארשה. בלה עדכנה אותי ואת קורותיה, וכאן אני מספר את ששמעתי מפיה. בלה סיפרה לי שכשנפרדתי ממנה וממרק, חרב עליה עולמה. היא לא ישנה בלילות אימצה את ילדה בלילות לחזה כשהיא רועדת מחשש לעתידו. בבוקר התחילו שוב ההפצצות מהאוויר וכאשר הצבא הגרמני כיתר את וורשה התחילה הפגזה ארטילרית מאסיבית שהתגברה  מיום ליום. העיר נהרסה ואזרחים רבים מצאו בה את מותם. אנשים שעמדו בתור למוצרי מזון סיכנו את עצמם בכל רגע ורגע. בצידו השני של רחוב פאינסקה 59 עמד בניין בן 7 קומות שנראה כמקום בטוח להתחבא  בו מהפגזות הגרמנים. אזרחים רבים התחבאו במרתפי הבניין ואף פנו לבלה שתתחבא יחד עימם, בלה כמעט השתכנעה אבל ברגע האחרון החליטה כי אם נגזר דינה למות, עדיף לה למות בביתה שלה. החלטה זו הצילה את חייה וחיי מרק, כיוון שאחת הפצצות פגעה בבניין ומוטטה אותו עד היסוד. לאחר יומיים של פינוי ההריסות הוצאו מהבניין גופות שהושחתו עד לבלי היכר ואי יכולת זיהוי. האנשים התחילו להתרגל למראות הקשים של גופות ברחובות ואנשים גוססים. בלה הייתה אישה צעירה ואמיצה וידעה לשמור על קור-רוח למרות שכלפי פנים רוחה סערה, בלה הייתה אהובה על כל שכניה שהיו בדרך כלנוצרים והכירו אותה מילדות. כשהטייסים הגרמנים הטילו פצצות נפל"מ הייתה רצה ראשונה לגג עם דליי  מים והשתתפה באופן קבוע בכיבוי השריפות.העיר נכנעה שקט יחסי החל לשרור וניתן היה לצאת לרחובות. בלה החליטה לצאת מוארשה  ורק המתינה לידיעות ממני. הירבתה לבקר את דודיה ובני דודיה על מנת לשכנעם שיעזבו את העיר ביחד עימה. נסיונות שכנוע אלה הרגיזו את הדודים שאסרו על הילדים לעזוב את הבית תוך הדגשה כי הם מכירים את הגרמנים עוד ממלחמת העולם הראשונה ושהם לא כל כך מפלצתיים כמו שאנשים חושבים עליהם. נסיונות השכנוע של בלה כי אלה לא אותם גרמנים שהם מכירים אלא שהגרמנים  היום הם פשיסטים ורוצחים שאיפתיהם והאידאולוגיות שלהם כבר ידועות, ושהעם היהודי בסכנה נוראית של השמדה מצדם. למרות השיכנועים שלה הדודים לא נתנו לילדים לעזוב. אחרי הביקור של שני החשמלאים ששלחתי אליה, בלה התכוננה לעזיבה. אביה לא הסכים לשלוח אותה לדרך כל כך מסוכנת לבד והכריז שיסע יחד איתה. לקחו איתם את אחותי צילה,השכירו את שרותיו של איכר בעל סוס ועגלה העמיסו על העגלה את מטלטליהם ויצאו לכיוון השטח המפורז. בדרך נבדקו על ידי חיילים גרמנים ושוטרים פולנים שעמדו יחדיו בנקודות הבקורת. הגרמנים התקשו להבחין ביהודים שאינם בעלי זקן ופאות ויהודים בעלי לבוש וחזות אירופאית נטמעו בסביבה, לשם כך עמד תמיד שוטר פולני שהיה מצביע על היהודים, מלבדם תמיד היה ניתן למצוא מתנדבים

מקומיים פולנים ששבשמחה גלויה הצביעו על היהודים. הם למדו שבגרמנית מכנים יהודי "יודה" ונהגו להתענג על כל יהודי שאותר בעזרתם והוכה נמרצות ע"י הגרמנים. אביה של בלה ואחותי נראו חיצונית כארים ולבלה גם לא היו תווי פנים שמיים, הייתה מאוד יפה ולא דמתה ליהודיה . הם הצליחו לעבור את הדרך עד נהר הבוג ללא תקלות, שם עצר אותם סיור גרמני הביאו אותם לנקודת המשמר ושם חייל גרמני צעיר פתח את החבילות של בלה ושל מרק שפך את תכולתו על הרצפה וברגע שמצא מספר חבילות שוקולד "ודל" לקח אותם והכניס לכיסו. באותו הרגע ניגש אליו חייל מבוגר אחר שצפה באירוע, נתן לו אגרוף בפרצופו הוציא מכיסו את חפיסות השוקולד והשיבם לבלה וצעק על החייל הצעיר כי לילד לא לוקחים שוקולד. עזר לאסוף את תכולת התיקים  וליווה את כולם בחזרה לגדות  הנחל בוג. החייל נתן הוראה לאיכרים להעביר את בלה  עם משפחתה לצד השני של הנהר. בלה סיפרה לו כי היא עוברת לצד השני לביליסטוק כדי לחבור לבעלה, הוא ענה לה שהיא עושה טוב, כי אישה צריכה ללכת תמיד אחרי בעלה. כולם נכנסו לסירה והיא התנתקה מהחוף ותוך זמן קצר החלה להתמלא במים. בלה החלה לזעוק לעזרה, את הצעקות שמע החייל הגרמני שלא הספיק להתרחק ונתן הוראה לבעל הסירה לחזור לחוף. נתן לו אגרוף בפרצוף צרח עליו שעשה זאת בכוונה כדי להטביע את האנשים על מנת לקחת את רכושם. החושך כבר ירד החייל הגרמני הציע לבלה ללכת לישון, נתן פקודה לפולני להכין סירה תקינה לבוקר המחרת והבטיח שבבוקר יגיע אישית וידאג שיעברו בשלום את הנהר. בלילה לקח את השלישיה ואת מרק לאחד האיכרים העשירים בסביבה והורה לו לתת מקום לינה ולצייד את הרביעייה בציידה  לדרך . לפנות בוקר שב עם עוד חבר שעזר לו להעביר את המטלטלין לחוף בדקו את הסירה ולאחר שהשביעה את רצונם איפשרו לרביעיה לעלות עליה ולהפליג לדרכם. עמדו על החוף והמתינו עד רדת כל הארבעה לחוף המבטחים בצידו השני של הנהר נופפו בידיהם לשלום והסתלקו. אילו היו עוד גרמנים כאלה מצב היהודים היה טוב יותר. כשהגיעו לצד השני החלו בהליכה עד לעיירה "זרנבי קושצ'לנה" שם פגשו פליטים נוספים, באותה התקופה הרוסים כבר לא הרשו לעבור את השטח המפורז וניתן היה לעבור רק עם אישורים רשמיים. בלה שהייתה בעלת תושייה מצאה  דרך לחצות את השטח המפורז, היא  שמה לב כי בצד חנתה שיירה של קרקס איטלקי שהתכונן לחצות את השטח המפורז וכבר היו בידיהם האישורים המתאימים. מטרת הקרקס היה לצאת מאזור הלחימה ולהגיע לנמל הראשון ולחזור לאיטליה. כשהקרקס החל לנוע בלה ומשפחתה נכנסה לתוך קבוצת פועלי הקרקס ובצורה כזאת הצליחה לצאת מ"זרנבי קושצ'לנה". לאחר מכן עלו על הרכבת לביליסטוק והגיעו לביתו של הדוד אברהם כהנא. אביה של בלה מצא לעצמו חדר אצל יהודים בקרבת מקום ובלה צילה ומרק  גרו  זמנית אצל הדוד.אחרי שבלה קיבלה את מכתבי על מקום המצאותי ,סידרה מייד את כל הניירת הדרושה והיא צילה ומרק יצאו ברכבת ללפל והשאירו מאחור את אביה של בלה בביליסטוק ,שחיכה לאשתו. אשתו חווה נשארה בוורשה לחסל את תכולת הדירה, כאשר בלה הגיעה ללפל התחלנו לארגן את חיינו מחדש. היינו מאושרים שסוף סוף אנו ביחד, אני הייתי אז בן 26, בלה בת 22  מרק בן שנתיים. ללפל הגיעו כאלף פליטים רובם בני נוער בקפטריה המקומית  נהגו להתאסף, מחליפים חוויות ורשמים ומתווכחים על אקטואליה. חלק מבני הנוער עזבו את לפל וחזרו מערבה לשטחים הסובייטים וחלק עזבו למצוא מקומות אטרקטיביים יותר. בסוף נשארה בלפל קבוצת נוער יותר בוגרת ומיושבת שהסתכלו ברצינות על המצב הקיים מבלי לחפש לעצמם סיבוכים או הרפתקאות לא מתוכננות. בערבים נהגו להתאסף בחדרנו תוך שהם מתיישבים בכל מקום אפשרי, היינו אני ובלה מאוד אהודים על הנוער ובאו אלינו בשמחה כדי להעביר את הזמן בבדיחות ובסיפורים. לי היו בערבים תורניות בתחנת הכח  ועבדתי לפעמים על תיקוני רשת החשמל ואז  בלה הייתה צריכה לטפל באורחים  לבדה. פעם אחת בזמן שהייתי בתורנות בתחנת הכוח הופיעה לפני מפקד אנ.קה.וו.דה. וסגנו וניגשו ישר אלי, ברכו אותי באדיבות לשלום והחלו להציג לי כל מיני שאלות:

ש: איך מוצא חן בעינך  אצלנו?

ת: אני מאוד מאושר מזה שהגעתי לברה"מ חבר מפקד, זה היה חלום חיי, עניתי.

ש: ואיך היה בפולין, היה יותר טוב או יותר גרוע מאשר אצלנו? 

ת: היו דברים יותר טובים והיו דברים יותר גרועים , עניתי בתמימות.

ש: ומה אצלנו יותר גרוע, הסתכל לעברי בחשד? 

ת: לדוגמא חומרי חשמל בפולין הם מסוג טוב יותר, ניתן להשיגם בחופשיות וכאן אי אפשר להשיג דברים בסיסים לחיי היומיום, השבתי. הקצין הסתכל עלי בהפתעה שהיה לי האומץ לדבר אליו בצורה כזאת, שלא חשבתי מה יכולות להיות תוצאות השיחה. שמתי לב שמכונאי צעיר בשם ז'ורז'יק בורודינייץ התחבא מאחורי דיזל רוסי ענק וצותת לשיחתנו. מפקד האנ.קה.וו.דה  הפסיק את השתיקה ואמר: " אנחנו יודעים שיש אצלנו חוסרים אנחנו קודם כל בונים את התעשייה הכבדה, החומרים נשלחים קודם כל לפיתוח התעשייה, אחרי שנבנה, נתחיל לייצר תוצרת לצורכי העם". שאני מבין מצויין את המצב שנקלעתי אליו, הגעתי לכאן עם רצון  עז להשתתף בבניה ובפיתוח ברה"מ והדברים שעדיין אינם שלמים לא ישפיעו על הרגשתי והאידאולגיה שלי. המפקד וסגנו נפרדו ממני לשלום. אחרי שהם עזבו בורודינייץ יצא ממחבואו ואמר לי שבישלתי לעצמי "דייסה". כיוון שלא מדברים בצורה כזו למפקד אנ.קה.וו.דה  שכולם רועדים ממנו וצריך לחשוב על כל מילה שיוצאת מהפה.

בורדינייץ: "אצלנו צריך להגיד שהכל מצויין הכי טוב בעולם, צריך להלל את החומרים שלנו שהם הכי טובים, תנאי עבודה הכי טובים, משכורת מעולה, שהכל הכי הכי טוב ואילו אתה דיברת שטויות, אתה יודע מה לייזר, לך הבייתה ותגיד לאשתך שתכין לך צנימים ושתצטרך אותם לדרך ארוכה". לא הבנתי בשביל מה בלה צריכה לאפות לי צנימים, לא הבנתי את הבעיה אליה נקלעתי. פניתי לבורודינייץ ובקשתי ממנו  שיסביר לי מה כוונתו. הוא היה משוכנע שאחרי שיחה כזו עם מפקד אנ.קה.וו.דה  בלילה יקחו אותי מביתי וישלחו אותי למחנה בסיביר בתור חתרן בלתי נלאה ולא ישאר ממני זכר. אלה היו שיטות הפעולה של האנ.קה.וו.דה  והעם הרוסי חי  תמיד בצל הפחד.שמנו לב  שבלפל  גרות הרבה משפחות פולניות והנשים הפנויות הן עם הילדים, ולא מצאנו גבר ממוצא פולני בסביבתן. שאלנו פעם את אחת הפולניות מדוע לא רואים את הבעלים הפולנים, היא הסתכלה עלינו בתמהון, אבל מיד הבינה שאנחנו פליטים חדשים ואין לנו מושג בפרטים אלה. התברר לנו כי כל הגברים ממוצא פולני נשלחו לכיוון לא ידוע והמשפחות נשארו ללא מענה. בשעות העבודה שלי ביום הייתי צריך לעיתים קרובות לתקן תקלות חשמל בעיר בינהן גם בבנין האנ.קה.וו.דה. כל פעם שקיבלתי אישור יכולתי להכנס לבניין וכשהיתי מתקן בחדרו של המפקד נהג לשוחח עימי בכל מיני נושאים רגישים כדי לתהות על קנקני ולבדוק את יחסי לברה"מ. אבל הפעם הייתי יותר זהיר, בסך הכל הייתי אוהד את המשטר הסובייטי, אבל לא יכולתי לסבול את התעמולה הסובייטית השיקרית, שניסתה לשכנע את ההמונים, שמצבם הכי טוב בעולם ואת האמת שהיו ברמה הכי נמוכה באירופה הסתירו. הפעם הקשבתי לעצותיו של בורודינייץ, דיברתי עם המפקד בצורה חופשית ורכשתי את אמונו, הוא נתן הוראה להוציא לי אישור כניסה קבוע יום ולילה לבניין האנ.קה.וו.דה.  בעיני תושבי לפל  זה נחשב למעמד מיוחד. אפילו היו שמועות שאני עובד באנ.קה.וו.דה, שכמובן לא היו אמיתיות. אני מתנגד לאלימות ובמיוחד לשיטות הנהוגות באנ.קה.וו.דהבין החברים היה אחד-  באנק  שמו, אשר התגורר עם מקירה שלנו סוניה. סוניה עבדה בפעוטון מקומי ובנו (באנק) היה פקיד בבנק. יום אחד  הייתה מסיבה ליום מהפכת אוקטובר ונשאו  בו כל מיני נאומים, גם בנו קם לנאום, אך העביר ביקורת על מטפלות בבתי ילדים אשר גונבות אוכל מילדים וכדומה, הייתה מהומה באולם. תקפו אותו  בטענה  שנאומו היה נגד ברית המועצות. בלילה  עשו חיפוש בביתו ולקחו אותו איתם. בבוקר הגיע אלינו סוניה עם כל הסיפור של הלילה מבוהלת נורא ובקשה עזרה, הצעתי לה לגשת למנהל נ.ק.ו.ד. היא עשתה זאת.לאחר שהמנהל הרים טלפון לברר, ענה לה כי לא התבצע שום מעצר ולא ידוע לאף אחד כלום, הצעתי לה לפנות לתובע, בנוכחותה הוא צלצל למנהל נ.ק.ו.ד.  והודיע לה כי לא ידוע להם על שום מעצר, ושאיננו יכול לעזור לה בדבר. סוניה הייתה לגמרי מיואשת. מישהו מהתושבים, סיפר לנו שמעבירים את העצורים  לעיר אורשה. שם ביקשה לעבור בבית הסוהר על הרשימות, כמובן לא מצאו כלום. סוניה פנתה עוד פעם לאותו מנהל בלפל ,אך הוא אמר לה שהיא תפסיק לחפש את בנו  כי הוא מרגל גרמני. בנו היה גר גם בגרמניה, אבל עם עליית הנאצים לשלטון ברח לרוסיה  . הוא הזהיר אותה שאם היא תמשיך להתעקש הוא יעצור גם אותה. יום אחד היא קיבלה הודעה מאורשה לבוא לקחת דברים אישיים של בנו  והראו לה תעודת פטירה שלו שנפטר כביכול ממחלת קיבה. יחד איתי עבד יוזק אלברט  שהזכרתי כבר קודם.  בתור חשמלאי הוא היה מאד חלש, אבל היה מאד מוצלח כסוחר. היינו מיודדים מאד איתו ועם אישתו זיוטה, אשר הייתה אחות בבית חולים  בווארשה . בלפל עבדה בפוליקליניקה  מקומית. עבדנו ביחד בתחנת כוח ובנוסף עשינו כל מיני חלטורות. כל רובל שהרווחנו חילקנו בינינו שווה בשווה. יוזק ידע להשיג עבודות ואני בתור איש מקצוע, הייתי מבצע אותם. הכסף שהיינו מרוויחים אפשר לנו לחיות יותר טוב ולהשיג מצרכים בשוק השחור , אחרת לא היה ניתן להשיגם. הציעו לנו לעשות אינסטלציה חשמלית של בית חולים עירוני ,אך בתנאי שאת החומרים הדרושים נשיג לבד. הדרך היחידה להשיג אותם הייתה בדרכים לא כשרים, אותם זה כמובן לא עניין.כולם רצו לראות בית חולים מואר אשר עדיין  היה  מקבל אור ממנורות נפט.  את התפקיד להשיג את החומרים לקח על עצמו  אלברט שהיה הרבה יותר מוכשר ממני בתחום זה. הוא מצא איזה נהג צבאי אשר סיפק לנו 900 מטר כבל חשמלי לפי רובל למטר. היה זה סוג של  כבל  שבפולין מזמן יצא כבר משימוש, התחלנו את העבודה אשר לקחה לנו בערך חודש. לאחר שסיימנו אותה, קיבלנו כמה אלפי רובל שמאד שיפרו את מצבינו הכלכלי. במאי 1940 קיבלתי כפרס עבור עבודה בתחנת כוח, נופש באורשה ל 11 יום. הבעיה הייתה שלא יכולתי לקבל כרטיסים לרכבת ללא תעודת זהות. הפניה לבית הבראה קיבלתי בערב, והרכבת אמורה הייתה לצאת בבוקר. גייסתי כל מי שיכול היה לעזור להשיג את המסמכים הנחוצים. במשך הלילה סידרו לי תעודת זהות זמנית ,קראו למנהל חשבונות שישלם לי  מקדמה וכך יצאתי בבוקר לאורשה. המינוס בזה היה שלא יכולתי לקחת איתי את בלה, אך ההורים שלה היו לידה, כך שלא השארתי אותה לבד, אחרת לא הייתי מסוגל להשאיר אותה . בבית הבראה הייתה אוירה מאוד נעימה, קיבלנו 5 ארוחות ביום, כל יום היו ריקודים וכל מיני מסיבות. לשולחן שלי צירפו 3 רווקות. אחת מהן הייתה מקולחוז, שנייה מוכרת בחנות והשלישית נירה -מזכירה  בסניף אזורי של המפלגה. עם נירה התיידדתי יותר מכולן  היות  ורמתה  הייתה הכי  מתאימה לי. היינו יושבים בחורשה על הדשא שליד בית הבראה. היינו מנהלים הרבה שיחות רציניות. היא ביקשה ממני שאספר לה על חיי בוורשה  כל ידיעה  הייתה בשבילה  מאד חשובה, היות שבברית המועצות כל חדשה הגיעה באיחור עם פרשנות מקומית, שלא תמיד תאמה  את המציאות. המשכנו גם להתכתב. בוקר אחד הלכתי לטייל ברחובות אורשה ונתקלתי בחבר  שלי מוולומין - לאון בודני אשר עבד  כמכונאי  במפעל לטקסטיל באורשה. גם הוא היה בנופש באורשה עקב  תאונת עבודה שאיבד בה אגודל ביד ימין. ביליתי איתו עד הערב. חזרתי לבית הבראה ,אכלתי ארוחה דשנה. הגיע הזמן לחזור הביתה, אחרי שהעליתי במשקל, חמישה ק"ג   ב -11 יום, הייתה זאת תעודת הצטיינות לבית ההבראה, אשר התפארה  בזה. נפרדתי מכולם ובעיקר מנירה, אשר בכתה והודיעה לי שהתאהבה בי. היא ידעה שאין לה שום סיכוי, ידעה שיש לי אישה וילד. היא המשיכה לשלוח לי מכתבי אהבה למקום עבודתי ובכל מכתב  היה מצורף שיר אהבה. בלפל פגשתי את כולם במצב טוב. הבאתי כל מיני דברים טובים אשר לא ניתן היה להשיג בלפל ,לעומת זאת בוורשה היה, פתאום קיבלנו יחד עם אלברט זימון לתחנת המשטרה לבירור. הגיעה לידיהם תלונה על חומר חשמלי  שנעלם, היות וידעו שאנחנו ביצענו עבודות חשמל רצו לדעת איך השגנו את החומרים. אנחנו הסברנו שקנינו אותו אצל נהג  שפגשנו  במקרה,לא ידענו עליו כלום, נתנו תיאור שלו,בלונדיני גבוהה, אשר הכרנו בקפיטריה מקומית. שחררו אותנו, ושוב זימנו אותנו כעבור שבועיים. עשו מסדר זיהוי, הראו לנו כמה בלונדיים גבוהים, לא זיהינו  אף אחד מהם, חזרו על הצגה זו עוד פעם, וגם הפעם לא זיהינו אף אחד. הפקד  בתגובה  קיבל התקף של זעם . הוא החל לאיים עלינו שיכניס אותנו לכלא אם לא נצביע על אחד הנהגים. שחררו אותנו הביתה ובעניין הזה יותר לא הטרידו אותנו. בהמשך זומננו  אליו בנסיבות לגמרי אחרות. כל ההרפתקה  הזאת די  בידרה אותנו ,אילו היינו  עיתונאיים היה לנו חומר טוב לכתבות הומוריסטיות. ליד בנין המשטרה עמד בנין של בית ספר היסודי, בנין בית הספר היה כולו מעץ, כמו רוב מבנים בלפל. במבנה צמוד למשטרה ,פרצה שריפה. האש החלה להתפשט במהירות, זה גרם לבהלה רצינית בבנין המשטרה. השוטרים החלו לפנות רהיטים, מסמכים וגם החלו להוריד אינסטלציה חשמלית כי אם זה יישרף לא יהיה אפשר להשיג חומרים אחרים. לאחר שהאש כבאת  כליל, בסופו של דבר בנין המשטרה לא נפגע , הפקד קרא לנו לסדר את החשמל מחדש, כל החומרים היו זרוקים על הריצפה, לאחר שבדקנו אותם קבענו שהם לא ניתנים לשימוש חוזר.הפקד קרא לנו פנימה ודרש שנסיג את החומרים  באותה דרך שהיסגנו עבור  הבית חולים .הסתכלנו מופתאים עליו וענינו שאיננו יכולים לעשות את זה היות והבטחנו לו פעם קודמת שיותר לא נעשה דברים בדרך לא כשרה, הוא הבטיח לנו כי אז היה חייב לפעול כך בגלל שהוגשה תלונה רשמית, עכשיו הבטיח שלא ישאל  אותנו כלום. כמובן בצענו את העבודה ,קיבלנו תשלום כפול ובזה נגמר המפגש שלנו עם משטרה. הינו פוגשים את הפקד ברחוב, היה מברך אותנו עם חיוך, וכך גם נשארנו ידידים. היה לי דוד במוסקבה  סשה שמו, אח של אבי שאיתו היתי בקשר מרגע שהייתי בברית המועצות. שלח לי מכתב עם הזמנה לבוא אליו לביקור בחודש אוגוסט. סידרתי  את כל אישורי  המעבר ויצאתי לדרך. הגעתי למוסקבה לתחנת ביאלורוסיה. העיר עשתה עלי  רושם איום ונורא. העיר השתנתה מביקורים קודמים שלי בילדות. היו  הרבה בנינים חדשים  שנבנו, בעיקר בשטח של  כל מיני מקומות קדושה, כמו צרקיב ואחרים.  ההמולה של העיר  הזכירה לי את ווארשה והשפיעה עלי ממש  לטובה. הדוד שלי שפעם ראשונה הכרתי, לא מהכרות אישית, היה גבר קרח ,אבל נאה מאד. הוא היה אז בן 56.הוא קיבל אותי בלבביות, והתנצל על שלא הגיעה לתחנת רכבת לקבל את פניי, הוא היה מאד עסוק. באותה עת עבד במקום ,לייצור חומרי   נפץ . דודי סיים  טכניון  בטומסק שבסיביר עוד בתקופת הצאר. שם הוא הכיר את אישתו שהייתה חברה ללימודים. מריה אלכסנדרובה הייתה ממוצא רוסי. הם קיבלו עבודה במחלקה טכנית בענייני מכרות ליד  סובייט עליון, ועברו בעקבות זה לגור במוסקבה. דוד סשה לא היה חבר מפלגה קומוניסטית, אך עם דעות מאד שמאלניות.  בתקופת  שנות השלושים כאשר ניסו לחסל כל האליטה האינטלקטואלית חייבו אותו להתפטר, היות שהייתה לו משפחה בפולין (אבא שלי), ובתקופה זו  זה היה מאד לא רצוי. כשבועיים חיכה שיבואו לאסור אותו , כאשר זה לא קרה קיבל את העבודה שעבד בה בזמן שבאתי לבקר אותו. דודתי לא הייתה בבית, הייתה בשליחות מטעמי עבודה היא  הייתה  מנכלית של מעבדות  כימיות  בסיביר והייתה צריכה להיות הרבה בנסיעות. בערבים דודי היה מעין בספרים  בנושא המכרות  עשה עריכה ומביא את דעתו המדעית. דעתו הייתה מאד נחשבת בתחום הנדסת  מכרות. בזמנו הפנוי היינו מבקרים את משפחת רעייתו ,וגם במקרים אחרים לפעמים. ביקרנו אצל אחות  אישתו אשר עבדה כרופאה  ובעלה היה  אלוף בצבא   בחייל שומרי גבול, אשר היה מוצב במוסקבה במפקדה, היו להם שני ילדים בן  ובת קטנה. כל בוקר דודי הלך לעבודה, משאיר לי כל יום  מאה רובל להוצאות. היה לי מספיק כסף לבלות, נהדר, אבל הציק לי מאד שבלה ומרק לא היו איתי, אם הם היו איתי כל החופש הזה היה נראה אחרת. מאד התגעגעתי אליהם. התרשמתי מאד ממטרו  מוסקבאי. שמעתי הרבה על יופיו, אך לא דמיינתי עד כמה מיוחד ויפה היה, כל תחנה שונה , פסלי שיש,  של המון אומנים הכי טובים, ציורי קיר המתארים  קטעים   ממהפכה . שלושה ימים ביליתי בתערוכה  של חקלאות. בתערוכה כל רפובליקה הייתה ממוקמת במבנה נפרד מציגה את מרכולתה. כל רפובליקה  וסגנונה ותרבותה. הכול בשפע, התפלאתי איך זה  שכאן יש כזה שפע, לאומת זה בחוף לא ניתן להשיג כלום.  השאלה הזאת הטרידה אותי מאד ,לאן הכול נעלם, אך כבר למדתי , לא לשאול שאלות שעלולות לסבך אותי. בוקר אחד דודי שאל אותי מה אני עדיין רוצה ליראות במוסקבה, עניתי שתכננתי לבקר דודה שלי  פאניה , אחות של אמא שלי שהתגוררה במרכז העיר, ליד רחוב ראשי על שם פושקין, ותכננו ללכת למאוזולאום, דודי  הסתכל עלי  ואמר שזה בזבוז זמן, מה הטעם, אם לנין היה חי, היה אולי מעניין לשוחח איתו, אבל עם מת אין טעם. בכל זאת אם אתה כבר במוסקבה עז לך. יחד עם דודתי פאניה הגענו לכיכר האדומה , נעמדנו בטור אשר  היה  ארוך מאד.  הטור התקדם במהירות , עשרות מטרים לפני כניסה עמדה שורה של קציני נ.ק.ו.ד  ובדקו בעיניכם כל הנכנסים. פתאום אחד הקצינים טפס אותי בכתף ושאל מה בולט אצלי בכיס, היה זה ארנק  שלי. השמירה הייתה מאד קפדנית הם מאד פחדו מכל מיני מעשי איבה.   עברנו על פני ארונו של לנין, הוא שכב בו  מכוסה עד החזה עם בד משי אדום, הוא נראה  קטן וכולו מקובץ. הסתכלתי וקשה היה לי להאמין שבן אדם הזה גרם לכזה  שינוי באולם. יצאנו לכיכר האדומה ופנינו בכיוון קרמטוריום  להשתתף בטקס לוויה אזרחי. כיוונו אותנו למקום שצריך היה להתבצע בו הטקס. כל המשפחה ומכרים הצטופפו סביב ארון המת מכוסה פרחים, מסביב ישבו כל המכרים ומשפחתו כדי להיפרד ממנו. לאחר זמן מה, התחילו להוריד את הארון עם המת עד שנעלם מעינינו.ירדנו קומה וראינו דרך פתח קטן איך האש מתחילה לשרוף את הארון עם המת. לאחר מכן המשפחה קיבלה  לידיה את הקופסה עם העפר. לאחר מכן הלכנו לדירת  דודתי , אשר כיבדה אותי בארוחת צהריים די פשוטה. דודתי חיה מאד בצניעות, לא היה לה אמצעיים רבים. הסתכלתי על הדודה שהייתה מאד דומה לאימי, בתנועות, בחיוך, ובכלל. היא הייתה רק קצת יותר נמוכה מאימי. אימי הייתה יותר גבוהה וגם יותר יפה. מראה של הדודה הזכיר לי מאד את אמא שלי, השאלות הטורדניות הציפו אותי, איך היא מסתדרת שם עם אבא נכה ,חסרת אמצעים, חוסר האונים שלי היה נורא, מה יכולתי לעשות ?   20 לאוגוסט הוא יום חייל האוויר הרוסי. ביום הזה צריך היה להתקיים מפגן אווירי ביער טושונו ליד מוסקבה. כבר יום לפני המפגן האווירי שני מיליון איש בכל דרך אפשרית ניסה להגיעה, לשדה התעופה בטושין כדי להשתתף בחגיגות. דודי אשר היה מקורב לאנשי הממשל קיבל הזמנה  לשבת באחד המקומות של המכובדים. התיישבנו במקומותינו, הרבה אנשים היו ניגשים לדודי ומברכים אותו, והוא היה מציג אותי לכולם כאחיין שהגיעה מרפובליקה פולנית, כולם בירכו אותו על כך, כי גם ידעו  שאין לו ילדים משלו. לאחר שעזבו דודי היה מספר לי על כל אחד. לרוב היו אלו  שרי ממשלה  שאז קראו להם  קומיסרים לאומים. היתי מאוכזב מאד, בפולין שר בממשלה היה נראה מכובד, לבוש בהתאם, וכאן הם נראו כמו כל אחד. דודי ציין שלבוש זה לא הכול ,יותר גרוע  שהם לא יודעים לכתוב בלי שגיאות.. המפגן היה מאד מרשים, הפגזות מאוויר, צניחות צנחנים של כמה  מאות, ביניהם גם מספר בנות. על דרך הביתה חזרה לא יכולנו לחלום, הצפיפות ודוחק היו איומים. הלכנו לאחות של דודתי מריה אשר היה לה בבית קיץ בסביבה. לאחר ארוחת הערב המשכנו לבית דודי בלי הפרעות. דודתי מרייה שלחה לי מסיביר חבילה עבור מרק. אחרי שפתחתי אותה, מאד התפלאתי, מלא אצטרובלים. לא הבנתי , היו גם  כאלה  בלפל, אבל דודי חייך והראה לי שתחת כל פלח נמצא צנובר. דודי הזכיר לי כי החזרה שלי מתקרבת, ואני צריך להתחיל לעשות קניות הביתה, חסכתי בזכות דודי הרבה כסף.. הקניות באותה תקופה הייתה בעיה לא קלה. העיר מוסקבה  כעיר הבירה הייתה מצוידת היטב ,בגלל כל הנציגויות זרות, במרחק לא גדול ממוסקבה, לא הייתה אפשרות להשיג  דברים בסיסיים ביותר. היה  איסור גמור להוציא מצרכים כלשהם ממוסקבה לכל כיוון. רציתי להביא לבלה חמאה שהייתה חסרה בלפל . ההוראות היו למכור לכל אחד רק חבילה אחת של  200 גרם, נעמדתי בטור שהיה מאד ארוך, כדי לקבל את חבילת החמאה, חזרתי על התרגיל הזה כמה פעמים,כדי לקנות יותר, המוכר  זיהה אותי אבל פעל לפי הוראות. שמתי לב שאחרים עשו אותו הדבר, כולם רצו לקנות כמה שיותר, כי אולי אחר כך לא  יהיה. קניתי עוד הרבה מצרכים אחרים כמו: נקניקים, שימורי דגים, עוגיות טעימות שונות, שוקולדים ,סוכריות ועוד. לא חשבתי איך אצליח לעבור עם מזוודה מלאה מצרכים, אך סמכתי על גורל. לצאת ממוסקבה  היה מאד קשה ארבע ימים חיכיתי בטור להגיע לקופה כדי לקנות כרטיס. הטור הסתרך לאורך כל תחנת הרכבת, עד היציאה החוצה לאורך כל הכיכר, עד  לתחנת הרכבת, היו מספר קופות. בכל פעם שכבר היתי מגיע  עד לקופה הכריזו שנגמרו הכרטיסים ולבוא בפעם אחרת. הראשונים קיבלו נוער שחוזר מחופש הגדול, אחר כך אנשי צבא, עובדים שחזרו מעבודות שליחות, לבסוף הצלחתי להשיג  כרטיס ליום המחרת. נפרדתי מדודי ,שלא יכול היה ללוות אותי. דודתי פאניה  ליוותה אותי לתחנת רכבת. היו לי שלוש מזוודות מלאות במצרכים. מותר היה לשאת מספר קילוגרם   מוגבל, לי היה  כמות כפולה. לא הייתה ברירה ,דודתי קראה  לסבל, נתנה לו כסף וביקשה שיעביר בדרכים ידועות לו שתי מזוודות, אני עליתי עם מזוודה אחת למשקל. לא ידעתי איך אצא מהתסבוכת , אך המזל האיר לי פנים. לפני עמד עם מזוודה גדולה קצין אשר ליווה אישתו  וילד. הפקיד ששקל את המזוודה האיר שהיא כבדה מידי ודרש שהקצין יפתח אותה, הוא התנגד הקים מהומה , הפקיד  קרא לכוחות בטחון, אני  ניצלתי את המהומה ,שמתי מזוודה על המשקל, הפקיד  המעוצבן מהתקרית הקודמת, שם פתק  אוטומטי שעברה בדיקה.  מצאתי את עצמי עם  שלוש המזוודות שלי, נפרדתי מדודתי , הרכבת זזה ולקחה אותי למשפחתי שמאוד התגעגעתי אליהם. השמחה היית  גדולה, בלה הייתה מאושרת, מרק לא רצה להיפרד ממני, חודש ימים הינו בנפרד ומאד התגעגענו אחד לשני, אך הכול בא לקיצו. חילקנו מתנות  והיה צריך לחזור לעבודה. בתקופה  הזו השגת מצרכים  היית בעייה קשה מאד. מדפים בחנויות היו ריקים. הסיבה לכך היית  פרוץ מלחמה בין פינלנדיה לברית המועצות.  היה זה בגלל סכסוך גבול ליד לנינגרד.  אשר רוסים רצו להזיז עשרות קילומטרים לתוך פינלנד, כמובן פינלנדיה התנגדה לזה,  והרוסים החלו בפעולות איבה, שהפינים התנגדו להם ממש, בגבורה.   הרוסים הגבירו לוחמה ולפינלנדים לא היית  ברירה אלה  להיכנע, לרוסים היו הרבה אבדות . הזמן שאני מתאר , מצב  הסכסוך הזה כבר היה  בסיומו,  אך הספקת המצרכים עדיין לא השתפר.

בינתיים  באירופה היו הרבה שינויים.  צרפת ואנגליה  הצטרפו ללוחמה נגד הגרמנים.,כמובן עדיין לא התחילו לפעול ממש. במאי 1940 צבאות הגרמנים  פלשו לבלגיה אשר תמיד הייתה מדינה  נאוטרלית, הולנד, דניה ולוקסמבורג,  עקפו קו מגינ'ו בסיכון רציני נגד צרפת, אשר  נכנעה די מהר.  בריטניה הגדולה נשארה כמעט לבד בסיכון ממשי.  בזמן הזה הרבה מידידינו נסעו לאוקראינה לעיר קרבירוג, שהיית  במצב טוב  בהספקה   מצרכים .הייתה זו עיר  עם מכרות ברזל  ותעשייה כבדה. אני עם אלברט  נסענו קדימה לבדוק. בהחלט העיר היית מצוידת היטב במצרכי מזון בסיסיים .חסרו רק מקומות  עבודה,  ודירה לגור בה. יצאנו קודם כל עם אלברט לסיבוב בעיר בחיפוש תעסוקה. כשעברנו ברחוב הראשי, שמתי לב לשלט אשר הזכיר קשר לחשמלאות. עלינו למשרד של ההנהלה, המנהלת הייתה אישה עם שם פולני, שאינני זוכר . קיבלו אותנו לניסיון, וכדי לבדוק את הכישורים שלנו נתנו לנו לתקן  מערכת חשמל של בית הספר שכבר חודשיים מנותק מחשמל, בגלל קצר חשמלי שלא הצליחו עד עכשיו לתקן. בית הספר היה  בנין של ארבע קומות. ברגע שהיו מדליקים חשמל  הנתיכים היו נעשים אדומים והמצב היה מסוכן. התחלתי לעבוד.  אלברט  היה עושה הכול לפי הוראות שלי. התחלתי לנתק קומה אחרי קומה ,עד שהגעתי לקצר שהיה בקומה רביעית. הולכתי חוט , וכך הגעתי למקום שהיה בו תקוע  מסמר אשר עשה  את כל הבעיות. הדלקתי אור בכל הבניין, והשרת שכל הזמן עקב אחרי עבודתנו, ציין שהיו פה המון אנשי מקצוע ,אפילו מהנדסים  מלנינגרד ולא הצליחו לאתר את  התקלה והשאירו בית ספר ללא חשמל, וזה  כבר כחודשיים.  הם היו מאד מרוצים מאיתנו. הודענו למשרד אשר שלח אותנו למשימה  הזאת שסיימנו והצלחנו. לא יכלו להאמין, צלצלו לכל עבר שהבית ספר מס 30 במצב תקין.  כמובן את כל  ההצלחה  לקחו לעצמם. קיבלו אותנו לעבודה ונתנו לנו סוג מקצועי הכי גבוהה בתחום  שבע.  כמובן אלברט גם נהנה מי זה, כי אם היו שואלים מי מצא את התקלה תמיד אמרנו  שביחד. אלברט מאד היה מתעקש שאני לא אסגיר אותו היות ואנו שוטפים, וכך עשיתי. השכרנו חדרים, אלברט ברחוב הראשי, אני קצת יותר רחוק מהמרכז. אלברט אז היה עוד בלי ילדים. לי היה ילד בן שלוש ובלה הייתה בהריון . חזרנו ללפל, ארזנו את המיטלטלים שצברנו, השתחררנו מעבודה, לקנו את המשפחות ויצאנו לדרך. לבלה במצבה הדרך היית קשה, היינו צריכים  להחליף שלוש רכבות כדי להגיע לקריבירוג. בכל החלפת רכבת  היינו צריכים להמתין שעות והיינו צריכים כל פעם לאשר את הכרטיסים מחדש, כדי לקבל מקום בישיבה. איך שהוא הגענו בשלום. בלה היית מאד אמיצה , לא התלוננה אף פעם. התגוררנו בחדר אחד עם אישה מבוגרת, היא הייתה אישה בודדה עם יד אחד משותקת. בעלה  עזב אותה, וזה שאנחנו הגענו ממש שימח אותה. בפברואר 1941 בלה ילדה בת שקראנו לה אניה על שם של  סבתה של בלה. לאחר כמה ימים קיבלתי מכתב מדוד  סשה ממוסקבה , עם בקשה שאם תיוולד לי בת לקרוא לה על שם אמו- סופייה. היה לי מאד לא נעים כלפי הדוד ,שהיה לי כאב, לא רציתי  גם לפגוע  בבלה, רצתי למשרד  הפנים העירוני כדי להוסיף שם נוסף לתעודת הלידה של אניה- סופייה. דודי רצה ששם של אמא שלו יכובד, סופייה לזרובנה. בהתחלה מצב  הכלכלי היה  מצוין, אך לאט, לאט נהיה כמו בכל מקום. מעבודתי רק בחשמל קשה היה לספק כל הצרכים, היה צורך לקנות בשוק השחור, וזה כבר היה ביוקר. דודי סשה שלח לי שני חיתולים לתינוק, כי ממש לא היה איך להחליף לילדים. במקום קודם-לפל, היה לנו אפשרויות למצוא כל מיני עבודות נוספות, בקרבירוג לא הצלחנו,, עברה לי המחשבה לחזור ללפל בחזרה, שם היו הורים של בלה וולדק עם חלינה וילדתם. צילה וקובה נסעו לבאקו עוד בזמן שהיינו בלפל. הם ציפו לעזרה ממשפחה שהיית  שם.  היו שם דודות, סבתה סופיה הייתה בת 87. סבי מת עוד ב1926. יום אחד ישבתי בקפיטריה מקומית אני רואה את קובה וצילה נכנסים. הם היו חייבים לעזוב את באקו היות והיה  צו האוסר על פליטים  וכל מיני אנשים מסובכים עם החוק להתגורר בבאקו. הם הגיעו לקריבירוג היות ושמעו שאני נמצא כאן. לא הייתה להם שום בעיה להשכיר חדר, וגם עבודה היה בשפע. היינו הרבה צעירים ביחד שהגענו מלפל,  אנחנו היינו יחידים עם שני  ילדים. המצב החל להיות קשה ,הכוונה למצב כלכלי, ועוד פעם חזרתי לחשוב על  חזרה ללפל. מהר מאד מימשתי את המחשבה, בעזרת כספים ששלח לי דוד סשה. בכל זאת לפני עזיבתי עשיתי מאמץ אחרון למצוא  עבודה יותר משתלמת. אמרו לי שיש עבודה לחשמלאי לא רחוק מקריבירוג – קולוננה. לא ידעתי מה אומר שם זה, אך הבטיחו לי ששם  אקבל תשלום טוב, דיור וכלכלה. הלכתי לתחנת רכבת כדי להגיעה לקולונה, שלא ידעתי האם זה שם מקום או משהו אחר. הרכבת לשם עוברת רק פעם ביום. לא היה לי סבלנות להכות לרכבת של מחרת, החלטתי ללכת ברגל את עשרים הקילומטרים, הייתי מאומן בהליכות רבות. החלטתי ללכת לאורך מסילת הרכבת. אחרי כמה שעות של הליכה הגעתי למקום. ראיתי פתאום שטח מוקף בגדר טייל  עם שער כניסה רחב. זה עשה עלי רושם לא נעים, אך לא הייתה לי כבר ברירה ולא יכולתי לסגת. הבנתי שהגעתי למחנה עבודה של  כל מיני עבריני חוק. הגעתי למנהל המחנה ,אשר ניסה לשכנע אותי לקבל את העבודה והבטיח תנעים טובים, עניתי לו שאני חייב להתיעץ עם אישתי ואתן לו תשובה. פניתי לחזור הביתה כמובן עוד פעם ברגל כי לא רציתי להכות ליום המחרת. בדרך לאורך מסילת הברזל הרגשתי רעב וחיפשתי איפה אפשר להשיג לקנות חתיכת לחם, פגשתי עובדים שמתקנים את  המסילה. פניתי אליהם אם יודעים איפה אפשר כאן לקנות לחם , הסתכלו אלי בציניות ואנו, כאן חביבי ישנם רק חברים ואיפה שיש חברים לחם לא תקבל. אתה כנראה לא מקומי ,ציין ושאל מאיפה אני? עניתי לו שאני פליט מפולין, הסתכל אלי בהתפעלות למה ברחת מפולין? עניתי כי לא רציתי להישאר עם  היטלר. היות ואף אחד לא יכול היה לשמוע אותנו, אמרו לי –אידיוט ברחת , חשבת  שהגעת  לגן אדן, ואנחנו מחכים להם שישחררו  אותנו מגן אדן הזה. הבנתי שאין עם מי להתווכח, לא רציתי לגלות להם שברחתי מהיטלר היות ואני יהודי. פחדתי שיהרגו אותי, הינו בשטח מרוחק מי כל ישוב. נפרדתי מהם ובמהירות המשכתי בדרך, יותר מידי זמן ביזבזתי בשיחה איתם. בדרך הביתה, החלטתי סופית שנחזור ללפל. כאשר הגעתי הביתה  מכתב מאימי עם חותמת של יודנרט ובו הודעה שאבא שלי נפטר, כי סיבת המוות, שטף דם במוח  מגעגועים לילדים. אמא נשארה לבד בלי כל אפשרות להתפרנס. יחד עם קובה וצילה שלחנו לה חבילה עם מצרכים. כתבנו גם למולוטוב  (שר בממשלת רוסיה) לבקש את עזרתו להביא  את אמא אלינו. נפרדתי מחברים ונסענו חזרה ללפל..הגענו ללפל בלילה, בתחנה חיכו לנו  ידידים יוזק ופלקה שוורץ. הם עזרו לנו להעביר כל המטלטלים שלנו לחדר של אישה שהתגוררנו בו קודם..החדר הפעם היה יותר קטן כי חדר שגרנו בו קודם היה תפוס על ידי  קצין עם משפחתו. בובקר הגיע  אמה של בלה , הביאה קצת מצרכים לאכול. בהדרגה הגיעו אלינו כל מני חברים וידידים שעדיין נשארו בלפל. בתחנת כוח,  המקום שלי כבר טפס אחר, הייתי צריך לחפש מקום פרנסה אחר. באותו זמן  החלו בלפל לבנות ולפתח   מסילת ברזל, עבודות אלו  היו תחת חברה  מסמולנסק  מסופחת  למשרד התחבורה. נודע לי שהם זקוקים לחשמלאי, הצעתי  להם את שירותי. כדי לבדוק את כישורי הכניסו אותי לאולם ענק ,שם עמדו מלא גנראטורים אשר שימשו אותם בעבודות בשטח במשך הלילה. הגנראטורים האלה היו מעבירים לכלי רכב,  והיו מופעלים על ידי מנועי דיז ל  שהפיקו זרם של חמישים ותשע קילו ואט לשעה. הם ניסו להפעיל את הגנרטורים , אבל ,הגנרטור היה מסתובב אך חשמל לא הפיק חשמל. לאחר סיבוב במקום שמתי  לב  שהדינמו לא היה מחובר. ניסיתי  לחבר שני כבלים מהדינמו לגנרטור ,אך לא ניתן להפיק  זרם חילופי מבלי  להפעיל זרם ישיר. כאשר הפעילו דיזל ,עם ראוסטט  הפעלתי את זרם חילופי והחשמל נדלק. ברגע שהאור נדלק  כולם צעקו משמחה. מייד הזמינו אותי לחדר המנהל וחתמו איתי על חוזה עבודה,  בתפקיד מנהל מחלקת חשמל. בינתיים לא הייתה  קיימת מחלקה כזאת, עדיין היה צריך לבנות לה מבנה. החלטתי לעבוד אך בינתיים סתם התבטלתי, ועקבתי אחרי עבודות אחרות, זה בערך לקח חודשיים. המצב נהיה מאד מתוח, היו שמועות שגרמנים  מרכזים כוחות ליד הגבול. בטענה ששולחים את חיילים לנופש. במחצית יוני ראינו  במשך כל השבוע  שיירות של רכבים צבאיים, טנקים , תותחים, רכבות דוהרים בכיוון מערבה לגבול עם  פולין.  הציבור היה מאד מודאג, אך אף אחד לא דיבר, רדיו ועיתונים שתקו. חשבו שהם מוגנים  היות ויש להם הסכם חתום עם גרמנים, שלא יהיו מעשי איבה, אבל גם לפולנים היה כזה הסכם,  ראינו כמה זה עזר.  ב22 ליוני  צבאות גרמנים פלשו ל ברית המועצות. השכם בבוקר, הגרמנים החלו בהפצצות אוויריות,  והפגזות ארטילריות, על הערים באוקראינה וביאלורוס,  צבאות גרמניים חצו את הגבול לתוך ברית המועצות ,שבדרך הורסים הכול וגורמים לנזק  ולהרס , בהלה וסבל רב  נגרמו לאוכלוסיה. הגרמנים התקדמו  די  בזהירות מזרחה. בשידור ברדיו מולוטוב נאם לאומה, עם הודעה רשמית על פרוץ המלחמה, שבסיום הנאום הכריז שצדק איתנו ובקרוב האויב יוכרע על ידינו.  כולם היו בטוחים בניצחון מהיר , אך זה היה רחוק מהמציאות. בינתיים  צבאות גרמניים היו מאד מצליחים,  בדרך היו הורסים כפרים שלמים , הורגים בלי  רחמנות ,לוקחים  גדודים שלמים  יחד עם ציודם לשבי .צבאות ברית המועצות לא היו מוכנים לסוג לוחמה מודרני, היה להם ציוד מיושן, השתמשו הרבה בסוסים ,כמו בפולין, כל זה לא עמד במבחן המציאות, להן נחלו מפלות.. נוצרה בהלה איומה, תושבים רצו לברוח מזרחה אך השלטונות לא איפשרו ,כל הזמן הבטיחו  שעוד מעט יצאו בהתקפת נגד, והמצב יחזור להיות יציב. אך כל זה היה הבטחות שב, הגרמניים התקרבו ללפל, אשר היית מאד קרובה לגבול. כאשר גרמנים היו במרחק  ארבעים  קילומטר,  קרא לנו מנהל העבודה ,שהחברה מארגנת עזיבה לסמולנסק, ומי  שמעוניין יכול להצטרף אליו, למשאית. הסכמתי להצטרף אך ציינתי שיש  לי אישה ושני  ילדים.  יצאנו לדרך ובקרבת מקום שהיינו גרים  ,התחלתי לסמן לו שיעצור, אך הוא התעלם והמשיך לנסוע במהירות ,התחלתי עם אגרופים לדפוק על הקבינה ולצעוק, זה הכריח אותו לעצור. הוא פנה אלי בכעס גדול, אמר שאין לו הרבה זמן ואמר לי לרוץ לקחת את המשפחה במהירות. בבית מצאתי את בלה עם אניה על  הידיים, בוכה ובטוחה שעזבתי אותה וברחתי לבד. תפסתי כמה דברים חיוניים, ורצתי לכביש לתפוס  את המשאית אך לא היה לה זכר. ברחו בלי להכות לי. לא ידעתי מה לעשות. לצאת לדרך ברגל עם שני ילדים קטנים, בלי אוכל  לדרך היית זו התאבדות. ילדים לא יחזיקו מעמד בתנאים כאילו. נמות כולנו מרעב, ותשישות. בכל זאת היה לי קצת מזל. כשעמדנו כך בכביש עם הילדים ,עבר מנהל תחנה שעבדתי בה ושאל מה אני עושה בכביש, סיפרתי לו מה עשה לי קודמו,  זה מאד קומם אותו, אמר לי לפנות מהר לתחנת רכבת, שם תצא ממנו רכבת אחרונה של אנשי צבא ומשפחותיכם ועובדי רכבת. רוץ מהר ,אמר ,אחרת תאחר, לא היה צריך לחזור על זה פעמיים. אני עם השק,  בלה עם אניה על הידיים ומרק  רץ על ידינו, מרק היה מאד אמיץ, כאילו הבין את חומרת המצב. הצלחנו להיכנס לרכבת ברגע שכבר החלה  בנסיעתה, אך הגרמנים החלו באותו רגע להפגיז את המסילות. למזלנו בקרון שלנו לא קרה לנו כלום. ברגע אחרון הגיעו לרכבת הורים של בלה   וולדק עם יתר דברים שלא הספקנו לקחת וזרקו לנו לתוך קרון, סוף ,סוף הרכבת יצא לדרך. לא ידענו לאן נוסעים, היה רק חשוב להתרחק כמה שיותר מהגבול. נסענו כל הלילה בשקט, כי גרמנים לא תקפו מסילות בלילה. בבקר עצרנו בתחנת מיצורין. נאמר לנו שהרכבת תעצור כאן לשעה, הרבה גברים ירדו לנסות  לקנות מצרכים. לקחתי דלי למלא מים, ראיתי תור אנשים, שאלתי מה מוכרים, אמרו לי שחלב בשני קופייקות לליטר, נעמדתי בתור בחושבי, יופי במקום מים אביא חלב בכל הדלי. כשהחזרתי עם הדלי  נאלמתי דום, לא היה זכר לקרון שלנו, נסעו. זה לא קרה רק לי ,היו עוד עשרים גברים באותו מצב. מנהל הרכבת הרגיע אותנו שעוד מאט תבוא רכבת נוסעים, ונוכל להצטרף אליה ובטח נסיג את הקרון שלנו. עלינו על הרכבת הזאת, אך לא הגענו  רחוק ,היות והיה פיצוץ בדרך, אשר הרעיש גם את הקרון שלנו, וגרם לעצירת הרכבת. העיכוב לקח כמה שעות עד שתיקנו את המסילה , לא הגענו בזמן לעיירה פנסה, ולא לטמבוב. לא ידענו לאן לקחו את יקירינו .הייתי מאד מוטרד מהמצב שנוצר.לא ידעתי מה קורה לבלה עם שני  תינוקות ובלי אגורה , ובלי שום עזרה , לא ידעתי את  מספר של הקרון שהם נסעו בו. לא יכולתי לעשות כלום . הייתי חייב לנסוע  אחרי נהר וולגה, למצוא מקום להסתדר ולהתחיל בחיפושים.  בטמבוב ניסיתי למצוא מישהו שאולי יודע  משהו על קרון  שהלך לי לאיבוד.  ביושבי על ספסל בתחנת רכבת, שמתי לב לאישה צעירה, בלונדינית ובלי נעליים, זה משך את תשומת ליבי. היבטתי אליה מסוקרן, היא כמובן שמה לזה לב לכך, ושאלה אותי , אתה בטח שואל את עצמך למה אני יחפה?  אני ברחתי מהמחנה מההפגזות, בלי נעליים, כך היא סיפרה לי , אחר כך כבר לא יכולתי לחזור. שאלתי אותה בנאיביות באיזה  מחנה היית, ענתה לי שזה היה מחנה עבודה. שהיא קיבלה חמש שנים  בגלל  הברחת סחורות. שאלתי אותה לאן היא נוסעת עכשיו? היא אמרה  שלטאשקנט, בעלה יהודי ועבד כחייט, אך זה לא הספיק להם לקיום, והיא היית  צריכה לעזור בפרנסה. היא סיפרה שהייתה קונה ומוכרת בדים ,בהיקף קטן מאד , אבל זה לא מנע מהשלטונות, לגזור עליה חמש שנים. ישבתי שנה אמרה, ועם פרוץ המלחמה שיחררו את כולם, ואמרו להם ללכת לאן שרוצים. לכן אני נוסעת לטאשקנט לבעלי. ביקשתי ממנה שתספר לי איך היה במחנה, זה עניין אותי.  בדרך כלל היה סביר ,אמרה ,אך שנה לא ראתה  גבר, כל השומרות היו נשים. נשים אחרות שישבו יותר, פשוט השתגעו. היו המון לסביות, נוצרו ממש זוגות.  אחת מהן  היית  מתחפשת לגבר, ובכלל היו מחזות  לא רגילים. סיפרה לי עוד כמה סיפורים,  מחיי המחנה, לבסוף הציע  לי טיול לחורשה הקרובה, היות ולהגעת הרכבת היה עוד הרבה זמן, הבנתי מייד את כוונותיה, והצלחתי  להתחמק באיזו תוענת  שב. סירוב שלי קצת העליב אותה, בהמשך ראיתי אותה בחברת שני גברים ,פונה לכיוון החורשה, כנראה באמת היית  מאד זקוקה לחברת גבר, היות ולא היה לה סבלנות עד שתגיע לבעלה. לבסוף הגיע  רכבת מסע , מלאה בפליטים מארצות הבלטיות,  ליטא,  ,  אסטוניה,   לרוב נוער..שימח אותי העיקר שניסע מזרחה. לא היה לי משנה לאן, מה זה משנה. מה שהיה לי חשוב זה רק למצוא את בלה עם הילדים. גם כך לא ידעתי איפה הם. עברנו מעל  נהר וולגה  דרך גשר מאד ארוך,  הצעירים היו מאד נרגשים, שרו שירים על וולגה אשר ראו מחלונות הרכבת.  בשביל הצעירים היית  זאת הרפתקה, התנהגו כמו ילדים נרגשים, שרו ורקדו, ואני לאומתם לא הייתי מסוגל לחייך, הדאגה ליקיריי שיגעה אותי ולא נתן לי מנוח.  הפליטים ראו את הנהר בפעם ראשונה , אבל אני עברתי אותו  בילדותי הרבה פעמים. בהמשך עברנו את העיר קויבישב, ולאחר 70 קילומטר עצרנו בעיר קרוטקה.  כאן  הורידו אותנו מהרכבת  ובקבוצות שלחו אותנו לקולחוזים בסביבה.  אני מצאתי את עצמי בחברת ארבע עשר צעירים מליטא.  קיבלתי דיור אצל איכרה , שבעלה לחם בחזית. היה לי טוב אצלה, חששתי רק  מחיזוריה,  היות ואני אהבתי רק את בלה והייתי נאמן לה כמו כלב.  עם האיכרה הכל עבר בשלום,  אבל היה לי בהמשך סיפור רומנטי. הודעתי בטלגרף לדודי סשה על מקום המצאי , ושלחתי לו בהמשך מכתב עם כל מה שעבר עלי עבור בלה.  לשמחתי גם בלה זכרה כתובת של דודי, והודיע  לו איפה שהיא נמצאת. הביעו  אותה  לעיר אבדולין בערך  150 קמ ממני. דודי הודיע לי איפה נמצאת בלה, שלח לכל אחד מאיתנו  150 רובל. בלה כתבה למנהל  קולחוז  שני מכתבים. אחד עבורו ואחד עבורי. מכתבים אילו לא הגיעו אלינו, כי הפקידה אשר המכתבים הגיעו לידיה, לא מסרה לנו אותם. קראו לה מרוסיה, הייתה בת שש עשרה, פליטה מביילורוסיה, אשר עבדה במשרדי הקולחוז. היא גדלה בבית יתומים. היא כל הזמן כירכרה סביבי,  כאשר ראתה את המכתבים, מפחד שאעזוב  את הקולחוז. היא לקחה אותם הביתה, למזלי  בחורה אחת  מהקולחוז, במקרה ראתה, וסיפרה לי על זה.  רצתי ל משרדים ושאלתי את מרוסיה , איפה המכתבים שהגיעו עבורי, היא מאד נבהלה  וברחה דרך החלון, ולא הראתה את עצמה עד הלילה. לא הייתה ברירה ,הלכתי אליה הביתה , עשיתי חיפוש ומצאתי בתחתית המזוודה שני מכתבים מבלה.  יכולתי לגרום לה הרבה בעיות , אבל הייתי כל כך מאושר שמצאתי את  המכתבים מבלה, שעזבתי את  הילדה הטיפשה במנוחה הייתי כל כך  מאושר, שאם מרוסיה הייתה עומדת לידי הייתי בטח מנשק אותה  ומחבק משמחה. מייד הלכתי למנהל קולחוז לבקש אישור לצאת  מעבודה כדי לנסוע  למשפחתי. המנהל לא היה כל כך מרוצה מכך, כי היה מאד מרוצה ממני ומאד העריך אותי,  הוא ניסה לשכנע  אותי להביא את המשפחה, והבטיח לי תנעים   מעולים, אמר  שנקבל פרה וגם חזירים, בלה  אם תרצה תוכל לתפור לנשות  הקולחוז ויהיה לנו כמו בגן אדן. הבטחתי לו שאחשוב על זה , אבל זה תלוי גם באשתי. לאחר כמה שעות נסיעה הגעתי לאבדולין. מצויד הייתי באישור מעבר מנ.ק.ו.ד,  והספקת אוכל לדרך.  אבדולין הייתה עירה קטנה על דרך  קויבישב-אופה  והלה לאורל. אוכלוסיה הייתה מורכבת לרוב מעובדי  רכבת ועובדי  בתי מלאכה, שעבדו בתחנת רכבת.  מייד פניתי לכתובת שבלה התגוררה. עם  הילדים . בלה גרה עם זוג פנסיונרים של הרכבת, האנשים היו נפאלים, עזרו  לבלה וממש אימצו אותה בהרבה אהבה.  בלה עבדה  בצרכניה  , אשר תפרו בה מעילים,  ולבנים  עבור הצבא, תפקידה היה אחראית מחלקה. כולם מאד אהבו אותה והיו מוכנים  לעזור. בבוקר היו מכניסים את מרק לגן,  ואת אניה שהייתה רק בת ארבעה חודשים  לפעוטון. כאשר נכנסתי לחדר בלה קפצה עלי עם בכי מהתרגשות, מרק לא רצה לעזוב את הרגליים שלי. היינו מאד מאושרים, מייד שלחתי מכתב תודה לדודי,  והודעתי לו שאנחנו כבר ביחד. אינני יודע  מה היינו עושים אם לא היה לנו את הדוד, רוסיה היא ענקית איך היינו מוצאים אחד את השני. ,היה זה זמן מלחמה לא היה למי לפנות בקבלת עזרה. הגרמנים המשיכו והתקרבו לפאתי מוסקבה. סיפרתי לבלה על הצעת מנהל הקולחוז, ההצעה לא נראתה לה, החלטנו להמתין  עם תוכניות  לעתיד. באבדולין היה שוק חופשי, המחירים היו סבירים. כל יום היינו קונים  חצי קילו חמאה, עם בקבוק, ודבש טרי, אשר סיפקו לנו  איכרות ממוצא  שבחיים לא ידעתי שקיימים כאילו. בלה המשיכה לעבור בצרכניה , אני ניסיתי למצוא משהו בתחום חשמל ,אבל אבדולין הייתה עיירה קטנה ולא היו בה  עבודה בתחום החשמל. המצב לא יכול היה להימשך כך לאורך זמן,לא יכולתי להסתמך רק על עבודה של בלה. מהר הבנתי שאנו צריכים לעבור למקום יותר גדול  ותעשייתי, שם אוכל למצוא עבודה בתחום הכישורים שלי, הרגשתי כי תפקיד מפרנס המשפחה העיקרי חייב להיות מוטל עלי. לאחר ויכוח עם בלה , החלטנו לנסוע  לאורל לעיר צלבינסק. שהיא  עיר תעשייתית .כולם הזהירו אותנו לא לעשות את זה.  לאן תיסעו עם שני ילדים קטנים, וחורף מתקרב, בכל זאת יצאנו לצלבינסק.  העיר הייתה  מוצפת בפליטים רבים, השלטונות התקשו לשכן  אותם, כולם חיכו בתחנת רכבת, וברחובות הסמוכים לתחנה, גם בפארקים וכיכרות העיר. לאחר שהייה במרכז לפליטים , אניה חלתה  בדלקת ריאות קשה והיה נראה שכבר לא תצא מי זה.  בלה הלכה לעיר והצליחה להגיע  לרופא ראשי   של העיר, כדי לקבל אישור לתרופה סטרפציטיט. קיבלה בסך הכול שני כדורים, אשר דחפה לאניה בכוח לתוך הפה עם חלב מהחזה שלה. בלה נילחמה בכל כוחה להחזיק את הקטנה בחיים, הרופאים לא נתנו לה הרבה תקווה לחיות, אך היא הצליחה לשרוד. מצב של אניה השתפר ויכולנו לצאת לדרך ל שבירדלוסק,  לשם קיבלתי הפנייה. כאשר הגענו לעיר שביארדלוסק היפנו  אותנו למרכז קליטת  פליטים.  התנעים כאן היו מעולים,  אוכל בשפע, חדרים יפים ומאד נקיים, הייתי מסכים להישאר שם יותר ,אם היו מאפשרים לי. יצאתי להסתובב בעיר במטרה לחפש עבודה, ראיתי מודעה המזכירה חשמלאות. בלי לחשוב הרבה  ובלי היסוס ,נכנסתי פנימה ומייד פניתי לכיוון משרד  כוח  אדם. הצעתי לו את עצמי , סיפרתי על הכישורים שלי, מקומות עבודה קודמים וכדומה. מאד שמחו ומייד קבלו  אותי לעבודה,הפנו אותי למנהל ראשי, נתנו לי למלא טפסים, על המקום  נתנו לי מקדמה  כחשמלאי,  ושלחו אותי לטגיל תחתון  לבית חרושת מס 64 שהיו אמורים להעסיק  אותי. לקחתי את המשפחה ויצאנו לדרך, היה זה במרחק של 400  ק'מ,  כאשר ברוסיה לא נחשב  המרחק  הזה להרבה. איזה מפעל זה היה? לא היה  לי  שום  מושג,  בכניסה   למפעל  שהופינתי  אליו. הצגתי  את  תעודת המעבר. לאחר כמה  טלפונים קיבלתי אישור מעבר למשרדי  המפעל.  הם הפגינו שמחה רבה , היות והיו מאד זקוקים לחשמלאי וחיכו לו הרבה זמן.  פקיד כוח אדם פנה במהירות למנכל המפעל , אך חזר מאד  מדוכא. היה לו מאד לא נעים. הוא הודיע לי כי איננו יכול לקבל אותי, לאחר שבדק את המסמכים שאני בעצמי מילאתי, התברר לו כי אני פליט מפולין, ולפי ההוראות שקיבל אין לקבל  זרים, המפעל עובד עם  משרד הביטחון ופחדו ממרגלים או מחבלים, יכול להיות שצדקו. ציידו אותי בהפנייה חדשה בחזרה לשביארדלובסק. לפי החותמת בהפנייה הבנתי שזה מפעל שעבד עבור חייל האוויר.  עכשיו הבנתי למה לא  קיבלו אותי, אבל למה שלחו אותי לשם?  כניראה אילו  ששלחו אותי , שמעו  שדיברתי שוטף רוסית  לא חשבו שאני זר, ולא שמו לב לניירות שמלאתי. חזרתי למקום ממנו שלחו אותי, הפעם  קיבלתי הפנייה לאומסק  שבסיביר. הייתי אמור לעבוד  בבית המלאכה  לתיקוני קטרים  וקרונות רכבת.  לא התלהבתי  מהרעיון לנסוע  לסיביר ודאי חששתי  בגלל דברים שליליים שהיו  קשורים לסיביר, שלשם שלחו  אנשים בדרך  כלל  לעבודות כפייה. אך אני הרגשתי בן אדם חופשי, וניסית לשכנע את עצמי ,שחיים  שם הרבה אנשים. מנהל בית המלאכה, לוינסקי  כנראה הבין את הבעייתיות, אמר לי, שאלה  ששלחו אותי לשם ,הם קבוצת מטומטמים, לשם דרשו  מסגר, והם שולחים חשמלאי.  אמר לי להמתין  במרכז הקליטה  עד שימצא לי דיור ועבודה מתאימה. באין ברירה התמקמנו באולם  הגדול של מרכז הקליטה, לצערי בבוקר לא מצאתי את  מגפי העור שלי ,שהשגתי בקושי עוד בלפל, גם נעליים של בלה נעלמו. נשארנו בלי נעליים, כי לא היה לנו זוג להחלפה, ההנהלה אשר הייתה  אחארית , סיפקה לנו שני זוגות של נעלי ספורט, היות ולא יכלו להשיג  משהו אחר. היינו מאד מאוכזבים, בחושבינו איך נחיה בסיביר בנעלי ספורט. לאחר התייעצות עם בלה החלטנו לנסוע  דרומה  ,לארצות חמות יותר. לא קל היה להוציא תוכנית זו לפועל. היה צורך לקבל אישור מהשלטונות, וגם כסף לכרטיסים. צריך היה לספק סיבה כבדת משקל על מנת שיאשרו לנו לעזוב וגם לקבל  כרטיסים. רק אישה עם שני ילדים, היה לה סיכוי, עם עוד כמה שקרים בדרך וקצת חן של ילדים, וכוח שכנוע של בלה יקירתי בכדי להשיג תעודת מעבר וגם כרטיסים,  אותי היו צריכים להזיז הצידה..בלה לקחה את  אניה על הידיים, את  מרק לצידה  ופנתה  לפקיד שמוציא אישורים. התיצבה מולו עם תחינה ,שהיא נמצאת לבדה עם שני  ילדים ואחותה הקטינה, ללא כל עזרה והיא רוצה לנסועל אלמה –אתא, ששם יש לה משפחה שתוכל  להיעזר בהם. הוא שאל  אותה,  איפה  בעלה, היא ענתה שגייסו אותו לצבא עוד בלפל  ואותה שלחו. מייד הסכים לתת לה תעודת מעבר לה ולשני ילדים, בלה הזכירה לו שיש לה  גם אחות בת ארבע עשרה,הוא השתכנע  והסכים להוציא אישורים  לשני מבוגרים ושני ילדים.  ורשם  לה  תעודות מעבר והכרטיסים. בלה חזרה הביתה מאושרת. שמחים שהצלחנו , מיהרנו לצאת לדרך ,חיכינו  לרכבת ,כאשר היגעה , עלינו  לקרון נוסעים שנסע לכיוון אומסק ונובוסיבירסק, תפסנו תא לארבעה אנשים בקרון שינה. מזמן כבר לא  נסענו בתנאי לוקסוס כאלו,  וכל זה בזכות תושייתה של בלה. נסענו בכיוון נובוסיבירסק, בדרך לשם חלפנו מאות קילומטרים של יערות סיביר,וראינו נופים מקסימים. הרכבת עצרה  ליד יער אורנים. הקטר היה צריך למלא מים במיכל, נאמר לנו שהעצירה היא לחצי שעה. הלכתי למזנון שבתחנה להשיג אוכל. ראיתי מגש עם הרבה סנדוויצ'ים, על כמה מהם היה קוויאר שחור ואדום . ידעתי שקוויאר

הוא מאד יקר, פחדתי לשאול למחיר, אך בכל זאת שאלתי. המוכר ענה לי  ש70 קופייקי, לא האמנתי, חשבתי שלא שמעתי טוב.  הוא חזר עוד פעם על אותו  מחיר. ביקשתי את  כל המגש, הבטחתי שאני אקח אותו  לקרון, ומייד אחזיר אותו . הוא אמר  לי לשלם שני  רובל על כל המגש. לקחתי את המגש  וצעדתי איתו בכיוון קרון. בלה הייתה מוקסמת אך כשהבחינה  בקוויאר תקפה אותי, בטענה  שבטח בזבזתי את כל הכסף, ושאני חסר אחריות, שמחכה לנו עוד דרך ארוכה ומה נעשה בהמשך? הרגעתי אותה  שבזבזתי בסך הכול שני  רובל, לקח לי הרבה זמן לשכנע  אותה שאינני משקר. לבסוף חיברו את הקטר והרכבת יצאה  לדרך. דרך החלונות  התפלאנו מנופיה המקסימים של סיביר. הנוף שינה כל פעם את פניו, יערות מכל הסוגים, מרחבים עצומים,

היינו צעירים והרפתקנים , לראות ארצות אחרות , נופים ותרבויות שונות,  רק חבל שבנסיבות כאילו. כמובן  שאכלנו את הסנדוויצ'ים  עם הקוויאר, ידענו שעוד הזדמנות כזאת לא תהיה לנו, הרכבת נעצרה ב תחנה  של  נובוסיבירסק. התחנה  הייתה בנויה  לפי כללי  כל  תחנה  מודרנית , מרשימה מאד.  ראיתי  הרבה תחנות במסע נדידות שלי, אבל  כזאת עוד לא ראיתי. לאחר כמה שעות של המתנה,  ובדיקת  כרטיסים, ויתר הסידורים , העבירו אותנו לרכבת אחרת  שלקחה אותנו  דרך  הרבה ערים סיביריות ,ולאורך הגבול  הסיני, ל אלמאטה עיר הבירה של  קאזאכסטן.

הנסיעה ערכה שלוש יממות, ראינו הרבה ערים וכפרים שעברנו על פניהם. הבחננו בהרבה שינויים,  בעיקר שינויי  נוף, חזות חיצונית בלבוש וכדומה. עברו כבר חמישה ימים מיציאתנו לדרך.

, היה קשה , אך ניסינו להפיק מזה את מירב ההנאה. נסיעה בתנאים  רוסיים היא שונה לגמרי ממדינות אחרות.  כאן בזמן הנסיעה, כולם מתחברים  זה לזה. מתחלקים באוכל.  שרים בליווי אקורדיון או כלים אחרים. האווירה הייתה ממש משפחתית. מסעות כאלו משאירים הרבה  רשמים ולכל החיים. השכם בבוקר הגענו לאלמאטה,  שמייד הוקסמנו מיופייה. העיר הייתה  ממוקמת בעמק מוקפת הרים,  אשר על פסגותיו ראינו שלג. הרחובות היו  מסודרים כמו בשחמט.  בין כביש ראשי למדרכה, היו שתי שורות של עצים לכל האורך. העיר הייתה נקייה ושקטה. מייד עם הגעתנו, פנינו למרכז קליטה. שכאן ביליתי עם משפחתי כמה ימים. הסתובבתי בעיר במטרה למצוא תעסוקה, ביקרתי בשוק. ראיתי שפע של פירות וירקות של מאזור הדרום.  במיוחד תפוחי עץ אשר היו בגודל לא רגיל וטעימים מאד.  אחר כך לא ראיתי יותר  תפוחים כאילו, לא לחינם קראו לעיר אלמאטה  (אבא של  התפוחים) כדי לקבל הפנייה לעבודה היה  צורך לנסוע לעיר צ'ימקנט.  צ'ימקנט הייתה בחלק הדרומי של קווקז. קשה היה לנו להיפרד מעיר כל כך יפה, אך לא הייתה  ברירה. השתדלנו למלא עצמנו  בהרבה פירות ויצאנו לדרך, היות  וצריכים  ללכת אחרי  פרנסה.  כאשר הגענו  לצ'ימקנט , מצאנו אותה מלאה בפליטים ממרכז רוסיה וגם מקווקז. צבאות  גרמנים  התקדמו  לכל הכיוונים והגיעו  עד , לוולגה, הקיפו  את לנינגרד והתקרבו  בצעדי ענק למוסקבה  . תחנת הרכבת, שדרות העיר, בתי ספר ,היו מוצפים פליטים עם משפחותיהם  והמיטלטלין שלהם. האנשים נשארו חסרי כל , המצב היה ממש קשה. שלטונות מקומיים היו אחראיים לספק  לכולם מגורים וגם תעסוקה לפי כישוריהם. הגיעו הרבה אנשי אקדמיה , ואינטליגנציה להתמודד עם המצב, נדרש זמן. אני כהרגלי פניתי מייד לתחנת הכוח המקומית. לא היה לי שום הפנייה , אבל רצוי היה לגלות יוזמה. קיבל אותי , המהנדס ,שמו היה יגורוב. הוא היה גם מנכל של תחנת הכוח. לאחר שיחה קצרה ,קיבל אותי  לעבודה , היות והיה מאד זקוק  לבעלי מקצוע . בעלי מקצוע  הטובים , גייסו לצבא. לקח אותי למשרדי קליטה כדי לסדר לי מגורים, נפלתי לו כמו משמיים. קיבלתי שני  חדרים גדולים בווילה עם ריצוף מעץ,  ממורק בלכה אדומה. היה  זה  מצב נדיר, למצוא רצפות מעץ , בדרך כלל , באזורים אילו הרצפה עשויה מחמר. מייד עברנו  לדירה,  ובבקר התייצבתי בתחנת הכוח. תוך כמה ימים ,קיבלתי מכתב מצילה, אשר נודע לה איפה אני נמצא, ושהיא מגיעה אלינו. לאחר כמה ימים היא הגיעה. ממנה נודע לי שאת קובה ,גייסו לצבא האדום, כל סימן חיים לא קיבלנו  ממנו, כנראה נהרג, אנחנו לא יודעים, עד היום ,כאילו בלעה אותו האדמה. לאחר כמה זמן ,קיבלתי , מדודי סשה מברק שבשום אופן לא יכולתי  לפענח, פניתי למנהל הדואר המקומי לעזרה, לקבל את המקור, שאולי יעזור. דבר יחיד שהבנו זה שאמא של בלה  נמצאת בקוברוב.  לא הבננו  , הייתה לנו הרגשה לא טובה , איך היא הגיעה להרי לאורל, מה עם אבא.  בלה התחילה  לבכות , משוכנעת שאבא איננו.  נודע לנו , רק כשאמא של בלה הגיעה אלינו.  איזה מזל היה לנו בזכות הדוד, איך היינו מוצאים אחד את השני בלעדיו?  ברוסיה הענקית.

בסוף שנת 1941 , צבאות גרמנים , שהגיעו למוסקבה, נוצחו  על ידי הרוסים,,אשר באו עם כוחות מחודשים, ובקרבות  עקובים מדם  ובגרימת נזקים כבדים לגרמנים , הצליחו להדוף אותם  מפאתי  מוסקבה. כמובן גם לרוסים היו  הרבה אבדות בנפש וציוד.התקווה והאמונה חזרה לאנשים ,שאולי בכל זאת ניתן  יהיה לנצח את הגרמנים. כולם גם הבינו שהמחיר יהיה מאד כבד וכואב , אבל לא  הייתה ברירה. הגרמנים התקדמו לאזורים אחרים, התקרבו כבר לגרוזיה ולקווקז החלק הצפוני, אך גם כאן  נהדפו   והם התמקמו, בקרים  ואוקראינה. בסטלינגרד  הקרבות התנהלו  ברחובות, הפעולות היו נועזות, וגרמו לאבדות כבדות לגרמנים שלא נכנעו. לנינגרד נלחמה על נפשה תחת מצור גרמני כבד. אנשים היו מתים מרעב ותשישות  ,אך התנגדו  בגבורה עילאית.  לאחר שגרמניה  תקפה את ברית המועצות, מדינות  הברית  בריטניה , צרפת וארצות  הברית , הציעו ל ברית המועצות  עזרה  כלכלית וצבאי וכריתת ברית איתה. שלטונות ברית המועצות הכריזו על חנינה  כללית לכל אזרחי פולין , אשר היו כלואים בבתי סוהר ,או מחנות עבודה בשטח של ברית המועצות.  כמו כן אישרו  לממשלת פולין הגולה בלונדון , להקים צבא פולני בשטח רוסיה  תחת פיקודו  של האלוף אנדרס . גם  בצ'ימקנט נפתחה נציגות דיפלומטית המטפלת באינטרסים של אזרחי פולין,  שם בפעם הראשונה פגשתי חיילים פולנים במדים של חיילי  בריטניה. קיבלתי תפקיד של מנהל קבוצת עובדים, ששלחו אותנו למנקנט, כשלושים ושניים קילומטר מצ'ימקנט. שם החלו בשיפוצים ולהפוך בית הבראה מקומי, לבית חולים  עבור חיילים שנפצעו בקרבות והיו זקוקים לזמן נוסף  להתאוששות. אמור הייתי להקים תחנת כוח עם הספק של  300קילווט, להעמיד רשת באוויר, ולהחליף את כל מערכת חשמל  בפנים ובחוץ. העבודה הייתה צריכה להמשך כמה חודשים. הצלחתי כבר להעמיד עמודים, הרכבתי לוח  חלוקה, והתחלתי לטפל באינסטלציה בחדרים , כאשר  שמעתי פתאום  צרחות לעזרה. פרצה שריפה  באחד מחדרי הניתוח, שעדיין לא הגעתי אליו. כל האינסטלציה  הישנה נשרפה ,כנראה מעומס יתר. השריפה כובתה בעזרת חיילים  פצועים, אשר העמידו שורת שרשרת, והעבירו דליים מיד ליד  עם המים. מייד הופיעו קציני הנ.ק.ו.ד., קראו למנהל  של תחנת הכוח.  העבודות  הופסקו מייד.  לאחר  שבדקו את המסמכים שלי , פקדו לפטר אותי ולשלוח אותי  חזרה  לצ'ימקנט.  לא עזרו שום הסברים, עובדה שהייתי בשטח  ופרצה שריפה הספיקה. לפי דעתם  אסור  היה להם להעסיק אותי,  פליט פולני במקום כל כך רגיש, שנועד להחלמתם של חיילי צבא האדום. לא הייתה ברירה, חזרתי הביתה עם צער רב, היה לי חבל מאד, התנאים היו מצוינים. הייתי מקבל מנות מזון. פעם בשבוע,  הייתי יוצא עם אמבולנס הביתה  לנוח בחיק המשפחה וגם להביא מזון. למחרת בבוקר כאשר  התייצבתי לעבודה בתחנת הכוח, ראיתי על לוח מודעות, הודעה על פיטורי. המקרה שבר אותי נפשית, מאד נפגעתי , הרגשתי  שזה לא קרה באשמתי. הייתי תמיד מאד מסור לעבודתי וגם מאד נאמן . כשבועיים הסתובבתי בלי עבודה וגם מאד מדוכא.  ערב אחד טיילתי עם מרק באחד מרחובות העיר , עברתי על פניו של מנכל תחנת הכוח יחד עם מנהל הטכני שהיה גיסו. הם עצרו אותי ושאלו ,אם אני רוצה לחזור לעבוד בתחנת הכוח. עניתי להם, שאני הרי לא התפטרתי  לבד ,אלה פיטרו אותי. ושבכל רגע אני מוכן לחזור אם יתנו לי. הוא ביקש ממני לבוא למחרת לשיחה. יגורוב ,קיבל אותי במשרדו, דאג לסגור את הדלת, ואמר לי, כי לא הייתה לו ברירה ,פקדו עליו לפטר אותי. הוא מבין שזו לא הייתה אשמתי, אבל בגלל המלחמה  נ.ק.ו.ד.  רואים בכל הפליטים פולנים , אלמנטים זרים לא בטוחים, בכל מקום הם  רואים ,מרגלים  ומחבלנים, הוא לאומת זאת, התרשם מהיחס החיובי שלי למדינה , ורוצה אותי חזרה בעבודה, כמובן מייד הסכמתי. הוא אמר שהוא יודע  שאני חשמלאי טוב והוא מוכן לערוב בשבילי בכל רגע. למחרת התייצבתי לעבודה.  הטילו עלי עבודה מאד רצינית ואחראית. להקים  תחנת כוח עם מטח גבוה של 3000 וולט. התחנה הייתה עבור שדה תעופה צבאי אשר,היה בבנייה במקום  שדה תעופה שפונה מאוקראינה, בגלל התקדמות  הגרמנים. הייתי בקשרי עבודה עם מפקד בדרגת אלוף, שאת שמו אינני זוכר, עשיתי עבורו כל מיני עבודות שהטיל עלי.  זה נמשך בערך חודשיים, בשביל לסיים את המשימה היו חסרים לי עוד חודשיים עבודה. באותו  זמן  קרה משהו  שהשפיע על  המשך חיי, אשר קיבלו תפנית ב 180 מעלות.. התגוררתי בוילה בשני חדרים, כשבחלק הנותר היה מאוכלס עם משפחה רוסית, הותיקה בצימקנט. בינתיים היגיע אלינו חמותי מקוברוב, היא גוללה לפנינו, את  שעבר עליה מרגע  יציאתה מלפל. ממקום עבודתה הבטיחו להם שיהיה פינוי מאורגן עם כלי רכב לויטבסק,  כמובן  לא קיימו את ההבטחה והשאירו אותם לגורלם. כאשר הגרמנים התקרבו ללפל,  וולדק עם אישתו (גיסתי) חלינה וביתם וירוצקה , יחד עם  הורים של בלה , יצאו ברגל מזרחה.  הכבישים היו עמוסים  ביחידות  שריון, וכל מיני משאיות עם ציוד צבאי. חייל האוויר הגרמני  היה מפציץ את הכבישים, והייתה בהלה איומה, הטנקים ניסו לברוח לכל עבר. אחד הטנקים   עלה על  ההורים של אשתי בלה ,כאשר ניסו למצוא מחסה בשדה חיטה  שליד הכביש. אבא של אשתי נהרג במקום  וחומתי נפצעה קשה. לאחר שההפצצה נגמרה , חובשים צבאיים העבירו את חמותי עם אמבולנס צבאי לבית חולים  בקוברוב.., שבאורל. שם היא שכבה כמה חודשים, עד שבעזרת דודי מצאה  אותנו., והגיע אלינו. על וולדק ומשפחתו לא היה ידוע לנו כלום עד אותו הזמן.  בלה היית  מאד מתוסכלת ועצובה , אביה שאותו אהבה מאד, והוא אהב אותה הלך ולא יחזור. אבל הזמן מרפא  פצעים, ולאט לאט מתרגלים למצב החדש שנוצר. לאחר מכן הגיע גם צילה ,שהביע לנו מחלת עור –בשם גזזת , אשר תפסה איפה  שהוא בדרך.  והדביקה  את כולנו.  בהתחלה לא הבחנו  בזה, אבל אחר כך  המחלה מאד הציקה לנו. יום אחד קרה לי קוריוז מצחיק. עברתי ליד חנות, שפתחו את הדלתות ותריסים, שאלתי את המוכר , מה מוכרים? ענה לי  שאמורים להביא "קורט", אני הבנתי שאלו  עופות,היה זה בשפה קזכית או אוזבקית. נעמדתי מייד בתור. אחריי הגיעו עוד אנשים ונעמדו בתור אני הייתי ראשון, אחרי נעמדו מלא אנשים, ולשאלה מה מוכרים, הייתי אומר שעופות. כאשר פתחו את החנות , ראינו עיגולים לבנים של גבינת צאן. כולם החלו לשאול של מי היה , רעיון ,שאלו עופות , אני כמובן  נצלתי את הבלגן וברחתי מהר, לפני שיטפלו בי. צ'ימקנט היית עיר  שלפני  המלחמה היה מקום ששם היו שולחים משפחות שלא מצאו חן בעיני השלטונות, הם היו כל הזמן תחת פיקוח, ואסור היה להם לעזוב את המקום ללא  אישור. בזמן המלחמה עם העברת המפעלים  ותעשייה הכבדה, הקשורה  למאמץ המלחמתי, הוכרזה עיר  צ'ימקנט , כעיר  תחת  פיקוח  צבאי, אזרחים  זרים, ואלה שבזמנו נשלחו  עלי די השלטונות, אסור היה להם להתגורר בעיר. העבירו אפילו את  המחלקה  הקונסולארית  הפולנית. כמו שציינתי קודם חיים  שלי מאד השתנו. יום  שכנה אחת  שלנו, זרקה אשפה מהחלון  בדיוק  לרגליו    של שוטר  שעבר  במקום. הוא התחיל  לרשום לה דוח, חמותי יצאה  להגנתה של השכנה, ובשפה רוסית  מאד  משובשת  תקפה את השוטר. השוטר הבחין בחוסר ידע שלה בשפה רוסית והבין שהיא  זרה  והתפלא , מה  היא עושה עדיין בעיר שאסורה לזרים.  שאל אותה מי  היא, היא ענתה שהיא פליטה מפולין, שאל אותה  איפה היא גרה, ענתה לו , שהיא מתגוררת  עם בתה ומשפחתה בשכנות עם  אזרחית הרוסית. הוא ביקש לראות מסמכי זהות, היא ענתה לו באדיבות בבקשה והזמינה אותו פנימה. הוא בדק מסמכים של כולנו והורה לי להתייצב למחרת במשרדי הגירה, שבבנין המשטרה. הייתי מאד עסוק  בתחנת  הכוח, בעבודה חשובה מאד  עבור שדה תעופה הצבאי,    כאשר קיבלתי  טלפון  בהול  מבלה  להתייצב  מייד במשטרה במחלקת  הדרכונים, למטרה  מאד חשובה. לא  היה לי  שום  מושג  במה מדובר.  ביקשתי ממנהל להשתחרר  ורצתי  במהירות  למשטרה. בכניסה חיכתה לי בלה עם דמעות  ומאד  מתוסכלת. נכנסנו  למשרדו  של המנהל, על השולחן  היו  דרכונים שלי ושל בלה. כאשר נכנסתי בהתנצלות הודיע  לי , כי קיבל  הוראות  לבטל  אישור  שהות שלנו בעיר ועם עט  מחק את האישור בדרכונים הוא הסביר  לי, כי לפי  החוק יש איסור מוחלט  לגבינו להתגורר בעיר תחת משטר צבאי,  ובנוסך חייבים  להתרחק  מעל מאה  קילומטר  ממנה.  חייבו אותי לחתום, שתוך עשרה  ימים , אני מתחייב לעזוב את העיר. לקחתי  את בלה בוכייה ופניתי ל מנהל  תחנת הכוח.  ניגשתי לחדרו  , הסברתי שאני  חייב תוך עשרה ימים לעזוב את העיר. הוא נדהם וביקש ממני  לספר את השתלשלות העניינים. כאשר הבין במה  מדובר, הבטיח  שהוא  לא ירשה  לזה לקרות. הוא טען  שאני מאד  נחוץ  לעבודה.  עלינו על  רכב  צבאי ונסענו למפקדה של נ.ק.ו.ד. לאחר שהוא  שמע את הסיפור, אמר שלו  אין כל התנגדות שאמשיך להתגורר בעיר  , אבל זה  נמצא בתחום   סמכות המשטרה. פנינו לסניף  של  המפלגה הקומוניסטית   בעיר,   מזכיר המפלגה ואחרים החלו למשוך בכל מיני חוטים , כדי לבטל את ההתחייבות שלי לעזיבת העיר. פעל עבורי   גם אלוף  חייל האוויר, אשר היה אחראי על הקמת שדה התעופה,.בינתיים  העריכו לי  את השהות בעיר  לשמונה עשר יום, ושלחו את הניירות   למרכז ,שהיה באלמאטה. בינתיים חזרתי לעבודה  בהמתנה לתשובה, התשובה הגיע : למלא רצונו של  סטאלין, ולפנות אותנו מהעיר. זה שבר אותנו  לגמרי. למרות היחס האוהד  לנו, מסירות ואחריות , לא התחשבו  בילדים הקטנים ,  מאלצים אותנו  לנדידה , בתנאים קשים מאד. זה ערער אתנו נפשית  ופיזית. שלטונות  אשר התפארו ביחס שלהם לזכויות אדם,התעלמו מיחיד. הציעו לי למצוא  מגורים מחוץ לעיר ולהמשיך לעבוד ולהתעלם , היות וכתוב שאסור לי להתגורר בעיר,  אך לא חשבתי  שזה מגיע  לי. לא הסכמתי להצעה , וביקשתי להתחשבן, והלכתי  הביתה .בדרך  עצרו אותי במשרד של תחנות כוח. כאשר שמעו  מה שקרה לי , וניסו לנצל את המצב. הציעו לי  להיות מבקר תחנות כוח בכל  קזכסטאן. ויציידו אותי בכרטיס רכבת חופשי  עם אישור  מעבר בכל  קזכסטאן  . היית  זאת בשבילי הזדמנות  מצוינת  ,בדיוק בזמן. תוך ארבעה ימים הייתי חייב לעזוב את צימקנט  עם כל המשפחה, בלי לדעת לאן פני מועדות ועוד בחורף. עבודה זו נפלה לי בדיוק משמיים. עבודה זו פטרה לי את כל הבעיות. קיבלתי הפנייה  לעיר דגאמבול , מרוחקת  שבע מאות קילומטר. כמו כן מנהל תחנת,קמח  בדגאמבול סידר לי גם מקום מגורים.  תעודת מעבר בכל קאזאכסטאן , היית הזדמנות מצוינת  לעסוק בהעברת סחורות, היו לי הרבה  הזדמנויות לעסוק במסחר אבל עסוק זה לא היה בשבילי . לא הייתי מסוגל לסוג כזה של  תעסוקה, הייתי חלש מאד במסחר ,וידעתי  רק לעבוד ולהרוויח את לחמי בעבודה כשרה. כאשר הגענו לדגאמבול ירד גשם חזק, האדמה היית לרוב  מחמר אשר היה ספוג במים. כשניסיתי  לשים רגליים על אדמה ,כמעט תבעתי  בבוץ, במאמץ רב היה עלי להוציא את הרגליים מהבוץ. ההתחלה אכזבה אותי ישר, וברצון לא גדול פניתי למנהל  תחנת כוח המקומית. מצויד במכתב הפניה. המנהל קיבל  אותי בחביבות ומייד לקח אותי לחדר ,שאמור הייתי להתגורר עם המשפחה. המשפחה היית  אמורה להגיע  תוך כמה ימים , אני בינתיים  הלכתי למרכז קליטה מקומי , כאן הסתובבו הרבה אנשים עם  משפחותיהם. פגשתי בחור צעיר ,שסיפר לי  שהוא מתגורר לא רחוק בקולחוז, ושמו רוזה לוקסמבורג, שנמצא בעמק  טאלס.  הוא סיפר,  שהוא עובד ומתגורר בקולחוז, ומרוצה מאד מהתנאים. הוא שכנע אותי לקבל הפניה לעמק טאלס. כאשר בלה הגיע , אמרתי לה שאולי עדיף לנו, שאני  אקבל הפניה לעבוד בקולחוז ולא להיות כל הזמן בנסיעות ורחוק מהבית.. חשבתי שיהיה לנו יותר טוב.  בלה תמיד סמכה עלי והסכימה לתוכנית שלי.  עשיתי טעות גדולה ,אך אז עוד לא הבנתי את זה. אסור היה לנו לעזוב עיר ולהיות במקום  בין ההרים,  שקשר שלו עם העולם היה, בכביש אחד בתוך ואדי ארוך  שהוביל לדגאמבול, ומאה  וחמישים קילומטר לטאלס..לא הייה שום  אמצעי תחבורה מסודר.  כדי לצאת היינו  צריכים להכות לרכב מזדמן, או עגלה עם סוס או ברגל. כמובן בשלב זה עוד לא ידענו על כך . נרשמתי לעמק הטאלס. כל  הפרוצדורה  בענייני היית בעיר הבירה של קירגיזיה בעיר פרונזה. אנשי העמק היו צריכים קודם כל להגיע  לדזאמבול,  בכל דרך שהיא,  ומשם  ברכבת לפרונזה, כארבע מאות קילומטר מפרכים, ואילו בקו אווירי זה היה בסך הכול, בין שלושים לארבעים קילומטר, בגלל  ההרים הגבוהים  צריך  היה להיות  אלפיניסט.  בהמשך אספר  איך יצאתי לדרך  ברגל , הסתובבתי ארבע ימים וחזרתי בחזרה. שהיינו בינתיים במשרד הקליטה, צילה חלתה  בטיפוס, והכנסנו אותה לבית חולים בדגאמבול.  נסענו עם עגלות ללנינפול, שהיה מקום  לשהייה  במרכז קליטה  מאולתר , שלחו אותנו ועוד  מספר משפחות ל קולחוז  קירגיזי  בשם  בשבולק , שפרוש שמו חמש בארות.  שיכנו אותנו  באיזה  שהוא  צריף  ששימש ליצירת  לבנים, שהיה באותו רגע ריק. באותו זמן  היה להם חוסר בידיים עובדות.. אז עבדנו  בחפירות תעלות מים, "אריק".  אוכל היינו מקבלים מקולחוז, אבל הכול במנות קשות, זאת אומרת בגרעינים לא מבושל.  את הקמח היינו צריכים לבד לטחון מגרעיני החיטה  כד"מ.  נעזרנו בתחנת  קמח של הקולחוז המופעלת על מים. גרעיני החיטה נטחנו יחד  עם הקליפה. בתחנת הקמח  עבדו  גברים  ממוצא  גרמני  שהיו גרים באזור זה מתקופת הצארית קטרינה  הגדולה.  לאט ,לאט  כבשנו את אמונם של הקירגיזים ,  שלא הכירו יהודים לפני כן, ורק שמעו עליהם דברים לא חיוביים ביותר. בתחילה היו מאד חשדנים כלפינו , מושפעים  מתעמולה  של גאבלס  שהיגיע גם אליהם  בדרכים  שונות. עמק  הטאלס  היה  יפיפה,  מסביב  הרים  גבוהים  שבפסגות  משך כל השנה היה שלג ,  שהיה  מחליף צבעים  עם סיבוב כדור הארץ.  קרני השמש שינו כל הזמן את צבעם, וייצרו נוף פסטוראלי משגע ביופיו . באמצע של העמק היה כביש טבעי . מספר מטרים ממנו  זרם  נהר בשם טאלס,  הזרם בנהר היה חזק מאד  והוביל עד לדגאמבול  ואפילו  יותר רחוק. תחילת זרימתו של הנהר היית  בגובה  של 5000 מטר מעל פני הים, והזרימה היית  כלפי מטה לאורך  3000 מטר . המים בנהר היו שקופים כמו קריסטל, ראו  את אבני התחתית  והנהר היה צבוע בכל צבעי הקשת.  הצריף  שלנו היה ממוקם בין  הכביש לנהר ובמרחק  של שבעים וארבע קילומטר  מדזאמבול  ועשרים קילומטר מלנינפול, ושש עשרה קילומטר מטאלס.  מעבר השני של  הנהר, היה יער  עבות . ביער היו שפנים,  וכל מיני  ציפורים  אקזוטיים.  גרנו בגובה  של  4500 מטר  מעל פני הים. אפשר היה לזהות  מי מתגורר בכל  קולחוז.  הכי  מאורגנים   היו קולחוזים  גרמניים, אחריהם אוקראינים , רוסים  ובסוף קירגיזים.  שהיו מנוהלים  בצורה מאד פרימיטיבית, ומוזנחת.  ליד ביתם העשוי  מחמר  בצורה עקומה, היה עומד אוהל העשוי מעור שחור" יורטה".  הקירגיזים  התגוררו  ביורטה  והבית שימש  להם  כמחסן. יום אחד בא  אלי שכן קירגיזי,  שמו בטרקול  נוגייה, התיישב על הרצפה בלי להכות לאישור.  הבנתי  שלביקורו  יש מטרה מוגדרת.  הורגשה באוויר מבוכה,  כמה פעמים הוריד  את הכובע הפרווה  , גירד את ראשו המגולח לגמרי עם סכין  חדה,  לפי  מנהג הקירגיזים.  ראיתי  את מבוכתו  וניסיתי לעזור לו, אמרתי לו , תגיד לי מה אתה רוצה, אל תתבייש. הוא אמר לי, רציתי לשאול אותך , האים זה נכון מה שאנשים מדברים עליכם?  ומה אנשים מדברים עלינו ,שאלתי?  כדי  לתת לו אומץ . הוא אמר  שאנשים אומרים , שיהודים לא אוכלים חזיר!  והאים זה נכון?  עניתי לו  שהדת היהודית באמת  אוסרת  אכילת חזיר.  אבל , אמרתי לו, שלא כולם  מאמינים באלוהים,  והרבה יהודים לא מקפידים, ושאוכלים הכול, והם בעצם הרוב. האים זה נכון שבנים יהודים עוברים ברית מילה? עניתי לו שגם זה נכון, אך זה לא רק מסיבות דתיות. זה שיך יותר למסורת , וחוץ מזה שזה הרבה יותר היגייני.  הוא קם  מהרצפה, מחויך ומפויס יותר ואמר, אני רואה שיהודים הרבה יותר קרובים לנו, מאשר הרוסים או גרמנים. הם  אומרים  שהיטלר הורה להרוג את כל היהודים, אבל אנחנו לא נרשה זאת אצלנו. והבטיח לי זאת חגיגית. קירגיזים היו אולי פרימיטיביים , אבל עם, בעל לב  רחב.  בעיר הבירה של קירגיזיה  פרונזה  ,החלו בחפירות  תעלת מים ,אשר תוביל מים למקומות הגבוהים, בעזרת  ניצול כוח הטבע, ונפילת מים מגובה של, עשרים ותשעה מטרים. מים אלו היו אמורים להפעיל טורבינה חשמלית ,שתופעל על מים. לצורך זה היו זקוקים לידיים עובדות. יצאה הודעה לכל הקולחוזים מהאזור, לגייס אנשים לעבודה , כדי לשחרר קבוצות אחרות, למשך חודשיים , ובהמשך יחליפו אותם  בקבוצות אחרות.בקיצור תחלופה מסודרת. הקולחוז שלנו היה צריך לשלוח עשרים ושניים איש., המליצו גם עלי.  היינו שמונה עשר גברים וארבע  נשים.  אני נהייתי מנהל קבוצה, היות וידעתי רוסית, וקירגיזים  לרוב לא ידעו  שפה אחרת חוץ מקירגיזית.  לקחו אותנו עם עגלות לדזאמבול, משם עם רכבת . בלתי אפשרי היה לקבל כרטיסים לרכבת, אם לא הראתה  אישור  מבית מרחץ, המעיד על כך שאתה נקי , החליפו לכולם  בגדים לנקיים, והמלוכלכים שלחו  לחיטוי. כאשר הבאתי את הקבוצה להתרחץ, לא היו מוכנים  להתפשט, פחדו מהמים יותר מהשטן. קירגיזים אף פעם  לא  מתרחצים, ולא  מחליפים בגדים, הם הולכים בבגדים  עשויים  מעור כבש לא מעובד. הם ישנים  איתו  וגם לא שותפים  ידיים ופנים,  חוץ  מטקס  נטילת הידיים המסורתית שלוש פעמיים שופכים מים על הידיים  לפני ארוחות חגיגיות , לפי מסורת המוסלמית. עלה לי בהרבה מאמץ  לשכנע אותם  ,שיורידו בגדים ויסכימו  לקרצף את הלכלוך מגופם. לבסוף שכנעתי אותם  ללכת לסאונה  עם אדים.  בהתחלה התנגדו, אבל בסוף הסכימו, והם כל כך נהנו, שאי אפשר היה להוציא אותם החוצה. בדרך חזרה  שמעתי ויכוח סוער, שלאחריו, פנו אלי  ,שאני אעזור להם  לבנות בית מרחץ עם סאונה על עדים  בקולחוז. הבטחתי להם כאשר נחזור, אעשה מאמץ ונחשוב על זה, הם הבטיחו שיעזרו , אך בזה זה נגמר. בפרונזה ,קיבלנו אוהל גדול לכל הקבוצה ישננו על הרצפה . על מזרונים ממולאים בקש. נשים וגברים ביחד אחד ליד השני. בלילה לא היינו מתפשטים. הגברים בבוקר הלכו לעבודה, הנשים נשארו באוהל, בצהריים אכלנו במטבח המשותף, שם הכינו אוכל  לאלפי עובדים, אשר עבדו  בכריית התעלה. העבודה בוצעה בתנאים מאד פרימיטיביים, בלי כלים כמעט, אפשר להגיד בידיים. העבודות החלו השכם בבוקר  עד לחשיכה, רק שתי הפסקות לאוכל,  ארוחת בוקר וצהריים. את העבודות הכי גרועות , עשו  נשים ונערות גרמניות , שהביאו לכאן ממחנות עבודה של רוסים, שהחזיקו באזרחים גרמניים  שחיו בברית המועצות.. אחרי יום העבודה, לפעמים הקרינו לנו  סרט, או שיצאנו לטייל  בעיר פרונזה. לידי באוהל ישנה  נערה קירגיזית בת שמונה עשרה , שכבר מגיל שלוש עשרה ,היית נשואה. את בעלה גייסו כבר מזמן. פתאום בלילה אחד הרגשתי שהיא מנסה להתקרב אלי במטרה לעשות איתי אהבה . ריח של עור כבש נדף ממנה, בעצם , כמו מכול הקירגיזים ,כאשר הרגשתי  את נשימתה לידי, אמרתי לה מייד ,שיש לי אישה, שאני מאד אוהב ולא מוכן להחליף  אותה עם אף אישה, וביקשתי שתחזור למקום  שלה. היא נעלבה ,אמרה שאני מטומטם והסתובבה לצד השני. למחרת הביאה לידי איזה קירגיזי צעיר , ובמשך כמה שעות עסקו במעשי אהבה. מהשלכות התנהגות שלה בצורה כול כך גלויה, היא אמרה לי, שאני כנראה לא מכיר את החוקים שלהם. אצלם קיים חוק , שאם גבר לא נמצא בבית אישתו רשאית להיות עם גבר אחר, הבעל יודע את זה ולא מקנא. לאומת זאת אם הוא תופס אותה על חם , הוא חייב  להרוג  את המתחרה. אם הוא לא  יעשה זאת, יחשב לפחדן ולא גבר. היא אמרה לי, אני רציתי אותך, ואתה דחייתה אותי, ענתה לי  נעלבת. הרגעתי אותה והסברתי לה, שאני בא מתרבות אחרת,  ואני לא בוגד באשתי, ולא רק איתה , אם שום אישה אחרת, ושלא תשמור לי תינה על כך. האמת שדי חיבבתי את שאירה,  כך קראו לה, היא הייתה יחידה מכל הקבוצה, שדיברה רוסית.  השליטה  שלה  ברוסית , הייתה  מאד חלשה, אבל טובה לאומת האחרים . אני התחלתי לדבר קצת קירגיזית וגם  בעזרת הידיים, כאשר לא הצלחתי לתקשר, הייתי קורא  לסאירה  לעזרה. בסך הכול, היא הייתה בחורה חמודה, אם הייתה פחות מסריחה, מי יודעה? בערבים היינו מתקבצים , משוחחים  על כול מיני שטויות, כי לשיחה  ברמה יותר רצינית , הם עדיין  לא היו מסוגלים. המעסיקים שלנו, דאגו  לשלוח  לנו עיתונים, ספרים , אבל  אף אחד לא השתמש בהם, היות ולא ידעו לקרוא. שמתי לב לאיזה ספרון בקירגיזית . זה היה כתוב  באותיות לטיניות, התחלתי  לקרוא . היה זה קובץ שירים  של משורר קירגיזי ידוע. בלי לשים  לב, קראתי בכל רם, כשסיימתי לקרוא והרמתי את  הראש, ראיתי שסביבי התקבצו קבוצת  אנשים , מקשיבים  בקשב רב.  רציתי לעזוב, אבל  ביקשו אותי להמשיך בקריאה. המשכתי לקרוא בלי להבין , אבל להם  הסבתי  הרבה שמחה. מאז  כול ערב אילצו  אותי להקריא להם שירים. מאז  החלו לחבב אותי מאוד ולסמוך עלי.בסל הכול אנשים אלו היו מאד פשוטים, אך טובי לב . התחלתי לחבב אותם,  רק חבל נדפו ריח רע.  בקבוצה שלי היה גם השכן  שהיה אצלי בבית  בביקור ההוא.  הוא אמר לי, שהוא חוזר ברגל הביתה,  העבודה נמאסה  עליו, הוא בטוח ,שיגמרו  אותה גם בלעדיו. הוא אמר שדרך הרים הוא יגיע  למחרת. אמר שיבקר את בלה, יביא לה חיטה, חמה ובשר, שאל אותי אם זה לא מפריע לי? לא הייתה לי סיבה להתנגד, ראיתי בזה  מחוה יפה, וכמובן הסכמתי. לאחר כמה ימים  גם לי התחשק ללכת בדרכו. נדברתי עם עוד  שלושה בחורים שהיו מפולין , ולילה אחד יצאנו לדרך  הביתה דרך ההרים,  שבתחילה נראו לי כל כך מפחידים. ביררנו עם איזה קירגיזי בקשר לדרך לטאלס, והחלנו להיכנס  לתוך ההרים לעומק. אם התקדמותנו, הרים נהיו יותר גבוהים, והדרך שהייתה  רחבה, נהייתה יותר צרה, עד שנהפכה לשביל צר בגב ההר מעל גיא עמוק, הגיע הלילה, ומצאנו את עצמנו קרוב למקום שממנו יצאנו. החלטנו  ללכת לישון, בהשאירי  שומר אחד, בהגנה מפני כל מיני שרצים,  ואולי גם חיים טורפים. למחרת לאחר שאכלנו מהמצרכים לקחנו איתנו. יום שלם הלכנו בכיוון  הר גבוה, שלפי הבנתנו מצידו השני הייתה טאלס.  הדרך להר נהייתה  יותר ויותר קשה להשגה. השביל נגמר, ולעינינו נגלה נחל  שזרם מההר במהירות גדולה. כדי להמשיך  בדרך היה צורך לעבור לצד השני של הנחל. הסתכלתי לעבר המים, הם היו לגמרי צלולים, היה נראה לי  שמפלס המים היה די נמוך ונוכל לעבור לצד  השני  למרות שהזרמים היו מאד חזקים.  ניסיתי  ראשון ומייד נפלתי לעומק, הזרם החל  לסחוב אותי  כמו נוצה, מטלטל אותי בחוזקה לסלעים. הייתי חסר  אונים, ללא אפשרות לעצור את עצמי, ונתתי למים לסחוב אותי לאורך החוף. נידמה היה לי שזה נמשך יובלות , סך הכול  עברו מספר דקות. ראיתי  ענף והצלחתי להיאחז בו, בסוף הצלחתי למשות את  עצמי לגדה השנייה. כמובן התרחקתי מחברי כמאתיים מטר, הצטרכתי לחזור, מצאתי ענף גדול , הושטתי  להם וכך גם הם הצליחו  לצלוח  את הנחל לצדו  השני.  ביחד המשכנו ללכת בכיוון ההר שלנו, הגענו לשטח  שטוח ורחב, שבו רעו  עדרי  צאן, חיפשנו את בעל העדר, כדי לקבל מידע להמשך הדרך.  ראינו יורטה עם  קירגיזי עם אישה שטיפלה בו. פנינו אליו בבקשה לקנות משהו לאוכל ,כי גמרנו את ההספקה שלנו. הוא אמר לנו כי אין  לו אוכל למכירה, אבל נתן לנו קצת מחלב כבסים מוחמץ. ששמו איראן. המשכנו ללכת, ובדרך  ליקטנו פטל ופירות יער אחרים, אשר גדלו בשפע באזור. כבר התכוננו  ללילה השלישי מול ההר שלנו, שמקרוב נראה  הרבה יותר גדול ובלתי אפשרי  להשגה. השכם בבוקר התחלנו לתפס על ההר, היה לנו מאד קשה, גם לא היו לנו נעליים מתאימים, וההר היה  בשיפוע חד. הטיפוס היה קשה מרגע לרגע, כל השרירים כאבו ,כל כמה רגעים היינו עוצרים, היינו כל כך תשושים, שכל חמש דקות עצרנו למנוחה, את הרבע אחרון של ההר עשינו כמעט בזחילה. כשהגענו  לפסגה החל לרדת שלג. מצאנו בפסגה עמוד קטן אשר ציין שלפני מאה שנה ,מישהו הגיע והשיג את הפסגה. נחנו קצת והתחלנו לרוץ כלפי מטה במהירות. ההרים החלו להיות יותר קטנים, ובסוף הצלחנו להגיעה לשטח יותר שטוח, לקראת ערב הגענו לכביש שהוביל אותנו לאזור מאוכלס, התחלנו לחשוב לאן הגענו, האים זה עמק טאלס?, השאלה הייתה איפה אנחנו? המשכנו  הלה והגענו למסילת ברזל. התכסיתי זיעה קרה, מה פתאום מסילת ברזל בתוך העמק? זה לא נראה בסדר. ניסינו לחפש מישהו לקבל מיידע. בסוף נפגשנו עם אישה ושאלנו אותה ,איפה אנחנו? הסתכלה עלינו כמו על משוגעים, התברר, שכול ההרפתקה שלנו הייתה מיותרת, הרחקנו  סך הכול  כעשרים ושניים קילומטר מהמקום שיצאנו  ממנו. הבננו שטעינו  בדרך, אבל מה עושים הלאה, איך מגיעים הביתה?  אמרתי לחבריי שאני לוקח רכבת ונוסע הביתה, ולא מעניין אותי יותר כלום.

איך ניסע ברכבת בלי אישורי  מעבר ובלי כרטיסים? בידי הגורל, החיים יוצרים בעצמם מצבים שונים, מה שיהיה , יהיה.  צריכים רק להפגין בטחון עצמי, לשקר משהו למנהל הקרון ונראה הלאה.

חיכינו כמה שעות בתחנת רכבת בציפייה לרכבת. היא בסוף הגיעה, נוצרה מהומה בתחנה, כולם ניסינו להידחס פנימה , זה לא היה פשוט. בכל קרון עמדה מנהלת קרון ,שתפקידה היה לבדוק כרטיסים , אישורי מעבר ,ולדאוג לרווחתם של הנוסעים. הרכבת שעלינו עליה נסעה בקו :פרונזה, דזאמבול ,טשקנט. אני עם חבריי ניצלנו את המהומה שנוצרה, נדחפנו ברגע האחרון ונעמדנו במעבר, שהיה מאד דחוס. לשאלה של מנהלת הקרון , עניתי בהברקה ,שאנחנו מגויסים לצבא ושהמפקד שלנו נמצא בקרון אחר עם כל המסמכים  של כולנו. לא יכולנו להיות עם כל היתר בגלל חוסר מקום. היא האמינה לנו, היינו מצוידים בתרמילים, ועזבה אותנו בשקט, כך הגענו לדזאמבול.   ומשם  לעמק הטאלס כבר הגענו ברגל.

חבריי למסע היו מאותו האזור, רק מקולחוזים אחרים. מחצית הדרך שנשארה, כבר עשיתי לבד.  עברתי עוד שבעים וארבעה קילומטר והגעתי הביתה . הייתי מורעב  ,מותש  ומלוכלך ,התרחצתי והלכתי לישון.  בלה הייתה מאד מופתעת שהגעתי בהפתעה הביתה. אבל מאד מרוצה שחזרתי הביתה. הכי מרוצה היה מרק, שהפגין  את שמחתו. בלה סיפרה לי על קוריוז מצחיק שהיה לה עם השכן הקירגיזי בטרקול. לפני כשבוע לפני שחזרתי, השכן הגיע  עם מצרכים שקנה בפרונזה, והבטיח לי להביא עוד למשפחתי. בלה הייתה מאד מרוצה, הוא ציין לה  את הסכמתי. בתמורה עמד על זה  , שהתשלום יעשה על ידי יחסי מין איתו, וחזר על זה שאני נתתי לו את הסכמתי.

בלה החזירה לו הכול וזרקה אותו מהבית. כשחזרתי, היא כעסה עלי מאד, איך זה שהסכמתי למכור אותה. הבהרתי את השיחה שניהלתי איתו לפני בריחתו מפרונזה, אך יכול להיות שלא הבנתי נכון את הקירגיזית שלו. בהמשך היה לנו נושא  לצחוק עם  חברינו לשותפות הגורל.

בצריף שהתגוררנו בו , גרו עוד ארבע  משפחות.משפחה שמתגוררת כבר הרבה זמן מאוקראינה,  ומשפחה רוסית,ויהודים בשם יופה, שהגיעו מהרקוב. ואח של יופה עם משפחתו מריגה עם בת בגיל שש עשרה, בשם צילה מהרקוב, משפחת שפירא מקייב,ועוד שלוש משפחות מפולין, מנדלביץ, ויסמן וצבייג, יותר מאוחר הגיעה . צברג עם משפחתו,ממוצא פולני. לידינו בדירה גרה זוליקה ממוצא טטרי עם בנה הקטן. זוליקה הייתה בקונסרבטוריום בקרים.  צילה הייתה עדיין בבית החולים בדזאמבול חולה במחלת הטיפוס. היה צורך להביא אותה הביתה. יצאתי לדרך ברגל,הלכתי לעורך מסילת ברזל כול הלילה. לא פחדתי שישדדו אותי, היות ולא היה לי כלום. בדרך נתקלתי בנווד צעיר, בעל יד אחת. שאל אותי לאן פניי מועדות, סיפרתי לו , והיא הביא נכונות להצטרף אלי וללכת באותו כיוון. לא הייתי מרוצה מי זה. ללכת בלילה עם אדם זר,

לך תדע, אולי הוא פושע? אבל מה יכולתי לעשות, לא הצלחתי להיפטר ממנו. בדרך סיפר לי על  בילויים  שלו  עם זונות, על מעשיו ישב שלוש שנים, וששם איבד את היד בעבודתו במכרה כאשר נפל עליו סלע גדול, והיו חייבים לקרות לו את היד, בכדי להוציא אותו מתחתיו. הוא סיפר שיש לו הסכלה, ועבד  בתור שרטט בלנינגרד, אבל בגלל רומן עם אישה חמדנית התדרדר. היו לה הרבה דרישות, ובכדי לספק את רצונותיה, היה גונב וכך התדרדר. כך פשע אחד הוביל לפשע שני עד שהפך פושע מועד, והגיע לכלא. שאל אותי אם יש לי משהו לאכול? נתתי לו את הסנדביץ' היחידי שהיה לי,הוא  בלע אותו מייד, היה כנראה מאד רעב. התקרבנו לשמחתי לבית החולים,

מאד לא נוח היה לי להסתובב עם טיפוס כל  כך מפוקפק.  בבית חולים ראיתי את צילה במצב החלמה מתקדם. בימים הקרובים ישחררו אותה, והיא תבוא, השארתי לה הוראות איך להגיע אלי. יצאתי שוב רגלי בדרך הביתה. את שבעים וארבע הקילומטר, עשיתי משך כל הלילה, ובבקר הגעתי הביתה. למזלי הייתי צעיר ובריא ,אחרת לא הייתי עומד בזה. סבלנו מאד מגזזת, שהחלה לקבל צורה חמורה . נאלצנו להתאשפז  בבית חולים  בטאלאס, ואחרי שבועיים הבראנו. היגיע הזמן לצאת לדרך לדזאמבול להביא את צילה הביתה. באותו זמן גם אמא של בלה שכבה בבית חולים בלנינפול חולה במחלת הטיפוס. הפעם יצאתי השכם בבוקר כדי להגיע לדזאמבול וללון אצל מכרים מוולומין, אשר התגוררו בדזאמבול וביקשו מאד שאבקר אותם. בדרך פגשתי טיפוס מזוקן עם חגורה, היה לו חבל שבצידו הייתה קופסת שימורים ריקה. הוא הלך ונתמך על מקל. כאשר עברתי על פניו, התחיל לשוחח איתי. לאן אתה הולך חמודי, עם קול מאד נעים. עניתי לו, שאני הולך לבקר את אחותי בבית חולים, שאל אותי מעין אני? ספרתי לו, מי אני ומעין, ושאני עכשיו מתגורר בקולחוז ואיזה.  גם אני שאלתי אותו אותם השאלות, ענה לי כי הוא בא ממחנה עבודה, וששחררו אותו לאחר חנינה  שהוכרזה ,הוא ישב שש שנים   לפי סעיף 58. אמרתי לו  בנאיביות ,שאינני יודע, מה זה אומר?  ענה לי, שזה אומר כי הוא מסוכן לסוציאליזם. חוץ מזה ,אתה בטח לא יכול לדעת מה קורה כאן אמר לי. הייתי מהנדס  בלנינגרד,סיפר לי, יש  לי אישה וילדים, עכשיו אינני יודע, מה איתם, איפה הם, האים הם בחיים?  גם משפחות הנידונים, היו נרדפות, ונשלחו למקומות  רחוקים, ומופרדות אחת מהשנייה. נעשיתי  מדוכא מסיפור שלו, ושאלתי לאן מועדות פניו ?  הוא ענה שבעצמו אינו יודע, חשב אולי להתיישב באיזה קולחוז, ולהכות  עד שיגייסו אותו ,הרי צריך להגן על מולדת, המשכנו ללכת בשתיקה. אני פניתי לכיוון בית החולים , בירכתי אותו לדרכו בהרגשה לא טובה ועם מועקה כבדה. מחשבות על גורלו המשיכו להטריד אותי.אמרתי לעצמי, אדם חף מפשע ,עובר כזה גיהינום? איך זה שהשלטונות מתייחסים בצורה כזו אכזרית  לאזרחיה?  איך סטו כל כך מקו  האידיאולוגיה? לאן הם רוצים להגיע?  הם  שלחו את האנשים  הכי טובים למחנות עבודה. מפקדים מעולים, מדענים, סופרים ועוד רבים אחרים.   בשנת  1937 הוצאו להורג מפקדים  מהמוכשרים ביותר כמו: זנוביב, ראדק, וקאמיניב. ועוד הרבה אחרים. את טרוצקי שלחו לגלות, וגם את האלוף טוכאצבסקי. והרבה מנהיגי מהפכה הוצאו להורג. כל זה לפי פקודות של סטאלין, אשר היה אחוז פחד מאויבים שחשב נמצאים מסביבו,כמו חבריו הטובים שהיו שותפים למהפכה. כמובן העם, אשר סיממו אותו בתעמולה שיקרית, לא היה מודע לכל זה.  סטאלין  באותה תקופה נחשב כמנהיג גאוני.  מוטרד מכול המחשבות, מצאתי את עצמי לפני בית החולים. צילה הייתה כבר מוכנה לצאת , רק  צריכה לקבל מכתב שחרור. פעם נוספת הסברתי לה איך לנסות לתפוס טרמפים, כי על תחבורה ציבורית אי אפשר היה לסמוך. לא רציתי להכות ליום המחרת, יצאתי לדרך חזרה הביתה, ברגל  כמובן. הגעתי לקראת בוקר הביתה, לאחר מאתיים קילומטרים  הליכה, ועוד הסתובבתי  בעיר דגאמבול.  גרנו בחדר אחד שלושה מבוגרים ושני ילדים. אני עם בלה ישנתי על מיטה צרה עם שני ילדים ברגליים. התנאים היו מאד קשים. היינו  מחממים ומבשלים על תנור, שהיינו מבעירים בו אש עם  כל מיני שעריות עלים מיובשים וכל דבר אחר  שניתן לבעירה. כדי להביא ענפי עץ יותר גדולים היינו חייבים לעבור לצד השני של  הנהר טאלס על   גבי קורת עץ שהיה מונחת  לרוחב הנהר ושימש כגשר. לרוב תפקיד זה היה שלי. בערבים היינו יושבים עם נר, או מנורת שמן ומספרים סיפורים על המשפחות שלנו, וגם של השכנים. היית  באה אלינו, צילה שפולנסקי, היא מאד התקרבה אלינו, הייתה שומעת את כל הסיפורים שלנו בסקרנות  גדולה. המבטים שהיית שולחת לעברי היו מלאי  הערצה. המצב התחיל להיות מביך. בלה הראתה סימני דאגה. יום אחד עצרתי מחוץ לבית, ושאלתי אותה ישירות האים זה נכון, ששכנים מרכלים עליה, שהיא  מאוהבת בי?  צילה נבוכה מאד, כולה האדימה ובקול  רועד , אמרה  שהיא  באמת  מאוהבת בי.  בו בזמן הצהירה  שלעולם לא הייתה מעיזה  לצפות להדדיות מגבר נשוי עם שני ילדים. למרות הוידוי שלה, יחסינו המשיכו להיות ידידותיים בלבד, השכנים  כמובן המשיכו לרכל שטויות, מידי פעם ניסיתי. להכחיש ,אך חייכו אלי בחזרה בחיוך שאמר הכול, כי הם אינם מאמינים להכחשות שלי.  בינתיים, הגיע הזמן להפעיל  את בית המלאכה לייצור לבנים. הועברנו כולנו למגורים של בית המלאכה. התחלנו לחטוב עצים, שהיו מלאים בקוצים, הקוצים בבעירה הפיקו חום גבוה. את העצים הטובים  היו מעמיסים על עגלות,  ומביעים לתנור של בית המלאכה לשריפת לבנים. את קורות העצים היו שמים ליד התנורים, בשורות של 22000 קורות.  עשרה אחוז מהלבנים היו יוצאים פגומים,  או לא מספיק שרופים, או מפוצצים . היינו גם מייצרים סיד מאבני סיד מהסביבה. תשלום עבור העבודה היה זעום ביותר. לאומת זאת יוקר המחיה עלה מאד. מדינה  שקראו לה מדינת חלב ודבש קודם. הפכה למדינת עוני וסעד. נאלצנו  לגלות הרבה יוזמה ותושייה בכדי לשרוד. למנהל היה נשק, שבו היה מנסה לצוד כל מיני חיות וציפורים, ביתו היה מלא פוחלצים, אני לא הייתי מסוגל לזה. אחרים היו קולעים סלים מקש ,עם פתח  צר, כדי לדוג דגים. סלים אילו היו ממלאים  עם אבנים, סמים בקרקעית הנהר לכל הלילה ובבקר היו חוזרים ואוספים המון דגים. גם אני הכנתי לי סל כזה. שמתי אותו בערב בקרקעית הנהר,חזרתי בבקר עם דלי, לאסוף את הדגים, אך לא מצאתי, דלי, ולא לדגים,  לא נישאר זכר להם, כנראה  הסל שלי מצא חן בעיני מישהו? זנחתי את השיטה הזו לכלכל את המשפחה. הקציבו לכולנו חלקת אדמה, שנוכל לעזור לעצמנו לשרוד.שתלתי תפוחי אדמה, תירס ,וירקות אחרים. עבדתי בגינה יחד עם בלה ואמה, אשר התמצאה  יותר טוב ממני בחקלאות..את מנהל בית המלאכה פיטרו, שלחו מנהל אחר, קצין אשר נשלח  אלינו אחרי שנפצע בקרבות. לאחר שפצעים שלו נפתחו, נשארנו בלי מנהל עבודה. עשו אספה כללית והודיעו לנו כי בגלל מצב המלחמה , לא נקבל מנהל חדש, ואנו צריכים לבחור מבינינו מנהל, כולם הצביעו עלי וכך נהייתי מנהל של בית המלאכה. הייתי רוכב על סוס מסביב, במשך כמה שעות ביום, כדי לבדוק איך עובדים , שלנו כורתים עצים,  וקנה סוף. בערבים הייתי עוזר למנהלת החשבונות בשם דבורה איזאקובה, פליטה מבסרביה, להכין תחשיבי עלות של בית המלאכה, הכנת דוחות כספיים ועוד. הייתי מבלה אצלה  הרבה שעות בערבים בגלל  עבודה  כמובן, אך אנשים החלו לרכל. דבורה הייתה נשואה טרייה, בעלה היה מגויס. מחשש פן יגיעו שמועות זדוניות אלו לבלה, הסברתי לה את המצב, ושאין  לה מה לחשוש, כי רק אותה אני אוהב, היא התעלמה, ואמרה שמאמינה לי  שאני אוהב רק אותה. איך יכלו לחשוב שאני מסוגל להחליף את בלה שלי, היא הייתה עבורי אישה הכי מקסימה באולם. היא היית יפיפייה, מלאת חן, עקרת בית (בלבוסתית) למופת, מאד נקייה וחשוב מכל נאמנה לי לחלוטין. בנוסף אישה ואמא נהדרת. למה הייתי צריך להחליפה, אבל אנשים אוהבים לראות רוע , גם איפה שאיננו. אם היו יודעים את גודל אהבתי אליה, לא היו מדברים שטויות כאלה. החיים שלנו בשממה, נהיו מאד משעממים. חיים ללא ידיעות מהעולם, בלי כל תרבות,בלי ספר,בלי חשמל ,לאנשים אשר הגיעו מאירופה ובעיקר מערים גדולות, המצב עבורם היה בלתי נסבל. היינו בתקווה ,שיום אחד כול זה יגמר ונוכל לחזור הביתה, אבל בינתיים ההווה היה שונה עצוב. בכל זאת במרחק של עשרים קילומטר בלנינפול  אנשים ראו סרטים. יום אחד פנו אלי שתי בנות, צילה שפולנסקה ואווה שפירא והיא בת שמונה עשרה, והציעו לי ללכת לסרט בלנינפול, נוכל ללון שם  אצל קרובים של אוה ולחזור בבוקר.את  הדרך היה צריך לעבור ברגל או לרכב על  סוס, אבל בחורות  אף פעם לא ישבו על סוס. סירבתי להם, כי לא רציתי להשאיר בלה לבד עם הילדים ולצאת לבלות בחברת שתי ילדות צעירות שרוצות רק לבלות.הן התחננו שאני אלך איתם ,כי הן לא מעיזות לצאת לבד לדרך בלי  חברת גבר. סירבתי סופית, הן החליטו לפנות ישירות לבלה, כדי שהיא תשכנע  אותי ללוות  אותן, כי הן פוחדות ללכת לבד. בלה אמרה לי ללכת איתן ואמרה לי שאין לה שום התנגדות, הלכנו בסוף לקולנוע, ראינו איזה סרט עוד מלפני המלחמה, ולאחר שישננו על ריצפת חמר, פנינו לדרך חזרה הביתה..כאשר חזרתי, מצאתי את בלה בלי מצב  רוח, לא הייתה מוכנה לדבר איתי, ניסתי לפייס אותה, אך היא אמרה, שלא התנהגתי כמו גבר, גם  אם היא הסכימה , לא הייתי צריך  ללכת, ולהשאיר אותה  לבד עם הילדים. הרגשתי מאד רע, היא למעשה צדקה, אך בסך הכול לא קרה שום דבר, אם הזמן  הצלחתי  איך שהוא לפייס אותה. אבל בעתיד, בכול ויכוח קטן היא ידעה להזכיר לי את זה. החיים מיום  ליום היו יותר קשים. תלושי המזון היו  רק לקמח  לאפיית לחם. הקמח היה כהה ,טחון ביחד עם הקליפות,את הלחם אפינו לבד בתנאים מאד פרימיטיביים. אפינו אותו בתנור שלנו, מתחת לכיריים ,עם מכסה. מתחת לכיריים שפכנו חול, ששמר על חום גבוהה יותר,היינו מדליקים  מדורה, כאשר האש הייתה חזקה,היינו לוקחים מחבט בלי ידיות, סמים את הבצק, מכסים מלמעלה עם מחבט נוספת, ומכניסים לתוך תנור על העפר המחומם. להדלקת אש היינו משתמשים מיום קודם ב"קוראי" עלים וזרדים יבשים. שמרים לא היו לנו, אז השתמשנו בחתיכת  בצק חמוץ. לא היה הספקה של מצרכים אחרים,אבל ניתן היה להשיג בשוק השחור בטאלס, המרוחקת  שישה עשר קילומטר. המחירים עלו  מיום ליום, ממשכורת של מנהל בית המלאכה , הספיק בשביל לקנות סך הכול שני קילוגרם חמאה חמה ומומסת. לא הייתי מסוגל  לפרנס את משפחתי. ניסיתי למצוא כול מיני עבודות אצל קירגיזים. הייתי עושה  עבודות גינה, עושה כל מיני תיקונים בבתים, הייתי מקבל תמורת עבודה קצת תפוחי אדמה או תירס, הייתי מוכר כל מיני חלקי לבוש  שעוד היה לי,  עד שהגעתי למצב שהייתי כמעט ללא בגדים. חמותי שהייתה איתנו גם ניסתה לעזור בכל מיני עבודות שהייתה עושה בבתים של קירגיזים ,והצליחה להביא קצת מצרכים,  אך כל זה לא היה מספיק. המצב נהייה, קריטי,באותו זמן נולדה בתי השנייה ארנה, השם שנתתי לבתי היה על שם אישתו של ידידי הטוב קארן..יאזי . מאד חיבבתי  את אישתו, והבטחתי לעצמי, שאם תהיה לי עוד בת, אקרא לה בשמה. לפי הסכם שנחתם בין ארצות ידידותיות, ולאחר פתיחת מלחמה נגד ברית המועצות, הקמת צבא פולני היה מותנה,  בלוחמה נגד הגרמנים בחזית רוסית –גרמנית. ובשחרור אדמות פולין, לצד  צבא  ברית המועצות. חיילים  פולנים אשר התגייסו לצבא זה, היו לרוב פליטים פולנים ששהו בשטח ברית המועצות.  ועדות הפולניות אשר עסקו בגיוס, היו מגייסים ברצון פולנים נוצרים,לאומת זה, את היהודים , היו מפלים לרעה  ומסתייגים מהם  בטוענה שהם בלתי כשרים. כאשר היהודים התקוממו, וטענו שמפלים  אותם, ושהם לגמרי כשרים לכל דבר, ורוצים להשתתף בשחרור המולדת, היו אומרים  להם בגילוי, שלא מגייסים אותם בגלל שהם יהודים.  בשנת 1942 הגרמנים גילו בקאטין אלפי גופות של קצינים פולנים, אשר לטענתם  צבאות רוסים בזמן נסיגתם הרגו. כל קצין הרוג היה ירוי  עם קליע בעורף. כולם ידעו שזאת הייתה שיטה של הרוסים, להיפטר מאנשים ,שפחדו מהם כי חשבו שיכולים לערער את המשטר שלהם. רוסים כמובן לא היו מוכנים להודות בפשע הזה, אך לכולם היה ברור שזה עבודה שלהם. בעקבות ,זה הממשלה הפולנית לא רצתה לשתף פעולה עם רוסיה, ודרשה לשלוח את  צבאות אנדרס לאיראן, להמשך חימושם והכנתם ללחימה. בזמן הקרבות בסטלינגרד, הייתה תקופה מאד קריטית לברית המועצות,הצבא של אנדרס עזב את ברית המועצות לאיראן, בהשאירו אזרחים פולנים אחרים ורבים לגורלם. אז קמו כמה מנהיגים פולנים עם השקפה קומוניסטית,  וגם  כמה פטריוטים פולנים עם השקפות שונות הקימו , ארגון פטריוטים  פולנים עם משרדים  במוסקבה .  בכל המקומות, היכן שהיו אזרחים פולנים, מינו אנשים מתאימים, על מנת לאחד כמה שיותר אזרחים פולנים.  באזור שלנו תפקיד זה קיבלה    אשת אלוף בצבא הפולני, אשר היה בלונדון. היא התגוררה  בעיירה קירובק  במרחק ארבעים ואחד קילומטר מאיתנו, הייתה שם התקבצות גדולה של אזרחים פולנים. יום אחד הגיע אלי שוטר מקולחוז בסביבה, יאן פופלבסקי ,היה שמו, ביקש שאני אגיע לקירובקי, היות שהתקבלה עזרה כלכלית  מחוץ לארץ  למטופלים וגם בשבילי. כמובן , הגעתי אליה במהירות. התקבלתי מאד בחביבות. ביליתי כל הערב בשיחה מאד נעימה בקרבת  הרבה פולניות. כולם הופתעו משליטה שלי בפולנית, כי הן כבר דיברו עם, הרבה תוספות רוסיות בתוך השפה הפולנית. היו אלו בעיקר תושבות לבוב, שתמיד  פולנית שלהם הייתה שונה. נהיה מאוחר ובשום אופן הן לא נתנו לי לחזור הביתה  בלילה. הייתי חייב להישאר ללון אצלן. את המצרכים ,לקחתי איתי ,שנפלו לי כמו משמיים. קיבלתי כמות גדולה של קמח אוסטרלי, לבן שמזמן כבר לא ראיתי כזה. קיבלתי גם הרבה שימורים שונים. קיבלתי גם  מדים של צבא הבריטי,אבל צבועים לירוק כהה,נעליים עם סוליות גומי, שמיכת  צמר ועוד כמה פריטים קטנים. כל זה העמסתי לעגלה  שהגעתי איתה ויצאתי לדרך חזרה. השמחה בבית הייתה גדולה ,אך היא לא החזיקה מעמד הרבה זמן, כי המצרכים נגמרו והמצב חזר לקדמותו. השכנים שלי לא סבלו כמונו  מרעב, היות והתעסקו  בספסרות. הם היו נוסעים לדזאמבול, קונים  חולצות, גטקס ופריטי לבוש אחרים, וביום ראשון היו הולכים לשוק בטאלס ומוכרים לקירגיזים במחיר מופקע. בצורה כזו עשו רווחים גדולים ויכלו להשיג מצרכים בשוק השחור. המצב שלהם היה יותר טוב  ולא סבלו כמונו מרעב. בתקופה הזו ,לא חשבנו על שום דבר אחר, פרט לאוכל ובריאות. המטרה הייתה  לשרוד את התקופה,  ולחזור  למקומות המוצא..בחזית  היו שינויים. צבאות גרמניה אשר ניסו להתקדם בכל הכיוונים. היו חייבים לעצור. בתחילה בסטלינגרד, ניסו גם  מצפון קווקז. לנינגרד הייתה  במצור, ההתנגדות נמשכה למרות חוסר בהספקת מזון. המזון היגיע בכמויות קטנות דרך אגם לדוזסק. צבאות של  ברית המועצות , החלו לעבור מהגנה  להתקפה. ליד קורסק, צבאות גרמניים נכנסו למצור,וכל הגדוד ה22 שלהם, היה צריך להיכנע. בסטלינגרד כל הגדוד ה6 בפיקודו של  אלוף  פאלוס, נלקחו לשבי, לאחר שנכנעו. בעקבות ההצלחות בחזית, חזרה לעם  הרוסי התקווה שהמלחמה תיגמר. המחיר היה גבוה. כמעט בכל בית, היה שכול ובכו על יקיריהם ,שנפלו בקרבות. אבל אלו היו רק חלומות בהקיץ, הגרמנים עדיין הפגינו הרבה כוח, ולא קל היה  להביא לניצחון מוחלט. למרות זאת, הרגשנו  הקלה. קירגיזים , שכנינו חגגו איזשהו חג שלהם, הזמינו אותי לחגוג איתם. אסור היה לי לסרב, הייתי פגוע מהם קשות. מבחינתם זה אמור להיות עבורי כבוד גדול,  וסימן להארכה. לקחתי עגלה עם סוס, הושבתי את מרק, שהיה כבר בן שש, אני עליתי על סוסה פראית מאוד, אשר קיבלתי מיחידת הפרשים,  פנינו כולנו לשטח פתוח כמה קילומטר מהקולחוז , כל הגברים ישבו בעיגול גדול סביב המדורות, בצד הפנימי  של המעגל  הכינו הנשים על אש המדורות מאכלים שונים. כולם ישבו מסביב בישיבה מזרחית, אני שלא הורגלתי לישיבה כזאת כל הפרקים והשרירים כאבו לי, הראיתי לקירגיזים שהכול  בסדר, הייתי מוכן לתת הכול ,על מנת לא  לשבת על האדמה, ולא בתנוחה כזאת, להם זה לא  הפריע, כך הם  רגילים מגיל צעיר. נשים הגישו קערות עץ גדולות עם מרק מבשר כבש, את הקערה עם המרק העבירו מאחד לשני  ושותים לפי התור ללא כף, כאשר הקערה הגיע אלי ,לקחתי לגימה, והעברתי הלאה ,נגעלתי נורא, אך לא העזתי לסרב, כדי לא להעליב אותם,  המרק  היה ללא טעם. השום ששמו במרק,לא הוסיף לטעם הכבש. לאחר מכן ,הגישו כמה קערות בשר כבש, וכמה  קערות אורז. הקירגיזי  שישב לידי ,הוציא מכיס מעילו ,סכין והחל לחתוך את הבשר לחתיכות  קטנות. לאחר מכן החל עם הידיים  המטונפות שלו ,לזרוק החתיכות לתוך קערות האורז. הגברים האחרים , עם ידיים  מלוכלכות לא פחות, המשיכו לערבב את הבשר  עם האורז. כולם אכלו בידיים. כל הזמן, לחצו עלי לאכול, אכלתי עם גועל ,כי  לא השאירו לי ברירה. הרבה  מהאורז , נפל לי לתוך השרוול או על האדמה, התאפקתי לא להקיא. כל החגיגה התקיימה בלילה, הארוחה נגמרה, הם ארחו איזשהו טקס דתי,  וכולם החלו לחזור הביתה. מרק  התחנן  שאתן לו לשבת על הסוס, ואני נכנעתי לו, אסור היה לי לעשות זאת. אני התיישבתי בעגלה ויצאנו לדרך. לא הייתה זאת נסיעה רגילה, אלה תחרות פרועה בין עגלות וסוסים. דרך מדבריות קירקיז . נסיעה כזאת עד עכשיו ראיתי רק בסרטים עם אינדיאנים ובוקרים .מרק היה אמיץ מאד, אבל אחד הסוסים כנראה  פנה לכיוון הסוס של מרק, הסוס שלנו התרומם קדימה והפיל את מרק על האדמה, כל הדם ירד לי לרגליים, נבהלתי נורא, מכל המהומה הזו מסביב הילד יכול היה להידרס למוות, בקושי  הצלחתי לעצור את העגלה, הצלחתי להרים את מרק, הילד היה מאד מבוהל מפוחד, אבל שלם. הוא קצת צלע  אחר כך. נדרתי שיותר לא אכנע לבקשות שעלולות לסכן את הילד. אומנם חדשות מהחזית  היו מעודדות, אבל המצב שלנו כל הזמן החמיר, הרעב היגיע לפיתחינו. אפילו קליפות של גרעיני חיטה לא היה  ניתן להשיג. יכולנו רק לחלום  על אוכל. הלכתי ליער לאסוף שום שגדל פרא, אכלתי ממנו למלא את הקיבה, אבל לא יכולתי לתת אוכל כזה לילדים,שלא היו מסוגלים לעכל סוג כזה של אוכל. היה מצב קשה מאד, ולילה אחד לאחר התייעצות עם בלה, הלכתי לדזאמבול עם 250 רובל, קניתי בהם  מטפחות ראש, התכוננתי למכור אותם  בטאלס עם פי שלוש רווח. בכסף הזה חשבתי לקנות  אוכל יותר מטעים לילדים. אף פעם לא הייתי סוחר ,ורק המצב הכריח אותי לזה. ביום ראשון הקרוב לקחתי את המטפחת וניסיתי למכור בשוק. אך למזלי הרע ,באותו יום משטרה  צבאית החליטה לחפש עריקים ומתחמקים מהצבא. כאשר ביקשו ממני להזדהות, הראתי להם אישור

הפוטר אותי משירות צבאי לפי סעיף 114, שמשחרר אותי בגלל אי כושר,בגלל העין השמאלית שלי.  מילדות סבלתי, ולא חייתי כשיר לשירות צבאי בגלל זה. גם בפולין זו הייתה סיבה שלא גייסו אותי.כאשר בדקו את התעודות, הסתכלו עלי ולא יכלו להבין איך אחד,כמוני, שנראה

להם   בריא כמו שור, מתחמק משירות צבאי ,בזמן שבחזית , נופלים אלפי גברים. ניסיתי להסביר לו ,כי ועדת הגיוס הרוסית  גם מצאה אותי לא כשיר,וכלום לא עזר. לקחו לי את התעודות ופקדו עלי להתייצב  במפקדה צבאית של טאלס. מייד התייצבתי לפני המפקד, אשר היה קצין פצוע קשה, עם סבר פנים חמור חבש כובע קוזקי. מהמבט שלו היה  אפשר להבין, שהיה רוצה לראות  את כול הגברים בחזית שיסבלו כמוהו. לאחר שעיין בניירות שלי מכל הכיוונים ,שאל אותי

אם מבט חמור,לא  בא לך להילחם?מה? אחרים יעשו את העבודה בשבילך,ואתה שור בריא תסתובב בשוק? פניתי  אליו, שאין זו אשמתי שלא רצו לגייס אותי. הוא שאל אותי, מי סידר לי  ועדה כזו ,כמה שילמתי? לא ויתר. עניתי לו,שאני לא מכיר דברים כאלה  וכי אני  אזרח פולני

בכלל . אתה פולני ,אבל יש לך דרכון רוסי, להן אתה כפוף לחוקים שלנו, ואני חביבי שולח אותך לחזית,שם כבר חסר אנשים. עניתי לו כי איננו יכול לערר על מסכנות ועדה רפואית. וחוץ מזה ,

אני לא שייך לאזור הזה, ונא להעביר את המסמכים ,ללנינפול , ששם אני שייך. הוא התרגז, וצעק שאני בשטח שלו ושעוד היום ישלח אותי לחזית. הוא ציוה לסגור אותי בחדר, ושם שומר ליד הדלת שישמור עלי. כך ישבתי שלוש שעות ולא ידעתי איך לצאת מהמצב שהסתבכתי. הבנתי שנפלתי על אחד שחושב ,שהוא אלוהים שם פס על חוקים, הוא יוכל לשלוח אותי תחת שמירה לתחנת הגיוס,ואז כבר יהיה קשה להתחמק. החלטתי לפעול מהר. קראתי לחייל , שיקרה למפקד. לקחו אותי אליו אמרתי לו , שאני מנכל של חברה ממשלתית, ואינני  יכול לעזוב מבלי להעביר למישהו אחר את התפקיד. שהוא יהיה אחראי על כל הנזק שיגרם למפעל ממשלתי. זה קצת ערער את ביטחונו העצמי, ודרש ממני לחתום על התחייבות שלאחר שאעביר את התפקיד אתייצב אצלו

והוא יוכל לשלוח אותי לחזית.חתמתי לו  וחזרתי הביתה בלי למכור את המטפחת.  בבית יחד עם בלה ,סיכמנו ,שאני לא הולך לטאלס, אלה ללנינפול, שזה  איזור שאני שייך לו. לאחר שסיפרתי על המקרה למנכל,  הוא התרגז מאד ומייד הודיעה על המקרה טלפונית למשטרה המקומית וגם  ל-נ.ק.ו.ד. מפקד המשטרה קרה  לי מייד אליו, מה שכמובן עשיתי ומייד לאחר

שסיפרתי לו  על המקרה, חייך, וסיפר לי שהמפקד מטאלאס, משוגע ופועל בצורה לא חוקית, בלי לדעת מה תהיינה ההשלכות של מעשיו התקשר אליו,  ואמר לי לנסוע לטאלס על מנת לקבל את התעודות שלי ,שנשארו שם. היות ולא סמכתי כל כך על מפקד המשוגע, לקחתי איתי את צילה שתהיה עדה, במקרה  ומשהו  ישתבש, שתוכל לעזור לי לפעול למעני במידת הצורך. כאשר נכנסתי

למפקדה של טאלס, קיבלו אותי בצעקות: הנה העריק שלנו חזר. חכה, המפקד תיכף יחזור, חכה  הוא כבר יטפל בך, אמרו. באותו רגע ,לא רציתי לקחת יותר סיכון ובאמתלה ,שאני צריך משהו, הלכתי הביתה. כך המשכתי לחיות , ללא תעודות אזרחיות וגם צבאיות. השלטונות בלנינפול ,

ידעו , שמנכל של מפעל ליצירת לבנים, נשאר ללא תעודות בגלל מפקד משוגע. מטאלס. מפעם לפעם,היו נציגים של צבא או שלטונות מקומיים, עושים חיפושים אחר עריקים, ומשתמטים.הם  היו דופקים על דלתות תושבים ובודקים מסמכים. כולם  ידעו , שלי אין מסמכים והיו , עוזבים

אותי בשקט. לילה אחד שמענו דפיקה על החלון. ראיתי מחזה משונה.לפני עמד בן אדם, לבוש חצי  אזרחי וחצי צבאי. בידו החזיק אקדח ,מוכן לירות. לידו כלב זאב, ושואל  אותי ,איפה הוא יכול לתת לישון לאסירים, שהוא מלווה. האסירים היו מאד תשושים, וסבלו מקור ואינם מסוגלים

להמשיך ללכת.הסתכלתי לכיוון הכביש ,לא יכולתי להאמין. לצידי הכביש, שכבו כעשרים איש, בגופיות דקות או בלי, מכנסיים, מחבקים אחד את השני,כדי להתחמם. הקור היה אז, כולי  נחרדתי, למראה שניגלה לעיניי, אמרתי לו כי אין לי מקום מתאים, יש רק אורווה  עם שש עשרה

סוסים, כך וזהו הפתרון היחיד ,זה לשכן  אותם בדירות של התושבים. הוא לא קיבל את ההצעה שלי, ופנה לכיוון בית הספר של הקולחוז .הוא נעמד בראש של קבוצת האסירים, עם כלב לידו ,ומאחור היו עוד שני מלווים עם נשק שלוף. המקרה הזה השאיר עלי רושם נורא, התמונה הזו

רדפה אותי  הרבה זמן. הגיע אלינו  עוד סרסור אחד, שקיבל עבודה בתפקיד אחראי על הספקת מצרכים לשלטונות המקומיים של לנינפול, אשר קיבל דיור בשטח של מפעל יצירת לבנים. היו לו סמכויות רב שקיבל בפולין, מוצאו ממשפחה דתית. לפני מלחמה, שירת ביחידת פרשים. הוא התחבר עם  צילה שפולנסקי ועברו  לגור ביחד. לא יכולתי להבין איך בחורה כל כך אינטליגנטית  ,יכולה להתחבר עם טיפוס כזה. היא בגיל שמונה עשרה, קומסומולקה והוא טיפוס מגעיל עם השקפת עולם שונה לגמרי, בסוף החלטתי שזה לא ענייני, לא היה לה הרבה מבחר. כמו שציינתי , הם החלו להתגורר ביחד עם אמא של צילה. בזמן האחרון לשהייתנו

שם, צילה נכנסה להריון, כולם התבדחו, שאם הילד יהיה שחור, זה ממני, ואם יצא ג'ינג'י אז זה ממנו. כמו שנודע לי אחר כך הילד נולד ג'ינג'י. אנשים סוף סוף הפסיקו לרכל. וירט, כך קראו לו,הוא היה נוסע כל הזמן לקזכסטאן ומנצל את תפקידו לספסרות בהיקף גדול, מהר מאד נעלמו עכבותיו, היות והשלטונות החלו לחפש אותו בגין מעילות וספסרות. היה לי מאד חבל על צילה, הייתי עוזר לה כפי יכולתי. לא פעם לקחתי אותה ללנינפול להסדרת כל מיני דברים. שוב הייתה  לאנשים  עילה לרכילות ,שוב העלילו עלי סיפורים שאנחנו נאהבים.

כל זה לא היה ולא ניברא , העזרה שלי הייתה כנה לבחורה זנוחה ללא כל תמורה. היה לה איזה שהוא קשר עם וירט, היא גילתה רק לי ,שהוא נמצא  בסמרקאנד, בשם בדוי, כי זה שם שהופיעה בתעודות שהצליח להשיג, הוא הבטיח לה שייקח אותה אליו,אחרי שתלד. זה קרה יותר מאוחר, כאשר עזבתי. בהמשך הסיפור שמעתי  מבלה. המצב החמיר מיום ליום, פשוט לא יכולתי להשיג מצרכים הכי בסיסיים, גם בכסף אי אפשר היה לקנות משהו בשוק השחור. ארנה בתי הייתה הכי מסכנה. לא יכולתי להשיג בשבילה טיפת חלב. בלה ניסתה להניק אותה מהשד, ללא הצלחה, היות וגם היא לא אכלה, כמו שצריכה לאכול אישה מניקה.

היה רעב בבית. המצב הזה נמשך שלושה חודשים ,ולא ראינו כל סיכוי לשיפור המצב. ישבנו עם בלה וניסינו לחפש פתרון לצאת ממצב זה, ולהציל את עצמנו  ממות מרעב. בלה החזיקה את אניה על הידיים, היא הייתה בת שנתיים, כשפתאום החלה להקיא . והחזיקה בידיה את הבטן ומתלוננת מכאבים, בלי לחשוב  הרבה ,לקחתי  מגבת , עטפתי בו כרעיים חמים ושמתי לה על הבטן חשבתי שזה ירגיע את הכאב. אבל הכרעיים היו חמים מידי, וגרמו כבייה קשה, קראנו לאחות מקולחוז השכן ,היא הסתכלה על הבטן ושמה ספירט על הכבייה, העור החל להתקלף  וניגלה בשרחי. בהמשך נגרם לה זיהום רציני ומוגלתי. הזיהום החל להתפשט על איזור כל הבטן.

לא הייתה  ברירה ולקחנו את אניה לבית חולים בטאלס. בבית חולים החלו למרוח , כול מיני  משחות,שלא כל כך עזרו, לא היו בנמצא תרופות מתאימות, ומצבה רק החמיר. לאחר כמה ימים, אמרו לנו לקחת את אניה הביתה, ושהם לא יכולים  לעזור לה  יותר ושמצפה לה נמק. לקחתי את הילדה הביתה וניסיתי לטפל בה לבד.שטפתי את הפצע עם מים לאחר רתיחה, ניגבתי את הפצע

עם צמר גפן, כדי ליבש אותו. אניה צרחה מכאבים איומים. הייתי שם על הפצע משחת  ריבנול, חזרתי על הטיפול שלוש פעמים ביום. המוגלה לאט לאט נעלמה, והפצע החל להחלים. ראיתי שהפצע מתחיל להגליד, והעור התחיל להתחדש, ואניה החלה לחזור לעצמה. היה זה בשבילי לקח לכל החיים שקשה לשכוח, פשוט הצלנו את אניה ממות, היה צורך לתת לאניה ,אוכל כדי שתתאושש, מזון יותר משובח, לא היה, הילדים היו רעבים ו עצובים. גם אנחנו המבוגרים הלכנו ונחלשנו. בזמן הזה חל שינוי,אשר

שינה את חיינו ב 180 מעלות. לילה אחד דפקו לי בדלת ודרשו להראות מסמכים. הסברתי להם, שידוע במפקדה מה קרה לתעודות שלי, לא עזרו שום הסברים,הייתי חייב להצטרף אליהם ללנינפול. לאחר עשרים קילומטר ברגל, עצרו אותי עם קבוצת קירגיזים בתא מעצר, עד הבקר.

בבקר לקחו אותי למפקדה צבאית, העמידו אותי לפני ועדה רפואית.  ומצאו אותי כשיר לשירות צבאי ללא נשק. כנראה המצב בחזית, היה קשה והיו זקוקים לכוח אדם. לאחר כל תהליך הגיוס המייגע, שיחררו אותנו לחזור הביתה, ואמרו לנו להתכונן ליציאה לדרך תוך יומיים, הייתי אמור להתייצב  ביום שני, בלשכת  הגיוס. חזרתי ברגל הביתה, בכניסה נדף ריח חריף  של נבלה. נכנסתי לבית, ליד השולחן ישבה כול משפחתי ואכלה איזשהו בשר בתעבה, אפילו את העצמות ליקקו. נדף ריח איום מהבשר הזה. שאלתי את בלה, מהפשר הבשר המסריח הזה . בלה סיפרה לי,כי מרק, שהיה עדיין ילד קטן, אבל עם תושייה רבה, מצא בצידי הדרך עז, שתבעה, וכנראה שכבה שם הרבה  זמן, גרר אותה הביתה. מרוב רעב ותשישות, החלטתי להסתכן ולבשל את העז, תהיינה איזה התוצאות אשר שתהיינה . גם אני אכלתי  מהבשר המסריח הזה,  כי הייתי מורעב ותשוש כמו כולם. אדם סבאה לא יכול ולא מסוגל להבין , מה יכול לגרום הרעב. ביום שני , כמו שפקדו

עלי, לאחר שנפרדתי מכולם עם כאב רב ,הלב נצבט לי, והמחנק חנק מדמעות את גרוני, אני יצאתי ללשכת הגיוס. בלה הייתה מאד מדוכאה ומיואשת, הילדים אחזו בי בבגדים, לא היינו מסוגלים  להוציא מילה. לא ידענו מה צופן לנו העתיד? הילדים לא הבינו את פשר המצב. הם לא ידעו , שלא יכלו לראות את אבא שלהם בעתיד הקרוב, ואם בכלל.

יצאנו לכביש עם עוד שני עובדים ממוצא פולני, שגם הם גויסו. אחד היה קיאלץ- וייצמן והשני  צברן מסנדומיז. צילה שפולנסקה רצה לכביש קפצה לי על הצוואר היא הייתה  כבר בחודש שביעי להריונה, ממררת בבכי שכנראה לא תיראה אותי לעולם. מרגע זה, החיים שלי קיבלו תפנית, קריירה צבאית שנמשכה שלוש עשרה שנה. ברגע זה כמובן עוד לא ידעתי מה מצפה לי. לא ידעתי לאן ישלחו אותי, היות נמצאתי כשיר לשרות , אך מוגבל ללא נשק. בהמשך ראיתי ,שאין כל קשר,בין מה שהחליטה ועדה רפואית, למציאות. בלנינפול,לקחו עוד עשרה מגויסים, צירפו לנו מלווה, שהיה חייב להביא אותנו לנקודת גיוס באלמאטה, למסור אותנו לשלטונות הצבא. בכל תהליך הגיוס, הרגשנו התייחסות כמו לבהמות, התפלאתי רק,איך זה, שבחור צעיר כזה, כבן עשרים או עשרים ושתיים, מסתובב בתור מלווה,במקום להיות מגויס?

אנחנו היינו מבוגרים ממנו בהרבה. תהיתי האים גם בצבא יש פרוטקציה. הרוסים אמרו, שפרוטקציה מכירים יותר במועצת השרים. אבל מה אפשר לעשות בזמן המלחמה, צריך לשתוק ולמלא פקודות הצבא. החזית הייתה חמה והיית זקוקה לבשר תותחים חדש, שהיה חסר בזמן אחרון.

בכל יום, היו נופלים  אלפי חיילים בקרב ,כמו כן, היו הרבה  פצועי קרבות. הטרידה אותי מחשבה לאן נישלח.

פרק רביעי –שירות הצבאי

ב תחנת הרכבת בדגאמבול חילקו לנו מזון יבש לשלושה ימים, קיבלתי 2700 גרם לחם, 750 גרם נקניק ,300 גרם סוכר ו3 קוביות קפה מחיטה "ציקוריה". התיישבתי וגמרתי את כול המנה בבת אחת. כל כך הייתי רעב, מה שהיה צריך להספיק לשלושה ימים. לאחר שזללתי כמות יחסית גדולה של אוכל ,הרגשתי חוסר סובא , הייתי  מוכן לחסל עוד מנה כזאת. אך זה היה רעב מדומה ומלאכותי שליווה אותי הרבה זמן. כאשר עלינו לקרון ,בחרתי ונשכבתי במדף עליון. גם יתר המגויסים התמקמו, המלווה שלנו ישב מתחתיי ובמשך כל הלילה קשקש עם איזו נערה.

שניהם היו צעירים. הוא נתן לי את התרמיל שלו לשים מתחת לראש. הרגשתי והרחתי  שתרמיל שלו מלא בכיכרות לחם, שאשתו הכינה לו לדרך. סימני הרעב נתנו את אותותיהם,והבטן התחילה לכרכר בתוכי, הרעב , גרם לי לעשות דבר,יצרי גבר עלי לא יכולתי להתאפק,הוצאתי מהתרמיל שלו כיכר לחם אחד, ובשקט התחלתי לזלול.תוך כדי אכילה התברר לי שבתוך הלחם היו עשר ביצים קשות ,אפויות ובשכיבה למעלה על הדרגש עד הבקר , חיסלתי לו עוד כיכר אחת עם עוד  עשר ביצים.

ברצוני לציין שלעולם  במצב אחר לא הייתי עושה מעשה כזה . כאשר הגענו בבקר ל אלמאטה נתתי למלווה את התרמיל, הוא היה יותר קל, אבל נשארו בו עוד כמה כיכרות לחם. המלווה הסתכל עלי עם חשד, וגם הביט כל הדרך על הבטן שלי, אך לא אמר מילה. כל הזמן הסתכל על הבטן שלי,כאילו מחכה  ל פיצוץ , אך כלום לא קרה.ובכל זאת, ארבעה קילוגרם לחם ועשרים ביצים, בעצמי לא יכולתי להאמין איפה כל זה נכנס? כאשר לוקחים בחשבון את המנה שאכלתי גם בהתחלת הנסיעה. לבסוף המלווה שלנו, מסר אותנו ל שלטונות הצבא, הסתכל עלי בפליאה,

נפרד מאיתנו והלך לדרכו. לקחו אותנו למגרש גדול, פקדו עלינו להתפשט לגמרי ולזרוק את הבגדים והנעליים לערימה, שכבר הייתה די גדולה מקודם, ובצורת פירמידה גבוהה. הבגדים אף פעם לא חזרו אלינו, צוות הגיוס כנראה מכר אותם ,ואחר כך בזבז על אלכוהול. שלחו אותנו למקלחות. ולאחר מכן נתנו לנו  מדים מרופטים. אכלנו ארוחת צהריים קלה וחיכינו להפניה

ליחידות. אני, והרבה טירונים אחרים, צורפנו לבטליון של ארטילריה, שהיה ממוקם ליד יחידת הגיוס שליד נהר אלמטינקה. ביחידה שלי היו הרבה חיילים וקצינים פצועי קרבות, אשר נמצאו כשרים לחזור לשירות הצבאי. הכשירו אותנו,להכין לצייד חיילים לקרב .היו איתי כל אותו זמן שני חברה  שגויסו אתי מהתחלה ,לאחר מספר ימים ,באמצע הלילה קראו לי לצריף אחר, נתנו

לי מדים חדשים, נעליים ולבנים נקיים. אמרו לי להתלבש, ומיקמו אותי בצריף אחר עם מיטה מסודרת ונקייה  ביחד עם עוד מספר חיילים. היו שמועות  שהולכים לשלוח אותנו לאיראן , למטרת  שמירות בדרכים, באותו זמן איראן הייתה תחת כיבוש של שלוש המדינות: ברית המועצות, אנגליה וצרפת. היה זה מהלך אסטרטגי כדי לשמור על הנפט, מהגרמנים. התרגשתי מחשיבות התפקיד שאצטרך למלא. אבל למחרת, לאחר שעוד בדיקה נוספת במסמכי, הבינו כי אני פליט פולני, אמרו לי לפשוט את המדים החדשים בחזרה , והחזירו אותי למדים המרופטים, וגם לצריף הקודם. כל  יום, היו לוקחים אותנו למגרש האימונים, שהיה ממוקם כמה קילומטרים מהעיר,עשינו שם כל מיני עבודות לצרכי אימון הצלפים. סידרנו  את לוחות המטרה, ועזרנו לסמן את הפגיעות לאחר הירי  על המטרה, בזה עסקנו כחודש. עד שיום  אחד הגיע  נציג של קצין כוח אדם, ולאחר שעבר על כל המסמכים שלנו על מנת לאתר בעלי מקצוע לתעשייה ,הזקוקה לידיים עובדות ומקצועיות, היו מוכנים לגרוע  מהצבא  ועל חשבון הלוחמים. הוא ישב ליד שולחן, וראיין אחד לאחד לפי התור. כאשר הגעתי אליו, החזיק את  תיק שלי , ופנה אלי בשאלה וציין בו זמנית? חבר, אתה חשמלאי במקצוע? עניתי בחיוב. המשיך לשאול האים עבדת פעם כחשמלאי רכב? עניתי לו בעצב ,שאף פעם לא עבדתי כחשמלאי רכב. הוא שאל עם אני רוצה לעבוד כחשמלאי רכב. עניתי לו ,כי אני חשמלאי בנין ותעשייה, ואין לי מושג בחשמלאות רכב. הוא לא התייאש ממני

והחליט לשלוח אותי לבאקו, שהיה בה חוסר בכוח  אדם מקצועי, הוא גם ציין שאני אוכל להסתדר גם בתחום קצת אחר. הוא אמר גם ,שזה ייקח עוד שבועיים, כי יש לו עוד הרבה תיקים לבדוק ולשבץ אנשים. הוא צריך בערך אלף אנשי מקצוע לבאקו. שמחתי מאוד ממצב הנוצר, הרי בבאקו יש לי משפחה גדולה. 

ארבע  אחיות של אבי, סבתי נפטרה לפני שנה בגיל 87. בינתיים המשכתי בשגרת חיים, רגילה של  בטליון התותחנים שאליו הייתי מוצב. בלילה היו עושים לנו כל מיני תרגילי סדר. היו מתרגלים אותנו בעמידה בשורות, וכדומה. בסיום  תרגילים הייתה ספירה, בדיקת  נוכחות, ובסוף  המסדר כולם שרו את ההמנון  של ברית המועצות והלכנו לנוח. בתקופה  שהתחלתי את שירותי  הצבאי, החליפו בברית המועצות  את ההמנון, עד אז שרו את  האינטרנציונל.

הציבור עדיין לא התרגל להמנון החדש, ואנו שרק התגייסנו לא הכרנו את המילים. כול הפלוגות האחרות עמדו ושרו  והמחלקה שלנו שתקה. מפקד המפקד של הבטליון  שם לב לכך, הפסיק את התזמורת ושאל, למה איננו שרים, הסבירו לו, כי אנחנו לא מכירים את  המילים,אך זה לא שכנע

אותו. הוא  את כל האחרים שלח לנוח, והמחלקה שלנו חייב לצעוד מסביב למחנה בליווי תזמורת ולשיר את ההמנון עד שנלמד את כל המילים, אחרת לא ישחרר אותנו לנוח. כך צעדנו  כמעט שלוש שעות  ושרנו מילים שהמצאנו,  את ההמנון, כמובן לא למדנו אותו לילה, המפקד התייאש ובסוף שלח אותנו לנוח. לאחר מכן שלחו לנו את המילים של ההמנון ולמדנו אותו בעל פה.

מאותו רגע במסדרים המחלקה  שלנו שרה הרבה יותר חזק מכולם. אני שהיה לי קול מאד חזק  שרתי בעוצמה רבה. הם שמו לב לעוצמת הקול שלי, וחייבו אותי לפצוח תמיד ראשון בשיר על מנת למשוך את כולם לשירה, כשצעדנו הייתי חייב להתחיל את השירים  וכולם אחרי.

לאחר חודש של אימונים, הגיע, הזמן להיפרד מפלוגת התותחנים, וכמו שציינתי קודם, שהיו צריכים אנשי מקצוע לתעשייה כבדה, הייתי חייב לעזוב לבאקו כמתוכנן, האזור היה מקור הנפט, של הרוסים, חומר זה,  היה מאד חיוני ולתעשייה ולחזית. בשמחה קיבלתי על עצמי את המשימה.

לתחנה לוותה אותנו תזמורת מקומית, בתחנה היכתה  לנו רכבת עם קרונות מסע  לבאקו, מפקד הפלוגה הרביץ לנו נאום פרידה קצר, איחל לנו הצלחה בהמשך דרכינו, התזמורת ניגנה פעם נוספת עבורנו את ההמנון, והרכבת יצא לדרך. ברציפים ,עמדו הרבה אזרחים בקריאת עידוד ובירכו אותנו. אותנו, הרכבת לקחה אותנו בכיוון טשקנט, וסמרקאנד. עצרנו  בקאגן. קפצתי לרציף שהיה ריק מאדם, הרגשתי כמו הגהנום  ומייד חזרתי לקרון. התברר שבשעות צהריים אף אחד לא יוצא החוצה, הטמפרטורה הייתה מגיעה לחמישים מעלות בצל משעה 12:00עד 15:00, אף אחד לא עבד. אותו מזג אויר היה בהמשך. נסענו לאורך גבול אפגניסטן, עברנו את מדבר טורקמניה, והגענו לקראסנובודז ליד ים הכספי. כאן  ביליתי את רוב ילדותי. העיר הסריחה מנפט. אפילו טעם של המים הזכירו נפט. היינו בעיר רק יממה, העלו אותנו לאוניה והפלגנו  לכיוון באקו. אשר הייתה מעבר השני של הים השחור, כול ההפלגה הייתי על סיפון האונייה, נשמתי אוויר צח, ריח של יוד היה באוויר, עכבתי אחרי הדולפינים  שקפצו בקבוצות לפנינו ולצידנו, וליוו אותנו כל הדרך.

נהניתי מאד,רק הטרידה אותי כל הזמן המחשבה, מה קורה עם יקירי, אשר השארתי אותם במצב די לא טוב. .בדרך מאלמאטה  לקרסנובודזק חילקו לנו מנות אוכל יבשות הכוללות: צנימים יבשים,דגים מעושנים וקוביות סוכר. הצנימים היו כל כך ישנים וקשים, שלא ניתן לאכול אותם, רק לאחר שהרטבת אותם במים חמים,  יכולנו לקחת אותם לפה. מים חמים "קיפיאטוק" היו

תמיד בכל תחנת רכבת ובחינם. על סיפון האוניה  היה סמובר ומים חמים בשפע, הייתי מרטיב את  הצנימים ואוכל  אותם בתאבון רב ,טעמם היה דומה בדימיוני, כמו עוגות מקונדיטוריה בוארשה שליפני המלחמה. בבקר הגענו לנמל באקו. באותו רגע ,התרגשתי מאד, הרגשתי מחנק בגרון,

דמעות מילאו את עיני, נזכרתי,שלפני עשרים ושתיים שנה, עמדו כל המשפחה של אבי, סבים ,דודות ודודים, עמדו ברציף ונופפו  בידיים כשניפרדו מאיתנו. הם חשבו אז שמצפה לנו עתיד טוב יותר, שהתברר בדיעבד, כי הייתה זו  טעות גדולה. בהיותי בן שבע, הייתי בא עם חבריי הקטנים להסתכל על ספינות הנישאות ברוח , היינו נשארים לראות  את שקיעת השמש,ולפעמים ראינו קשת בצבעים נפלאים שלאחר הגשם,מתחברים אל הים,המראות האלו  השאירו  עלי רושם עז שלא אשכח לעולם. הגענו לבאקו, על החוף ,חיכו לנו משאיות, כאשר מאחור ספסלים משני צדדיו.

אותי הציבו למפעל המייצר אזבסט-בטון, את שני חבריי, הציבו למפעלים אחרים באזור., אבל בכל זמן שהותנו שם ,שמרנו על קשר הדוק. לאחר שהעמיסו אותנו על המשאיות, לקחו אותנו למקלחת ציבורית,שזכרתי עוד מילדותי. המקלחת הייתה תפוסה על ידי  קבוצה אחרת ,ונאלצנו  להכות לפחות כשעתיים.

ביקשתי להשתחרר בזמן ההמתנה לתורנו, כדי שאוכל לבקר את דודתי פולה, שהתגוררה בדירה של סבים שלי, וידעתי את הדרך אליה בעל פה. בזמנו התגוררנו באותו רחוב  רק במספר בית אחר. יצאתי לדרך בריצה כדי להספיק לחזור בזמן. לפני הבית של הסבים שלי, ישבה אישה קשישה עם סל גרעיני חמניות, שניסתה למכור לעוברים ושבים.

שאלתי אותה האים מתגוררת כאן משפחת פונימונסקי,היא מייד זיהתה אותי,לוסיה  זה אתה? חיכיתי לך, ידעתי שתבוא, בוא איתי הביתה, אמרה. לקחה אותי איתה ואת הסל והשרפרף שישבה עליו, ועלינו במדרגות לדירה, שזכרתי  היטב .דודה פולה התחילה לספר לי, שדודה וירה, אחותה שמתגוררת איתה יחד בדירת הסבים, מרביצה לה ומתעללת בה. טוב שהגעתי כדי להגן עליה. ישבתי והקשבתי לסיפורים שלה, התחלתי כבר להצטער, שבכלל הגעתי. לא ציפיתי

שזה המצב. חשבתי לעצמי, מה אני  צריך להכניס את עצמי לבוץ הזה. לאחר כמה זמן, היגיע דודה ירה, לא יכולתי להאמין, שזאת דודה  וירה שהכרתי,הייתה אישה יפיפייה,טובת לב אשר עזרה כל כך לאבי במחלתו. לפני עמדה אישה זקנה  עם אף ארוך ומכוערת. היא לא נראתה  לי

מופתעת כשראתה אותי, כאילו חיכתה לי. אפילו  לא  אמרה לי שלום, ישר התנפלה  על דודה פולה  עם אגרופים. כאילו רוצה להרביץ לה, אבל  נוכחות שלי עצרה בעדה, כאשר פירקה את הזעם עליה, פנתה אלי  והזמינה אותי לחדרה. ש נכנסנו לחדרה ישר שינתה את הטון  והחלה לשאול אותי, על מעשיי  בבאקו, מה קורה עם משפחתי וכדומה. בגמר הביקור ביקשה  ממני

לבוא לדודה רעיה, נתנה לי את הכתובת שלה ואמרה, שגם  דודה זינה, תהיה ונוכל ביחד  ארוחת צהריים, זה היה אמור להיות מחרתיים, יום שני. הדודה נתנה לי לדרך שני דגי מלוח ואבקת חלב, כאשר הלכתי ברחוב הרגשתי בריח  מוזר ולא נעים מכיוון החבילה שקיבלתי מהדודה.

כאשר פתחתי אותה ,הבנתי ,שזה  הדג  מלוח, שהיה במצב מגעיל,  ובתוך אבקת החלב, טיילו כל מיני חרקים. את כל החבילה זרקתי לפח  הראשון שנכלא לי בדרך. הספקתי להגיע בזמן למקלחת, התקלחתי, קיבלתי  לבנים נקיים ויחד עם היתר פנינו למרכז הקליטה. קיבלתי דיור בקרבת מקום עבודתי העתידי. הייתה  לי מיטה  עם שולחן לילה לידו ,

כל זה היה באולם  גדול עם עוד עשרים ושש מיטות  דומות.  כאן הייתי אמור, לבלות  את חיי בלי טיפת של פרטיות, עם חברים   לגורל ,מכל העמים,  ובניהם שני יהודים נוספים. ביום ראשון ,הגעתי  לבית של דודה רעיה, אשר קיבלה  אותי בשמחה רבה, מנומסת ומאופקת קצת

נוקשה, היא הייתה אישה מאוד נחמדה, אבל מופנמת וקרירה, שלא ידעה  להפגין את רגשותיה.בעלה בוריס, היה משפטן , שגויס  כקצין, בתפקיד מנהל דואר שדה. גם הוא הגיעה לארוחת הצהריים, כך נפגשתי עם כל המשפחה, גם דודה זינה הייתה שם, שבזמנו הייתה היפה מכל האחיות.

היא הייתה אלמנה,היא  עבדה במרכז של ציוד למרפאות שיניים. לדודה זינה הייתה בת עם פיגור שכלי, במוסד  ליד לנינגרד. היא כנראה נהרגה, היות והמוסד היה תחת כיבוש גרמני. לדודתי רעיה לא היו ילדים, ופולה ווירה לא התחתנו אף פעם , כך שהיחיד שהיו לו ילדים במשפחה,  היה  אבי.

ארוחת הצהריים הייתה צנועה מאד, היה מורגש שנעשה ממנות מסופקות מהצבא. הבשר הוכן מקופסה, שכנרה  דוד בוריס  קיבל לדרך כקצין. למרות זאת, שמחתי להיות בקרב משפחתי הקרובה. ביום שני התחלתי לעבוד במוסך בתפקיד סגן מנהל מחלקת חשמלאות. התחלתי לעבוד

כחשמלאי רכב, לא היה לי  שום מושג קודם בתחום. בהתחלה ,רק הסתכלתי ועקבתי מה עושים אחרים. הבוס שלי היה צעיר, מאזרביגאן, הוא היה מאד נחמד, היה  מסביר לי הכול. לאחר כמה ימים התחלתי לעבוד כבר לבד, והרבה עבודות. חוץ מזה טיפלתי גם בכל מיני בעיות במערכת  החשמל, שהיו בשטח. הייתי גם מחליף מנורות.  אכלתי עם כל האחרים במסעדת הפועלים עם תלושים שקיבלנו. כעובדי שלטונות הצבא  קיבלנו בנוסף כל יום הקצבה של 800 גרם לחם, כי עבדנו בתעשייה כבדה. הלחם היה עשוי מקמח תירס, ולפעמים  מדייסת קוסמת. הלחם היה

כבד, ארוחת הצהריים הייתה מורכבת ממרק ,שהיה אמור להיות מירקות, אבל היו אלה לרוב כמה עלי כרוב מלמעלה, עם קצת שמן תה? מנה שנייה הייתה מנת דג לא מזוהה, עם כף דייסה, אם לא היה דג,אז נתנו  לנו ארבע וחצי דג מלוח. חמש עשרה  שנה הייתי אלרגי לדג מלוח, אבל בגלל הרעב, התחלתי לאכול את הדג מלוח ללא לחם.

פעמיים  בשבוע הייתי מבקר את  הדודות לפי התור, הם קיבלו על עצמן לשפר את האוכל שלי, אפילו שבעצמן לא היה להם. סבלתי  מתופעת רעב מדומה, אכלתי כמויות עצומות של אוכל ולא שבעתי. מצאתי דרכים חדשות להרוויח כסף בכל מיני עבודות חשמל ,אצל מכרים של הדודות שלי, וכך יכולתי להשיג יותר אוכל. ועדיין הרגשתי רעב. בוקר אחד ראיתי תור של אנשים ליד חנות  ממתקים, אמרו לי, שמוכרים חלווה בתלושים של סוכר. מקבלים תמורת תלושים שלחצי קילו של סוכר,שלושה קילו של חלווה. את כול הכמות הזאת שמתי בכומתה הצבאית שלי, היות ולא היה להם, נייר לעטוף לי את החלווה הלכתי לגן הקרוב , התיישבתי על ספסל, וגמרתי את כל  החלווה. לא חשבתי לרגע שזה עלול להזיק לי. הרגשת הרעב לא עזב אותי. השמנתי ונראיתי  כמו

סופגנייה. הדודות שלי לא  הבינו ,למה אני מתלונן כל הזמן על מחוסר במזון,  ואני ניראתי כמו בן אדם ,שאוכל יותר מידי. קשה באמת להבין זה. בזמני הפנוי, טיילתי בעיר,במקומות  מוכרים מימי ילדותי. ביקרתי בכיכר פיאטרובסקי, מקום ביקרתי, הייתי לפני שלושים ושלוש שנה בלוויה של עשרים ושישה קומיסרים  בולשביקים, אשר הוצאו  להורג על ידי האנגלים בקרסנווודזקו.

במקום הוקם  פארק מקסים, ובנו מאוזוליאום  ענק, הכול נראה לי שונה עכשיו  כאדם מבוגר.  אפילו הרחובות נראו לי יותר צרים יותר, הבניינים יותר נמוכים. כילד זכרתי שהכול היה גדול, אני זוכר, שכאשר הייתי ילד אדם בגילי כבן שלושים היה כבר זקן בעיני. העיר באקו התחלקה לשני חלקים ,לעיר לבנה ועיר שחורה. בילדותי העיר הלבנה הייתה מרכז העיר, וכול שאר חלקי

העיר המרוחקים נחשבו לעיר השחורה. כעת לכל מרכז העיר קראו פשוט עיר באקו וכל היתר חילקו לשכונות  בשמות  שונים. אני התגוררתי בשכונת  סורכני, והייתי  מגיע למרכז העיר ברכבת חשמלית. התחבורה הייתה בעבורי חינם, בגלל המדים שלבשתי. יום אחד כאשר נסעתי ברכבת למרכז העיר, עמדתי  בכניסה לרכבת, כאשר ניגשה אלי אישה  זקנה, התחילה  לדבר אלי באיזה

ניב מקומי, שלא היקרתי  והתקשיתי להבין ולא הגבתי, ניסיתי  להסביר לה שאינני מבין  אותה, הסתכלה אלי בבוז והחלה לצעוק כמו מטורפת. הייתי זקוק לעזרה של יתר הנוסעים, שיסבירו לה שאני שייך לעם אחר ולא שולט בשפתה. האי הבנה נפתרה והנסיעה המשיכה בשקט. בבאקו היו התגוררו חלק  ממכרי אבי, חלק מהערבים ביליתי בחברתם. לאחד מהמכירים, הייתה בת יפיפייה

בגילי. היא הייתה נשואה לקצין בדרגה גבוהה, שעקבותיו נעלמו,כנראה נהרג, או נפל בשבי הגרמנים, שגם זה כשלעצמו נחשב כמו מוות. הייתה לה בת חמודה שנהגתי לשחק איתה, בחושבי  כל הזמן על ילדי, שהשארתי לגורלם הלא ידוע. אצל  מכיר אחר הייתה בת שעבדה  כאחות.

יום אחד היא הזמינה  אותי  למקום  עבודתה, נסעתי אליה ברכבת חשמלית, פשוט כדי להרוג את הזמן. שוחחנו על המון  נושאים, כאשר לפתע שמתי לב שהשיחה פונה לכיוון רומנטי, מאד לא נראה לי, מהר מאוד נפרדתי ממנה, ולמרות התנגדותה עזבתי , הדודות  שלי ניסו לשכנע אותי להביא, את כל המשפחה שלי  לבאקו, היה להן שלוש דירות ולא  ניראה  שתהיה בעיה לשכן אותם, גם ברצון יעזרו לי בגידול  הילדים. למחרת  פניתי למשרדי המשטרה  המקומית כדי לקבל

אישור מעבר ברכבת  מדזאמבול לבאקו עבור משפחתי. בעכבות בקשתי זו,היה לי ויכוח נוקב עם מנהל התחנה, וכל הסבריי עלו בתוהו ,לפי דבריו באקו היא עיר תחת משטר צבאי ,ואסור לאזרחים זרים להיות בה,שאלתי אותו למי אוכל לפנות  על מנת שיעזרו לי ,הוא פתר אותי בתשובה  סתמית שרק  לחבר סטאלין, ענה לי בזלזול, לא הייתה  לי ברירה פניתי לעזרה למפקדה הצבאית הם כמובן, ענו שזה בתחום משטרה, ולהם  יש הוראות וחוקים משלהם. חשבתי לעצמי

שאם נגזר עלינו להיות בנפרד, אני בבאקו, ובלה לבדה עם הילדים ,בלי יכולת להתקיים, עדיף לי כבר להיות בשירות פעיל בצבא. הגיעו  אלי שמועות,שמתארגן צבא פולני בשידליצה ליד מוסקבה, אולי אצליח לבנות עבור ילדי עתיד טוב יותר. מחשבה זו הציקה לי  וחשבתי על פתרון כלשהו.

כאשר סיפרתי לשני חבריי על תוכנית שלי,קיבלתי מהם תמיכה מלאה, פנינו יחדיו למפקדה וביקשנו  שיחה עם המפקד. דרשנו מהמפקד הפניה לצרף אותנו לצבא פולני המתארגן מחדש, היות והיינו אזרחים פולנים, הייתה לנו זכות מלאה לזה. המפקד קיבל את  הפניה שלנו  בהערכה גדולה, שאנחנו מוכנים לבד ללכת להלחם בחזית,זה הרשים אותו מאד והחליט לעזור לנו. הוא אמר לנו ,לבוא בעוד שלושה ימים, והוא בינתיים יטפל בעניינינו, עליו לפנות לממונים עליו, עברו

כמה ימים  ,ולא הייתה לו עדיין תשובה, זה לקח כעשרה ימים. ולאחר עשרה ימים ענה לנו, שלא יעביר אותנו לצבא פולני ושנצטרך להישאר בבאקו עד סוף המלחמה. זה מאד עיצבן אותי, והתחלתי לצעוק עליו שאין לו זכות לעשות לנו את זה. ושישלח אותנו לצבא הפולני, הוא ענה לנו

שלא נלך לשום מקום,ושנחזור למקומות שהציבו אותנו. אני המשכתי לצעוק , שאני רוצה להיות בחזית, הוא ענה לי שבאקו היא גם חזית, כי בלי נפט של באקו לא יהיה חזית. איימתי שאם לא אקבל  העברה, אני אברח לשטח שמתארגן הצבא הפולני. הוא ענה לי שאם  יתפסו אותי ישפטו

כעריק, ואני עניתי לו שעוד נראה, הוא ענה באותה צורה  והסתכל אלי בכעס רב. עזבתי את המפקדה בכעס רב כנראה הודיעו למקום עבודתנו, על רצוננו לערוק מצבא רוסי,  והם התחילו להשגיח עלינו , בכל הזדמנות היו מזמנים אותי,מטרידים בשאלות,לאן אני הולך ומאין אני בה וכדומה. כול זה עוד יותר דרבן אותי לחפש הזדמנות נוחה לבריחה. המשכתי לעבוד כרגיל  וניסיתי  להרדים את החשדות, כך לקח לי די הרבה זמן. היה  כבר אביב 1944,לפני זריחה,אני עם

שני חבריי פנינו ברגל לאורך מסילת הברזל, לתחנת הרכבת  הקרובה. בתחנה  בבאקו, היו מייד עולים  עלינו, השוטרים הסתובבו שם כל הזמן,להתקרב לתחנת רכבת  ,ללא אישורי מעבר היה בלתי אפשרי ומסוכן. גדלנו כבר לחמישה, בדרך הצטרפו אלינו עוד שני בחורים אזרחי פולין, שגם הם רצו להתגייס לצבא הפולני שהתארגן .כולנו היינו  אזרחים פולנים  ממוצא יהודי. יהודים לא התלהבו לשרת בצבא  בפולין מלפני  המלחמה, עכשיו היו מוכנים להתנדב ולהילחם בשורות צבא הפולני, ראינו את פולין החדשה עם משטר עממי-דמוקראטי כמולדת שלנו. רצינו להאמין  שנמצא  בפולין  האחרת ,רצינו פתרון לבעיית האוכלוסייה ממוצא יהודי, בכל התחומים האחרים, אבל אחרי המלחמה,נוכחנו לדעת ,עד כמה טעינו. יהודי בפולין, לא משנה  כמה  היה מוכן לחרף את נפשו  למען פולין, לא שינה את היחס  אליו. לאחר כמה שעות של צעידה ,הגענו לתחנת רכבת

קטנה, שם חיכינו להגעתה של הרכבת, שהקו בה נסעה היהבאקו-דרבנט המרוחקת כארבע מאות קילומטר ,ושם כבר לא הייתה ביקורת לוחצת של משטרה צבאית. כאשר הרכבת הגיע,עלינו עליה והתיישבנו על ריצפת הקרון בגלל שהקרון היה מלא עד אפס, כל מקומות הישיבה היו תפוסים על ידי נוסעים מקומיים,בעיקר כפריים מעמים שונים , שחזרו  מהשווקים הביתה. למבקר הקרון,

אמרנו,שלא הספקנו להיצתייד בכרטיסים ואישורי נסיעה, היות ועלינו ברגע  האחרון. הוא אמר לנו לשלם עבור הכרטיסים עם תוספת של קנס סמלי, שילמנו בלי להתווכח, כי לקחנו את זה  בחשבון. מעכשיו, המשכנו לנסוע  בלי הפרעות  עד לדברנט. כאשר הגענו לתחנה הביניים ירדנו

בזהירות מצדו השני של הרציף, התחבאנו אחרי ערימה של  ציוד רכבות, וחיכינו עד שתגיע רכבת שממשיכה מחץ-לקאלה. ברגע ,שהגענו  ברכבת ליעד הרצוי בדרכים אוכפות , יצאנו משטח תחנת הרכבת ושמנו פעמינו לכיוון שוק מקומי כדי להצטייד במזון, כי כבר יומיים לא הגיע מזון אל פינו. בשוק מכרו משהו בדמוי  לחם, עשוי מכל מיני דייסות ותירס, היה ממש מגעיל. מה שמשך

את עינינו, זה שפע של דובדבנים, שמהם זללנו ומלאנו את הכרסים שלנו. לקראת הערב חזרנו לתחנת רכבת, לבדוק, מתי תגיע הרכבת הקרובה לכיוון רוסטוב שליד דון. התברר לנו שרק בבקר. לא  הייתה ברירה , הצטרכנו , למצוא לינה קרוב לתחנת הרכבת. הבחנתי בבנין עזוב בלי חלונות  ודלתות בקרבת התחנה. חיכינו לחשיכה ,הלכנו אליו, כשנכנסנו פנימה, גילינו להפתעתנו שהמקום מלא בכול מיני נוודים, כמונו. בקושי רב הצלחנו איך שהוא להתמקם, ומייד נרדמנו. בלילה שמענו קולות מהומה, צעקות קללות ושריקות. התברר,שעושים חיפוש פתע, במטרה למצוא עריקים, הם הצליחו לעצור כמות גדולה של אנשים, ולקחו אותם בליווי צמוד למשטרת תחנת  הרכבת. מצאנו

את עצמנו באותה קבוצה. העמידו, אותנו לפני המפקד, לבוש אזרחי, נכה ברגל כנראה מפציעה ומקל עבה ביד. סיפרתי לו, שאנחנו אזרחים פולנים, ושאנחנו בדרך להתגייס לצבא הפולני, ושאיחרנו ואת הרכבת שהסיעה את כל הקבוצה, ואנחנו בדרך צפונה , במטרה להשיג אותם. לא כל כך האמין לי, בגלל רהיטות בשפה הרוסית, ודרש איזשהו  מסמך  שמאשר זאת. לגמרי במקרה מצאתי בכיס, חלק ממסמך של תושב וארשה, הפעם הוא  האמין לי וציווה לשחרר אותנו.מאותו רגע ישבנו ברציף תחנת הרכבת בצורה גלויה בלי  להתחבא. הכינו בציפייה לרכבת לאסטראחן,

היות ורכבת לרוסטוב פספסנו. בעצם לא היה לנו משנה כל כך , העיקר להתרחק מבאקו. כמה שיותר. לא חששנו יותר,היות ונסענו בכיוון החזית ולא להפך. לא הצלחנו, להיכנס, לרכבת. עלינו בסולם על  גג הקרון, רק ברגע  האחרון כשהרכבת זזה, על מנת להיות בטוחים ,שלא ימנעו בעדנו,

כך נסענו לכיוון אסטראחן על גג הקרון, מחזיקים בכוח  את הארובות,ומשגיחים במעבר במנהרות על הראש כדי לא לאבד אותו. הגגות היו מלאים בנוסעים,שלא רצו לשלם. כאשר הגענו לאחת התחנות המרכזיות, הבחנתי בהרבה שוטרים צבאיים, שמסתובבים, כשלפתע אחד מחיילים,

הבחין בי על הגג, וצעק לי לרדת מהגג. היו הרבה אחרים על הגג, אבל  כנראה, מצאתי חן בעיניו, הוא התעקש שדווקא אני ארד, ואת האחרים  עזב .הנהנתי בראשי לשלילה אז הוא החל לטפס על סולם,בכדי להוריד אותי,החלטתי לרדת לצד שני, וכך חזרתי על התרגיל פעמיים. עד  אשר הרכבת  יצאה לדרך. הייתי כולי שחור מפיח כמו גם כול האחרים. הגענו  לאסטראחן,באוויר הרחנו ריח של דגים מעושנים. כול העיר, הריחה מדגים מעושנים. כאשר יצאנו מתחנת הרכבת  ,עצרו אותנו משמר צבאי, בביטחון עצמי , אמרתי להם,שאנחנו בדרך לתחנת גיוס, שצריכים לשלוח אותנו למקום, שמגיסים לצבא הפולני. לא עשו לנו הרבה בעיות ואפשרו ולנו להגיע ללשכת הגיוס. שם

הודיעו לנו ,שאנו שיכים לארמביר, שם מגייסים לצבא הפולני, ביקשתי מהם לתת לנו אישורי, נסיעה לארמביר. קיבלנו את האישורים בצירוף כרטיסים וגם מנות מזון לדרך. עד שקיבלנו את האישורים בצירוף כרטיסים וגם מנות מזון לדרך.היה לנו זמן עד ליציאת הרכבת והחלטנו לצאת ולהסתובב בעיר, שקצת זכרתי עוד מילדותי מ 1921, עשינו את ה דרכנו לאורך נהר הוולגה, שבו עשו הוריי את המסע בחזרה שלנו לפולין. הפעם הגענו בצורה רשמית לתחנת  רכבת, מצוידים

בכל האישורים והכרטיסים. עלינו לקרון, אשר היה צריך להביא אותנו לארמביר, חזרה לקאוקז. בתחנת גיוס בארמביר, כל הזמן הגיעו הרבה טירונים חדשים, שהפנו אותם ליחידות שונות. בילינו שם ארבעה ימים, עד שיאספו כמות גדולה של מתגייסים, פולנים שמתי לב ,שהגיעו חמישה פולנים חדשים ומייד שלחו אותם לצבא הפולני, ואותנו השאירו. התופעה  הזו חזרה על עצמה מספר פעמים. המצב הזה הטריד אותי מאוד. וייצמן וצבר בקשו להתקבל אצל  המפקד.

התברר לנו שהיה זה קצין ממוצא יהודי. הקשיב לנו בנימוס, והקשיב לטענותינו בקשר להפליה, של רוסיה הסובייטית כלפינו. כאשר סיימתי לדבר, סגר את הדלת, ונתן הוראה לא להכניס אף אחד. התיישב מולנו והחל  לדבר, אלינו באידיש. הסביר לנו שבמצב הקיים, בצבא הפולני כרגע  יש, יחסית יותר מידי יהודים, בערך שלושים אחוז מהמגויסים. הגרמנים היו מודעים לכך, וניהלו  תעמולה ברדיו, ואיפה שרק אפשר, שמתארגנת אוגדה יהודית. המטרה שלהם לקומם את העם הפולני נגד הצבא הפולני כביכול. ושכרגע  ,הוא זקוק לפולנים שורשיים, ואותנו הוא ישלח בינתיים לעבודות, חיוניות  בגרוזיה, בטשרקנסק, שם מניחים  עכשיו מסילת ברזל חדשה וגם  סוללים כבישים. מאוד התאכזבנו מאד.בערב אספו קבוצה מתאימה, והובילו אותנו לתחנת רכבת, ולהמתין לרכבת שתיקח אותנו . החלטנו לא להצטרף לנסיעה הזאת, להן התיישבנו  על הדשא, במרחק  מהקבוצה. כאשר הרכבת הגיע, היתחבנו  ורצינו לראות ,מה יקרה. נשמענו קצת צעקות, אבל בסוף נסעו בלעדינו. נשמנו לרווחה, התיישבנו  על הדשא וחיכינו לרכבת לרוסטוב, אשר הגיע בערב. כרגיל עלינו עליה ברגע אחרון, כדי לא להיפגש עם משטרה הצבאית. הייתה זאת רכבת מהירה ,לבאקו-ולרוסטוב. היה מאד קשה להתקרב אליה. חיכינו , לרגע אחרון, במהירות טיפסנו על גג הקרון, ולפי ניסיון הקודם,חיבקנו חזק את הערובות. בתחנה  של רוסטוב, היית ביקורת מסמכים מאד קפדנית ,עם יחידת צבא ,שבראשה קצין .הפעם החלטתי,לא לבלף יותר, בסך הכול, פנינו לחזית, לא בורחים ממנה, מגיע לנו התחשבות מצידם. הרי אנחנו לא  פושעים.

פניתי לקצין,שיעזור לנו במציאת הקרון שלנו, שהלך לנו לאיבוד, ושאנחנו מתנדבים לצבא הפולני.  הוא הורה לנו לעמוד בצד, כי יש לו עוד, הרבה  נוסעים שלא הספיק לבדוק. הוא עצר קבוצה שלמה של חיילים , בלי ציוד ובלי נשק ,סידר אותם  בשורות ותחת משמר כבד, נתן פקודה לצעוד קדימה, ואותנו שכח. רצתי אחריו, והזכרתי לו שאמר לנו להכות בצד. אמר להצטרף לשורות. וכך הגענו למפקדה של רוסטוב ליד דון. מפקד צבאי של העיר רוסטוב, היה קצין צעיר,מאד ונאה,  ולאחר פציעה קשה בחזית. היה חמור סבר,לכל הפקודים שלו.  היה זה די אפייני,לחיילים, שנפגעו  בקרבות. פשוט ,לא יכלו לסבול ולראות. גברים צעירים ובריאים מסתובבים בעורף. הוא ישב במשרדו מאחורי מכתבה, וראיין את כול  אחד מהעצורים. בדרך כלל השיחה היית קצרה מאד. ישב  עם חיוך ממזר על פניו, ושואל כל  עציר וניפרד, מה אתה עושה פה? וכל עציר היה ממציא איזו תשובה, למשל אחד העצירים ענה לו, אני חבר סגן, ירדתי לשתות מים, והרכבת  ברחה לי.

לפלוגת עונשין, היית החלטה מיידית של הקצין. וכך לפי התור לכולם היית אותה החלטה. כאילו לא היו קיימים עונשים אחרים, רק פלוגת עונשין.  הבנתי מייד, כי בחזית נלחמים פלוגות עונשין, היות והיה ידוע לכולם ,שפלוגות אילו שולחים למשימות המסוכנות ביותר. מפלוגות העונשין ,לא  היה סיכוי לחזור בשלום, היו רק שלוש דרכים לחזור: בארגז מתים, פצוע קשה, או בעקבות מעשה גבורה מיוחד, הזוכה לאות הצטיינות וחופשה. הפחד אחז בנו,האים זה מה שמחכה לנו?

כאשר נעמדתי לפני המפקד,העור שלי היצטמרר. כאשר שמעתי את השאלה המופנית אלי, גם אתה איבדת את קרון שלך? אנחנו אזרחים פולנים ,המתנדבים לגדוד הפולני, איבדנו את רכבת שלנו ומנסים  להשיגה. הסתכל  עלינו אמר,כלאחר יד, משונה, הרים טלפון, אך לא הוריד מאיתנו את המבט החמור שלו. הוא ניסה לברר, האים באותו יום , עברה רכבת עם טירונים לצבא  הפולני.

כנרה  התשובה הייתה שלילית, כי זרק לי מבת חמור. ולמה אתה משקר לי,לא עברה  רכבת עם פולנים. אמרתי לו,שאיבדנו את הרכבת שלנו ,לפני חמישה ימים  טאשכנט, ומאז אנחנו ברדיפה אחריה,. בכל מיני רכבות, שהובילו אותנו לעיר סומה ,שבאוקראינה ,לאן שהפנו אותנו,עניתי בביטחון החלטה היית, לעצור אותנו זמנית. היה זה מקום ,שהיו בו אלפי אנשים ,אשר היו שולחים, אותם לכל מיני  יחידות. הכניסו אותנו לאולם ,גדול ,שעל  ריצפתו, שכבו או ישבו עשרות חיילים מכל החילות. ביניהם הבחנתי בכול מיני חיילים,שכנראה רק  עזבו, את בתי החולים,חלקם היו בחלוקים לבנים, אחרים עם  תחבושות, או  גבס. הייתי מופתע, שאלתי אותם ,מה פשר מעשיהם כאן,ענו לי,כי יצאו ללא רשות משטח בית החולים, כדי ללכת, להסתכל על קרוסלה בקרבת מקום, ונתפסו על ידי המשטרה הצבאית. לאחר כמה זמן,הגיע אמבולנס צבאי ולקח אותם חזרה לבית החולים. בלילה,הביאו אלינו חוקר צבאי,שבמשך שלושה ניסה להכשיל אותנו ולתפוס אותנו על שקר,אבל  כולנו,חזרנו על  אותו סיפור שקודם לכן קבענו בינינו. שלוש פעמים ביום ,היה נפתח חלון,קראו לשלושתנו בשמינו, וחלקו לנו אוכל, לאחרים לא נתנו מזון,היו שם כאלה ,שכמה ימים ,לא אכלו כלום. הם הקימו  צעקות ,כאשר ראו ,שלנו מביאים אוכל ולהם לו.הם  התרעמו, על ההפליה, הסבירו להם ,שאנחנו אזרחים זרים, וראויים ליחס מיוחד.ביום הרבעי קראו לנו החוצה,הכניסו אותנו למשרד,והפנו  אותנו לנקודת איסוף,שמשם היינו צריכים כמו כל האחרים להמתין להחלטת שלטונות הצבא. מצאנו את עצמנו,בין המון חיילים לרוב,מבתי חולים או בתי נופש, אחרי פציעות בקרבות, שחיכו, לפינוי ליחידות. בזמן שהייתנו במרכז ,היינו עדים למשפט ראווה ,שנעשה לעריק.הוא עזב עם נשק את היחידה שלו, כדי לחזור לקולחוז שלו, כדי להגן על אימו שהיית מוטרדת על ידי מרכז הקולחוז. כאשר היגיע משטרה, כדי לעצור אותו, הוא התבצר בביתו,והחל לירות לעבר המשטרה מנשקו, שהקיפה אותו. לאחר שהצליחו להשתלט עליו,עשו לו משפט צבאי,שדן אותו לעשרים שנה . התובע לא הסכים  להחלטה זאת, ודרש  עונש מוות,וזה ,זה היה מחזה ,שהיינו עדים לו. כל זה נועד להפחיד אחרים וללמד   לקח. הביאו את האסיר, הושיבו אותו בחוץ על כסא. היה זה גבר נמוך ,רזה עם ראש מגולח ועיניים מאד קטנות.

הוא הסתכל לסובבים אותו בציניות, אלפי אנשים לרוב כאלו, שנפגעו בקרבות,היו ניגשים לנאשם מקללים אותו,דוחפים אותו ויורקים עליו. בסוף הגיעו חבר השופטים  הצבאי, וכמו, שהיה ברור מראש,דנו אותו למוות. הנאשם לא היה  מופתע ,אפילו חייך. עם הזריחה למחרת,הוציאו אותו להורג בנוכחות כולם ,המחזה הזה עשה עלי רושם חזק מאד,יכולתי לא לראות,זאת, אבל חשבתי, שהיות  ואני יוצא  לחזית,כדאי שאתרגל למראה המוות,שכנראה,בעתיד אתקל בו הרבה. איתכן  שזה  היה טיפשי,אבל באותו רגע, כך חשבתי.

לאחר יומיים,קראו לנו למשרד, נתנו לנו מזון יבש לדרך ,כרטיסים עם הפניה לצבא הפולני.עזבנו את רוסטוב ועלינו לרכבת של הרקוב, ששוחררה  רק לפני כמה ימים מידי הגרמנים. העיר הרקוב, נראתה כמו אחרי רעידת אדמה, הסריח מעשן  ונבלות . הבניינים  שזכרתי מביקורי הקודמים, היו  שרופים, או גל הריסות. היה  זה מפגש הראשון  שלי עם תוצאות  המלחמה. בתוך מנת המזון שלי הייתה  מנת מרק  מרוכזת, שהיה צורך, להרתיח  במים חמים. לא היה לי שום  כלי או תנאים לעשות זאת הסתובבתי בעיר,ודפקתי על דלת של דירה ליד תחנת הרכבת וביקשתי מעקרת הבית לאפשר לי לחמם את המרק. היא פינתה לי מקום על הכיריים,כשלמטה דלקה האש,ואני חיממתי את המרק  בתוך קופסת השימורים שלי. עדיין  הייתי במדי  צבא האדום, לכן קשה היה לה לסרב. בזמן שהמרק התחמם, שוחחתי איתה על כול מיני נוסעים, כגון איך היא שרדה תחת הכיבוש  הגרמני ? האים סבלה  הרבה ? היא  ענתה לי  שלא היה נורא, אוכל היה להם מספיק.הגרמנים התייחסו אליהם בנימוס, הרשו מסחר חופשי, צריך  לציין, שהיא הייתה אוקראינית. טענתי ,שהיו  רדיפות ,כי על העמודים לעורך הרחוב הראשי, היו תלויים הרבה אזרחים .היא ענתה שהם  רק תלו והרגו יהודים, ועליהם לא חבל לה. אם הייתה יודעת שאני, יהודי, בטח לא הייתה  נותנת לי לחמם את המרק. נהייתי מדוכא מדבריה , ומיהרתי לעזוב את ביתה, עם תחושת תסכול גדולה,  כשהבנתי מה הרגישו כלפינו האוקראינים. תיארתי לעצמי מה  הרגישו היהודים תחת כיבוש הגרמני, ובתמיכת העם האוקראיני שהשנאה ליהודים הייתה  מנת חלקם. יצאתי משם כולי מצומרר. יחד עם שני חברי, פנינו לשוק המקומי, השוק היה מלא בכל טוב, וגם לחם מקמח לבן היה, ושמזמן לא ראיתי. עדיין המסחר היה, חופשי,  שעריות מכיבוש הגרמני. פגשתי  שם  שכנה  ממפעל הלבנים, אמה של, צילה שפולנסקי, שחזרה לחרקוב. היא ניסתה למכור לחם ,מהקצבה. היא סיפרה לי, שארנה בתי, כנראה לא תחזיק מעמד, וכי בתנאים האלה קשה מאד לתינוק מורעב, לשרוד. הידיעה הזאת מאד העציבה אותי, אך הייתי חסר אונים, ולא יכולתי לעזור.

בלילה עלינו על רכבת, הפונה לעיר סומה ,ששם נמצא הגדוד – הראשון  של הכוחות המזוינים של הצבא הפולני. ושאליו הייתה  לנו  הפניה. הגדוד היה מכשיר את הטירונים לשירות הצבאי הפעיל, ולאחר מכן מחלק אותם ליחידות. כאשר הגענו לגדוד. הגדוד היה בשלב מעבר לעיר זאמושץ, שרק לא מזמן שוחררה. גם אנחנו  הצטרפנו לכולם ,ועברנו לשם. בדרך עברנו דרך קייב. עיר הבירה של  אוקראינה, עצירה בקייב נמשכה יום  שלם, כך שהלכנו לראות מה קרה לעיר, ולרחובה הראשי, לאחר השחרור מהכיבוש,ולאחר עזיבת הכוחות הגרמנים הנסוגים. ברגע מסוים ,נאלמתי דום, ראיתי חיילים במדים גרמניים, מסתובבים  ברחוב, לא יכולתי להבין ,איך נותנים לשבויי מלחמה, להסתובב חופשי ובלי ליווי משטרתי. הם הסתובבו,והתמקחו, והתרשמו , כמונו מין העיר.זרקתי מבטים בכיוונם, עד שאחד מהם פנה אלי ושאל,אדוני,אתה לא יהודי במקרה?שאל בגרמנית.עניתי לו ,שאני במקרה יהודי,אבל מה עושים כאן גרמנים, שאלתי בחזרה. הוא אמר לי ,שהם יהודים מהונגריה, אשר התגייסו לארמיה של רב אלוף טודט. לא יכולתי להבין,מה פתאום,יהודים במדים של צבא הגרמני,ומזה הרב,על אלוף טודט, לא שמעתי, וכל זה נראה לי מאד מוזר. לא שמעתי שגרמנים,היו מגייסים יהודים לשורותיהם, את היהודים היו הורגים. בהונגריה היו סידורים, אחרים ,אדמירל הרטי, לא נתן לפגוע ביהודים, ואפשר להם להתגייס לצבא של טודט.הם לא קיבלו נשק ביד, אבל עבדו  בכל מיני עבודות חיוניות התורמות למאמץ המלחמתי. כמו עבודה בביצורים וכדומה.  בהזדמנות הראשונה, הם נכנעו והלכו לשבי,ועכשיו הם בצד הרוסי.אפשרו לנו להסתובב בלי שמירה,היות ושלטונות ברית המועצות,מבינים ,שאנו לא אויבים. אחר הצהריים עם רכבת ,הגענו לזיטמיז. ברציף  הסתובבו חיילים  במדים גרמניים, ושאלו  אם אני רוצה להתגייס לצבא הפולני? עניתי לו שזו המטרה שלי. הוא אמר לי, לעמוד בשורה ,שגדלה עם כל רכבת  שהגיעה. מרגע זה הייתי חייל של הצבא הפולני. בערב ,בערב צעדנו עשרים וארבע קילומטר לכפר הסמוך, בשם סטריזבקה. בדרך לכפר משני צדי הכביש,היה יער,שבתוכו היו מסתתרים קבוצות של לוחמים,אשר שיתפו, פעולה עם הגרמנים, לכן השוטרים אשר ליוו אתנו, היו כל כמה דקות יורים  צרורות ,ומנשק האוטומטי  שלהם, כדי להפחיד את הבנדיטים. בזריחה, הגענו למחנה של גדוד הראשון. הגדוד הראשון, התמקם בתוך יער. נשכבנו  כולנו על  הדשא, בין העצים. לפנות בוקר הייתה ,השקמה ומייד ,אלתרו  התעמלות בוקר.לאחר מכן קיבלנו ארוחת בוקר ממטבח שדה. הקבוצות שלנו ,עדיין היו בבלגן, כך שבינתיים, היה לנו הרבה זמן חופשי. פגשתי הרבה טירונים מכל מיני מקומות,אשר שוחררו מידי הגרמנים ,היו ביניהם, פולנים, אוקראינים,אשר לפני המלחמה גרו באזורים השיכים לפולין. אחד מהם ,כנראה,זיהה אותי כיהודי, ובסוף שאל אותי בחוסר ביטחון, אדוני,אתה מתכון לחזור לפולין? עניתי לו , שבוודאי, הרי אני אזרח פולני ,שם נולדתי, הוא אמר לי ,שאני הולך להסתכן לחינם, אין שם אף אחד משלנו, אם בקול רועד,שאלתי,אותו,מה זאת אומרת אין אף אחד,איפה הם נעלמו?אדוני לא יודע , היטלר ,חיסל את כולם.אף אחד לא נשאר. מה זאת אומרת חיסל כולם, איך אפשר לרצוח אזרחים ,תמימים, בלתי מזוינים, ללא עונש, זה פשוט לא ניכנס לי לראש. אני רואה ,שאין לך מושג, לאיזה מצב נקלעו,קרובים, וידידים  שלכם. חיסלו את כל היהודים, בלי  יוצא מין  הכלל. הייתה זו ידיעה,שבשום, אופן לא יכלה להיקלט לי בראש.הייתי המום,הרגשתי,שהמוח שלי מתפוצץ,אנחנו לא ידענו ,כלום, אי אפשר היה לעכל את זה,קשה היה להאמין,פשוט בלתי נתפס. איתכן ,שהשלטונות ידעו,אבל  האזרחים, לא ידעו? מה  קורה בשטחים תחת כיבוש הנאצי,לא שמענו על מחנות מוות, שאלתי גם אנשים אחרים ,אשר הגיעו משטחים הכבושים, וגם הם חזרו על אותם,הסיפורים. נתקפתי זעם בלתי נשלט. רציתי רק לנקום, ולא הצטערתי לרגע שהתגייסתי, ורק  רציתי כמה שיותר מהר לצאת לחזית, ולהילחם  בשרות פעיל. חיכיתי להעברה ליחידות, אשר התקדמו במהירות יחד עם צבא האדום לשחרור יותר ויותר שטחים. למחרת התקיים רישום של כל הטירונים החדשים על ידי. קצינים שישבו באוהל. נוצר מחסור בקצונה ,להן החליטו ,שכל אלה , אשר יש להם השכלה  מינימאלית או מספיק אינטליגנטים, לאייש בהם  תפקידי קצינים. היו ביניהם כמה קצינים ללא דרגות ממוצא

יהודי. כאשר הגיעו לשיחה איתי ,הציעו לי תפקיד של קצין חינוך-פוליטי. התנגדתי בתוקף,חשבתי שמאד לא רצוי, שיהודי יהיה פוליטרוק,בפרט  קצין חינוך פוליטי, זו הייתה  דעתי. הודיעו לי, שאם כך ישלחו אותי לקורס קצינים. לא כל כך נראה לי, אף פעם לא חלמתי על קריירה צבאית, אבל זאת הייתה מלחמה, בין כה וכה, צריך ללכת ולהלחם, מה זה משנה, באיזו דרגה או תפקיד. אך בינתיים זו הייתה רק הצעה. בצהריים קראו לי ולעוד כמה מתנדבים לשטח אחר ביער, שם ישב קצין בדרגת סרן, לבוש מדים וכובע של קצין פולני מלפני המלחמה. לפי הפולנית שלו  הבנתי שהוא ממוצא פולני ,אשר חי ברוסיה. הוא שאל אותי לשמי,להשכלה שלי, עניתי לו, והוא הודיע לי בהחלטיות,שאני הולך לקורס קצינים. ביקשתי ממנו ,שישחרר אותי מעול זה, הוא לא יכול היה להבין, שאני מוכן לוותר על כבוד להיות קצין בצבא פולני. עניתי לו, שאף אחד מקרובי המשפחה שלי,לא שירתו בצבא, ולא היה לו סיכוי להגיעה לדרגת קצין, כך שאינני רוצה לשבור את המסורת. אז מה אתה חושב ,ענה לי הקצין, אתה ,שיש לך השכלה בינונית, תהיה טוראי, וחצי אנלפבטים  יהיו קצינים. לאנשים  כמוך אנחנו זקוקים. לחץ לי חזק ובחמימות את היד, איחל לי הצלחה ואמר,והוא  מאמין ,שאהיה קצין  מוצלח. קצר ולעניין. עוד באותו יום, קיבלתי מדים חדשים, ויחד עם אחרים המיועדים לקורס קצינים, התמקמנו בנפרד.נפרדתי משני חברי שנשלחו ליחידות הפונות מערבה לפולין. למחרת נסענו לקייב.משם לאחר המתנה של כמה שעות, עלינו על רכבת למוסקבה. ממוסקבה,לקחנו רכבת,ששוב לאחר המתנה,הסיעה אותנו לריאזן. היה זה יום  של חייל האוויר. על הרציף הסתובבו, הרבה אנשי חייל האוויר, וגם טייסים. ניגשו  אלי שני טייסים, שניהם בדרגת רב סרן,אחד מהם עם כוכב זהב, היה מוכר כגיבור ברית המועצות. מתוכן השיחה, שהתפתחה בינינו,אחד מהם ציין ,שרק אתמול טס מעל ווארשה, שניהם היו מאד נחמדים, וקצת שתויים,בגלל החג. הציעו לי טיול לכיוון הכיכר האדומה, הצטרפתי ברצון. בכיכר האדומה,מצאנו המון גדול, כמו כן מלא משטרה וגם כוחות נ.ק.ו.ד.,אשר ניסו למתן, את לחץ האנשים לכיוון הקרמלין. הטייס עם הכוכב הזהב, רצה לדעת ,מה פשר הצפיפות,וקיבל הסבר שאדון סטאלין אמור לצאת ולהשתתף  בנאום לאומה. באותה תקופה סטאלין , היה קדוש,בשביל כולם. וכולם ובאו לראות אותו. נעמדנו עם כולם, לאחר כמה שעות ,באמת יצא סטאלין,בליווי כל הפמליה שלו, שם את פעמיו  לכיוון המאוזוליאום של לנין. ואחריו כל הפמליה. אנחנו עמדנו מצדה השני של הכיכר, כך שלא ראינו את סטאלין בבירור, לא נתנו לאנשים להתקרב יותר מידי. סטאלין, בסיכומו של דבר,היה פחדן גדול. הוא חי בפחד מתמיד מהתנכלות בחייו, רק התעמולה ציירה באור של אבא אהוב על אומה  וגיבור גדול. חזרנו לתחנת הרכבת, הטייסים, נפרדו ממני והמשיכו להסתובב ברציף ,ולחפש הרפתקאות חדשות. לאחר זמן מה,שמעתי רעש וצעקות מכיוון הרציף ראיתי את גיבור שלי עם כוכב הזהב,נלחם עם חיילי המשמר,אשר רצו לקחת אותו למפקדה צבאית, מתברר שהוא הסתבך באיזושהי קטטה וניסו לרסן אותו,לזה. הוא התנגד וחברו ניסה להסביר למפקד המשמר, שכך לא מתנהגים לגיבור לאומי, שמגיע לו התחשבות, ענה לו המפקד, כי עצר כבר רבים כאילו, שם את הכוכב במגירה, ובבקר שהוא  שיתפקח, יחזיר לו את הכוכב וישחרר אותו . הוא גם ציין ,שכוכב הזהב ,אינו נותן זכות, להפרחוק סדר ציבורי. בערב יצאנו עם רכבת לריאזן , שם היה בית הספר הראשון לקציני חייל  הרגלי,אשר היה ממוקם  בבנין של בית הספר "פולמיות"  שנמסר לידי הצבא  הפולני.הוועדה למינויים, הציבה אותי למחלקה  ה-7 של מכונות ירייה אוטומטים של  פלוגה- 3 בפיקודו של סרן זאפורוב. כל המחלקה שלנו מנתה  כמאה עשרים חיילים , התמקמנו  באולם גדול,עם מיטות קומתיים. אני לקחתי מיטה עליונה, מתחתי שכב יאנוש סובלסקי ממוצא יהודי,שאיישתו עם תינוק ,נשארה בדזאמבול. כמו משפחתי, שגם לי לא היה מהם הרבה ידיעות. למחרת ועדת הקבלה יחד עם ועדה רפואית,הקשיבה לכל  הבעיות שלנו וטענות, הבטיחו לטפל בהן ולעזור, אבל כלום לא קרה. כל השיחה ,הייתה רק חלק מהתהליך, הייתה מלחמה עקובה  מדם, וכל מאמץ היה מופנה למאבק   נגד צבא הגרמני. למטרה זו הגענו, ונלמד כל מה שצריך ,כדי  להשיג  זאת. מרגע  זה,למדנו ועשינו הכול ,כדי לחיות חלק מקצונה החדשה ,שהייתה כל כך נחוצה. למדנו בקצב מסחרר,היינו צריכים ללמוד בכמה חודשים ,חומר ,שבזמן שלום  למדו שלוש שנים. למדנו הרבה חומר תאורתי  בתחום ,טופוגרפיה, הכרת כל מיני סוגי נשק, קשר,תותחנים, אווירונאוטיקה,כימיה  צבאית,  והרבה הרבה חינוך פוליטי. היה גם הרבה  לימוד מעשי כמו מטווח ירי  מכל מיני סוגי כלי נשק,בעיקר , תותחים מטווחים  שונים. כמו כן הרבה ,מסעות של עשרים  קילומטר עם ציוד מלא, מסלול  מכשולים, ריצה חמישה קילומטר עם ציוד מלא,והרבה דברים נוספים  בתחום  האימונים. בזמן שהיתי בקורס,הייתי אחראי להוציא  עיתון של בית הספר, פעם  בחודש. וסדר היום שלנו היה בשעה שש בבקר ,התעמלות באוויר הצח, בשש ועשרים  דקות -ארוחת הבקר, בשש וארבעים הכנות לפעילות שדה,בשעה שבע -צעידה לשדה,מטווח,תרגילי משמעת,ריצה,מסלול  מכשולים, וכדומה. בשעה שתיים עשרה -חזרה משדה, והכנה לצהריים.בשתיים עשרה וחצי-צהריים,בשעה שלוש עשרה הפסקה קצרה. בשעה שתיים-לימודים תאורתים. בשבע בערב -ארוחת  ערב, שבע וחצי גמר פעילות-מקלחת. בשמונה בערב-זמן חופשי-שיחות ,קולנוע, תיאטרון חובבים, ועוד עיסוקים מהנים ותרבותיים ,בעשר בלילה-מסדר ערב. בבוקר בין התעמלות לארוחת הבקר,הייתה מתקיימת תפילה כללית. לאחר התפילה, הייתה שירה בקול, ולאחר מכן ההמנון הפולני. זה  הזכירלי מקרה, שעוד כשהייתי תלמיד בבית הספר העממי בוולומין. היה לנו מורה לציור ולזמרה, שהיה ידוע ברגשותיו  הנציונאליים ,וכמו כן אנטישמי גדול. יום אחד שרנו לעצמנו את ההמנון של  מריה קונופניצקה, בהפסקה באולם,המורה שהזכרתי נכנס עם פרצוף כועס, הפסיק לנו את השירה, בציינו, כי לנו היהודים אין זכות לשיר את  ההמנון, היות  ואנו לא פולנים. ניסיתי לתאר  לעצמי, מה היה אומר המורה הזה עכשיו, איך אנו היהודים שרים את ההמנון עם כולם. שלטונות  בית הספר כללו את התפילות ושירי דת כחובה, היות  והיו מודעים  ,כי רוב המתגייסים ,באו ממשפחות פועלים, או כפריים, שהיו ידועים, לרוב כקטולים דתיים, ורצו להראות שמכבדים זאת. תזונה  בבית הספר הייתה ברמה  9,שזו, הרמה הגבוהה ביותר. היינו קיבלנו תשע מאות גרם  לחם,שלוש פעמים ביום מרק סמיך, עשוי משימורי חזיר אמריקאים, 50 גרם  חמאה, 80 גרם סוכר, בשר או דגים, האוכל היה מאד מזין ובשפע, לכולם היה מספיק,רק אני כל הזמן הרגשתי רעב. תכנון של היום, היה תיאורטית ,מעולה ,אבל למעשה זה לא עבד.מספיק  שהיה שיבוש הכי קטן,כולם סבלו מקדרים,העונש היה קבוצתי,וטרטרו אותנו עד שהצלחנו לעמוד במשימה  לשביעות  רצונם של הקצינים. הקדרים באו על חשבון הארוחות או הזמן החופשי  שלנו. אחרי  ארוחת הבוקר,היינו אמורים בזמן מוקצב להתלבש,לקחת  איתנו את הנשק שלנו, ובצעידה לצאת  לשדה. אני הייתי אמור סחבתי את  הבסיס של מכונת הירייה- בשם מקסים ,ששקל שלשים ושלושה קילוגרם ,חלקים אחרים מאותו תותך,סחבו חברי  לכיתה. חלק שקראו לו גוף ,ששקל שש עשרה קילוגרם ,החזיק סובלסקי,וחלק אחרון,שזו המטרה, החזיק חבר אחר.כל הצעידות היו מלוות בשירה בקול רם ,ואני כמו בפעמים אחרות ,הייתי צריך להוביל בשירה. בדרך  כלל, הדרך  לשדה האימונים, הייתה עוברת ליד מבנים ,שהיו מוקפים בגדר מחוטי טייל, כולנו שמנו לב  שמסתובבים  שם אנשים במדים ,שנראו לנו כמו בצבא האנגלי.לא הבננו  מה פשר הדבר, הצלחנו גם לשמוע  שהם מדברים בפולנית,התברר שאלו הם חברי  א.ק. שפינו אותם מפולין והושיבו במחנה. לא היה לי אז מושג,איזה מין ארגון זה ,אבל  מאוחר יותר ,קיבלתי  הסבר.יום אחד, ראיתי את סגן משנה סמולק,הוא היה מאד מודאג, החזיק בידיו חבילת ניירות,ניגשתי אליו ושאלתי, מה מדאיג אותו? החזיר לי מבט ידידותי,היינו מאד מיודדים, עם הרבה אמון הדדי. הוא הסביר לי, שקיבל הוראה לנאום בקשר ללוחמה של  ארגונים  מחתרתיים, נגד כיבוש הגרמני בשטח פולין, ולהזכיר את הארמיה העממית, ולא להזכיר את ארמיה מדינית (א.ק.) איך אני יכול כך לשקר. לא הבנתי,מה הבעיה מה ההבדל? הסתכל אלי מופתע,הסביר לי ,כי א.ק, זה רוב העם, לאומת זה א.ע. שהוא ארגון ממש  קטן, והוא אמור בכלל לא להזכיר את א.ק. אינני יודע איך לצאת מהמצב. מפקד של המחלקה ה-7 שלי, היה  סגן מיריונקוב ,הוא לבש מדים  של צבא  האדום,וגם דרגות  של רב סרן, הוא היה אדם סימפטי מאוד ואדיב, היה זה גבר צעיר ,מאד

נאה ונעים הליכות לכולם. התיידדנו מאד, לא פעם בגמר כל הפעילויות , היה מזמין אותי למשרדו, והיינו מנהלים שיחות ארוכות ומעניינות התוצאה מהקשר הזה בינינו, היה מעכב אותי אצלו ועל ידי כך,חסך ממני ,עשיית ניקיון, וכדומה, כך שבכל זמן שהותי  בקורס,שטפתי ריצפה רק פעם אחת. את מריונקוב, ענינו מאד החיים שלנו בפולין מלפני המלחמה,הוא אף פעם לא עזב את גבולות ברית המועצות.כל הידיעות ,שהיו לו על ארצות אחרות,זה היה מעיתונות  מקומית, רדיו, או מה שסיפרו אנשי הפלוגה, וכידוע לנו ,המידע היה מאד חלקי ומגמתי ,מלא תעמולה  עוינת.

יתכן שהשליטה  שלי ברוסית רהוטה, תרמה לידידות זאת. בית הספר לקצינים,היה מוציא עיתון, תחת פיקוח פוליטרוקים. התקרב  יום של מהפכת אוקטובר, והיה צורך להוציא גיליון, יותר חגיגי. המשימה הוטלה עלי,הייתי צריך לכתוב מאמר בנושא המהפכה, כתבתי במאמר ששלטון , בתקופת הצאר ברוסיה, היו לו שאיפות תוקפניות, הנוגדות אינטרסים של העם. ורצון  בקרב הפיקוד הפוליטי .  מייד קראו לי לבירור.תקפו אותי, איך יכולתי לקרוא לרוסיה ,מדינה אימפריאליסטית?  עניתי להם בביטחון, כי התכונתי למשטר הקודם, וזו  האמת.אמרו לי שעשיתי  שגיאה גסה, היות ורוסיה אף פעם לא הייתה ,תוקפנית,ניסו לשכנע אותי. ניסיתי להתווכח איתם,שהם לא מכירים את ההיסטוריה,שכול העולם ,יודע  את זה, ושהתכונתי לתקופה לפני המהפכה. הם ענו לי ,שזה לא  יהיה מובן לצוערים, והם לא ישימו לב להערה שזה מדובר על תקופה אחרת. אמרו לי,שחומר האנושי שנמצא כאן ,הוא לא  מספיק אינטליגנטי,ושאני  חייב לתקן את המשפט ליותר מובן, וחד משמעי.  לא הייתה לי ברירה והייתי חייב לשנות את המאמר. אומנם החברים של המפקדה הפוליטית ,הסכימו איתי, אבל המצב דורש הסבר אחר לטובת כולם. הבנתי מייד, שאם הייתי מתעקש על עמדותיי, העניין היה מחריף,והייתי מגיעה בסוף לכלא,כמו רבים אחרים על פחות מזה. כאן נזכרתי בבדיחה ,שהסתובבה אז בברית המועצות. בכלא יושבים שני אסירים, זה שיושב יותר זמן,שואל את החדש ,שרק הגיע ,כמה קיבלת? שמונה  שנים ,ענה לו,על מה קיבלת,שאל הראשון? על כלום,ענה,לא נכון ,אמר הראשון,על כלום מקבלים עשר שנים. על אף העיסוקים הרבים ,הייתי צריך להתרכז על לימודים מעשיים ותאורטים ,היות ורציתי להיות קצין קרבי ולא  פוליטי. לא הייתי מוכן להיות שותף לכל השקרים, והתעמולה השקרית, אהבתי להיות עצמאי בהשקפותיי וכנה עם עצמי. ואחרים  הסתתרו ,זה כמו לשים  ראש בחול, מה שבעתיד לא כל כך השתלם לי. הכרתי מנטליות של העם הפולני, לרוב היו אנטי   קומוניסטים, ובמיוחד אנטי סובייטים ,במיוחד לאחר מאה  וחמישים  שנות כיבוש רוסי. היו קבוצות קטנות מאד בין פולנים, שהיו מזוהים עם קומוניסטים, לאומתם יהודים היו הרבה יותר, בגלל שלרוב חיו בעוני, וראו בשינוי משטר ,כהזדמנות לשינויו שיפור במצבם. אפשר היה להבין את זה, כל כך הרבה שנות אפליה ודיכוי, דחפו את היהודים לתפוס עמדה, והקומוניזם,היה להם הפתרון ליצירת שינוי זה. אני נמניתי עם  הקבוצה הזו, אבל לא הייתי איש פוליטי,העדפתי להשיג את המתרות בקרב  עם נשק ביד, רציתי להוכיח את הפטריוטיות שלי לפולין, אך לצערי לא כך היה. בסיפורי אני רוצה  לשמור על הסדר הכרונולוגי. פעילות האינטנסיבית בבית הספר לקצינים, התישה אותנו מאד,חלומנו היה ליפול במיטה ולישון, אבל זה היה  בגדר חלום. הקור העז הציק לנו מאד. היינו ישנים באולם גדול ולא מחומם, על גופינו לבנים קיציים, וגם  מדים מעיל דק ולא מחמם. החלטנו לישון שניים במיטה, כדי להתחמם, וכך נוכל להתכסות עם שני שמיכות. בלילה קצין תורן שם לב לכך , והקים  אותנו בצעקות אדירות, מזה אתם הומואים? קר לכם הוא צעק בקול ובצרחות? מה אתם חושבים שיהיה לכם בחזית? ירוצו אחריהם עם שמיכות? אתם צריכים להתחסן. חוץ ממפקדים קצינים, היו לנו מפקדים ,שהיו בדרגות יותר נמוכות,והיו  ביניהם ,ממש סדיסטים שאהבו להתעלל בנו בכל הזדמנות. אחד מהם ,שם עין עלי וחפש הזדמנות, כדי להכניס לי. ערב אחד, אמרו לנו ,להתקלח, ולהתגלח,לשים מדים עם  צווארון לבן, הלכנו  לתיאטרון חובבים, הנמצא בבית הספר לקצינים. מפקד המחלקה הקציב לזה חמש דקות ,למלא את המשימה. לא הבנתי מאיפה, לוקחים את הבד הלבן לצווארון,כמו כן איך משיגים חוט ומחט. שאלתי אותו,מאיפה, אני אשיג חוט ומחט, הסתכל אלי בחיוך שטני ומלגלג, וראה בזה הזדמנות להתעללות. לאן נעלמה לך המחט  שנתתי לך, ענה לי בלעג. עניתי לו לפי הנוהלים המפקד,אף פעם, לא נתת לי חוט ומחט, פנה לכולם, למי אין חוט ומחט, לבוא אלי, פקד. לאחר שבאו אליו, כמה כאלו, העמיד אותנו בשתי שורות, ודרך הפרוזדור הוציא אותנו החוצה. פקד עלינו לרוץ עד לגדר, ולעשות שכיבת שמיכה, לקום, ועוד פעם שכיבות, הוא אמר לנו, אתם תחפשו את החוט והמחט שקיבלתם ממני, ואתם תחזרו לאולם רק עד כשתמצאו אותם. השאיר אותנו בגופיות דקות, בטמפרטורה של מינו '40 מעלות בחוץ ,ניכנס לבנין וסגר את הדלת. עמדנו,קפואים מקו, פחדנו לחזור לאולם, כדי לא להסתכן במעשים מטורפים נוספים. זה נמשך כמה דקות. אני בסוף החלטתי לחזור לאולם, מה שיהיה ,יהיה. כאשר חזרנו לאולם,הוא אפילו לא שם לב,כאילו שכח מהמקרה. חברים  נתנו לי חתיכת  בד פישטתן ,שקרעו מסדין, נתנו לי,חוט ומחט, וכך תפרתי לי צווארון לבן.  ההצגה הייתה מוקדשת לחיי הצבא, שירים פטריוטים, כמה בדיחות ועוד, לפחות היינו רחוק מהמפקד הסדיסטי וההתעללויות שלו. רציתי להתלונן עליו, אבל חברים,המליצו לי לעבור לסדר היום , כי זה עלול להוביל למעשי נקמה מצדו, המפקדים לא אוהבים ,שמתלוננים עליהם. כל הזמן היה לנו בעיות בשמירת הציוד שלנו, כל הזמן היה משהו נעלם. היו לנו,כובעים מפרווה,דומה לכובעים שלבשו חיילי הצבא האדום, בהבדל אחד, שלהם מקדימה היה ,כוכב אדום, ולנו נשר. כובעים אלו היו, מתרה לסחיבה. מפקד המחלקה היה אחראי, על כל הציוד, מדים וכו',  לכן  אם משהו נגנב, או אבד,דרש מייד להשיג אחר. איך עושים זאת, תשיג מאיפה שאתה רוצה ותגיד,

שמצאת. הכריחו אותנו למעשים לא מקובלים, כמו לגנוב למשל. המצב היה כזה,שאף אחד ,לא העיז לעבור בפרוזדור בלי יד על הראש ,כדי שלא יגנבו לו את הכובע. היו נעלמים גם דברים אחרים, כמו חלקי נשק, שהיה מאוחסן על קולבים, בדרך כלל, עשו זאת, מפקדי מחלקות אחרות, שבחשכת לילה, היו משלימים ציוד, שהיה להם חסר. זה הביא למצב, שגם אנחנו ,עשינו את אותו הדבר לאחרים. בערב אחד, בזמן איזושהי פעילות, תקפו אותי כעבי בטן חזקים. מפקד המחלקה לא האמין לי,חשב שאני מנסה  להתחמק מפעילות.לא הייתה לו ברירה ולקח אותי למרפאה, בדקו אותי שני  רופאים,אחד מהם היה רוסי,והשני פולני, שניהם החליטו, שיש לי, דלקת חריפה  של התוספתן. הגיע רופא  שלישי, דר פיגין  והחליט, שאני מתחזה . ובכל זאת, הפנו אותי לבית חולים צבאי רוסי. בבית חולים ,חזרו על אותה הבחנה, וקיבלו אותי שתי אחיות נחמדות ,שלקחו אותי לטיפולן. עם חיוך החלו לגלח אותי. אחר כך בדקו אם יש לי כנים, לא מצאו כלום ,ועברו לחולה הבא. היה זה בחור,צעיר בן שמונה עשרה ,כאשר גילחו אותו במקומות הרגישים, הבחור התרגש, וראו זאת, זה גרם לאחיות לפרוץ בצחוק. הייתי עד, לעוד כמה מחזות כאילו עם  אנשים, צעירים, אבל אילו דברים ,שגרמו לנו קצת לצחוק.  קיבלתי לבנים של בית החולים, מיטה עם מצעים נקיים, באולם עם עוד שלושה חולים אחרים.  נשכבתי  במיטה, ללא פקודה ומייד נרדמתי. בערב לאחר הארוחה שאכלתי ללא פקודות, ובלי למהר בטרטורים, זימנו אותי לחדר רופאים. מאחרי השולחן ישבה רופאה ,אשר שאלה אותי כל מיני שאלות, מילאה  טופס שהיה מונח לפניה. שאלה ,לשמי,שנת לידה,מקום לידה,שמם של  ההורים,מקום לידה,ואילו מחלות עברתי בילדותי? עניתי בהתאם. שאלה נוספת שאלה, האים חליתי בשחפת? עניתי  שלא, התשובות לא סיפקו אותה ,ואז המשיכה  לשאול ,האים היו מקרים של שחפת במשפחה?  עניתי כי לא ידוע לי כך שהיו.  עוד פעם שאלה ,אם אני בטוח?  עניתי בביטחון שלא ,שאם כן היו, הייתי יודע.היא שחררה  אותי, וחזרתי לחדר, אבל השאלות שלה בקשר לשחפת, הטרידו  אותי.אולי בבדיקות  הבחינו  במשהו.הייתי מאד לא שקט, עד ששאלתי,את אחת האחיות, והיא הרגיע  אותי,ואמרה לי שאלה שאלות שגרתיות,שנמצאות בתוך הטופס, ואין מה לדאוג, רק אז נרגעתי. למחרת היה ביקור

רופאים בליווי הרבה רופאים ואחיות. בראש הקבוצה היה כירורג ראשי  בדרגת אלוף. בבדיקה מדוקדקת לחץ על כל מיני מקומות על הבטן, שבינתיים הבטן שלי הפסיקה לכאוב. אמר לי להישאר בינתיים  בשקט, והמשיך  לעבר חולים אחרים. נשארתי בהשגחה שישה ימים,שנהניתי ממיטה נקייה,שקט, אוכל טוב, העיקר אווירה נעימה בחברת אחיות נחמדות.לחזור למחלקה עם מפקד סדיסט עם שיטות מלפני המלחמה,היה מצמרר אותי. אך במוקדם או במאוחר יגיע. ביום השביעי, הרופא הורה להכין אותי לניתוח לחסרת התוספתן,היית הנחיה מהרופאים לתת לי לאכול רק מרק דליל. התסריט  הזה לא כל כך מצא חן בעיני, היות וניתוח יעכב אותי יותר זמן בבית החולים, בזמן הקרוב היו צריכים להתקיים מבחנים לקבלת דרגת קצונה. בגלל אי נוכחות שלי בשלב זה, יכולות  להשתבש לי כל התוכניות, וכל המאמצים שלי, היו לריק .ביקשתי מהרופא שידחה  את הניתוח לאחר טקס קבלת הדרגות, ושכרגע אני מרגיש די טוב ואני מסוגל לחזור לקורס. והוא נענה בחיוב לבקשתי, ובקש להבטיח לו,שלאחר הטקס, אתייצב בבית החולים. הבטחתי כמובן, קיבלתי מכתב שחרור וחזרתי לסיים את הקורס. עד היום אינני מבין ,מה הייתה הסיבה לכאבי הבטן שלי ,כי הם יותר לא חזרו, אולי  סתם קלקול  קיבה. לפחות נהניתי ממנוחה שמזמן לא היית לי. בדרך לבית הספר לקצינים, טיילתי לי ברחובות ריאזן נהנה מהרגשת החופש, לפני כניסתי בחזרה מאחרי הגדרות של בית הספר לקצינים. מהר מאד חזרתי לפעילות מאד אינטנסיבית, כדי להיות מוכנים, לפקד על חיילים בשדה הקרב. לילה אחד, הופעלה אזעקה, כדי לבדוק את רמת המוכנות שלנו,לפעול בתנאי לחץ ושל הפתעה מצד האויב, ולהגן על עצמנו. היינו  חייבים ,תוך שלוש דקות, להתלבש,לקחת נשק ולהיות במגרש אימונים. המגרש  היה מלא בקצינים, עם שעונים שלופים, וסטופרים,בודקים את התוצאות. חשבתי ,שכמו בכל פעם אחרי מסדר פתע כזה, נחזור למיטות, ולא שמתי חותלות לכיסוי כפות לרגליים, נעלתי את הנעליים על רגליים ערומות. כדי לחסוך זמן, הפעם קיבלנו פקודה לצאת לצעידה של חמש עשרה קילומטר. הקור העז היה מקפיא, רגלי סבלו מיבלות איומות, ומשפשופי הנעליים לרגלי החשופות. בקושי חזרתי למגורים, למחרת חבשו לי את הפצעים, במרפאה מקומית. מאז למדתי לקח, לא להסתכן יותר,ולנעול את הנעליים כמו שצריך עם חותלות לפניכן. נבחרתי לנסוע  בענייני בית  הספר לקצינים, ביחד עם מפקד  יחידה  בלוחמה כימית, כדי להביא חומרים כימיים,ללימוד  ולתרגול בלוחמה הכימית, אותי בחרו בגלל ,שהיו לי קרובים במוסקבה, ואפשרות לינה שם. לפני שיצאתי לדרך,זימן אותי אליו,אחד ממפקדי הפלוגה, וביקש ממני לקנות לאשתו מגפיים  עם פרווה, ונתן  לי סכום של 2300 רובל, שזה המחיר שלהם. והזהיר אותי להחביא אותם טוב, כי במוסקבה יש הרבה גנבים  וצריכים מאד להישמר. עניתי לו, שאותי לא יצליחו לסדר. שמתי את הכסף בכיס אחורי של המכנסיים, סגרתי עם  בסיכת ביטחון, שמו לי דרגות של ממק, שזה היה אמור, לעזור לי בהשגת המגפיים. נסענו למוסקבה עם משאית,התיישבתי למעלה, בזמן שמפקד יחידת הלוחמה הכימית התיישב בקבינה. ליד נהג רוסי תושב מוסקבה. כאשר הגענו לפרברי העיר, עברנו ליד ביתו של הנהג שלנו, הוא רצה להיכנס ולשתות תה. נכנסנו דרך שער ,שמוביל לחצר הפנימית. כאשר יצאנו חזרה מהשער, היה כבר חשוך, והנהג שם לב, שחסר כיסוי עור ששימש לכיסוי למנוע, נגד הכפור. הוא התחיל לרוץ לכל הכיוונים, אבל לא היה זכר לאף אחד. לא יכולנו להאמין, איך הצליחו לעשות זאת. הגנבים של מוסקבה, היו ידועים מזריזותם. בערב הלכתי לדודה פאניה שמאד שמחה  מהביקור שלי. נתתי לה  שומן חזיר, סוכר ועוד  מצרכים, שקיבלתי לדרך. כמובן זה שימח אותה מאד. דודי סשה ,לא היה  בבית,העבירו אותו עם כל העובדים לאורל. לנתי אצל דודה, ולמחרת  בבקר הלכתי בית מסחר גדול, כדי לקנות את המגפיים. כאשר הגעתי לחנות אך עדיין היית סגורה. ליד הכיכר לפני החנות, כבר הצטופפו  שורות של אנשים בתורים נפרדים. התורים מחולקים לפי כללים הבאים,תור ראשון בבעלי דרגות אלוף  ורב אלוף, תור שני מסרן עד סגני אלופים, ולידם כל הקצינים בדרגות נמוכות ,לבסוף אזרחים. נעמדתי בתור עם ממלאי מקום  קצינים (ממק), פתאום ניגש אלי סרן והאיר לי, שאני לא עומד בתור הנכון, הסביר לי, כי היות  ואני קצין פולני, אני צריך לעמוד עם קצינים רוסיים מסרן  עד רב סרן. הוא טעה, כי כנראה לא התמצא בדרגות  של הצבא הפולני. כל זה לא שינה, היות ועד שהגיעה תורי,כ ל האלופים ורבי אלופים ,קנו את כל הנעליים. בדרך חזרה לבית הדודה, ניסיתי לעלות לרכבת חשמלית, אך לא היה סיכוי, היו כל כך הרבה אנשים, שאיבדתי כל  תקווה שאצליח לעלות, פתאום הרגשתי,שהמון אנשים, העלה אותי לתוך הקרון.כשהייתי כבר בפנים ,שמעתי צעקה של אחד הנוסעים, שגנבו לו ארנק עם כסף. מודאג,בדקתי מייד את הכיס האחורי של המכנסיים שלי, וגיליתי לתדהמתי שהכסף נעלם.  גם סיכת הביטחון נעלמה. כנראה החוורתי, כי אישה שישבה לידי, שאלה אם אני מרגיש טוב. הרגשתי כמובן רע מאד. חשבתי על מצבי, מה אעשה,איך אני אחזיר למפקד הפלוגה את הכסף, אם אספר לו את האמת, בטח לא יאמין לי, יחשוב ,שהלכתי לבלות. מודאג מאד חזרתי  לבית של הדודה ,סיפרתי לה מה קרה לי, היא מאד הצטערה  בשבילי, אך לא יכלה לעזור לי. בסוף נרגעתי ואמרתי לעצמי, יהיה מה שיהיה, הרי לא יהרוג אותי. דודתי פאנייה,סיפרה לי על גורלו של דודי אברהם, הרופא מביאליסטוק . מייד אחרי שעזבנו את ביאליסטוק, אישתו לובה נפתרה, ודודי התחתן בשנית עם המאהבת שלו, שהיה לו קשר רומנטי איתה מקודם. לאחר שנתיים,כאשר הגרמנים פלשו לברית המועצות, מהר מאד, כבשו את העיר. הגרמנים לקחו את כל המשפחה  למאידנק, דודי ביקש  מהגרמני, שבא לקחת אותו,שירשה לו להשאיר מכתב לבנו, אשר נמצא  בצבא  הרוסי, איש הגסטאפו הסכים, דודי מסר את המכתב לידי אסיסטנטית שלו, והשביעה אותה, למסור אותו אישית לבנו בוריס. כול זה ,סיפרה אחות של אישתו החדשה של דודי,שהייתה תושבת מוסקבה. מייד אחרי שחרור ביאליסטוק מהגרמנים. היא נסע לשם,כדי לקבל את המכתב, אבל האסיסטנטית,לא היית מוכנה למסור לה ,היות  ואדון רופא , הורה לה , למסור את המכתב  אך ורק לבנו בוריס. בן דודי בוריס מת ממחלת טיפוס בעיר גורקי. המכתב נשאר בידי האחות הפולנייה. דודתי הראתה לי גם מכתב מאחותה הלנה, אשר ברחה מקישינב לוורונז, ונמצאת בקשיים, כלכליים, ומבקשת ממנה עזרה, שהיא לא יכלה לתת לה. יכולתי לאשר זאת, לפי מצב המזון שהיה לה, אבל אחותה לא האמינה לה ונעלבה. לאחר שסיימנו את כל העניינים, הקשורים למטרת בואנו, העמסנו את הציוד על המשאית,  ועזבנו את העיר שהפעם, לא הייתה בשבילי מסבירת פנים. מייד עם הגעתנו ,התייצבתי אצל, המפקד וסיפרתי לו על הרפתקה  שלי במוסקבה. אמרתי לו, שאני מפחד משיחה עם האדיוטנט של הפלוגה, איך אני אצא מהמצב הזה. סגן מריונקוב הסתכל עלי ואמר, אתה על תדאג, הכסף הזה אינו ממקורות נקיים, ושהוא עם עוד שותפים אחרים עוסקים בכל מיני עסקים לא כשרים, וכבר שמו לב לכך , ויום אחד, הוא עוד ישלם על זה ביוקר.אתה תצפצף עליו, הוא לא יכול לך לעשות כלום.מעודד המשיחה זאת, התייצבתי  לפני האדיוטנט. קודם כל הצדעתי לו, הודעתי שחזרתי מהנסיעה, הוא אמר יופי הבאת את הנעליים? שאל  מחייך. עניתי לו, שלא קניתי,כי לא נשארו בשבילי. אז תחזיר לי  את הכסף, אמר והפסיק לחייך. אינני יכול להחזיר, היות ושדדו אותי בחשמלית. הבעת הפנים שלו השתנתה, הסתכל עלי בטירוף בעיניים, כשדיבר אלי בזעם , התחיל להיחנק. מה פתאום גנבו, בטח בזבזת על  זונות, אני אהרוג אותך. הוא קרה בהיסטריה לשותף שלו, היהודי שנהנה מחסותו.  נתן לא הוראה שייקח אותי לסניף דואר,וישמור עלי, שאני אשלח מברק לאשתי, שתשלח לי 2300 רובל מייד. אמרתי לו, חבר סגן משנה, אין טעם בזה, לאשתי, אין סכומים כאלה, בכלל אין לי מושג ממה היא מתקיימת עם שלושה ילדים. לך מייד ועשה מה שאמרתי לך, והשותף שלו הצטרף לשמור עלי. לא הייתה לי ברירה. הייתי תחת משמעת צבאית, והלכנו יחד לסניף הדואר שהיה בשטח המחנה, ונאלצתי לשלוח לבלה המסכנה, מברק עם בקשה לכסף. מייד אחרי זה, שלחתי לבלה מכתב עם כל ההסבר, למה שקרה, והתחננתי, שלא תשלח שום כסף, ושאילצו ,אותי , לשלוח את  המברק. מהר מאד קראו לי לסניף הדואר לקבל את  2300 רובל ,שבלה כבר הספיקה לשלוח, לפני שקיבלה את המכתב שלי עם ההסבר. הייתי מאד מודאג, מאיפה מסכנה השיגה סכום כזה של כסף, זה בטח רושש אותה לגמרי.סירבתי להוציא את ההעברה של הכסף ,וביקשתי מפקידה בדואר , שתשלח את ההעברה מבלה, בחזרה לדזאמבול. היא לא רצתה, אבל שכנעתי אותה לבסוף,  הסברתי לה שיש חוק ,שאם אין אפשרות למסור העברה למענו ,מחזירים בחזרה לשולח. בסוף הסכימה הפקידה לבצע את פעולת החזרת , הכסף לדזאמבול, ושלחתי מייד מכתב לבלה על מה שקרה. אחרי זה נרגעתי ואבן גדולה נגולה מעל  ליבי. שמרתי כמובן על כל זה בסוד, פחדתי , שהשותף היהודי, המגעיל,ידע משהו, ועלול לגרום לי לצרות. הטיפוס הזה היה מוכן למכור את אמא ואבא שלו ,כדי ליהנות מרווח ,כנראה טיפוסים דומים היו ממנים לקאפו במחנות  ההשמדה. הכול הושתק, כמו שהבטיח לי מריונקוב. במחצית 1944, שלטונות בית הספר לקצינים, כמו גם פיקוד הראשי, החליטו להעביר את הבית הספר שלנו, לשטח פולין המשוחררת. התחלנו  באריזה של כול הציוד של בית הספר. בבית הספר לקצינים  היו שלוש פלוגות, ותשע מחלקות שהם בערך שבע מאות וחמישים איש. העמיסו את כולנו לרכבת, נפרדנו בחגיגיות עם רשויות המוניציפאליות של העיר ריאזן, ופנינו  מזרחה. כמה ימים קודם לכן לפני העזיבה, ביקרנו מקום התארגנות של האוגדה הראשונה של  יחידת חי'ר, על שמו של טאדאוש קושציושקו ,בעיר סיאדליצה  ליד נהר אוקה. מקום זה נישמר בהיסטוריה. ליד הנהר בילינו בלילה ליד מדורות. שכבנו בקבוצות,חולמים על יקירינו, על מדינה ,שנמצאת תחת כיבוש גרמני, ושרים להנאתנו שירי מולדת. געגועים לקרובים, לבית, למולדת,חנקו את גרוננו. אני הייתי הכי מדוכא, מחסור בידיעות מדזאמבול הרס אותי. איפה נמצאת בלה יקירתי עם ילדי, מה קורה איתם? ממה הם מתקיימים, לצערי לא,

היה ביכולתי לעזור להם בכלום. במכתב האחרון מבלה, נודע לי, כי בתי ארנה נפתרה. לצערי לא הייתי יחידי עם בעיות, מסביבנו ,התנהלה מלחמה  אכזרית. עכשיו  כבר היינו קרובים לנהר אוקה, אבל הרכבת דהרה מערבה, התקרבנו לכוחות שלנו הלוחמים ללא הרף, שופכים  את דמם למען מטרה מקודשת, סילוק גרמנים משטחי המולדת,ולשלם להם כגמולם. בקרוב מאד גם אנחנו  נצטרף אליהם, ונוכל לנקום על  העוול שנגרם  לכל כך הרבה עמים, אבל האים נוכל  לנקום ולהשתוות אליהם באכזריותם. זה נראה בעתיד. בינתיים הרכבת עברה את  אוקראינה, ביאלורוס, דרך שטחים אשר היו תחת כיבוש הנאצי, החורבן  וההרס היה איום, הם השאירו  אחריהם, אדמה חרוכה, ממש מדבר צחיח. בתחנת רכבת של טארנופול, הצטופפו המון כפריים פולנים, שהתחננו להגנה מפני קבוצות טרור אוקראיניות.  אשר רצחו פולנים, ושרפו את כל רכושם, לא היה ביכולתנו, להישאר ולהגן עליהם , היית לנו מטרה אחרת,  והיו לגבינו תוכניות אחרות. נפרדנו מהם כשדמעות מבצבצות בעיניים, והמשכנו לכיוון זשוב. לפנינו נסעה  רכבת משוריינת, וגם מאחרינו רכבת משוריינת נוספת, היית זאת התגוננות מקבוצות טרור, אשר היו מסתתרים ביערות משני צדי המסילה. בזשוב ,ירדנו מהרכבת ואת המשך הדרך עשינו ברגל.כאשר  עברנו  ליד כפרים ,הפולנים, והיינו פוצחים בשירה בכל הכוח, שרנו שירי מולדת, התושבים הסתכלו אלינו בחשד. זיהו אותנו, כרוסים. באחד הכפרים, שרנו איזה שיר פולני קצבי ,שמעתי אחד מהכפריים, אומר לאשתו, תראי, הרי הם שרים  בפולנית, היא ענתה לו  ,שהוא בטח טועה, הקשיבה והבינה, שאכן זה בפולנית. ישו  מריה, אכן  זה פולנית, מאיפה הם צצו, היא אמרה לבעלה שיברר, אולי זה רוסים מחופשים. עשינו הפסקה באחד הישובים, מסביבנו, נאספו הרבה  תושבים, אשר ניסו לבדוק את הפולניות שלנו,ובסוף הגיעו למסכנה שאנחנו אכן פולנים אמיתיים.

לאט,לאט,האמון בנו התחזק, אבל בכל זאת , עדיף היה להם  צבא הנמצא באנגליה, עם פיקוד וממשלה הגולה, מאשר צבא שהתארגן  בברית המועצות שלא שמעו עליו ,  וחשבו שזה חלק מתעמולה הסובייטית. כך עברנו דרך הרבה עיירות,כפרים, בדרך ראינו גופות של חיילים גרמניים, שנהרגו בקרבות שהיו  בחזית  .באוויר היה ריח של אבק  שריפה,וריח  גופות בהתפרקותם, גם  של חיות, ברור היה שרק אתמול היו פה קרבות. בווארשה החל מרד, שפיקד  עליו אלוף בורא  קומורבסקי, לפי הוראות מלונדון, הפולנים רצו לבד לשחרר את העיר ווארשה, לפני שיעשו זאת הרוסים, או יחידות צבא פולני, הנמצאים במסגרת חזית השנייה ,של  ביאלורוס.  יחידות פולניות,   קיבלו פקודה להתמקם  במצב הגנתי מצדו  המזרחי של  נהר ויסלה, בלי יכולת לעזור למורדים, היות והחזית עדיין לא הייתה מוכנה להתקפה. יחידות פולניות,המבוצרות מצדה המערבי של ויסלה, ראו בלי לעשות משהו, ובתחושות מעורבות, כיצד הגרמנים ,מחריבים את העיר, ואת התושבים שנשארו בחיים, מובילים למערב. בדיוק באותו זמן ,העבירו בערך שלושים  מהצוערים ליחידות של הארמיה הפולנית הראשונה,בכדי לצבור ניסיון  בלוחמה מעשית. הקבוצה הזאת כללה גם אותי. עלינו עם רכב סטודיבייקר, לצפון ווארשה, בפראג, שכונה זו כבר שוחררה. אותי שלחו לאזור, ששם היית המפקדה של האוגדה הראשונה  של חי'ר, הנמצא בין וואור לאנין.. נעשו הכנות למתקפה שמטרתה  שחרור ווארשה. התחילו בשינויי  בהזזת כוחות, הגדוד השני של חי'ר , שהייתי מסופח אליו, שתפס את מקומו ליד דובלין,הפלוגה השלשית של אותו גדוד, אשר עברו לצדו השמאלי של הנהר, כדי לאסוף מודיעין, נתקלו בהתנגדות של כוחות הגרמנים ,שהיו הרבה יותר גדולים. הפלוגה ,ספגה  שבעים אחוז אבדות ,שאילצו אותם לסגת בחזרה למקום המוצא. הגדוד נשאר לכמה ימי מנוחה, ולאחר מכן הועבר יותר צפונה, לאזורים אחרים בכול זמן ההמתנה, יחידות של הגדוד, ניהלו קרבות עם אויב, הנמצא  בצדו  השני של הנהר.                         ב 17 לינואר 1945, החלה מתקפה כוללת של חזית הארמיה  הביילורוסית, של אוגדת החי'ר הפולנית,היית זו חלק ממנה. ווארשה ,שוחררה. המראה היה עצוב, העיר שלי, שבה העברתי את הרגעים הכי יפים, איננה. העיר נהפכה לעיר רפאים,ועיי חורבות, לא ראינו אנשים, פתאום  הגיח מתוך הריסות מישהו, שהצליח לשרוד  מתוך התופת הזאת. לא היה לו דמיון לבן אדם, מלוכלך  רועד ומפוחד, עם עיניי חיה נרדפת. לאחר שחרור ווארשה, עשו מצעד ניצחון קטן, מלווה על ידי פיקוד צבאי וממשל זמני. לאחר המצעד ,האוגדה החלה במרדף אחרי האויב לכיוון בידגוש. לאחר  כיבוש העיר, אחרי ומנוחה קצרה, הגדוד פנה והמשיך  צפונה, לקו הימי, שם כפי שידענו, גרמנים, ,בנו ביצורים, שיהיה מאד קשה לגבור עליהם. הגענו לנהר,שהיה ליד הביצורים, שהייתה חלק מקו ההגנה. הגדוד השני של החי'ר, היה בכנף השמאלי של אוגדה. התפקיד שלו היה לכבוש את  פודגאיה, שהיה מרכז מסילות ברזל חשוב מאד. היה זה חודש פברואר, הקור העז הקשה  מאד על פעולות צבאיות,למרות זאת הלוחמה העיקשת נמשכה, כולנו ידענו ,שסוף  המלחמה קרב, וניסינו לזרז אותו כמה שנוכל. בזמן הקרבות על פודגאיה, היה מקרה ,שהשפיע מאד על החלטתי,לנקום בחיה הנאצית. הגרמנים,חטפו יחידת סיור, שנשלחה  מגדוד השלישי  של אוגדה  שלנו. הסיור  נעשה באופניים. הגרמנים קשרו אותם עם חוט טייל, וזרקו אותם למתבן מלא בקש,שפחו עליהם בנזין, ושרפו אותם  חיים. לאחר שחרור של האזור הזה, מצאו את הגופות השרופות, ונשבענו לנקום. החל הקרב, על ביצורים הימיים. הגדוד ה-שני ,כחלק מאוגדה  ה-הראשונה של החי'ר, לחם באופן מאד פעיל ועיקש, ותרם רבות לניצחון  בקו הימי זה. לאחר הקרב, התמקמנו בעמדות הגנה במפרץ  שצ'צ'ין .שלפנינו האי וולין. בימים הראשונים של מרץ, נסענו לקראקוב, לטקס  קבלת דרגות הקצונה. הקורס שלנו מיראז'ן, היה בית הספר הראשון לקצינים במסגרת אוגדה חי'ר ה-הראשונה. מלאנו אולם גדול של בית הספר של הקדטים לשעבר.סידרו אותנו בשורות,הגיע מפקד העליון של הצבא העממי הפולני, אלוף מיכאל זימרסקי,בליווי סגנו מאריאן ספיכלסקי , אשר ענדו  לנו  את דרגות הקצונה. הטקס היה קצר. הוא  שם חרב על כתפו  של כל  צוער, כשהיה

קורע  ברך, ואומר משפט  אחד , אני ממנה  אותך לסגן  משנה של  חי'ר. היה  לוחץ לכל אחד את היד, היינו עונים בכל רם, לתהילת המולדת, אדון  אלוף. לאחר, שכל שהתור סיים, עבר לשורה הבאה וכך עברו כולם את התהליך. לאחר הטקס, כשהדרגות הקצונה עלינו ,פנינו  עם חברים למזנון הקצינים, כדי לאכול צהריים ,התיישבנו ליד שולחן נקי וארוך, אשר שירת אותו מלצרית  צעירה ויפה, אשר שאלה אותי בנימוס, מה אדון סגן מזמין ,התיאבון המוגבר שהיה לי עבר ואיננו, ויחד עמו נעלמה תחושת  הרעב . כאשר הבנתי, שאני יכול להזמין אוכל כקצין,חופשי ובחינם, הרגשת הרעב שלא עזבה אותי עד עכשיו,נעלמה לתמיד, ואפילו איבדתי את התיאבון. בערב, היתה ארוחת ערב חגיגית, לכבוד האירוע , בנוכחות פיקוד העליון ושלטונות הבית ספר. באולם זה בילינו רגעים שלא אשכח לעולם, אבל כול הטוב נגמר בסוף. למחרת נערך  טקס השבעה בכיכר ליד כנסיית מריאצקי. בכיכר נעמדנו כל הקצינים החדשים, ולאחר הנאומים של אנשי מפלגה, ראשי עיר קראקוב ואחרים, הייתה השבעה, בפעם ראשונה לאחר שחרור קראקוב,נעשה טקס השבעה בכיכר.למחרת עם עוד עשרות,קצינים חדשים,נשלחנו לארמיה הראשונה. מפקד המחלקה שלי, מריונקוב,ליוה אותנו ,לתחנת רכבת ,ונפרד מאיתנו עם דמעות,איחל לנו הצלחה,ושנחזור בריאים ושלמים. הוא היה איש נפלא,פגשתי אותו יותר מאוחר, אחרי המלחמה, כשהיה צריך לחזור למולדתו, אבל על זה אספר אחר כך.נסענו מערבה, התחנה הראשונה הייתה העיר קאטוביצה, בתחנה ,לא ניתן  להשיג אוכל, אבל מכרו בירה  שחורה מחבית, שמונה עשר זלוטי עלה קנקן אחד, אני חושב ששתיתי עשרה קנקנים. זה היה כל כך טעים,יותר מחמש שנים ,לא בא אל פי כזה מעדן. תחנה הבאה ,היית בפוזנן, הגרמנים פתחו באש לעבר  הרכבת שלנו, אבל למזלנו

לא הצליחו כול כך, לא היה לנו אבדות. אבל די פחדתי. המשכנו בנסיעה ,לצפון-מערב, הגענו  לתחנה סופית בשבילינו והמשכנו ברגל. הגענו לעירה גרינפרברג, שם הייתה מפקדה של הארמיה הראשונה - של צבא הפולני. לקח אותנו קצין כוח אדם, של אוגדת רובאי ם –הראשנה , ששם הורגש מחוסר בקצינים. ממפקדה של האוגדה, שלחו אותי לגדוד –השני של  רובאים ,  עם עוד מספר קצינים, בדרך לגדוד,הותקפנו מאוויר,באש מסיבית, שהכריח  אותנו להתחמק  מהאש, שהצלחנו לא רע. קיבלתי  פיקוד, על יחידת צ.ק.מ. ליד מחלקה  שמונה , בפלוגה  שלוש .המפקד היה אז רב סרן רומנובסקי. פולני ממוצא רוסי, מאד נחמד. בשלב יותר מאוחר התיידדנו מאד.לא  יכולתי בינתיים להתחיל בפעילות,נשארו בחיים רק שלושה חיילים, ושתי מכונות יריה אוטומטית

מקסים. נמצאתי ככוח מילואים, עם עוד מספר קצינים, עשינו פעולות הסתכלות במשמרות.הכי הרבה הטילו עלי קצין אופרטיבי ליד מפקדה של הגדוד. המפקדה הייתה  ממוקמת בארמון של איש אצולה גרמני.אוגדה שלנו תפסה עמדות הגנה, מול האי וולין, ובמרחק שבעים קילומטר  מאיתנו ,היו כוחות גרמנים,רק המים הפרידו  בינינו. התפקיד שלי ,היה להעביר במהירות ידיעות למפקד גדוד מיחידות בשטח  ולהפך. כמו כן להעביר את הפקודות  ל יחידות תחת פיקודינו.הייתי צריך לאסוף ידיעות וליידע את המפקד,אשר כל הזמן היה בקו ראשון.השיחות נעשו בקודים כנראה,מילאתי את תפקידי לשביעות רצונם,היות שבכול זמן פעילותי הטילו עלי משימה זאת. באותו זמן היינו בעמדות הגנה,עשיתי עוד שורה של תפקידים,הייתי יוצא לסיורים בשטח האויב, לאסוף מודיעין. היינו צריכים לעבור בזחילה את המפרץ, היה מאד קשה, הגרמנים היו מאירים את המקום עם פצצות תאורה.יום אחד,הצלחתי לעבור לצד השני,בלי  שיבחינו בי,אולי בגלל שגשם ירד. הצלחנו לזהות את נקודות התצפית של האויב,עמדות תותחים ועוד דברים חיוניים לנו למודיעין. רשמנו הכול במקום, ובדרך חזרה,גם חטפנו שומר גרמני ישן, הייתה לנו "לשון", כך קראנו למי שנחטף על מנת לדלות ממנו ידיעות, היה שקט, שלפני הסערה. יום אחד נשלחתי למפקדה של פלוגה שתיים,להעביר אישית  הוראות, כאשר הגעתי למפקדה,מצאתי את כולם יושבים ליד שולחן ושותים אלכוהול. הזמינו אותי גם כן להצטרף אליהם, מילאו לי כוס שלמה של וודקה, וליד זה כוסות כביכול עם מים,אמרו לי הם שותים כוס ספירט ותיכף אחרי זה  כוס מים. אני בעיקרון ,אף פעם לא שתיתי,אבל ב צבא סיפקו ללוחמים אלכוהול כמנה יומית.כל זמן שהתגוננו,קבלנו מנה של  100 גרם אלכוהול ,ובזמן קרבות  200 גרם ליום. אלכוהול ששתו במקרה זה ,לא היה מהקצבה היומית, אלה שלל ולא היה תחת פיקוח.לא העזתי לסרב,אחרת היו צוחקים ממני,לקחתי את כוס הספירט ושתיתי במהירות עד הסוף,כדי להרגיע  את האש בגרון,תפסתי את  הכוס עם המים כביכול,והתברר לי שגם הכוס השנייה הייתה עם ספירט,זו אמורה הייתה להיות בדיחה,התחלתי להיחנק, ביקשתי מים, אבל במתכוון לא נתנו לי ,וצחקו בראותי נחנק.רצתי  החוצה  ומצאתי איזו שלולית עם מי גשם,שכמובן לא היו נקיים,הבטחתי לעצמי שלהבא אהיה  הרבה יותר זהיר,לפני שאכניס משהו לפה. האווירה בחזית,הייתה לגמרי שונה ממה שחשבנו.כול רגע היינו מדווחים על הרוגים,או פצועים או נעדרים. לא היינו בטוחים לרגע,מסביבנו כול הזמן שמענו רעש מרגמות,פיצוצים, היה מתח ,אי ידיעה על קרובים,השפיעה עלינו קשה,הייתה זאת אחת התקופות האיומות בשבילי.כל נפילת פגז,גרם לאדמה לרעוד,ולבנין,כאילו כול רגע הולך  להיתמותת על הראש.כול נפילת פגז או פצצה,גרמה לדם שלי לברוח לרגליים.אסור היה להראות שאתה מפחד,בייחוד הקצינים,היו צריכים להפגין שליטה עצמית,ולהיות דוגמה לאחרים,הצלחתי בהעמדת פנים זו,אבל פחדתי נורא,כמו גם כל האחרים ששיחקו את הגיבורים.                               

הגיע חודש אפריל  שנת 1945, התכוננו לצאת למתקפה רבתי,לא ידענו את התאריך המדויק. אבל ההכנות היו בעיצומם,הכנת הציוד הדרוש,נשק וכדומה. בני בריתנו,הקימו חזית שנייה, במחצית  1944,לאחר פלישה לנורמנדי,בעזרת ,טכנולוגיה צבאית חדשנית. התקדמות של כוחות הברית ,הייתה איטית מאד,למרות שכובד הלחימה היה בחזית סובייטית-גרמנית. רוב ,כוחות המיוחדים, של הגרמנים,הופנו לחזית הזאת.הגרמנים נלחמו  בנחישות,נגד צבא הרוסי,וגם  הפולני.ארמיות  שלנו,תפסו  עמדות לאורך  נהר האודר, ודרומה לאורך נהר ניסה.הגרמנים  ריכזו ,כמויות  של שריון,אשר הגן על כניסה לחלק המרכזי  של ארצם ועיר הבירה  ברלין.בימים ראשונים  של אפריל 1945,קיבלנו פקודה,לנוע דרומה ל כיוון  ברלין.לאחר כמה ימי  צעידה  מתישה, הגדוד השני,נעצר מספר קילומטרים  בקטע, שהיה  מיועד,לתקיפה ולכיתור ברלין מהצפון.כדי לבצע משימה זו היה צורך,ל צלוח את נהר אודרה, ולהעביר את הלוחמה לצד השני.זו הייתה  משימה מאד קשה,משום שהנהר במקום , שהיינו אמורים לצלוח, התפצל לשני כיוונים, עצרו אותנו שמונה קילומטר לפני המקום ,שהגדוד יתרכז. סגן המפקד של הגדוד, רב סרן סמבורסקי, קרה  לי,ואמר שמצרף אותי להכרת והכנת  השטח ,ולריכוז של הגדוד.יצאנו עם הזריחה עם קומנדקר לשטח הריכוז.נסענו דרך יער בכיוון דרומה.המפקד כל הזמן בדק את המפה,עד שהגענו לקרחת  ביער.ירדנו מהרכב, ונשכבנו על הדשא,כדי לעיין במפה,ברגע מסוים הוא פנה אלי ואמר.שים לב סגן,אתה רואה במפה את הדרך שהגענו? באותה  דרך תצטרך להוביל את  התותחנים של הגדוד אשר תפגוש בצומת דרכים,והראה לי את הצומת במפה, כאן יחכה  לך בשעה שבע בערב מפקד התותחנים של הגדוד. אתה תביא אותם למקום  שאנו עומדים  עכשיו.עניתי בנוסך צבאי,שאמלא את ההוראה,וביקשתי שייתן לי את המפה.הוא אמר שאיננו יכול לתת לי את המפה ,היות ויש לו רק אחת.שאלתי אותו,

איך אני אבצע את המשימה,בשטח שזר לי לחלוטין.הוא ענה ,בשביל זה אתה קצין,תלמד לזכור את הדרך שהגענו,תבדוק עכשיו במפה,יש לך שמונה שעות ,להעביר את התותחנים, חוץ מזה אתה כבר תסתדר ,אני מכיר אותך אתה בחור שיודע להסתדר,לכן לקחתי אותך.הייתי קצת חסר ביטחון ,אבל לא הייתה לי ברירה.מצאתי אופניים, זרוקים ביער,ונסעתי בשבילי היער בכיוון שהגענו ממנו,מסתכל  בתשומת לב רבה,לכל פרט, שעל פניו עברתי בדרך,עד שלבסוף יצאתי  מהיער ודרך השדות, כיוונתי את עצמי למקום שהיה צריך להכות לי, מפקד התותחנים של הגדוד. המשימה הייתה לא קלה בכלל.נסעתי עם אופניים,מנסה לזכור כל פנייה,כל סימן הכר,אבל ביער הכול  נראה אותו הדבר.הגעתי  לבסוף לצומת ,שהייתי אמור לפגוש  את התותחנים.הגעתי כמה שעות לפני  הזמן. נשכבתי על  הדשא כדי לנוח,אבל  נרדמתי. האיר אותי רעש חזק של פיצוצים . קמתי בבהלה ,וניסיתי להבין ,מה פשר המהומה. בכמה מקומות בדרך ,עמדו חיילים  רוסים, עם דגלונים ,מנסים לכוון כל מיני כלי רכב לכל הכיוונים,והדרך שהייתי אמור להעביר את  התותחנים שלנו ,הייתה סגורה ולא נתנו לעבור לאף אחד.ניגשתי לקצין רוסי,אשר פיקד על  הכוחות,מה סיבת היריות ומה  סיבה  לסגירת הדרך,שהייתי  צריך.הוא ענה לי, שהשטח שאני רואה,מיועד לאימונים ,שנעשים עכשיו עם פגזים. סגרנו  את הכביש לכמה שעות,מסיבות  ביטחוניות. איך  אני אעביר את התותחנים שלנו,שצריכים להתמקם  בערב  במקום הזה? תיסעו  בדרך  עוקפת עוד שלושה קילומטר ,גם כך מחר עוד לא תתחיל המתקפה,כך שתגיע בזמן.עניתי לו,שאינני מכיר דרך עקיפה ואין לי,מפה. מה זאת אומרת אין לך מפה,איזה קצין מסתובב בלי מפה ועוד למשימה כזאת? הסתכל עלי מופתע.עניתי לו ,שלא קיבלתי מפה,היות ולמפקד שלי הייתה רק אחת. ענה לי ,כי הוא לא יכול לעזור לי, ופנה לחייליו.עמדתי מאוכזב,לא ידעתי מה  לעשות.בהתקרבי לצומת ,שמתי לב  לבנין גדול ושלם, שכנראה עזבו כוחות  גרמנים. התקרבתי  וראיתי שלט, כתוב בפולנית "בית  הספר לשריון מספר שלוש " בחצר ראיתי כמות גדולה  של טנקים רוסים. החלטתי לפנות לשומר ואמרתי. מבקש לאפשר לי להיפגש  עם קצין  ממונה במקום, ולהודיע לו ,שמבקש זאת קצין של הצבא הפולני. פנה אלי וקרא לי רב  סרן, שמייד ייצור קשר טלפוני  עם הממונה. מייד אמר לי להיכנס.  וכיוון אותי. התפלאתי שהעלה  אותי  בדרגה, אבל הבנתי שרוסים,לא הבינו  בדרגות של הצבא הפולני.לא תיקנתי לו את הטעות, ופניתי למשרדו של מפקד בית ספר לשריון.היה זה אלוף, אשר קיבל אותי בחביבות. הצגתי את עצמי, לפי המקובל  בצבא, עזרה. בתור נציג של צבא פולני הפועל בשיתוף עם צבא הרוסי. קצת בילפתי , אף אחד לא הסמיך אותי,אבל בתנאי מלחמה מי בודק.גוללתי לפניו את כל הסיפור,וביקשתי שיעזור לי למצוא דרך עקיפה, כי בלי מפה לא נוכל להסתדר. איתכן ששליטה שלי ברוסית,השפיע עליו, כך שעזר לי עם  מפה וחיפש דרך עקיפה, נתן לי לעשות סקיצה ידנית. הודיתי לו בשם הצבא הפולני נפרדתי ,וחזרתי לצומת שלי להכות לתותחנים שלנו. הם הגיעו בערב, כבר היה חשוך. אצל המפקד ,עליתי לרכב שנסע בראש כמלווה.יצאנו לדרך,שהובלתי הסתכלתי   כל הזמן  על המפה,עד שהגענו ליער, שהיינו אמורים לעבור בדרך למקום ,שצייננו כמקום לריכוז,של  תותחני הגדוד.כאן הכול השתבש.נסעתי בדרכי היער כשבלילה נראו  לגמרי שונה מביום.לא רציתי להודות

שאיבדתי את הכיוון,והמשכתי רק לפי תחושה .בסיבוב אחד,במקום לפנות ימינה פניתי שמאלה ובזמן קצר,מצאנו את עצמנו ליד נהר אודרה,שאז היה חובה להימנע מזה.מצדו השני של הנהר, הבחינו בנו הגרמנים,שכל הזמן האירו את המקום עם פצצות תאורה.מייד פתחו עלינו באש תופת,נוצרה בהלה,כולם זרקו את עצמם,להפריד את התותחים, מרכבים, כי לא ניתן לסובב  את רכבים,ואחר כך היה צריך לחבר אותם  בחזרה, וכל זה תחת אש האויב.,עד שהצלחנו לברוח  חזרה ליער.כשהגענו למקום  יותר בטוח,שאל אותי המפקד ,מה הייתה סיבה לטעות שלי.הסברתי לו ,שבלילה התבלבלתי,כי לא הייתה לי מפה.הוא  ציין ,שלמזלנו, הגרמנים לא ירו טוב,לא ספגנו אבדות,אחרת,זה יכול היה להיגמר לא טוב.נסענו בכיוון הנכון  ופגשנו את המפקדה של האוגדה  שלנו.ליד המפקדה, החלטנו ללון.בבקר יצאנו לדרך והגענו למקום  הריכוז של התותחנים.

התייצבתי לפני מפקד סמבורסקי, ששכב על הדשא.שאל אותי, למה זה לקח לי כל כך,הרבה זמן, הייתי אמור להגיע בערב.סיפרתי לו את האמת ,מה שקרה.חמישה ימי מחבוש, זרק בכעס ושתלך  לעזאזל זרק.לא לקחתי ללב,הוא זרק את זה עקב נסיבות,זה לא נירשם בשום מקום,ונשכח.פגשתי אותו לאחר כמה שעות,הוא כבר לא זכר,אבל אני והתותחנים ,זכרנו את המקרה הרבה זמן.שהיה יכול להיגמר באסון וגם  במשפט שדה.הפלוגה השלישית שלי, תפשה עמדות ליד גשר הרוס ליד נהר אודרה. במקום זה הנהר התפצל לשני כיוונים, ובאמצע היה אי בגודל אלפיים מטר מרובע. ובקרבת גשר רכבת ,שחלק ממנו היה הרוס. הגרמנים הצליחו לנצל חלק ממנו ,והטרידו אותנו בירי בלתי פוסק.כדי לקבל מידע על אויב,היה צורך לשלוח ,סיור לאיסוף  מודעין ,ובכול דרך להביא שבוי.הצליחו להביא שני  שבויים. אחד קצין בדרגת  סרן, ושני חייל פשוט,בחור צעיר,גבוה ובלונדיני.החלה חקירה.היה לנו קצין ששימש כמתורגמן,היות ודיבר גרמנית,אך לא פרפקט.הוא הפנה  שאלות לבחור הצעיר, בקשר לסדר של היחידות שלהם וכדומה. הבחור ,הרים את ידו, הימנית ו צעק הייל היטלר.סירב לשתף פעולה. סירב בתוקף לכל השאלות ,פנאטי לגמרי. המפקד איבד את הסבלנות,לנוכח חוצפה שלו,נתן פקודה להוציא אותו החוצה,ולאחר רגע,שמענו צרור, וזה היה סופו של הבחור.השבוי השני, קצין, שיתף פעולה, ענה בנימוס לכול השאלות. ,שזה בן אדם ברמה אחרת,משכיל ואיש העולם.לאחר חקירה, המפקד אמר לי לקחת אותו לתא מעצר תחת שמירה,ולהעביר אותו למפקדה של האוגדה. כשניגשתי אליו, בבקשה שיתלווה אלי,הוא קם החל להוריד נעליים,הוציא ארנק,שעון שם לפני על השולחן.התפלאתי ולא הבנתי את מעשיו, הסתכל אלי עם חיוך משונה, כאילו מרוצה מעצמו.שאלתי אותו ,מה פשר מעשיו,הוא ענה לי בביטחון,שהוא מנסה להקל עלינו,הרי אתם לוקחים לשבויים את החפצים האישיים שלהם . אמרתי לו לקחת הכול בחזרה,שזו תעמולה של גבלס,שאיננו לוקחים שום דבר,מופתע מעצם מהתנהגותי. הסרן לקח הכול בחזרה, כל הזמן המשיך לחייך.מסרתי אותו למפקד מחלקת צלפים,עם בקשה להעביר אותו למפקדה של אוגדה.כאשר חזרו המלווים,ראיתי על יד של אחד מהם את שעון של השבוי,ועל רגליים של השני מגפיים שלו,נהיה לי מאד לא נעים, אבל אנחנו במלחמה,וגרמנים עשו דברים יותר גרועים.המודיעין ,שקיבלנו,לא נתן לנו כלום,היות ושוב היו שינויים ונאלצנו לעזוב את המקום.עברנו לא רחוק מעמדות היציאה.התחלנו  בבניית ביצורים. יחידות של צלפים וחבלנים,הוזזו לעמדות קדמיות,עד לנהר אודרה,כאשר נצטרך לצלוח בקרוב. המפקדה של הגדוד נכנסה לבונקרים שהשאירו הגרמנים, שבבריחתם לא היה להם זמן להרוס. אני באותו זמן,הייתי במפקדה של הגדוד בתפקיד של קצין מבצעים.המפקדה ,הייתה  במרחק של שלוש מאות מהקו ראשון.כל כמה הזמן ,שמענו רעש של פגזי תותחנים, או ירי מרגמות מכול  הסוגים. הגרמנים התמידו בהפגזות ארטילריה,מנסים לגרום לנו,כמה שיותר נזקים,באנשים

וגם בציוד.הלכתי עם חברים לגבעה ,כדי לראות יותר טוב עמדות האויב, אבל  הם הבחינו  בקבוצה שלנו  ופתחו  באש מרגמות,בקושי הצלחנו לברוח,ולהסתתר בתעלה. בלילה השקפתי על הנהר,שהיה כול הזמן מואר עם זיקוקים, או זורקים  מאווירון  תאורה עם מצנח.קראו לזה נברשות.המראה  היה מקסים,חבל רק שאלה  היו הנסיבות. בהסתכלי  על הנוף המקסים הזה, קשה היה להאמין,שמסביב מתנהלת מלחמה עקובה מדם,ונהרגים בה  אנשים. שנאתי את המלחמה, אפילו שהייתי חלק ממנה, אבל לפי תיאוריה של מרקס, יש מלחמות צודקות  ולא צודקות, שלנו הייתה,בוודאי צודקת.קיבלתי ידיעה,מאחת היחידות של האפסנאות שהיו בעמדות עורפיות, במרחק שלשמונה מאות  ממפקדת הגדוד,שהבחינו בקבוצה של חיילים גרמנים, שמנותקת  מכוחותיה, בתוך חורשה ויורה על כוח ההספקה שלנו. הודעתי לאחראי של המפקדה של הגדוד ,על חתרדת כוחותינו  מהגרמנים ,הסתכל עלי, קצת בזלזול ואמר לי, אולי תן קפיצה תבדוק  מי מציק שם לחיילינו ,אם זה אפשרי תחסל אותם,קח איתך מחלקת חבלנים ,רק תיזהר.עניתי לפי נוהל הצבאי ,שאני לוקח על עצמי את המשימה.לקחתי איתי שישה עשר לוחמים חבלנים, עלינו על קומנדקר ופנינו לעורף של הגדוד. המקום היה שקט ,אך מפקד כיתת ההספקה , הסביר שרק  כשמופיע איזה  רכב  שלנו על הדרך או חיילים, הם פותחים באש ממכונות  יריעה אוטומטים. חילקתי את האנשים שלי  לשתי קבוצות ושלחתי אותם ליער.נתתי להם  הוראות מתאימות, ציינתי מי יעמוד בראש כל קבוצה. אני בקבוצה השנייה ,התקדמתי בזהירות.הגרמנים, הבחינו בנו ופתחו באש צולבת, שאילץ אותנו לשכב דבוקים קרוב לאדמה. כאשר האש פסקה, בזחילה באיטיות,הגענו לשיח, שנתן לנו מסתור. הבחנתי  מרחוק  ,בשתי  מכונות ירייה במרחק חמישה עשר מטר אחד משני . הגרמנים היו  בעמדות מבוצרות היטב , מכוסות מסביב בשקי חול, הם היו פחות  מעשרים איש. היה לי סימן מוסכם עם קבוצות ששלחתי קדימה לכתר. החלטתי  שהגיע הזמן לפעול, הפעלתי את הקוד לפתיחת המתקפה. ועם קראות ,הורה תקפנו מכל הכיוונים יורים בריצה מנשק אוטומטי. הגרמנים המופתעים, מהרו והרימו ידיים, וכמעט בתחינה צעקו היטלר קפוט. לקחנו איתנו שלל ,שני תותחים מכנים,ארבע עשרה מכונות ירייה אוטומטים והרבה תחמושת. והבאנו איתנו גם ארבעה עשר שבויים. כאשר התייצבתי לפני מפקדי ודווחתי על מהלך המשימה, הוא קרה לי לפני הסגל והורה להמליץ עלי לקבלת צ'לש. על מעשה זה ,קיבלתי מדלית ארד, על פעולת גבורה  בשדה קרב. את אות ההצטיינות, קיבלתי מאד מהר,עוד בזמן הלחימה,אני חושב ,שהייתי בין  הראשונים בגדוד, אשר קיבלו את אותות ההצטיינות בתקופת הלחימה. שלחו אותי לפלוגה שלוש, שלמעשה אליה השתייכתי בתפקיד של מפקד כיתת מיקלע כבד בשם  צ.ק.מ. של מחלקה שמונה  צלפים.הייתי אמור לקבל חיילים נוספים במקום אלו ,שנפלו ונפצעו, הכיתה  ספגה אבדות קשות.התגבורת הגיעה.קיבלתי ארבעים חיילים נוספים בגיל בין שלושים לארבעים גברים בוגרים עם שפמים, ללא כל הכשרה צבאית, שפעם  ראשונה בחיים ,החזיקו  רובה  ביד.

נו ולך תילחם איתם, הם היו טובים לבשר תותחים ולא ללוחמים. ניגש אלי אחד מהם, מסכן, שלקחו אותו,מאשתו וילדיו כמה שעות קודם, ושאל  ומבוכה.דיבר בשפה כפרית ופשוטה,שהוא פעם  ראשונה בצבא,ואיננו יודע מה לעשות, והראה לכיוון הרובה. הסברתי לו איך בנוי הרובה,

פירקתי אותו, והרכבתי, הראתי לו איך הוא עובד. הקשיב לי במתח  רב, זה היה החומר,שהייתי איתו צריך  להסתדר,אבל לא הייתה ברירה,אי אפשר היה להיות  בררנים במלחמה.כולנו קיבלנו הוראות,לנסות ללמד ולאמן את החיילים,שקיבלנו ,ככל יכולתנו ובזמן הקצר ביותר,רוב הזמן הפנוי הוקדש ,להכרת כלי נשק ושימושו. הפלסים מחיל ההנדסה היו מכינים את הסירות והרפסודות,שהיו אמורים להעביר אותנו לצדו השני של הנהר. כל ההכנות נעשו בשקט, תחת הסוואה עשרות מטרים מהחוף. הגרמנים ,שידעו על התוכניות שלנו,לא נתנו לנו רגע מנוח,ולא הפסיקו לירות עלינו.יום  יום ,היו לנו הרוגים ופצועים.היגיע זמן לצאת לפעילות.        עם הזריחה ב 15 לאפריל 1945, התחילה הרעשה ארטילרית, אלפי קנים של תותחים ירו, הפרוסים רק חיכו לפקודה לצאת בהרעשה עלינו. הכנה הארטילרית החלה בקטע של גדוד ה-השני  שהיה אמור לשלוח סיור מודיעיני.פלוגה שלוש ,הייתה מבצעית, וראשונים לצלוח לעברו השני של הנהר. זו היית פלוגה שלי. ההרעשה  הארטילרית, נמשכה ארבעים וחמש דקות בערך.האדמה רעדה, תחת אש הארטילריה,כוחותינו החלו בתזוזה,אנשי חיל ההנדסה ,היו מורידים את הסירות והרפסודות למים, עלו עליכם וכאשר הפסיקה ההרעשה, החלה צליחת הנהר.הפלוגה שלי צלחה את אחד מחלקי הנהר והגיעו לאי. מייד הגרמנים החלו לירות עלינו  מרכבת משוריינת,שהכינו מקודם, בחלקי הגשר .הפלוגה נאלצה להתחפר על האי, היות ובינתיים היה בלתי אפשרי להתקדם. נפגעו לנו חמש עשרה  סירות הרבה הרוגים ופצועים. החזקנו מעמד על האי יממה,תחת אש תותחים צולבת ומרוכזת. למחרת החלה צליחה חדשה  לאורך כול  החזית.הפלוגה שלנו ספגה מכה קשה. לידינו הייתה יחידה סובייטית, אשר תפסה אחיזה מצדו  השני של הנהר.אנחנו ניצלנו את  ההצלחה שלהם ,כדי להעביר כוחות וציוד לצד השני. עליתי לרכב אמפיבי,שנהג בו חייל רוסי. הכיתה שלי הייתה על רפסודה הכלי האמפיבי משך אחריו.היינו באמצע הנהר ,כאשר מטוס גרמני  תקף את כלי האמפיבי והרפסודה, גרם לנו לאבדות קשות מאד.נפגע גם נהג של כלי האמפיבי החליף אותו אחר וגם הוא נפגע, אבל למרות פציעתו הוציא אותנו ,לצדו השני של הנהר.מסביבי נפלו פגזים,אבל למזלי אף אחד לא פגע בי.הייתי כבר בהרבה מצבים,שמסביבי עפו כדורים בלי לפגוע בי.היה לי כנראה מזל. כאשר הייתי מצדו השני של הנהר,שהיה כבר מאחורי,ראיתי כמויות של גופות צפות עם הזרם ונתקעות על חלקי גשר ההרוס. הצטברו כמויות של גופות שנערמו. ויצרו פקק של ערמות גופות .יחידות נוספות שהגיעו כתגבורת, ניצלו את ערימות הגופות ,כגשר כדי למעבר לצד השני של הנהר,ויצרו קו חזית חדש. בזמן שלום,מחזה כזה ,היה בלתי נסבל.כבשנו עיירה בשם טרמפ, כאן החליף אותנו גדוד השלישי, שעבר לקו הקדמי יותר,שנתן לנו קצת זמן להתאושש.לפני כיבוש טרמפ, נתקלתי בגופות של חברי הקרובים,המראה היה קשה,במיוחד שרק, לפני כמה שעות ,ראיתי אותם לפני צליחת הנהר,דיברנו, צחקנו, אבל זוהי  אופייה של   המלחמה, אף אחד מאיתנו לא היה בטוח שישרוד. הפנמנו,והמשכנו הלאה, העמדות ,שהיינו תופסים , במקום הגרמנים,היו מלאות בגופות של הגרמנים, אבל לכוחות שלנו ,היו הרבה יותר אבדות, בגלל בהיותו הצד התוקף. כוחותינו, תקפו בכל החזיתות. מים הבלטי עד ההרים בדרום, ולאורך נהר אודר- נייסה. יחידות שלנו ליד כוחות הסובייטים, הייתה להם מטרה אחת, לנצח ,להגיע כמה שיותר מהר, ולחסל את החיה הנאצית,שלא תוכל אף פעם יותר להרים את הראש. לאחר אתנחתה  קצרה,התחלנו בתזוזה קדימה ,כדי לשחרר את אחד מגדודים שלנו, ולצאת שוב לקו  הראשון. בדרך עצרנו למנוחה של עשר  דקות,ואני חיפשתי מקום ,לנמנם  קצת. ראיתי בצידי הדרך,ערימת קש, או משהו אחר,מכוסה בברזנט,עליתי למעלה ונשכבתי.לפני שהתמקמתי,עם הידיים ,חיפשתי את תנוחה הנוחה, כשפתאום ,נתקלתי ביד בולטת החוצה מתוך הערימה. הרמתי את הכיסוי, וגיליתי לתדהמתי, ששכבתי על ערימת גופות של חיילים פולנים ורוסים ,שנאספו בערימות  כדי לא להפריע לכוחות שלנו להתקדם. קפצתי משם ,הייתי כל כך מזועזע, שלא יכולתי  יותר לחשוב על שיינה, וגם העייפות עברה לי . כבשנו עוד ישוב, ושוב מנוחה קצרה ,התושבים הגרמנים נטשו את בתיהם וברחו, פחדו מנקמה, על מה שעשו לנו ,הם ידעו מה הם עוללו ושמגיע להם עונש.נטפל אלי איזה סגן רוסי מיחידת פלסים, והציע לי שותפות, בחיפוש אוצרות המוסתרים באדמה.לא היה לי חשק, אבל הסכמתי להצטרף אליו.הוא ידע מה לעשות,היה לו ניסיון. הוא הראה לי.הוא היה מכניס קצה של רובה,באדמה סביב הבתים,ואיפה שנתקל באדמה רכה,היה עם חופר את חפירה והוצאנו שני ארגזים גדולים,עם רכוש מוסתר של איזה תושב.מייד התנפלו על הכול. בארגז הראשון היו בגדים של אישה ושל גבר,ציוד ביתי כמו כן סכום  מכסף,פורצלנים, ואחרים.בארגז השני,תכשיטים שונים,שעונים. כאשר הארגזים היו על אדמה.התאספו הרבה חיילים מסביבנו  והיו חוטפים ממה שבא ליד.הצלחתי לקחת שמונה עשרה שעונים, שגם כך,הפסדתי אותם  יותר מאוחר במשחק  קלפים. באחד המקומות כשעצרנו. כאשר ראיתי את  המחזה של ההתנפלות על  רכוש של בן אדם, שבטח צבר אותו,בעמל רב,זה מאד לא מצא חן בעיני,וביטאתי זאת בקול רם. לפני חיילים פולנים והרוסים. אחד הסתכל  אלי ואמר,אדוני סגן ,אתה לא ראיית, מה הם היו עושים. הם לוקחו  הכול  בלי שום ייסורי מצפון,ומי  שהעיז להתנגד,היו הורגים, בלי להניד עפעף. אנחנו יותר מידי הומניטאריים, אותם צריך להרוג  עד  אחרון, כל העם שלהם הלך אחרי היטלר, שישאו בתוצאות. שוב היינו בקו הראשון. היינו במתקפה על עיר הנופש, בכיתה שפיקדתי עליה , נשארו שלושה חיילים,ושתי מכונות ירייה מסוג "מקסים",לא היה על מי לפקד. פיזרו אותם למלא יחידות אחרות, ואני נשארתי בלי תעסוקה. אז שליש של מפקדה,נתן לי תפקיד של קצין מבצעים ליד מפקד הגדוד.אלוף סיניצקי לרוב היה נמצא בקו ראשון ליד כוחות הלוחמים,ודרש ממני,להיות לידו עם טלפון, שאיתו הייתי מתאם בין כול העמדות,שלנו וגם של הרוסים.מצידינו  הימני ,תקפו גדוד השמונה עשרה, משמאלינו יחידות  של הצבא  הרוסי. ליחידה שלנו היית משימה קשה.הגרמנים הפגינו התנגדות קשה,היו רגעים,שחששנו שלא נוכל להשיג את המטרה כפי שתוכננה.שמנו לב ששכנינו מימין ,נשברים ומתחילים לסגת,היות וגרמנים, עברו למתקפה, האלוף סיניצקי, פנה אלי וביקש שנתערב, אישית, כדי לנסות לעצור את החיילים הבורחים מגדוד השמונה עשרה .לקחתי איתי עוד שני קצינים והתחלנו עם אקדחים שלופים ובצעקות,להחזיר את הבורחים. פולנים ,אל תברחו ,את האויב צריך להכות,למען המולדת,למען המשפחות. הוררה, צעקנו .זה עזר ,כי חיילים ,עם טירוף בעיניים,החלו לרוץ  קדימה,וגרמו לגרמנים לברוח.שוב היו לנו הרבה אבדות, אבל המשימה בוצעה. לאחר הקרב,המפקד ציין את התרומה שלנו לניצחון, ובהזדמנות  הראשונה, ציין אותנו לדוגמה לפני קצינים אחרים.לאחר קרב של הרבה שעות,כבשנו את עיירת הנופש וזכינו לכמה שעות של מנוחה. הסתובבנו קצת בעיירה, ראיתי איזו גרמניה במרפסת ביתה,אשר הזמינה אותי אליה,הייתה זאת אישה נחמדה,בגיל עמידה,כיבדה אותי עם תה,והתחלנו לשוחח. היא סיפרה לי על יחסיה הקרובים  עם שכניה היהודים, וטענה ,שהתנגדה להיטלריזם, על השולחן, היה דף עיתון  עם תמונה גדולה של היטלר על כול הדף ראשון.היא ראתה את המבט שלי,והסבירה לי שזה יום הולדתו של היטלר,לכן התמונה שלו בעיתון. בדף הראשון. אמרתי לה ,שעדיף היה אם לא היה נולד בכלל. היא אמרה לי ,שהיה מישהו אחר קם, ושמדינות מערב  ואמריקה,היו מטפחות , נגד הקומוניזם, ורוסיה ,שפחדו נורא מהם.שאלתי אותה,האים ,היא מודעת מה עשו הגרמנים ,לעמים,שכבשו ,איך נהגו כלפי אזרחים,האים ידעה על, מחנות השמדה,ובקיצור סיפרתי לה, מה  שהיה ידוע  לי.היא הייתה מזועזעת ,לא יתכן,לא האמינה,הבנים שלה שירתו ביחידות ה-אס.אס. והיא לא מתארת לעצמה ,שהיו מסוגלים למעשי זוועה כאלו. הבנתי ,שיהיה צורך בהרבה עבודה, כדי לגרום להם להבין את ממדי הזוועה, שעם  הגרמני גרם ,ולשלם על זה .בעיירה זו, מצאתי  ו וילה יפה השייכת  לריב נטרוף, שר לענייני חוץ בממשלתו של היטלר. רציתי להיכנס  פנימה ,בכניסה ראשית,אבל מישהו צעק לי מאחור,לא לעשות זה,היות ויכול להיות שהדלת ממולכדת. זה שצעק ,היה זה חייל רוסי, יותר מנוסה  מאיתנו.לקחנו סולם,ונכנסנו לקומה עליונה. הווילה הייתה גדולה,עם הרבה חדרים,מפוארת מאד.ארונות היו מלאים עם בגדים לנשים וגברים,מלא ספרים,תקליטים רבים של שירה,אופרות ועוד. אני הסתכלתי,אבל לא לקחתי כלום,אחרים לאומת זה,חטפו כל מה שיכלו.הקרבות נמשכו,ושוב היינו בקו הראשון. בדרך עברנו ליד מחנה ריכוז אורנינבורג. מייד שחררנו את כל האסירים.  ביניהם ,ראש הממשלה אחרון של רפובליקה, הספרדית,לרגו צבלררו ,שהיה  עצור שם על ידי הנאצים . בזמן שעמדתי שם בכיכר המחנה,ניגש אלי גבר צעיר ושאל:"עמחו" הייתה זאת מילה בעברית שבאמצעותה,היהודים היו מזהים יהודי אחר.שאלתי אותו , מה הוא עושה פה,הוא אמר לי,שהוא ועוד כמה יהודים אחרים,עובדים כחשמליים, עבור צבא הגרמני.הם שמעו אותנו,

מתקרבים ,שאלתי אותו למה לא ניסו לברוח לכוחותינו? פחדתם? הוא סיפר לי שהם היו מאה וחמישים איש,הם היו ליד יערות,החליטו לברוח דרך יערות,לעבר כוחותינו,אבל נתקלו בפרטיזנים, שכאשר הבינו ,שאנחנו יהודים, פתחו עלינו באש ממכונות ירייה אוטומטיים, הרגו לנו חמישים ושלושה איש, ונשארנו תשעים ושבעה בחיים,חזרו לגרמנים. אתה רוצה להגיד לי  שפולנים ירו עליכם? לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. הוא  ציין ,שפולנים לא פעם, היו יותר  גרועים מהגרמנים . נזכרתי במקרה ,שהיה לי  בקראקוב מייד אחרי השחרור. היהודים שהצליחו לשרוד,הקימו ועדה יהודית מקומית,בשביל לרשום יהודים, כדי לעזור בחיפוש קרובים  או  מכירים. גם אני הלכתי להירשם. פתאום, שמעתי צעקות. בחדר הסמוך, ראיתי גבר, שהרביצו לו גברים ונשים וצועקים ,צריך לתלות אותו. פנו אלי ,כקצין במדים ,כדי שאזעיק כוחות בטחון, ולעצור אותו.התברר שהוא קאפו במחנה מתעלל ביהודים,למרות שהיה בעצמו יהודי. ביקשתי לשלוח אנשים, כדי לעצור את ה"קאפו"  מהמחנות .השיחה שהתנהלה בטלפון היית מוזרה שאלות מטופשות שאלו אותי, תגיד לנו סגן , מאשימים,את הבן אדם? עניתי ,שיש כאן אנשים ששרדו ממחנות השמדה,ו זיהו את הבן אדם,שהתעלל בהם,מאיזה מוצא האנשים אלוה,עניתי שיהודים. המשיך לשאול ,מי איזה מוצא הבן אדם הזה,עניתי שהוא גם  יהודי.אז מה הבעיה, יהודי הרביץ ליהודים,טוב עשה, וסגר לי את הטלפון בפנים. עכשיו  ששמעתי את האסיר מאורנינבורג, והאמנתי לו. הייתי שבור נפשית,אני נלחם על פולין, והם ממשיכים לשנוא אותנו. סיפרו לי שגרמנים, היו משלמים לפולנים מאתיים וחמישים מרק על כל יהודי שהסגירו. פולנים תפסו יהודים, שהיו מנסים להסתתר ביערות או במרתפים. ומוסרים אותם עבור קצת סוכר.היה קשה להאמין ,אבל אילו עובדות מוכחות,והבנתי שאין לי מקום  בפולין,האנטישמיות, כול כך מושרשת,שקשה מאד יהיה לשנות את, זה כבר העתיד יגיד.קיווינו, שפולין תהיה סוציאל דמוקרטית ,ללא מעמדות והבדלי דת וגזע. חוץ  מזה הלוחמה עוד נמשכת קודם כל מה צריך לנצח  את נאציזם ,ולהביא שלום.הגענו עד תעלת "הוכנצולרן",כאן עצרו אותנו.האזרחים  הגרמנים כבר הפסיקו לברוח. נאמר להם לשים על היד סרט לבן, כדי להבדיל אותם מיתר האנשים, שנמצאו בגרמניה ,ושלא מרצונם. ברחובות, הסתובבו צעירים,מכל העמים,שרים,רוקדים,שמחים שהסיוט שהיו בו נגמר,שמחים ,שעוד מעט  יוכלו לחזור לבתיכם ולקרוביכם. פגשתי הרבה נשים מהונגריה ממוצא יהודי, שהלכו ברגל חזרה לארצם  מידי פעם היו  נחות בצידי הדרך. דיברתי איתן בגרמנית, מהולה באידיש . הן סיפרו לי מה עבר עליהם במחנות,דברים שקשים לעיכול,הדעת לא נותנת להאמין,שבני אדם מסוגלים,לאכזריות וחוסר אנושיות שכזה. עליתי על אופניים, שמצאתי בצד הדרך, ופניתי לכיוון היער.פתאום שמעתי אחרי צעקות של גרמניה,שלא לנסוע בכיוון זה, היות וביער מסתתרים קבוצות של ס.ס. וגסטאפו. עצרתי, וחזרתי .חשבתי לעצמי  ישנם גם גרמנים הגונים, מה בעצם ,היה איכפת לה ,אם היו,הורגים אותי,חשבתי לעצמי ,אם הפולנים,היו נוהגים כמוה? בו  לא נשכח ,שהיו גם פולנים,שמסרו את נפשם בהצלת  יהודים,רק חבל שהם היו כה מעטים. בצהריים,הגיע פקודה ממטה הפקוד הגבוה שהאוגדה הראשונה של הרובאים על שם טאדאוש קושצ'ושקו, שאני נמניתי עליה ,קיבלה את הזכות להלחם על כיבוש ברלין. כולנו התמלאנו גאווה, נרשם בהיסטוריה ככובשי ברלין לצד צבאות  של ברית המועצות, ובהכנעתה של החיה הנאצית. העלו אותנו על, קומנדקרים,ששלחו למתרה זו,ומהר פנינו לכיוון ברלין. העיר ברלין הייתה מכותרת.הקרבות התנהלו במרכז העיר, מבית לבית .העיר השתרעה על שטח גדול מאד. הביאו אותנו לאחת משכונות ברלין, שרלוטנבורג  ומיד התחלנו בקרבות.התפקיד שלנו היה כיבוש הטכניון, קרוב לגן החיות. בגן החיות נלחם גדוד אחר של האוגדה שלנו.הקרבות היו, מלאי טינה וסלידה למקום שגרם לעוצמה,הגרמנים  נלחמו על כל חדר,כול  קומה. נלחמנו  שתי יממות כארבעים ושמונה שעות,איבדנו כמאה ושישים לוחמים, רק מהגדוד שלנו.הגיע פקודה לעצור את הלחימה. פיקוד העיר ברלין, הודיעו על כניעה. היה זה ב 2 למאי 1945. היה זה היום המאושר בחיי. בחלומות הכי ורודים  שלי לא הייתי מתאר לעצמי ,שאני יהודי מפולין ,הנרדף, המופלה ,עומד כאן בברלין ,במדים של קצין הצבא הפולני ועד לכניעתה. החלה לנוע  שיירה , שבראשה המפקד שפיקד  על הגנת ברלין, אלוף גודריאן .אחריו כל יתר קציני המפקדה שלו , אחריהם  יחידות שנלחמו בהגנת  ברלין,  וכל יתר החיילים של כל מיני זרועות של צבא על נשקם. ביניהם היו מלא נערים מגיל שתיים עשרה עד שש עשרה. המדים לא התאימו להם בגודל, השרוולים היו ארוכים מדי, גם המכנסיים. הקסדות, מחסות את האוזניים. הרבה אחיות התומכות בפצועים. המצעד של השבויים נמשך עד הערב. עברו שם כמאה וחמישים אלף  שבויים, של העם הארי המובחר,מושפלים  ונראים במצב עגום מאד עכשיו.כתבתי לבלה  מכתב,עם כותרת של יום הכניעה. חשבתי, כמה בלה תהיה געה בי, שבעלה לחם בברלין. נגמר המצעד של השבויים, ולקחו את כולם לשבי הרוסי.קיבלנו פקודה לעזוב, את ברלין, וללכת  מערבה  לקראת צבאות של בני הברית שלנו.לנהר אלבה. המלחמה עדיין לא נגמרה. בדרך עצרנו לפי פקודה  של מפקד הגדוד. עברתי לראש השיירה,סקרן מה קרה. התברר  שמולנו על אופניים נסע,חייל במדי ס.ס. מנופף עם דגל לבן. הוא הגיע כמתווך,היה זה בחור צעיר, בלונדיני, עם סמל של גולגולת על הכומתה, ואקדח פרבלום, תקוע במכנסיו.עצרנו אותו,ושאלנו מה רצונו ?הוא רצה לדבר עם מפקד הגדוד, הוא נשלח על ידי קבוצה,של ארבע מאות חיילים, ביניהם קצינים גבוהים, אשר רוצים להיכנע ולמסור את נשקם, אבל בתנאי אחד,שנאפשר להם לעבור לצד בני ברית. שלחנו שליח עם הודעה זו למפקד הגדוד, ובזמן שהמתנו לתשובות ,התפתחה שיחה עם המתווך. אני עם הגרמנית, המשובשת, ניסיתי לברר איך עם  הגרמני ,הגיע למעשים כל כך מבועתים, וגרם כול כך הרבה נזק לאנושות,הוא בביטחון ,טען  שהיטלר צדק, ושאילצו אותו לעשות זאת ,ושהם לא התחילו,ועוד העיז לקרוא  לנו פשיסטים. השיחה  הזו,לא הובילה לשום מקום ,ולמזלנו, חזר השליח עם הוראות. מפקד הגדוד דרש לדבר עם קצין בדרגתו או קרוב אליה, הס.ס.-מן  חזר והופיע  רב סרן, מייד לקחו אותו למפקדת הגדוד. קיבל כמובן תשובה שלילית לדרישותיו, הוא עם אנשיו ילכו לאן שנגיד להם ללכת. הבטחנו רק ,לדאוג לפצועים וחולים. כמובן בכל זמן התקרית ,הקפנו את החורשה ,והכנו כול כלי הנשק, בכול זאת,ארבע מאות לוחמים יש שם ,לא רצינו לקחת סיכון מיותר. לאחר תקרית זאת ,המשכנו בדרך,לנהר אלבה,כדי לחבור עם כוחות הברית. בדרך מצאנו מקום, שנוכל לנוח. 

כולם נשכבו על הדשא ומייד נרדמו. גם אני שמתי ראש על אבן ונרדמתי. היינו כול כך בטוחים  בעצמנו, שאפילו לא הצבנו שומרים. במשך הלילה,שמעתי שיחה בלחש בשפה הגרמנית, פתחתי קלות את העיניים, ולתדהמתי,ראיתי קבוצה של חיילים גרמנים מזוינים,שעוברים בשקט  על פני חיילינו  הישנים. הבנתי ,שהם פוחדים מאיתנו, ולא  מעוניינים להיכנס לקרב איתנו, היות  ואין להם, סיכוי, הם חיפשו רק דרך להגיע  לכוחות הברית. הפחד ליפול לשבי הרוסי ,שיתק אותם. בבקר, סיפרתי מה  שראיתי בלילה. המפקד לא התרגש, ציין,שגם כך לא  יגיעו רחוק, זרק עוד כמה קללות עסיסיות באוויר ועבר לסדר היום. עם הזריחה יצאנו לדרך, כדי לפגוש את הכוחות האמריקאים והאנגלים, אבל היגיע הוראה לעצור. התברר ששלטונות הסובייטים, לא היו מעוניינים  במפגש כזה, היות שהכירו את חיבתם של  הפולנים  למערב,חששו  ממעבר של יחידות  הפולניות לצדם. קיבלנו פקודה, לאחר מנוחה קצרה,להתמקם בעירה קלוסטרפילד.כאן בעיירה זאת הודיעו לנו על כניעה כללית של גרמניה  , והפסקת מצב הלוחמה . היה זה  ב 8 למאי 1945. התאריך הרשמי הוכרז ב 9 למאי 1945. לאחר ההודעה, כולם  התחילו לירות באוויר מכול עבר בכל כלי הנשק לאות שמחה. כתוצאה מהירי  נהרגו ארבעה לוחמים ובניהם  שני אחים שעברו את המלחמה ללא פגע , עד לאותו יום. בתקופת היותי בקלוסטרפילד ,התגוררתי אצל משפחה גרמנית,שהיו להם כמה ילדים קטנים ובת בגיל שבע עשרה ,מאד יפה וחביבה. היא לוותה אותי לחד ,שאמור הייתי לישון, בברכת לילה טוב.  נרדמתי, אבל שמתי את האקדח מתחת לכר, לא היה לי אמון רב לתושבים המקומיים. כנראה הבחורה שמה לב ,לפני שיצאה ,כשנכנסתי למיטה. באמצע הלילה, העירו אותי ליטופים  של הנערה ולתדהמתי גיליתי, שלפני יושבת על בירכיים  הבחורה  עם האקדח שלי מופנה אלי.זה נמשך כחמש עשרה שניות, ופתאום פרצה בצחוק רם ,והחזירה לי את האקדח. אתה  בטח חושב שכול  הגרמנים, הם רוצחים, אז אתה טועה,מה היה יוצא לי מזה, שהייתי הורגת אותך, אמרה. אתה בן אדם נחמד ולן אצלנו ,אתה יכול להיות שקט ובטוח, שלא יעונה לך שום דבר רע. הבחורה בטח מפנטזת לגבי,מסכנה, חשבתי. אנחנו במיליה תיכף עוזבים. ובאמת כך היה. כאשר נפרדתי ממנה, ציינתי,שלא תעשה יותר בדיחות כאילה, כי זה יכול להיגמר רע. ראיתי בעיניה,עצבות בגלל עזיבתי. התמקמנו בעירה אחרת למשך זמן יותר ארוך. מפקדת הגדוד לקחו דירה עם  שני  חדרים אצל משפחה גרמנית  מסוימת. אשר עזבה, לחדרים אחרים בבית.המקשרת היחידה בינינו, הייתה הבת שלהם קריסתה,נערה בגיל שבע עשרה .בחורה ברונטית,מאד יפה,עם גוף משגע ,מאד אמיצה ועליזה. שנתקשרה במיוחד אלי, בגלל השפה,אומנם הגרמנית שלי לא הייתה מבריקה ,אבל בעזרת אידיש,הייתי מסתדר.היינו מנהלים שיחות רבות ,בנושאים רבים ,ניסיתי לפתוח לה את העיניים, על המצב,ועל חלקו של העם הגרמני בו. רציתי  שתבין ,איזה עוול הם עשו לעם היהודי,היא הקשיבה ,אבל הייתה משוכנעת שיש הרבה הגזמה בסיפורים, במה שהגרמנים עשו בשטחים  שהיו תחת כיבושם.לפי דעתה הייתה זאת תעמולה אנטי גרמנית. היא הייתה, חברה בהיטלריוגן כמו כל יתר חברותיה, וחשבה  שזה היה הדבר הנכון. האחים שלה, והיו לה ארבעה ,כולם שרתו בס.ס. בדרגות גבוהות. הראתה  לי את תמונותיהם המחייכים. הם היו  באמת בחורים נאים מאד. אף אחד מהם עדיין לא חזר הביתה. יתכן שנהרגו, או נפצעו או נשבו,לא ראיתי שהייתה מוטרדת  מזה, המשיכה לחייך ,כאשר סיפרה עליהם. מאד  מצאה חן בעיני הבחורה  הזאת, אבל הייתי  מודע ,שאסור לי לטפח, שום תקוות,אני גבר נשוי, עם ילדים ובנוסף יהודי. בכל זאת,היו רגעים שביליתי בחברתה ,נחקקו להרבה זמן בזיכרוני. למרות הדעות שלה והגישה המעוותת,לא קל יהיה לשנות, ולשכנע את הגרמנים ,לשנות את עמדותיהם, ולהחזיר אותם למשפחת העמים. שבועיים לגמר הלוחמה ופעולות האיבה,היינו מופתעים מהשקט ששרר סביבנו. היינו רגילים  למתח מתמיד, תנועה,פעילות, הוציאה אותנו מהשגרה,לא  ידענו, מה לעשות עם עצמנו. היינו  מתאספים ליד המפקדה, משוחחים, מתווכחים, ולא ידענו איך למלא את הזמן הפנוי . מרוב שעמום, הרבה בחורים  הלכו לחפש בחורות. הבחורות ,שיתפו פעולה ברצון רב, מאד חיבבו את החיילים  הפולנים, וגם העבירו להם מחלות מין. כי  בעבור פרוסת לחם, אפשר היה לקבל אישה גרמניה יפיפייה. הרבה בחורים חלו במחלות מין ,שבתקופה ההיא ,היה קשה לטפל,עדיין לא  היה פניצילין. למרות שהייתי בסך הכול בן שלושים ושתיים, נמנעתי מקשרים מיניים עם הנשים הגרמניות,רציתי לחזור לאשתי ,נקי ובריא. בסוף חודש מאי 1945,הגיע למפקדה של הגדוד,שליח ממפקדת האוגדה, ממחלקת הכספים, בחיפוש אחר אדם מתאים, לקחת על עצמו ,תפקיד של קצין-חשב של הגדוד. התברר לנו, שהקצין הקודם בתפקיד זה נאסר, ואין  מי שיטפל בתשלומי משכורות, ותפקידים אחרים הקשורים לצד הכלכלי של הגדוד. אי אפשר היה  לקבל איש מקצוע בתחום  הזה מחוץ  למערכת הקיימת. מהפיקוד עליון החליטו  לאייש את התפקיד מאנשים הקיימים  בגדוד. שליש הסגל  של הגדוד המליץ עלי  מבלי להגיד לי. הוא רק שאל ,איזו השכלה יש לי? עניתי  שתיכונית. מפקד  הגדוד  ביקש למנות  אותי לתפקיד מיד. בפקודת היום הודיעו לי על המינוי לתפקיד החדש שקיבל תוקף ממפקד האוגדה. קיבלתי  תפקיד של חשב,של הגדוד,בלי שיהיה לי כל מושג  בתחום. ביקשתי פגישה עם מפקד הגדוד. השיחה  הייתה מאד קצרה. דיברתי אליו לפי כל גנוני הכבוד, כשפונים לאלוף. אמרתי לו שמינו אותי לתפקיד, שאף פעם לא עסקתי בו ולא עסקתי בתחום הפיננסי, ושאני קיבלתי הכשרה של קצין קרבי, הוא ענה לי ,שאין  ברירה .אני ניסיתי להסביר ,שאין לי  מושג  ממה להתחיל, הסתכל עלי ושאל עוד פעם ,מה היא השכלתי? עניתי ,תיכונית,הוא אמר לי זה מספיק, ובנוסף אתה יהודי אני בטוח שתסתדר. עם מפקד הגדוד דיברתי,ברוסית, הוא לא ידע פולנית,גדל  ברוסיה. בפיקוד דחפו  יהודים לכל מיני  תפקידי מפתח, בגלל רמתם האינטלקטואלית היותר גבוהה, ואחר כך היו מאשימים את היהודים, שהם נדחפים לתפקידים למעלה, ותופסים את כל התפקידים הטובים. יהודי איך שלא יעשה,תמיד יהיה אשם. פניתי למחלקה הפיננסית של הגדוד, והתחלתי לעשות הכרה עם תפקידי החדש. כל המסמכים , היו  בארגז  מברזל, ובשמירה על ידי העוזר שלי. השם שלו ,אוסקר טורטלבאום, גבר צנום,וגבוה עם שערות סיבה. לפי דעתי בגיל קרוב לחמישים. הוא התמצא בחשבונאות,והכניס אותי בהדרגה  לרזי המקצוע. מהר מאד,שלטתי בכל החומר. הרבה מחבריי, נפגעו, רבים רצו את התפקיד,שאני

בכלל לא חפצתי בו. הייתי קצין קרבי, והייתי גאה בזה, עכשיו העבירו,אותי ליחידת האפסנאות, דבר שפגע בי מוראלית. בתקופה זו ,כנראה בגלל גילי הצעיר,ראיתי את עצמי ג'ובניק, ואז עוד קיננה בי רוח קרב. למרות  הכול ,מלאתי את תפקידי לשביעות רצונם של כל הממונים שלי. אחד התפקידים שלי, היה לשלוח כספים למשפחות בעזרת דואר שדה. ניצלתי  את זה אישית, והייתי שולח לבלה, כל הכספים שהיו בידי. עד עכשיו הייתי מעביר לה כל חודש חמש מאות רובל לפיקוד אזורי של העיר שבדזאמבול. עשיתי כל מה שהיה ביכולתי, כדי להקל עליה, לא פעם נשארתי בלי אגורה.אבל  הסתדרתי בצבא קיבלתי אוכל  וכול מה שהייתי זקוק לו. השהייה שלנו במקום נמשכה כחודש, והגיע לקיצה. מפקד הגדוד, הורה לארגן ערב פרידה לקציני המפקדה

ומפקדי  הפלוגות. ליד  שולחן עגול גדול  ישבו כל  הקצינים ,בדרגות  שונות, את הוודקה שפכו מתוך קומקום גדול לתוך כוסות גדולים, הכוסות היו  מקריסטל,שהתאימו לשמפניה,מצאו  באיזה ארמון נטוש של אריסטוקרט  גרמני. המפקד נשא נאום פרידה ,בשפה הרוסית. והסביר שהוא ,מצטער,שעדיין,לא למד את השפה הפולנית, שזו שפת האם שלו, היות ומוצאו מפולין. הבטיח לתקן זאת בהמשך,קמנו לרגע של דומייה לזכר הנופלים, והרמנו כוסות לידידות פולין-רוסיה. שתיתי את הכוס עד התחתית, שדאגו מייד למלא לי מחדש,ליד זה אכלנו חתיכות נקניק  ושפק חזיר (כותלי חזיר מעושן) תוצרת אמריקאית.שתיתי כמות עצומה של אלכוהול, הפסקתי  לספור. הרגשתי מסוחרר לגמרי, לא ידעתי אז עוד לשתות ואז הייתה זאת טעות. הסתכלו  עלי, וחייכו ,אמרו לי שהגזמתי. הציעו לי ,ללכת לישון, כי למחרת מחכה  לי עבודה רבה,יצאתי החוצה  לנשום אוויר צח, אבל כנראה זה לגמרי סחרר אותי, כי את המשך הערב לא זכרתי. למחרת התעוררתי ,במיטת ברזל, באיזה חדר לא מוכר ליד הנרי ציבולסקי, שבזמן אחרון  הייתי מאד מיודד איתו,חיבבנו מאד אחד את השני, הוא היה תשע שנים  מבוגר ממני, מוצאו מבביאליסטוק, לפני מלחמה עבד בבנק, וניהל גם  מבשלת  של בירה ,שהשכיר מאיזה אציל פולני. אשתו  עם שני בניו הייתה באורל. הוא סיפר לי ,מה קרה בהמשך ערב הקודם, לאחר שיצאתי החוצה ,הוא עקב אחרי התברר שהלכתי לחדרה של קריסתה,אבל היא ראתה באיזה מצב הייתי, והסתגרה בחדרה , וצעקה לי,שאלך לישון.ניגשתי לחלונה וניסיתי לפרוץ פנימה. היא רצה מהר לסגור את התריסים , ואני המשכתי להשתולל  ורציתי לעקור את התריסים ממקומם.חברים שראו את איבוד השליטה שלי,לקחו אותי בכוח  והשכיבו אותי במיטה שבה התעוררתי בבקר.אחרי שסיפרו על ההתפרעויות  שלי, התביישתי לצאת לרחוב. אבל לא הייתה לי ברירה והלכתי למפקדה. לפני המפקדה,ישבה קריסתה עם חברות,כאשר ראתה אותי,חייכה ונגשה אלי. היא עוד התנצלה על התנהגותה אמש , טענתי שזה אני  שצריך להתנצל. מעניין למה יכול לגרום אלכוהול ,שבן אדם, כמוני שבדרך כלל מיושב בדעתו, יכול להתהפך לכזה חוליגן. יישבנו עם קריסתה את ההידורים, לאחר הסברים והתנצלויות משני הצדדים, והמשכנו בשיחה נעימה. היא הציעה לי,שהיות ולהוריה יש דירה נוספת, שעומדת ריקה,נוכל להיפגש  שם, ללא הפרעות.הבנתי את הכוונות הנסתרות שלה,לא רציתי לסרב לה בגסות,אבל הפגישה הזאת לא התקיימה. אני לא הייתי מוכן לקשור את עצמי בקשר רומנטי ועוד עם גרמניה. לרגע לא יכולתי לשכוח  את בלה אהובתי ואת ילדי, שהשארתי אותם לגורל לא ידוע. עכשיו כשהמלחמה הסתיימה  ונשארתי בחיים ללא  שריטה, האמנתי שבקרוב, אתאחד עם משפחתי. רציתי להיות עם מצפון נקי. למחרת שמעתי מאחורי,צעקות של קריסתה, ורצה לכיווני  ברחוב מבוהלת עם שערות  מפוזרות, וביקשה  ממני לגשת לביתה, ששם ,חיילים רוסים,מנסים לפגוע במשפחתה. היא  זירזה אותי ,פן יהיה מאוחר מידי. לא היה זמן להסברים,רצתי לביתה,בדרך שלפתי את האקדח שלי, פתחתי את הדלת בבעיטה,ראיתי חייל מיחידתי עומד ליד הקיר, ושני חיילים רוסים נוספים  מחזיקים בו  בכוח ,והשלישי  מדבר  משהו אליו. פקדתי  עליהם לעזוב אותו ומייד. הם ניסו להפוך את התקרית לבדיחה. הם פנו אלי כרב סרן, הסבירו שהם רצו בסך הכול לעשות אהבה עם הגרמנייה, והוא נתן לה לברוח והפריע להם . רציתם לאנוס אותה,האים זה מעשה נכון? שאלתי, הם ענו לי שהגרמנים  גם לא התחשבו בבנות   שלנו. הם אנסו  אותן לעיני הילדים  ואחר כך גם  רצחו אותן. עניתי להם, שזו פקודה של סטאלין, שלא לפגוע באוכלוסיה. וחוץ מזה שאנחנו לא רוצים להיות כמוהם. התקרית טופלה,ונפרדנו ביחסים טובים. החיילים הרוסים התקננו להעברה למנצ'וריה ,להמשך לחימה נגד יפן, איחלתי להם ניצחון, וחזרה שלמים הביתה. בהמשך ביקשתי מזליחה  (כך קראו לחייל שהתערבתי למענו) לתאר לי,מה קרה שם. קריסטה התכוננה לצאת לביתו  ורצתה לקחת איתה כמה דברים, אבל  חששה מחיילים רוסים ,שהסתובבו בחוץ, לכן ביקשה מזליחה שילווה אותה עד שתצא  עם הדברים שלה.היא נכנסה פנימה ,וזליחה שמר בחוץ. שלושה  החיילים,שהכרתי קודם ,נכנסו אחריה פנימה. וניסו לאנוס אותה. אז זליחה נכנס פנימה  וניסה להגן עליה. הרוסים  התחילו להתעסק איתו, קריסטה ניצלה את הרגע  וברחה,ואז הזעיקה אותי.לאחר חודש של  שהייה בגרמניה  קיבלנו  פקודה  לחזור הביתה. הביתה? לא היה לי שום בית בפולין. האים פולין יכולה להיות לי בית?השאלה  הזו מאד הטרידה  אותי. הידיעות שזרמו  כל הזמן אלי, לא היו מעודדות. עדיין לא ידעתי הרבה פרטים, מתקופת הכיבוש, ידעתי על כמה מחנות השמדה ,אך עדיין לא הייתי מודע ,מה זה היה עבור העם היהודי. אחרי המלחמה  התמונה התחילה להתבהר, בעקבות סיפורים ששמעתי מניצולים  שהצליחו לשרוד. סיפרו על זוועות והתעללויות והשפלות שהיו מנת חלקם של יהודים. ואיך פולנים עזרו  לגרמנים. אני בינתיים ,הייתי חייל בשרות קבע,ולא יכולתי לתכנן את עתידי. נראה מה יהיה הלאה? התחלנו  את ההכנות לנסיעה. קודם כל העמיסו על הרכבות את הארטילריה,כולל מחסני תחמושת,לאחר מכן יחידות רובאים ,ולאחר מכן אפסנאות ו אחרי זה המפקדה, שיצאה  אחרונה. נפרדנו מהתושבים  המקומיים, שנפרדו מאיתנו בצער, כי    אחרינו נכנסו לשם,חיילים רוסים. הגרמנים פחדו מהרוסים יותר, הם היו פחות ג'נטלמנים מהפולנים. קריסתה בכתה, כשבאתי להיפרד ממנה, בקשה שאקח  אותה איתי, פחדה מאד מהרוסים. הסברתי לה ,שזה בלתי אפשרי, נתתי לה להבין ,שיש לי משפחה  ושאני מאד אוהב אותה, ולא מוכן לוותר עליה. כאשר שמעה , שיש לי משפחה, הורידה ראש, וכבר לא הוסיפה מילה. בדרך לפולין , שמחנו מאוד והיינו  עליזים, שתינו כמויות עצומות של אלכוהול.שרנו שירי  מולדת ,שירים עליזים וגם שירי זימה. היינו הדורי ניצחון ותקווה,שיהיה  עתיד חדש, שנפוצה  על המאמץ שהשקענו. כולם חזרו למשפחות, לבתים שלהם . ואני לאן שאלתי את עצמי ? הורי מתו. כל יתר המשפחה , נרצחו  על ידי הגרמנים, אשתי בלה עם ילדי אחותי, והורי אישתי בקזכסטאן  הרחוקה. אבל בכל זאת,הרגשתי מאושר,נשארתי בחיים, והמחשבות  בקשר לבית? נבנה אותו מחדש עם בלה, כאשר תחזור. בשוכבי על דרגש,חלמתי על עתידי, וראיתי הכול בוורוד. אני תמיד ניסיתי  להיות אופטימי, אבל המציאות,לא תמיד כזו, ולא אפשרה לי. באחד התחנות  עוד בשטח הגרמני, עצרנו לכמה שעות. ברכבת לידינו ראינו,איך מעלים את השבויים הגרמנים ומעבירים

לרוסיה.ישבו שם אלפי שבויים,שחיכו לתורם לעלות לרכבת. עמדתי בפתח של הקרון שלי והסתכלתי עליהם  בזמן שגלגלתי לי סיגריה בניר של עיתון. אחד מהשבויים,ביקש ממני סיגריה, ריחמתי עליו,הרי הוא בטח לא אשם בכל הטירוף הזה,גייסו אותו כמו כל היתר,לא שאלו להסכמתו. נתתי לו את הטבק, מייד התנפלו עלי אחרים,שגם הם רוצים,חילקתי כמה שהיה לי,לי לא נישאר יותר.פתאום רץ אלי אחד ,צועק בפולנית,אל תיתן להם, תן לי אני פולני. אתה פולני,אז מה אתה עושה במדים גרמנים? מלא זעם,הייתי,צעקתי לו ,שיסתלק לפני שיירה בו. ברח מפוחד, והסתתר אחרי אחרים .חברים הסבירו לי שהוא בטח מאזורים בפולין,שגרמנים החשיבו ,ששיכים  לגרמניה,וכך התייחסו לתושבים. היו גם הרבה פולקסדויצים בצבא הגרמני. אנשים אלו  היו תועלתנים, אם היה שם שלטון  פולני, אז הם קראו לעצמם  פולנים, ואם גרמנים, אז הם היו  גרמנים. לאחר המלחמה ,כולם היו פולנים. הרכבת דהרה קדימה מזרחה, עברנו את נהר אודרה, ששם ספגנו כל כך הרבה אבדות, עברנו פוזנן, לודז ,עד  שהגענו לסיאדלץ. כאן היה מקום מושבו החדש של גדוד ברלינסקי  ה- שני של ח.י.ר. הגדוד  ה-השלישי גם קיבל את השם ברלינסקי, הגדוד הראשון ,קיבל את השם פראסקי, המחנה היה קרוב למסילת הברזל.היה זה בניין בן ארבע קומות    לידו היו עוד מבנים קטנים ,ואורוות לסוסים אני קיבלתי חדר,שבו הסתרתי את קופת הברזל שלי  חוץ מזה היה לי ארון למסמכים. התגוררתי בחדר הזה ,יחד עם טורטלבאום.

פרק   5   אחרי המלחמה       קצין בקבע

העיר סיאדלצה,שנשלחנו אליה ,נמצאת  שמונים קילומטר  מזרחה לווארשה .לפני המלחמה , התגוררו בה הרבה יהודים, היום נשארו בה מעטים. תושבי העיר התייחסו אלינו בחיבה. אבל שמרו מרחק. מסביבנו היו קבוצות טרור, אשר התנגדו לברית המועצות ולנו כמזוהים איתם.

התושבים מושפעים  מתעמולה של הממשלה הגולה הנמצאת בלונדון. הם היסתייגו מאיתנו.  עיקר התעמולה היה  שאנחנו רק לובשים מדים פולנים, אבל כולנו אזרחים של ברית המועצות. שהשלטון נמצא בידי קומוניסטים רוסים ומנוהל במוסקבה. היה בזה  הרבה מין האמת. המפקדים  ביחידות שלנו, ממפקדי הפלוגות ומעלה, היו אזרחים של ברית המועצות. מצב זה ,לא היה קשור להפליה נגד פולנים, אלה בגלל חוסר בקצונה, אשר חלק גדול ממנה נרצחו בקאטין, על ידי הרוסים ואחרים נהרגו   בקרבות או היו במחנות שבויים גרמנים. חלק מהם נמצא בלונדון ביחידות פולניות במערב. קצינים רוסים, פיקדו על יחידות שלנו בינתיים , בתי  ספר לקצינים , הכינו  מחזורים חדשים של קצינים, שבהדרגה היו מגיעים ליחידות, ומשחררים את הקצינים הרוסים  שיכלו לחזור לבתיהם ולמולדתם. בפגישות עם אזרחים השתדלנו להסביר את  המצב , וחלק הצלחנו גם לשכנע וגם להתיידד איתם. מטה האוגדה התמקם גם בשיאדלצה,  גדוד  שלוש  ביאלה  פודלסקה, לאומת זה הגדוד  אחד  בפראגה (ווארשה) בשטח  של מחנה צבאי של גדוד שלושים ושש לשעבר.

יום  אחד מפקד האוגדה, נתן  הוראה לרכז את כל האוגדה, מחוץ לעיר, שם נשא נאום לכולם, שבו האריך והודה לכל אלו שלקחו חלק בניצחון על גרמניה הנאצית, ואחרי זה החל לחלק אותות  גבורה ללוחמים המצטיינים  בקרבות, כמו תמיד קיבלו אותם,אלו  שהיו ביחידות עורפיות , בתפקידים של דז'ובניקים  ומקורבים לאלה שהיו אחראיים על חלוקת האותות והדרגות. אני באותו יום חגיגי ,לא  השתתפתי ,היות והייתי קצין שלם, ולא  השתייכתי לקבוצת קצינים קרביים. אבל לי לא חיו חשובים  האותות, העיקר  שנשארתי  בחיים, שלם ובריא ואוחל  לחזור  למשפחתי. לקראת ערב  ביום  חגיגי  זה, קרה  מקרה, אשר נגע לליבם של השלטונות. בפיקוד של מחלקה שש  של  רובאים ,איבדה בזמן  הקרבות מפקד מחלקה וגם את סגנו, ואז קפץ טוראי בשם  ולדיסלב סמרקיביץ  לאחר שהבין, שנשארו ללא מפקד, וצעק בקול מחלקה  אחרי ,קדימה נהרוג את האויב עד סופו .כולם הלכו אחריו, ותפסו את העמדות של  הנאצים ,שגברו עליהם. ואף  הסבו להם אבדות קשות. מרגע זה,הוא פיקד על מחלקה בדרגת טוראי.  אפילו אחרי המלחמה. היה זה חוסר צדק ,עם לא להזכיר, ולא לספר מי היה ולדיסלב סמרקיביץ, הוא היה אחד מגיבורי המלחמה. אני חייב לספר את זה לזיכרו . הוא היה קצין בצבא ברית המועצות, מוצאו פולני, באיזו שהיא אשמה, הורידו את דרגתו לטוראי ושלחו אותו  להלחם במחלקת עונשין. בזמן מלחמה, מי שהיה במחלקת עונשין,לא היה לו סיכוי לחזור בחיים. לאחר שעשה מעשה הגבורה שסיפרתי קודם ,העבירו אותו לצבא הפולני בדרגת טוראי. בגדוד ההשני  התבלט בהרבה מעשי גבורה, היה מאד מאורך על ידי חברים ומפקדים. נזכרתי במקרה, כשהיינו במצב מאד לא נעים, גרמנים תקפו אותנו באש חזקה, הטוראי קם על רגליו והתחיל  לרוץ בכיוון גרמנים,יורה מנשק אוטומטי וזורק רימונים  בכיוון גרמנים  המתקרבים.  הכדורים עפו  לידו וסביבו,  אבל הוא לא נירתע והמשיך קדימה ,למרות הצעקות של חבריו, שצעקו לו להיתכופף ולחזור. עם מעשה זה משך את כולם אחריו וגרם לדחיית מתקפה הגרמנית עלינו. בברלין הפגין אומץ לא רגיל הוא טיפס על מרזב לקומה שנייה (בקרב  על הטכניון). גרם לגרמנים למהומה והרבה אבדות קשות כאשר תפס את העמדות שלהם. התהילה שלו התפרסמה בכל האוגדה והגיע עד לפיקוד עליון. מפקד פלוגה שתיים . כתב המלצה למנות אותו רשמית ,כמפקד מחלקה, אך זה לא הצליח,היות שבתפקיד כזה ,יכול  להיות רק קצין .כאשר חילקו אותות הצטיינות מכול מיני סוגים, הטוראי שלנו קיבל את הכי נמוך. זה מאד כאב לו  ובצדק. חזר למחנה, בדרך קנה כמה בקבוקי וודקה, הזמין את כל המחלקה שלו, שרו,שתו, ואז הוא קם על רגליו, אמר לכולם ללכת, לעזאזל  אני אתאבד אמר. הוציא  את האקדח ואמר לכולם לצאת. אף אחד לא לקח זה ברצינות,חשבו שזו בדיחה. לאחר שיצאו,שמעו ירייה ,כאשר רצו פנימה,ראו את וולודקה מתבוסס בשלולית דם. התאבדות שלו זיעזעה  את הפיקוד,למחרת  קיבלנו מברק מאלוף האוגדה מריאן ספיכלסקי, לספק מייד סיבות למעשה זה. מה היה  כבר לברר, הבחור נפגע קשה ,ובצדק, נעשה לו עוול  נוראי, הוא לקח ללב והתאבד. החיים  באותה תקופה היו זולים והמשכנו הלאה. כולם עברו  על  זה   לסדר היום. הוסיפו אותו לרשימת ,אבדות  מלחמה. בעתיד  שקראתי על  תיאור של  הקרב ,על  הטכניון בברלין, נתקלתי בתיאור מעשיו  בזמן הקרב, כך שבכל  מקרה נרשם בספרי  ההיסטוריה.

התחילו חיי  שיגרה ,עדיין לא נבנתה  תוכנית להפעלת ה צבא בעת  שלום.  קודם כול  עסקו, בשחרור שנתונים גבוהים מהצבא , אשר גויסו  בזמן המלחמה. הם  היו  בערך כאלפיים  איש. המשוחררים היו טוראים  וכל אלה מתחת לקצונה.  בתקופה זו לא היו  משחררים קצינים וגם  אילה, שהיו  חיוניים  לשירות גם אם  לא היו  קצינים. היו  משחררים  קצינים, אם  היו מורים, היות והיה חוסר מורים  במוסדות חינוך. תפקיד שלי היה  להכין ניירת  הקשורה לשחרור, כמו

גם תשלום כספי עם מסמך המאשר שקיבל  כול  מה שמגיע  עבור שירות הסדיר. זה  לקח  לי הרבה  זמן  היות והיה לי רק  עוזר אחד. בגדוד  נשארו  רק  אלף מאתיים  איש.קצינים, ממלאי  מקום קצינים וטוראים בשנתונים נמוכים . המצב  במדינה  המשיך להיות מתוח . השמחה של התושבים מקבלי העצמאות וניצחון על הנאצים  נמוגה. העם היה מחולק  לשני  מחנות. חלק  אחד קיבל אותנו עם  ידיים  פתוחות, אנחנו בעצם ,שחררנו את פולין.  אנחנו הגענו בדרך הקצרה ממזרח, מלאים עם גופות לוחמים . הייתה הקבוצה השנייה, השונאת רוסים. הם  המשיכו  בנאמנות לממשלה הגולה בלונדון, ולוחמים במונטה –קאטינו  וטוברוק.  התארגנו קבוצות טרור ריאקציונריות, אשר הסתתרו ביערות, ובכול  הזדמנות ,היו תוקפים את כוחותינו, הרגו חיילים  בודדים, היו רוצחים קצינים  וגורמים  לנו אבדות .הם  היו עוצרים רכבות אוטובוסים מורידים מהם קצינים,יהודים ורוצחים במקום.בעקר היו מתעללים בחברי המפלגה של פולין הסוציאליסטית. הגדוד שלנו,כמו כל יתר צבא העם, קיבל על עצמו לסיים את המצב המקומם  הזה. מידי פעם  היינו מקבלים מידע  על מקום המחבוא שלהם, והיינו יוצאים  לפעולות מזוינות נגדם. יום אחד קיבלנו ידיעה ,שבקרבה נמצאת קבוצה "פטיש". שלחו שתי  פלוגות מאוגדה  שלנו, בפיקודו של  סרן צינקין . בפעולה  זו  השתתפו  שליש של יחידת  הסיור האוגדה. הפלוגה ,יצאה לפעולה ביער, במרדף אחר קבוצות הטרור, אך  נפלו  במלכודת,חטפו  אש תופת  מנשק אוטומטי כבד , אשר  היו מוסתרים  היטב ,מכל  הכיוונים. נוצרה בהלה, כול אחד ניסה למצוא מחסה  מאחרי העצים,כדי להציל את חייו, גם  סרן  צינקין ,הסתתר אחרי עץ. על המקום נהרגו מעל

עשרה  חיילים וגם  ונפצעו  עשרים ושישה חיילים . נהרגו גם שליש מהסיירת. נהרג  גם סגן קובלסקי,שהיה דומה ליהודי. הוא דווקא, נהרג לאחר  הקרב,כי חשבו אותו ליהודי. את הפצועים  חבשו  אחיות, שלחמו יחד עם קבוצות הטרור. הן שירתו קודם  ביחידות שלנו ,אך  עברו צד.מפקד של קבוצת "פטיש", יצא  קדימה  במדים של סגן ,זרק  לאדמה  שני  אקדחים  וביקש  לפגוש את מפקד המחלקה ולדבר איתו.סרן  צינקין, יצא  מאחרי העץ. הוא  פנה  אליו עם חוצפה אופיינית

ל קציני של פולין הותיקה ,ורצה להגיע להסכם. שמשך תקופה מסוימת לא נרדוף אחריו. לחצו  ידיים ,  והם הלכו לדרכם. הרבה  זמן לא סלחו לצינקין על מעשה זה,שאינו חולם התנהגות של  קצין  צבא לאומי. למחרת הייתה הלוויה של הנופלים. מצב דומה היה בכול פולין,כול תומכי  המשטר החדש חיו בסכנה מתמדת. לצאת לעיר במדים ביחידות היה  מסוכן, היינו יוצאים רק   בקבוצות ועם נשק  צמוד. היינו שותים כמויות עצומות של אלכוהול במועדוני העיר.אני ביליתי  רוב הזמן בחברת ציבולקין, שאיתו הייתי מאד מיודד בתקופה זאת. ציבולקין היה איש מאד  אינטליגנטי, עם הרבה ידע, גבר נאה,למרות הכרחת, עם הרבה הצלחה אצל הנשים. התנהג בחופשיות גמורה, ניצל את הצלחתו אצל נשים, ללא כל מעצורים. הוא היה חביב  על כולם,אבל איתי החזיק הכי קרוב, למרות שהיה לנו אופי שונה. פשוט כנראה מצאתי חן בעיניו. הפגנתי כלפי חוץ ,מצב  רוח מרומם ושימחה, אך בפנים , התגעגעתי מאד לבלה וילדים, שלא היה לי הרבה ידיעות מהם. לעתים קרובות,הייתי מבקר בבית הקפה המקומי, שניגנה בה תזמורת קאמרית, נתבקשתי לשיר סולו בליווי התזמורת. החברים שלי , הסגירו  אותי, שאני יודעה לשיר .לא הייתי  הצלחתי  להתחמק .הייתי עולה על  הבמה ושר ,על ווארשה, סנטה-למצייה, שירים  רבים אחרים,הייתה לי הצלחה גדולה, לא נתנו לי לרדת מהבמה ,הייתי צריך להמשיך, עד שהיה נגמר לי הרפרטואר. נהייתי זמר חובב אבל מאד פופולארי. הרבה  מלקוחות  של בתי קפה מקומיים, שמעו עלי והיו באים ,כדי לשמוע אותי. היה לי קול  טנור מאד חזק ,אהבתי  לשיר,לעשות גם טוב  לאחרים, השירה עשתה לי טוב ,למרות  שבתוך ליבי היה לי  עצוב. המצב  הכללי ,לא היה מזהיר, מידי פעם  שמענו, על פרעות  שנעשו ביהודים, בזאשוב, קרקוב וקיאלצה, נהרגו  הרבה  יהודים.

בעיר קיאלץ, הפרעות  הגיעו לממדים זוועתיים. התושבים  המקומיים, התנפלו על קומץ יהודים  שהצליחו בקושי  להישאר בחיים,  עם כל מה  שתפסו ביד מוטות ברזל ,אבנים,סכינים, והורגים  בלי רחמים. הרבה מין  ההרוגים ,לא ניתן בכלל  לזהות, עד כדי כך התעללו בהם. סטטיסטיקה  הראתה, שבפולין שאחרי המלחמה, נהרגו  מידי הפולנים  כאלף חמש מאות  יהודים. זו  הסיבה   שהרבה יהודים, החליטו  לעזוב את פולין, הבינו  שפולין לא  יכולה  לשמש להם  כמולדת ובית . במצב  הזה, לא הייתי מעוניין, כשבלה  והילדים  יחזרו  לפולין. פחדתי על חייהם, לא חשבתי על עצמי. כתבתי לה על זה, בצורה עקיפה שתבין ,וקיוויתי  שהצנזורה הצבאית לא תבין.שלחתי לה , כל הכסף שהיה  ברשותי  וביקשתי, שתתעכב  בקזכסטאן, עד שהמצב ישתפר.בינתיים ,צריך הייתי  להמשיך לחיות  ולקוות לטוב. הגיע חג הפסח. יהדות בעיר הייתה  מאוד דלילה, בעזרת  ועד פוליטי  של  האוגדה, ארגנו  סדר פסח , בשטח ,שהשתייך למחלקה הסניטארית של האוגדה. הכינו שולחנות לחיילים היהודים וגם  לאורחים. כל הכלים  וגם  המאכלים, הכינו נשים  יהודיות, שנשארו  בחיים, הייתה  זו קבוצה  קטנה מאד. ליד השולחנות ,התיישבו,מפקדים פולנים, ממלאי מקום קצינים,וטוראים ממוצא יהודי. היינו קבוצה די גדולה,כאן  אפשר היה ליראות ,כמה  יהודים  נלחמו לשחרור פולין.הקבוצה  שהשתתפה, בליל סדר הזה, הייתה רק חלק קטן,היו אלה רק חיילים מגדוד השני  ברלינסקי  ועוד כמה יחידות עזר של אוגדה הראשונה ,ששירתו בסיאדלץ. בזמן  הארוחה , התפתח  וויכוח  פוליטי, בין כל  מיני השקפות  פוליטיות. היו כאילה ,שטענו, שיהודים  אשר נשארו  בחיים,  צריכים  לעשות כל מאמץ, לשחרר את פלסטין  מהמנדט  הבריטי ולהקים  מדינה  ליהודים, אחרים דגלו בגישה, שצריך להישאר בפולין,להקים משטר סוציאליסטי   שיהיה  ערובה  לציבור היהודי. היו כאלו  חברים  שהזדהו  עם  ארגון  "בונד ". השאיפות של  ארגון  "בונד"  לא  היו כבר פופולאריות, פשטו  רגל ,לאחר שיהודים  הבינו ,שציבור הפולני מיסודו אנטישמי מאד ולא הייתה  שום  סיבה להאמין  לעתיד  טוב יותר  לעצמם וילדיהם. הוויכוח התלהט כמעט  הגיעו למכות. את  הוויכוח הפסיק  סגן מפקד האוגדה, בניסיון להרגיע את כולם, שהתאספנו לחגוג לפי המסורת ולא לערב  פוליטיקה. להשאיר את זה לאחר כך. ציין   גם שעדיין אנו לובשים  מדים  של הצבא  הפולני הלאומי, וחייבים לשמור על משמעת. חזרתי  למחנה ,לגמרי מבולבל. חשבתי לעצמי מה לעשות? מצד אחד ,השתוקקתי להביא את  המשפחה, ומצד  שני פחדתי לסכן אותם, לנוכח ידיעות על פגיעות  והתקפות  על יהודים  שהעיזו  להישאר  בחיים. הפולנים קיוו  שהיטלר,ינקה להם את פולין מיהודים, והם עדיין קיימים. חבר שלי, ושותף לקרבות, נוימן שמו, נסע לעיר לודג',לחפש קרובים, או לפחות לדעת, מה עלה בגורלם , גופתו  נמצאה בתוך אמבטיה עם סכין תקועה בחזהו. קצין צעיר אחר ,רופא  וטרינרי, נרצח  ברכבת  וארשה-ציכונוב, שניסה  להגן בעל נוסעת יהודיה, שטרוריסטים ניסו להרוג. כל הידיעות האלה  השפיעו,על  הרבה משפחות יהודיות, שהחלו לחשוב שאין כל טעם להישאר בפולין. יהודים עם משפחותיהם, היו מוצאים דרכים לא חוקיות, לעבור למערב. בהתחלה  היו עוברים דרך גבול  הצכי, ואחר הגרמני,ושם בעזרת ג'וינט-ארגון יהודי-אמריקאי,מיקמו אותם במחנות מעבר תחת פיקוח  אמריקאי. יום אחד ,הגיע אלינו ,מפקד של האוגדה הראשונה של ח.י.ר. אסף את כל הקצונה של,  הגדוד  שתיים ,   בדלתיים  סגורות. והחל לנאום לנו. קצינים יקרים, המלחמה נגמרה. כולכם מילאתם את תפקידכם עבור מדינתכם והאזרחים. השגתם את דרגותיכם  בקרבות ובגילוי אומץ רב קיבלתם אותות גבורה והכרה. אתם קצינים טובים, שאפשר לסמוך עליכם בכול, יחד עם זאת אתם לא שווים בהשכלתכם הצבאית,יותר מרבט שלפני המלחמה. אני  אומר לכם באחריות מלאה, שלרבט לפני המלחמה,היה ידע יותר מכם. בגלל מצב הזה, אתם חייבים להשלים את הפערים, בבית ספר הגבוה לקצינים ברמברטוב . כדי  להיות קצינים במלוא  מובן המילה, מי שיסרב ,להשתלמות זאת,יצטרך לעזוב את שורות הצבא. לאחר הנאום, עזב מפקד האוגדה את המקום, נוצרה מהומה בין הקצינים. חלק  ביקרו את נאומו, אחרים  הצדיקו. לי זה לא נגע ,היות  והייתי בוגר של בית הספר לקצינים .ועם ציונים טובים ,חוץ  מזה לא חשבתי לעשות קריירה   צבאית. כאשר בלה תחזור, אולי  ניראה כבר איך נתכנן לנו את החיים. אולי בכלל נעזוב  את פולין. נודע לי שבווארשה,פועלת מפקדה של  צבא האדום, אשר מספקת תעודות מעבר לברית

המועצות לקצינים, שיש להם  משפחות בשטח של ברית המועצות. ביקשתי כמה ימי חופשה, ונסעתי לווארשה. נסעתי עם שיירת  רכבים של הגדוד  שלנו ,שנסעו  לווארשה  לקבל הספקה. השייר כללה עשרים  כלי  רכב, הרכבים  לא היו במצב  מזהיר, גם הם עברו את המלחמה. גם  ציבולקין, חברי הצטרף אלי.  בדרך  שסך הכול  אורכה שמונים קילומטר,היו מלא תקלות,וזה היה מעט  את ההתקדמות שלנו. אסור היה להשאיר רכב מקולקל  ,בקיצור  הנסיעה ,שהייתה אמורה לקחת שלוש  שעות , לקחה לנו שלושה ימים. בלילה  היינו  עוצרים, מדליקים מדורה, מספרים כול מיני סיפורים  מחיינו. אשתו של ציבולקין, כמו שכבר הזכרתי הייתה באורל. הוא היה משוגע מאהבה אליה,והיא הייתה בוגדת בו על ימין ועל שמאל.הוא סבל מסיבה  זאת נורא. הוא הראה לי את  הקרחת שלו, שאשתו  היא  הסיבה  לכך. אמרתי  לו, שאולי זה  בכלל לא נכון זו רק קינאה חולנית אליה. שאלתי אותו ,האים זה רק  חשדות, האים יש לו הוכחות. סיפר  לי סיפור. הוא ניהל בביאליסטוק מבשלת בירה, עבור אציל הפולני. יום אחד האציל הזה הגיע, הוא קבע אם אישתי,אחרי גבי פגישה ,אני הבחנתי, שהם פנו לחורשה הקרובה, לקחתי אקדח ועכבתי  אחריהם על אופניים, מצאתי אותם  על הדשא  מחובקים. הגעתי בזמן, אישתי התחילה  לצעוק עלי, ולקרוא לי בשמות,כמו משוגעת,שהם סך הכול שוחחו .הייתי חייב עוד לבקש סליחה מהרוזן. היה עוד מקרה,עבד אצלי נהג ,בחור צעיר  יהודי,היה  מביא סחורה, אישתי הייתה מצטרפת אליו וישבה איתו ב קבינה. שמתי לב ,שהיה מגיע אלינו,אישתי הייתה עושה לו סימנים.ז ה ניראה  לי חשוד. יום אחד לקחתי אותו לחדר והפחדתי אותו,שאם לא יגלה לי את האמת על יחסים האינטימיים עם אשתי, אני  אהרוג אותו. הוא נשבר ואמר לי,שהיא מחריכה אותו.שחררתי אותו  ועשיתי סקנדל לאשתי, היא כמובן  הכחישה  הכול, מה יכולתי לעשות ,אהבתי אותה מאוד, גם  עכשיו אני אוהב אותה וגם שונא, אך אינני  רואה את חיי  בלעדיה. השיחה  הזאת  הקלה  עליו, אני רק חשבתי לעצמי, מה היא עושה  באורל  ללא השגחה  של בעלה? נעשה לי לא נעים, גם לי יש אישה צעירה ויפה, מרוחקת ממני כול כך. אבל  בלה רציתי להאמין, שהיא לא אישה מהסוג  הזה. לא יכולתי לתאר את בלה  במצב  כזה. כל בעל רוצה להאמין ,שאשתו היא  קדושה,  לא  צריך לקחת דוגמה  מאשתו  של  ציבולקין. הבנתי את החששות שלו,  אחרי שהכרתי את אישתו,     בתקופה מאוחרת יותר כשחזרה מברית  המועצות. הייתה  זאת אישה יפיפייה, עם  גוף  חטוב, מלאה טמפרמנט. כאשר רקדה עם משהו, במסיבות של מועדון הקצינים, הייתה מתנהגת כמו  נערה  צעירה, שמנסה לפלרטט עם  כולם ולפתות  אותם. ציבולקין, שלא  היה חסר לו חן  הצלחה אצל נשים, לא היה מפספס, שום  הזדמנות, באומרו ,שאיננו רוצה להישאר באחור אחרי אישתו. כל  הסיפורים האלה,שמעתי  בחניות בדרך לווארשה, פעם ניסיתי  להגיד  לו ,שחוסר נאמנות בנישואיו הוא  הדדי, ולא  צריכים  להיות לו טענות לאישתו, אולי  היא  מחזירה  לו  על מעלליו. הוא  הסתכל עלי, וציין  שאין לי  מושג ,מה התרחש בחייו. כול  מה שהוא  עושה זה מייאוש, כי  הוא בטוח ,שאשתו באורל ,מנצלת  אי נוכחותו , כדי להתעסק עם עשרות גברים, וזו הדרך שלו להתגבר על כעב. השיירה ,הגיע  לווארשה, ירדתי בפראג  והלכתי  ברגל  דרך גשר מעץ ,שנבנה על ידי פלסים של חיל ההנדסה של קצין  העיר. קצין  העיר התמקם  באחד הבניינים , שנשארו   שלמים. היה זה על חוף של קושציושקו  ברחוב קארובה. בכניסה  למפקדה ,פגשתי את המפקד שלי, מבית ספר לקצינים מריאזן, סגן  מירונקוב  ששמח  מאד ליראות אותי חי ושלם וחיבק חזק.

התברר שהוא  סיים את שירותו  בצבא  הפולני  וחוזר למולדת. בהזדמנות זאת  נתן לי כומתה של קצין פולני  מלפני המלחמה .נפרדתי  ממנו ,ואיחלתי לו כול טוב  ונכנסתי פנימה .במטרה לקבל אישור מעבר לברית  המועצות. סירבו לי  בטוענה ,שגם כך עוד מעט  משפחתי תעזוב  את  ברית  המועצות. הייתה לי הפתעה נעימה, פגשתי את ידידי  צברן, שבזמנו, יחד ניסינו  להתגייס  לצבא הפולני. כעט הוא היה מנהל  חדר האוכל של מפקדת העיר, ונשאר טוראי. הוא גם השאיר אישה וילד ,שהיו שכנים  של בלה. בדרך חזרה ,כשהלכתי  דרך הגשר העץ  לכיוון תחנת הרכבת,כדי לחזור לסיאדלץ, עצר אותי גבר במדי עובד רכבת, חיבק אותי בשמחה  וקרה בשמי, לוטק ,אתה חי שאל ? מה אתה לא  מזהה אותי ? אני באמת לא זיהיתי  מי אתה. הייתי  ממש נבוך.הוא נראה פגוע, חכה  נזכרתי, קוראים לך בורשטיין? שאלתי, הכרתי  אותו מוולומין, אך אף פעם לא  היינו  מיודדים. הכרתי  אותו בילדותי, ולזהות אותו עכשיו  במדי  עובד הרכבת. קשה  היה לו להירגע, איך אני הכרתי אותך גם במדי קצין.ניסיתי להסביר שאינני  טוב  בלזכור,חוץ מזה,שעברו עלי הרבה  דברים, אבל  לא חשוב ,עכשיו ספר,מה איתך,איפה אתה גר,איך שרדת רדיפות של הנאצים ובכלל. אני גר לא רחוק, עם אשתי, שאיתה יחד  שרדנו את הכיבוש בווארשה.אני  עובד בקואופרטיב לדברי חשמל,שהקימו אותו יחד עם כמה חברים, ששרדו יחד איתנו. לקח  אותי  למקום עבודתו,ושם  פגשתי כמה ממכרי חשמלאים מלפני  המלחמה. בהמשך  הזמין  אותי לדירתו . היה זה  חדר אחד. הכיר לי  את אישתו  הצעירה , אווה., איתה  הוא  התחתן  בגטו ווארשה .היא   הייתה אז בחודשי  הריון הראשונים, אני את זה אז לא ידעתי. שמעתי  את שמי לוטק, הסתובבתי, ומאד התפלאתי, התברר ,שהיא  פנתה לבעלה.לא הבנתי,למה קרה לו כך,הרי זה לא היה שמו. בוולומין, היו  רק שניים  בשם הזה. אחד  מהם  זה אני , והיה עוד אחד שהכרתי, אבל  לא הוא. שאלתי לשמו האמיתי,הוא ענה לי ששלומו –לייב, קרא לעצמו לוטק, כדי להסתיר

את מוצאו היהודי. הוא התרגל לשמו החדש וממשיך להשתמש בו. סיפר על מה שעבר עליו,בזמן  הכיבוש.  הוא  פתח לפני עולם לא מוכר לי, אכזרי ומפלצתי.הייתי מאושר ,שאני עם בלה  ומרק, לא הצטרכנו להתמודד עם זוועות כאלה.בהכירי  את עצמנו,אינני  מאמין שהיינו יכולים להסתתר   כמו עכברים, בטח היינו  נהרגים  בהתנגדות  לגרמנים. לנתי  אצלם, במיטה  של אווה, היא  ישנה  לידי על הרצפה. שמתי לב לזה  רק  בבקר, הרגשתי מאד לא נוח .חזרתי לקראת ערב לסיאדלץ   ומייד כתבתי לבלה, שאינני יכול  להגיע . המשכתי בפעילות הרגילה שלי.בערבים  המשכתי לצאת  בעיקר בחברת ציבולקין שתינו כמויות אדירות של אלכוהול,שימחנו את קהל  עם שירה  ובדיחות  של חברים. אבל  החיים  האלה  הביאו  שום  סיפוק הם היו ריקים  מתוכן. בלי מתרה ,בלי משפחה  ודאגות הקשורות  בה. הגעגועים היו בלתי נסבלים, רציתי אותם  לידי, וגם  פחדתי. שהמצב יביא אותי לזה , שכדי לנסות לשכוח, ולהחזיק  מעמד, הטבעתי   את  עצמי   במשקה. מסיבות יום שהתחילו,  היו  דומות  ליום שלמחרת. יום  אחד הצבא  ארגן  מסיבה  באחד מהאולמות בעיר. תחילה היה החלק  הרשמי, ולאחר מכן הייתה  הופע ה  של להקה  צבאית.    חלק המוזיקלי של תיאטרון השדה של האוגדה  אחת ניהל  סגן  יאן  ציימר. הופיעו גם מספר קצינים, אבל הצלחה הכי גדולה הייתה ,לאחת ששמה בלה, שהקריאה שירים על צבא  האדום, היא   עשתה זאת בפטוס  גדול, שהצליחה לרגש את כולם. בלה הייתה בחורה נפלאה. מוצאה  מווארשה. היא סיפרה לי, שאבא  שלה היה טכנאי שיניים, הגר בכיכר השער  מברזל. שמעתי עליו  מדודתי ד'ר מריה כהן, שהייתה רופאת שיניים, שעבדה  יחד עם אביה. בלה הייתה נשואה, לא  בטוח  עם לפי החוק, אבל בזמן המלחמה לא הקפידו ביותר,חוץ  מזה ,זה לא כול כך חשוב. אם  שני אנשים אהבו והחליטו להתחיל חיים יחד ,זה מה שחשוב. בעלה היה קצין פוליטי וגם היא עבדה במחלקה שלו.היחידה שלהם הייתה מסופחת אלינו,הספקה כלכלית היו מקבלים אצלי.בלה חיבבה אותי מאד, גם אני החזרתי לה חיבה. במסיבה זו,הייתי יחד עם ציבולקין. שתינו  הרבה, וודקה יין  ובירה .היינו די שיכורים, אבל זה מה שרצינו, וודקה השכיחה את הגעגועים  וכיוונה  מחשבות לכיוון אחר.ואז קרה מקרה מאד לא נעים שיכול היה להיות אסון. המקרה שקרה, למרות שיכלו להיות תוצאות טרגיות, עשו לי שם של קצין אמיץ וחבר נאמן. כאשר עליתי במדרגות  לקומה עליונה ,פגשתי את ציבולקין, שאמר לי ,שהוא הולך לקחת מעיל,היות שעוצרים אותו,שירותי  בטחון שדה. שאלתי, מה קרה?  הוא התעסק עם אישה יפה, וניסה למשוך אותה למקום  מבודד. התברר שהייתה זאת אישתו של ראש מחלקת ביטחון שדה, הוא התנפל על ציבולקין עם מקל הליכה, היות והיה צולע, ודרש מנו להתלוות אליו. ששמעתי זאת, אמרתי לו,שהוא לא הולך לשום מקום. היות ולביטחון שדה ,אין זכות לעצור קצין, בשירות פעיל .כאשר הגיעו שני  בריונים עם  נשק אוטומטי, כדי לקחת אותו, נעמדתי על המדרגות מולם עם אקדח שלוף ואיימתי,שאהרוג כול מי שיתקרב. כאשר ראו אותי,הם נבהלו ולקחו צעד אחורה, נופפו ביד והלכו. אני בטוח שאלכוהול  עזר לי במעשה הגבורה  הזה, הייתי  גיבור היום, ציבולקין דאג לספר לכולם במחנה על המעשה.

חוץ מעניין הכסף, היו מוסרים לי לשמירה דברי  ערך. יום  אחד, הביעו לי מזוודה  שבתוכה כל מיני דברים אישיים, גם  בגדים  של חייל ששוחרר מהצבא, היה אמור לחזור למשפחתו לרוסיה. בדרך נרצח על ידי חבריו הפולנים. שנסעו  יחד למשפחות.לא הצלחתי לקבל משום גורם   פרטים על משפחתו,ולא יכולתי לשלוח את דבריו. בעכבות מהומה, של חייל שתוי הלוחם  בחזית ,דנו      אותו לשנת מאסר. החרימו  לו שקית עם  כל מיני תכשיטי זהב,שעונים,טבעות ועוד,שהשיג כשלל, וגם שמו אצלי לשמירה. לא ידעתי,מה עלי לעשות עם  זה, הכיתי להחלטת שלטונות.ראיתי שכולם  ממש מעוניינים בזה,לכן הייתי מאד זהיר.יום אחד קרה לי למשרדו מפקד הגדוד,שלפני המלחמה, שבחדרו יושב  כומר.הוא הציג לי את הכומר, הכומר שייך לנפת סיאדלצה ,וביקש  שאתן  שעון אחד, מאילו שנמצאים תחת שמירתי, הכומר אוסף פרסים להגרלה  שהוא  מארגן, ושעון  זהב  כזה, ימשוך משתתפים. העזתי להתנגד ואמרתי, שאין לי סמכות לתת דברים של מישהו,שנמסרו  אצלי לשמירה. המפקד נהיה  כולו אדום והסתכל אלי בכעס. הוא מאד נפגע ,איך אני עושה לו בושות ליד הכומר? אמרתי לו  שאני אבצע את הפקודה, רק בתנאי,שאקבל  אותה  בכתב, ושאלו  הוראות שקיבלתי. המפקד  שינה  את גישתו ,שאתן לו שעון מצופה זהב ולא במצב טוב. לזה  הסכמתי,כדי להציל מכבודו  של המפקד ,ובזה התקרית  נגמרה.  אחרי  שנה הגיע בעל הרכוש, אפילו לא שם  לב, שמשהו חסר. במחצית הסתיו, הגדוד שלנו שינה מקום מושבו,ועברנו למבצר מודלין, שהיה  בקרבת בית ספר לקציני נשק משורין. מצד  השני היה  גדודה-הראשון של חייל האוויר. קיבלתי חדר יחד עם ציבולקין , בבנין מרוחק  מהמטה . החיים  שלי התמקדו רק בשטח,

המבצר,בין עבודה במטה, אוכל בקנטינה של קצינים  ושינה  בחדר. יום  אחד בעוברינו ליד בית הספר לקציני השריון, נכנסנו  עם ציבולקין, לאכול צהריים,פשוט כדי לגוון, בשטח  המבצר  לא היה הרבה מה לעשות. תפסנו את המקומות ליד השולחן וחיכינו למלצרית. מיד הגיע צעירה יפיפייה כבת שמונה עשרה , ואנדה שמה,שמצאתי מאד חן בעיניה. גם  היא  מצאה חן בעיני, מאז הייתי בא כול  יום לאכול כאן, ומשוחח  שעות עם ואנדה. על  כול מיני נושאים, אף  פעם ,לא הזכרנו  את  המשפחות, היא  לא  ידעה שאני גב  נשוי  עם ילדים. היא  לא שאלה ואני לא חשבתי שאני צריך לספר  על משפחתי, בלי שנשאלתי. מיום  ליום התרגלתי אליה יותר, כאשר הרגשתי  שהכרות בינינו מתחילה לגלוש לפסים יותר מידי אינטימיים, הפסקתי ללכת לאכול  בקנטינה  של   בית ספר לשריון. במטה של חייל האוויר,הייתה הלינה , גיסתה של בלה  בדרגת  רבט, אבל זה רק   נודע לי ,כאשר היא הייתה כבר בחוץ לארץ. חבל מאד, אם  הייתי יודע , אולי  הייתי פחות בודד. בליל חג המולד 1945  הגדוד שלנו ארגן מסיבה בכפר סמוך, כדי לקרב את האזרחים  במסגרת  פעילות קירוב לבבות בין צבא העם ואזרחיה.קיבלנו הוראה,נוכחות חובה עד עכשיו לא השתתפתי  במסיבות מסוג הזה. הפעם הלכתי בהשפעת חבר ווזניצה למסיבה . עמדתי והסתכלתי על זוגות  הרוקדים. בעצמי לא רקדתי, היות ולא ידעתי לרקוד. לא האמנתי שאוכל אי פעם לעשות זאת. בזמן עמדתי לתומי, ניגשה אלי צעירה בת שבע עשרה  יפה מחוטבת ,בשאלה למה  אינני רוקד?  עניתי את האמת,שאינני  יודע,היא הציע את עזרתה בנושא ,למרות סירובי, היא המשיכה להתעקש.היא עשתה זאת בחן  רב,כך שנכנעתי ונתתי לה להוביל אותי.היא עשתה  זאת במיומנות  רבה, כך שהצלחתי אפילו אני להזיז רגליים בריקוד. זה כל כך,מצא חן בעיני,שלא הפסקתי לרקוד איתה כל הערב. היא הייתה מוקסמת מהכישרון שלי, בערב אחד לתפוס את אומנות הריקוד. אני  חושב שבזכות המורה. היא צעירה ויפה, קראו לה נינה. נינה הגיע למסיבה בחברת שתי אחיות, תמרה ומרגריטה. נינה הייתה הצעירה. בבית נשארה עוד אחות בת שתיים עשרה. ווזניצה חברי, רקד עם תמרה, מרגריטה לא רקדה,היות שסבלה ממום בלב, ואסור היה לה להתאמץ. בילינו בנעימים בחברת  האחיות,שהיו נחמדות, קצת מפתות אך בטעם טוב. בערך  בשעה שתיים  בלילה, פרצה מהומה  באולם, קצין שיכור,פתח במריבה, מסיבה לא ידועה והחל לירות מאקדחו  באוויר.  המהומה   התפשטה, אף אחד לא ניסה להתערב,עד שמישהו זרק  רימון לאולם. נוצרה בהלה, כולם החלו  לברוח החוצה. הבנות שהיו איתנו,תפסו אותנו בידיים ומשכו החוצה.הציעו לנו להתארח  בביתן, ללון  וגם ארוחת בוקר, הן  גרו  קרוב, הלכנו אליהן.בביתם היה אבא שלהן  עם אחותם הצעירה. אבא  שלהן היה קצין בצבא רוסי,לפני המהפכה.,האימא לא הייתה בחיים.חינוך וטיפול באחים לקחה על עצמה תמרה. בחורה יפה מאד וחביבה .מיד היה בקבוק שתייה על שולחן, ותוספות.

אבא שלהם, הלך לישון, כך שהיה לנו חופש מלא. סידרו לנו שינה על הרצפה  והתכוננו  לשינה. השכם בבקר,נפרדנו לשלום, והבטחנו שנהיה קשר.נישקתי את נינה על שפתיה שקירבה אלי בכוונה היא הייתה ברקיע  השביעי,כנראה מצאתי מאוד חן בעיניה .אמרה לי  גם שהתחבבתי עליה, וביקשה שאבוא לבקר אותה.הבטחתי שאבוא, אבל ידעתי מראש שלא  אעשה זאת, אני  בעל המשפחה. נינה כמובן לא ידעה זאת,חיבקה אותי ברגש, אני רק חיכיתי לבלה, היא אישה

יחידה  בשבילי. תהיתי מתי זה כבר יקרה, אבל כשחזרתי הביתה חיכתה לי הפתעה. בפעם  הראשונה אחרי הרבה זמן שלא שיצאתי למסיבה, חזרתי עליז במצב רוח מרומם, שמזמן כבר לא הרגשתי כך. כאשר נכנסתי לפרוזדור בשירה עליזה, כהגעתי לדלת חדרי, קפץ  החוצה  ציבולקין, ורמז לי בכול מיני סימנים  בידיים, שלא הבנתי, הוא החל  לצעוק,תפס אותי  וניסה לאושש אותי ולהחזיר לצלילות. תהיה בשקט , אשתך הגיע. צעק לי באוזן. חשבתי לעצמי, מה איכפת לי מאשתו, ונכנסתי לחדר בשירה עליז מלא מצב רוח . הסתכלתי על המיטה שלי ולא האמנתי למראה עיני. זה בטח חלום או הזיה, על מיטתי שכבה בלה אהובתי ומחייכת אלי.

זרקתי את עצמי עליה בנשיקות  מלוות בצחוק  ובכי לסירוגין  מאושר עד השמיים. לא היה לי מושג, איך היא הצליחה לסדר את יציאתה מברית המועצות לפני כולם. אחרי שקצת התאוששתי, הבנתי שהגיע אלי לבד. איפה הילדים  ואמא שלך שאלתי? היא הבהירה לי, שהשאירה אותם  בתחנת הרכבת, היות  ולא הייתה בטוחה,לאן היא נוסעת,הייתה מוכרחה לבדוק עם אני נמצא לבד, או עם אישה אחרת,למזלי הייתי לבד, ושום דבר לא איים עלי. הייתי צריך למהר לנסוע לווארשה, לתחנת הרכבת להביא את יתר משפחתי. השארתי את בלה  בבית ,ארגנתי לי הסעה  לווארשה,לקחתי איתי חייל לעזרה, ויצאנו עם טנדר,שהיה בדרך להביא הספקה. בכניסתי לתחנת  הרכבת,ראיתי הרבה אנשים,יושבים  ושוכבים על הרצפה. מצאתי את חמותי יושבת על ספסל ולידה ילדה במעיל פרווה וכובע צמר על הראש.הייתה זאת בתי אניה, שהייתה עסוקה בלספר משהו לאנשים שהתגודדו סביבה. תמיד הייתה פטפטנית קטנה. התרגשתי מאוד ,דמעות  מילאו  את עיני, מרק הסתובב ליד דלת הכניסה , אך לא הבחנתי  בו. ניגשתי לאניה,קרעתי ברך ושאלתי, תגידי לי ,את  יודעת  מי אני? אני לא יודעת ,אני רואה שאתה חייל,והסתכלה אלי בחשד. סיפרתי לה ,שאני אביה. אדוני לא אבא שלי,הכריזה. למה את חושבת שאני לא  אבא שלך שאלתי?  קצת  פגוע, כי לאבא שלי אין נשר על הראש.הסתכלה על כובע שלי מפרווה  ובסגנון  רוסי, אנשים  מסביב חייכו מהתרגשות,אחרים  היו להם,דמעות בעיניים למראה פגישה משפחתית  המרגשת. לקחתי את אניה  על הידיים  הצמדתי אותה חזק לחזי. שאלה  אותי עוד פעם, באמת אדוני  אבא שלי? באמת ,באמת, אישרתי לה. אז אדון אבא  לוקח אותנו  לבית שלו שאלה מאושרת? ואדון  אבא לא תלך יותר למלחמה שאלה בנאיביות? לא יקירה, עניתי לה לא יהיו יותר מלחמות, גם אני האמנתי בזה. פתאום  ראיתי את  מרק, עומד בצד ועצוב. חשב שבטח ששכחתי על קיומו. היה לי מאד לא נעים. ישר חיבקתי אותו בחוזקה, וגם אותו הצמדתי קרוב לליבי. אל תחשוב ששכחתי  אותך לרגע אחד, פשוט ,קודם  ראיתי  את אניה  והיא יותר קטנה, אני אוהב  לא פחות. מרק  קיבל את ההסבר שלי בשתיקה, היה מאד נרגש. ידעתי שהוא מאד אוהב אותי,תמיד היה מאד קשור אלי. מאוחר בערב, העמידו לרשותנו רכבת שתיקח  אותנו למודלין. באותו זמן עוד לא היה לוח זמנים קבוע לרכבות. לא גבו תשלום עבור הנסיעה. הדרך למודלין, בסך הכול  ארבעים קילומטר נסענו כשלוש שעות,ללא נוחיות, בכול מקרה הגענו לתחנה של מודלין. מתחנה למבצר מודלין,היינו צריכים ללכת מרחק  מה ברגל. עם מאמץ רב, עם מעט  מטלטלים  ואניה  על הידיים הגענו הביתה. חמותי היגיע חולה,הייתי צריך להזמין רופא גדודי שהושיט לה עזרה  רפואית. לבסוף, התגשם חלומי ומשפחתי הייתה לידי, נרגעתי וקרנתי מאושר. הפרידה של השנתיים, שנכפו עלינו, ערער אותי נפשית. הגעתה  הפתאומית של בלה, השפיעה עלי כל כך חזק, והמורל   עלה אצלי לשחקים, כולם ראו את זה על פני, אנשים שלא ידעו על הגעת משפחתי,שאלו אותי,מה ארע לי.הסברתי  לכולם, איחלו לי  מכל עבר ,באמת הרגשתי המאושר באדם. מזמן לא כתבתי על חוויות  שעברו על בלה  בקזאחסתן הרחוקה. האמת לא היו לי כמעט שום ידיעות ממנה. לאחר שהתרגשות הראשונה נרגעה, ביקשתי מבלה שתספר לי מה עבר עליה? איך הסתדרו בלעדיי? וכך בלה גוללה לפני את סיפורה. אחרי שעזבתי אותה, נגד רצוני כמובן, בלכתי לצבא. המצב החמיר עד כדי כך,שכול פה להאכיל היה מיותר,אכזרי לחשוב כך אך זה היה המצב. כולם במשפחה היו רעבים, אף אחד לא עזר לנו. השלטונות קודם כל דאגו לספק מצרכים לכוחות הלוחמים, וכולם

השתתפו ותרמו למאמץ המלחמתי. ילדים לא קיבלו אוכל מינימאלי הדרוש לקיום, הם היו נפוחים מרעב, והיו בסכנת מוות מרעב. זה לא עניין  את אף אחד, חוץ ממשפחה הקרובה ביותר. במצב  הזה, בלה עם אימה החליטו לעזוב את עמק הטאלס, ורצו לעבור  לדזאמבול, אשר הייתה מרוחקת משם שבעים וארבע קילומטר ונמצאת  בקזחסטן. איך שלא יהיה מקום יותר מרכזי,  שהיו  בו הרבה  פליטים מפולין. פעל שם  משרד, שייצג  עניינים  של פטריוטים  פולנים. המשרד לא עזר הרבה ,אבל במקרה של צורך במשהו, הייתה אוזן קשבת,דלת שאפשר היה לבקש עזרה. לחמותי הייתה שרשרת זהב ,בכסף בעבורה השכירו חדר בבית כמעט הרוס, ועברו לגור בו. בעד כמה גרושים שעוד נשארו ,בלה קנתה קצת לבנים גבריים, ועם טרמפים, נסעה לטאלס לשוק .שם  מכרה הכול בפי שלוש ממה שקנתה. אם הכסף הזה ,קנתה מצרכים שעזרו לה לאכיל את הילדים.  היא חזרה כמה פעמים על אותו תרגיל,וזה אפשר לה להחזיק מעמד. פעם אחת לא הצליחה להשיג תחבורה הביתה, ונאלצה לישון בטאלאס, ניגשה ליורטה של משפחה קירגיזים  ובקשה לתת לה ללון, אישה קירגיזית,קיבלה אותה וסידרה לה מקום ליד מדורה,שבערה כל הלילה.למחרת חזרה  הביתה.לאחר כמה ימים ,שמה  לב ,לכתמים אדומים  על הגוף. הבינה שנדבקה באותה יורטה בטיפוס  הבארות. באותה תקופה הייתה זו מחלה מאד נפוצה.מייד הפרידו אותה מכל האחרים ושלחו אותה לבית החולים. מזל שהייתה איתה אימה,שנשארה עם הילדים וטיפלה בהם. בינתיים  נפתרה בתי הקטנה ארנה ,שמרוב הרעב קיבלה התקבצות קיבה ושלשול חזק. יום, אחרי יום  היו מוציאים מבית החולים בלילה, גופות ערומות על עגלה ,ישר לבית הקברות וקוברים ,בקבר אחים אחד גדול. לא היו מספיק  תרופות, טיפלו באנשים בשיטות  פרימיטיביות. בלה  עברה משבר , חזק והייתה מותשת לחלוטין וקיבלה בנוסף בדלקת כרום המוח, אבל כנראה הגוף שלה היה   חזק, ולא בגד בה והיא  נשארה  בחיים. בהיותה  במצב חצי בהכרה עם חום  גבוה, היו לה הזיות, ובלי הפסקה חלמה על פלסטין. וצעקה שאיננה רוצה למות  כאן ,רק בפלסטין. היא הרבה זמן  לא יכלה לאכול  מזון, מה שמאד החליש אותה, היא נראתה כמו תינוק, נשאר אליה עור ועצמות. לאימה היה רעיון ,להכין לה קומפוט (למפתן),ואמרה לה, שאלו פירות שלוטק שלח לה מפלסטין. זה שכנעה את בלה לשתות  את הקומפוט. מאז חמתי, השתמשה  בכל מיני, שקרים לבנים  מסוג   זה,העיקר שבלה  התחילה לאכול, ששיפר מאד את מצבה ועזר לה להתאושש. שיחררו אותה  מבית החולים, שבו הייתה מאושפזת שלושה חודשים. אחד מהמכרים , הביא אותה  הביתה  בידיים, עטופה בשמיכת צמר.כל הלבנים  ובגדים, שנכנסה לבית החולים, גנבו האחיות , שהיו בטוחות שהיא  כבר לא תצטרך אותם. משך כל הזמן ,שבלה  הייתה, בבית החולים, חמתי קיבלה  עזרה מארגון הפטריוטים הפולנים, וזה עזר לה מאוד להאכיל את הילדים ואת עצמה. הם אכלו במטבח הארגון. לאחר שבלה החלימה  וחזרה הביתה, המצב המשיך להיות קשה מאד .בעיקר בגלל שהייתה מאד חלשה  והייתה  זקוקה לזמן התאוששות, ולא יכלה עדיין לעזור בפרנסה. היא סבלה מי  תזונה רצינית,ולא ניתן היה לשפר את המצב . כולם המשיכו לסבול מרעב והיו על גבול המוות,לאחר שבלה שבה  מבית החולים , המצב נהיה קשה. ובאותו זמן , שאיבדו  כל  תקווה, הגיע המשלוח של אלפיים ושלוש מאות רובל. ששלחתי לה בחזרה. הכסף הזה הציל אותם והעמיד אותם בחזרה על הרגליים. החלו לקנות מצרכים  בשוק השחור, קנו עופות,חלב, חמאה, פירות. גילם הצעיר הציל אותם  וחזרו לאט לעצמם. העיקר אצל בלה המצב התחיל להשתפר, ארגון הפטריוטים  הפולנים, הקציב מנות גדולות של קמח, שימורים ומצרכי אוכל שוני ,עבור הציבור הפולני. אמרו  שהייתה זו הוראה של סטאלין, להושיט, עזרה לעם הפולני, אבל אני משוכנע שזה  עוד חלק מהתעמולה שלהם, יותר נכון לפי דעתי ,שזה היה חלק  מעזרה אמריקאית. בלה  חזרה  לעצמה לגמרי, והתחילה  פעם נוספת להתעסק במסחר. היא הייתה  קונה עם חמתי,  סדינים  לבנים,הייתה צובעת אותם  בכל מיני צבעים, חמתי הייתה תופרת מהם, שמלות עבור נשים קירגיזיות, ובלה הייתה מוכרת,בשוק בטאלס ,עם רווח טוב . המצב  השתפר מאד, בנוסף התחילו  להגיע העברות ,של כספים, ששלחתי, חמש מאות רובל כל חודש. בתור אשת מתנדב לצבא, הגיעה לה סיוע נוסף מקצין העיר. בהמשך כמו שציינתי קודם, הייתי שולח מ1000 ועד  2000 רובל  לכל חודש. באחת מהנסיעות של בלה מדזאמבול  לטאלס, נדחפו לטרמפ ברכב צבאי  ספסרים  כמו  בלה.  כולם היו עמוסים עם סחורות , וחלק  מהבגדים למסחר  היה על גופם. בלה  התמקמה  לגמרי למעלה עם השקים של קמח ודייסות. לידה ישבה אישה רוסיה, והחלה לתחקר אותה. לאן  את נוסעת חברה? בלה  ענתה לטאלס, יש לי שם חברה , שעוזרת לי להסיג  מצרכים הכרחיים. כדי  להאכיל את משפחתי, הבעל נמצא כבר שנתיים בחזית, ועלי חובה לפרנס  את משפחתי. יש לי  בבית, שלושה ילדים ואמא מבוגרת. ומאיפה את? נראה ,שאת לא רוסיה, המשיכה לשאול. בלה ענתה, שהעבירו אותם מלפל, שבאזור ויטבסק. אז אנחנו שכנים  היא  אמרה. היא גרה עשרים קילומטר מלפל.והמשיכה לשאול , מה עם בעלך ? בלה ענתה שמכתב האחרון שקיבלה, היה   מברלין. שם הוא נלחם עד כניעת הנאצים, הוא קצין בצבא, והראתה לה תעודה המאשרת זאת. כמה טוב ששלחתי לה. האישה, הפגינה  הרבה חיבה לאשת קצין קרבי. כאשר הגיעו לטאלס, הכו להם  שוטרים ,שעצרו את כול הספסרים עמוסי סחורות,רצו כמובן לעצור,גם את בלה, אבל האישה ,שדיברה  כול הזמן עם בלה, אמרה להם בקול תקיף, תעזבו  אותה, זו אישה ישרה,אני מכירה אותה, היא אישתו  של קצין קרבי. השוטר מייד, עזב אותה. בלה הבינה שאישה זו עבדה עם המשטרה, ולמזלה התחבבה עליה, ועזרה לה לצאת מהמצב המביך. אם  היו עוצרים אותה   על ספסרות, הייתה צפויה להישלח למחנה עבודה בסיביר לשנים רבות, שזה כמו למות. מה היה אז על הילדים? שלטונות סובייטים, לא התחשבו, בגורל של היחידים, זה אומנם  היה מוגן  בחוקה, אבל בחיים, זה היה אחרת. אם האישה, ששוחחה עם בלה לא הייתה מצילה אותה, אף אחד לא היה מתחשב  בה. בלה מאד העריכה  את עזרתה ניגשה אליה, נישקה אותה  לפרידה     והודתה לה מכול הלב. בהמשך הלכה לחברתה קלרה, שם החליפה בגדים, הורידה אילו שהיו  למסחר והלכה לשוק . שהיה ריק  מספסרים, כי  וכולם נעצרו, לא היו לה מתחרים והיא הצליחה מהר מאוד להיפתר מהסחורה  ברווח גדול. היה לה יום טוב, כך שהרשתה לעצמה,לקנות הרבה יותר מצרכים עמוסה בהרבה סחורה, חזרה הביתה , שבו התקבלה בשמחה  רבה, בגלל  ממתקים שהביאה לילדים. בפעם הבאה ,שהייתה אצל קלרה, אמרה לה ,שהייתה רוצה לנסוע לבעלה, שנמצא בישוב מסוים בשטח של  ס.ס.ס.ר. היא שיקרה, אבל המטרה היית, לקבל  אישור מעבר, אישור מעבר היה אפשר לקבל רק בשטח ס.ס.ס.ר. קלארה  הבטיחה  לעזור, היות  והייתה

לה חברה טובה שעבדה  ב נ .ק.ו.ד. . לאחר שיחה עם חברה זו, אמרו לבלה, להכין אלפיים וחמש מאות רובל. להשיג סכום כזה, לא היה קל ,ואף בלתי אפשרי לבלה . הם החליטו, שבלה תשיג קונה אחר,שישלם סכום זה, ובלה תקבל את האישור חינם. בלה השיגה קונה אחר שהכרנו הוא היה מווארשה, היה מוכן לשלם את הסכום ,ובלה קיבלה  שתי תעודות מעבר. בזמן שכבר התחילו  בהכנות, לנסיעה, בלה בחברת אחותי, הלכה למגדת עתידות. הייתה זאת אוזבקית זקנה, שסיפרה לה על עברה  וגם עתידה, יש לציין  שבהרבה דברים קלעה למטרה. למשל היא אמרה לה, שברגע

שתחזור הביתה  יחכה לה  צרור מכתבים ממני. אשר מסיבות לא ברורות התעכבו ולא הגיעו, היא גם אמרה לה, שמחכה לה נסיעה ארוכה, אבל לא תישאר שם להרבה, היות ומחכה,לה נסיעה  יותר ארוכה,מעבר לים, ששם היא תישאר עד סוף חייה, ויהיה לה שם טוב וגם לילדיה. בנוסף היא ציינה ,שיהיה לה עוד ילד אחד  ובן עם עיניים כחולות. בלה אשר בדרך כלל לא האמינה, ביקרה אצל המגדת, בשביל הבידור.אבל הפעם משום מה  ציינה  נבואות שהתגשמו. כאשר חזרה הביתה, חיכה לה באמת צרור של מכתבים ממני. בזמן הכנות לנסיעה,התגלו חילוקי דעות בין בלה ואימה עד שהגיעו להרמת קול. שמע זאת השכן יהודי אשר היה מודיע של ה - נ .ק.ו.ד. הוא נהנה מפיצוי כספי, עבור מפעילות זאת.  יומיים לפני יציאתם לדרך, הופיעו פתאום שני פקידי  נ.ק.ו.ד.  אשר החלו לעשות חיפוש, לא חוקי בליווי השכן המגעיל. מצאו מתחת לכרית את הכסף, ששלחתי לה בדואר. היו שם שלושת אלפים  רובל. הם לקחו אותם והלכו. בלה רצה אחריהם לרחוב  בצעקות, שזה לא חוקי, ואין להם זכות לקחת כסף, ששלח לה בעלה קצין בצבא, ושהיא באה איתם, ותגיש  נגדם תלונה. אחד מהם, אמר לה ,שאם לא תיכנס מייד הביתה ותפסיק לצעוק, תישאר בלי  ראש.

בלה נכנסה  וויתרה על הכסף הזה, החיים היו יותר יקרים לה. היא  שמעה סיפורים, על  מקרי  רצח  רבים, שהאשמים לא נמצאו. בלה לא רצתה להסתכן, ולא לסכן את הילדים. אלה  היו קאזכים, שלא סבלו את הגזע הלבן, וידועים באכזריותם. בלה בסך הכול הייתה אישה חלשה . השכם בבקר, פנו לתחנת הרכבת,ב לי אגורה. הם  נפגשו בתחנה עם השכן עם ואשתו ,זה שסידרה  לו את אישור מעבר. אברהם קנה להם את הכרטיסים, היות ובלה נשארה בלי גרוש. התיישבו על הרצפה של תחנת הרכבת. האנשים היו ניגשים ושואלים ,לאן הם נוסעים, וכל פעם היה ניגש מישהו אחר ושואל,  כנראה היה ביניהם  מלשין, כי לפני שהגיע הרכבת ,קראו  לבלה  לתחנת  המשטרה בתחנה. הם בדקו לה את כול התעודות והאישורים, מצאו שהכול בסדר,ושחררו אותה. אברהם ראה מה שעשו לבלה והסתתר, הוא יצא רק ברגע האחרון, לפני עזיבת הרכבת. בקושי הצליחו,להיכנס לרכבת, כאשר הרכבת יצאה  לדרך, בלה נשמה לרווחה. בשמחה עוזבת  שטח אשר עברה בו  את הרגעים  הכי קשים  בחייה הצעירים, שכמעט כיפחה בו כמעט את חייה , וכול

משפחתה. עכשיו , היא  האמינה  שהיא  חוזרת לתרבות המערב  ולחיים  טובים  יותר.  בלה  רק  שכחה, שתרבות מערב, היית זו שהביאה את אסונות הגדולים והאכזריים ביותר שידעה  האנושות. אבל הדבר החשוב היה, שהיא נוסעת עכשיו לבעלה ואבא של ילדיה. זה היה בשבילה , האושר הכי  גדול. היית  לפניה נסיעה ארוכה  וקשה. דרך למוסקבה  וערכה כ  שישה ימים ולילות, ובלי אגורה  בכיס. בלי אוכל  ומצרכים בסיסיים אחרים, ולא היה לה כלום למימוש, היא  ברחה עם מעט  בגדים לה, ולילדיה.  הייתה תלויה באברהם איש טוב, שהתחלק איתה  באוכל  בכמויות זעירות. אבל המזל  האיר לה  פנים, היא  נסעה  בחברת  רוסים, שהבינו את מצבה, ואחרי  ששמעו , שהיא נוסעת לבעלה, שהוא קצין בשירות סדיר, התגייסו מיד  לעזרה, וסיפקו לה אוכל  לילדיה וגם לחמתי. כך הגיעו למוסקבה, בלה מייד, נסעה  לבית דודי סשה, הדוד לקח אותה עם כול משפחתה וגם את משפחת אברהם אליו. כולם  התמקמו בחדרו. בלה פנתה לארגון   הפטריוטים  הפולנים, אשר עזרו לה כספית, וגם  ציידו  אותה בתעודות  מעבר ללבוב.  בלה נפרדה  מדודי, שהתרגש  מאד מילדי ,  כמו שציינתי קודם, לא  היו לו ילדים  משלו. דודי היה בן אדם, בעל נפש אצילה,שהיה בשבילי, כמו  אבא, ועזר לי ברגעים  הכי קשים בחיי. בלבוב פעלה ועדה לענייני פליטים ,אשר הפנתה את משפחתי לפולין, ונתנה  עזרה כספית צנועה. בלה נסעה לווארשה    ד רך קראקוב. בתחנת  רכבת בקראקוב, פגשה שליחים  של  הג'וינט, אשר  ניסו לדובב אותה לנסוע לפלסטינה בדרך לא חוקית. היא סירבה להם ,והסבירה, שיש לה בעל קצין בשירות פעיל, וצריכה לברר זאת ,קודם  איתו. ברכבת  הקרובה יצא לדרך לווארשה. השאירה את המשפחה בתחנת  רכבת ,ונסעה  למודלין. נסעה לבד ,כי כמו  שסיפרתי קודם, רצתה לברר ולהיות בטוחה לגבי. אנשים  שונים ,ניסו להגיד לה, שכול הגברים, בפרט  אנשי הצבא יש להם  נשים אחרות,ואין סיבה ,שבעלה הוא שונה. היא נסעה   מלאה  בחששות, אבל רצתה להיווכח בעצמה. היגע  למודלין  בחצות. פגש אותה , קצין  תורן, סגן יעקובציק ,ידיד שלי. כאשר  הבין ,שזו אשתי, שלח  לחדר שלי חייל, כדי להזהיר אותי, שאשתי  הגיע , ואם  יש לי  איזה אישה בחדר,להוציא אותה, כדי לא לגרום למשבר בנישואין. אני  כפי שסיפרתי קודם, הייתי  במיסה  חג המולד. קיבל אותה ידידי ציבולקין. הוא בכל כוחו ניסה  לשכנע  אותה, שזו  יציאה  ראשונה  שלי, שאף פעם קודם , לא  השתתפתי במסיבות, ושהפעם  הייתה זו, הוראה  של מפקד הגדוד. ואמר לה לשכב לנוח  במיטה שלי ונישבע , שבמיטה הזאת חוץ ממני אף אחד לא ישן. בלה  נשכבה במיטתי, אבל מרוב התרגשות לא יכלה להירדם, למרות עייפות . וחיכתה עד שחזרתי . אני חזרתי, כמו שסיפרתי כבר קודם, בלה  הגיבה לנשיקות  שלי בחום, אבל מיד הרגשתי,שמשהו מטריד  אותה, שאלתי אותה , מה מציק לה, סוף ,סוף  אנחנו יחד לאחר פרידה  של שנתיים.  ושום דבר לא יוכל להפריד בנינו. היא שאלה אותי ישירות, כמה רומנים היו לך, הסתכלתי עליה ניפגע. ואמרתי לה בלה אני  נישבע  בחיי ילדים שלי, כי בכל  התקופה  שהייתי איתך וגם  בזמן שהיינו בנפרד, לא נגעתי באצבע  של אף  אישה, את האישה היחידה שלי, שאני אוהב ולא  אחליף אתך בשום אישה אחרת,. גם  עם  תהיה מלכת יופי. כנראה  שהאמינה לי, היות וחיבקה  אותי  והצמידה אותי לליבה. הייתי מאושר באדם, רק  אמרה לי, שהשאירה את המשפחה בתחנת רכבת. וכך יצאתי להביא  אותם. אלו  היו  התוודויות שלה בקיצור, לעבור כל זה  היה הרבה  יותר קשה. מאוחר יותר  הייתה  מספרת לי הרבה סיפורים נוספים ,שהייתי מקשיב  להם  בעניין  רב, אך לא כללתי אותם פה. הייתי  צריך  לבזבז  הרבה ניר, והרבה הדפסה, שזה לא קל לי. לא צריך  להיות גאון הדור כדי להבין מה  שאישה צעירה, עם שלושה ילדים קטנים, וללא הגנה של גבר, בתנאים של  רעב וקור,בסביבה זרה לה, למעשה עברה  גיהינום.  הייתה גם עדה לקבלת הודעות יום ,יום  על נפגעים למשפחות שקיבלו על נפילת יקיריהם  בקרבות, כגיבורים  בהגנה  על המולדת.אני רואה את זה אחרת, פשוט  היו חסרי מזל. לי כנראה היה מזל וחזרתי. היינו צריכים להתחיל לארגן לנו חיים  משותפים, בתנאים  ואמצעים  שעמדו לרשותי כרגע ,הייתה זאת משימה לא  קלה  בכלל. חיים ביחד שישה  בני משפחה אחת, עם וציבולקין  היה  בלתי אפשרי. פניתי  לממונים על דיור בצבא ,לתת לי הקצבה לדיור יותר גדול. הקציבו  לי דירה של שני חדרים עם מטבח, את יתר החדרים הקציבו  לציבולקין. כאשר הגעתי  עם בלה  למועדון קצינים ,כל העיניים, הופנו אליה. בלה הייתה אישה יפיפייה, מקסימה ומלאת חן.בלה מצאה  חן, בעיני כולם. היא ידעה,להתחבב  על אנשים,וגם  לשמור על מרחק מסוים, התייחסו אליה בכבוד.הייתי מאד מאושר ,וגאה בא. במועדון הקצינים  שלנו ,היו מארגנים, מסיבות ריקודים, שהייתי מגיע עם בלה ורוקד  רק איתה. לא יכולנו להתנתק  לרגע, בלה הייתה מופתעת, מי יכולת הריקוד שלי. מי לימד אותך,כל כך טוב לרקוד, ואולי לא רק לרקוד?שאלה בעוקצנות.מאות פעמים הייתי צריך להישבע על נאמנותי,אשר היו לה הרבה ספקות  לגבי בהסתכלה ,על התנהגות של קצינם  האחרים. כאשר בלה הייתה מעלה נושא של נאמנות  ,עם  חברי, כולם היו מהללים  אותי, שעוד לא  ראו קצין ,שיהיה דומה לי,קראו לי הקדוש. האים יכול להיות אחרת? אהבתי מאד את בלה ,ולא הייתה קיימת אישה ,שיכלה לקחת את מקומה.מרגע, שבלה היגע, אכלתי בבית,מידי פעם, הייתי נכנס למועדון הקצינים ,כדי לא לאבד קשר עם חברים. היינו שותים הרבה אלכוהול,אבל לא הייתי משתכר. בכול מקרה הצהריים  אחד, שתיתי כוס של וודקה ואיבדתי שליטה. התחלתי לעשות מעשי שטות , לא מתאימים לאופי שלי .חברים ,לקחו אותי על כתפיהם, וכיוונו לעבר הבית. עברנו ליד בית הספר לקציני השריון, שבדיוק היית שם קבלת פנים חגיגית לגיבור יוגוסלבי יוסף טיטו שבדיוק  נאם ברחבת האימונים  ששימשה לתרגול, לפני בנין הבית הספר. כשעברנו  ליד בית הספר, נתקלנו  בצוערים שעמדו בשורות  והקשיבו

לנואם. אני התחלתי לתת להם פקודות  לא הגיוניות במצבי השתוי. החברים לקחו אותי מהר, ומסרו אותי לטיפולה  של  בלה. על כול  המצב המביך הזה שמעתי, לאחר מיכן  כשהתאוששתי , מהחברים. תמיד הייתה לי חולשה  לבנות יפות, אבל התנהגתי אליהן בג'נטלמניות. אהבתי להסתכל עליהן, לשוחח  איתן  אבל זה  הכול בזה ניגמר. לפני שבלה הגיע , כמו שהזכרתי קודם, הייתי מבקר במועדון, של בית הספר לשריון, אכלתי  שם לפעמים, ארוחות בוקר,או ערב. כמו שסיפרתי כבר קודם, הייתה שם מלצרית בשם  ואנדה ,שכולם  אמרו  לי , שהיא מאוהבת בי.היא ניסתה לשכנעה אותי לצאת איתה לבילוי סוף  שבוע לווארשה, זה היה צריך לכלול לינה . כל הזמן דחיתי את זה , ולאחר שבלה  הגיע , ניתקתי איתה כל קשר. יום  אחד ,כשהייתי במועדון, פנה אלי אחד מהחברים סרן וארישק שמו, אשר המצטרף לא מזמן לגדוד וקיבל תפקיד שליש מטה הגדוד.  הוא ביקש לשוחח איתי בארבע  עיניים. נכנסנו לחדר הוא  סגר את הדלת  והחל  לדבר. אני  רוצה לברר איתך עניין  מסוים, אמר. הכרתי במועדון של השריונרים בחורה  שמה  ואנדה,אמרו לי לא להתקרב אליה, היות והיא בחורה שלך, אני  רוצה לדעת את האמת, עד לאן הגעתה איתה? עניתי  לו שאינני יודע, מאיפה אנשים  ממציאים דברים, אני בסך הכול שוחחתי איתה. ואנדה, בחורה נחמדה וחביבה. אני לא נוהג לסובב את הראש לבחורות צעירות ולהשלות אותן, אני גבר נשוי עם ילדים, ומחכה לאשתי. האים אתה יכול להבטיח עם יד על הלב, שלא קושר אותכם  כלום? הפציר.

לא היה כלום בינינו חוץ מהכרות רגילה, הבטחתי  כבוד מילת של קצין. הסתכלנו אחד לשני  בעיניים, ולחצנו ידיים. אז הוא גילה  לי, שהוא מאד מעוניין  בה ורוצה להתחתן איתה. איחלתי לו  הרבה מזל ונפרדנו. וארישק התחתן  עם ואנדה, קיבל טיפס מהר בסולם הדרגות, וקיבל דרגת רב סרן ופיקד על גדוד בואלבז'יך, ובשנות החמישים, כאלוף אוגדה, היה מפקד נפת  ורוצלב, ואחר כך של ווארשה. כאשר הייתי עם בלה במסיבת של בית הספר לקציני שריון, פגשתי את וארישק,

עם ואנדה, כאשר רקדתי  עם בלה ברחבת הריקודים. הוא הניע בראשו אלי, היא עשתה את עצמה שאינה רואה. אבל אני, הבחנתי במבט שזרקה לעברי,שהיה מלא צער ועלבון. על מה  היא  בעצם נעלבה? שאני נשוי, הרי ולא הבטחתי לה שום דבר. האים  אסור לגבר נשוי, לשוחח  עם אישה? . למועדון שלנו הגיע, בחורה צעירה יפה כמו בחלום, יהודייה שהצליחה לשרוד את הכיבוש הנאצי. היא רקדה נהדר, מלאת חיים וחן, בילתה עם קצינים, שהשתגעו אחריה. ערב אחד היא הגיע אלינו, בחברת סגן משנה, ראיסק מהגדוד  שלנו,בילו איתנו כול הערב, דיברנו על כול מיני דברים,

אבל אחרי שהשכבנו את הילדים לישון, שינו לפתע את  נושא  השיחה. באנו אליהם, כדי להיפרד הלילה, אנחנו בורחים לחוץ לארץ, ובאנו להציע להם, שתצטרפו  שתעשו את  אותו הדבר, פשוט חבל על הילדים  שלכם. אנחנו היהודים, אין לנו מה לחפש בפולין. הפולנים שונאים אותנו, ויהרגו     אותנו בהזדמנות הראשונה.לפולנים יש שנאה  פתולוגית מושרשת  ליהודים, אתם עוד לא מכירים אותם, אני הייתי איתם. כל אחד מהם, אף אחד מהם אין  מצפון נקי,הם רצחו ושדדו רכוש יהודי. אנחנו מציעים לכם, לזרוק הכול מאחור,  ולבוא איתנו ,לפני שיהיה מאוחר מידי. ההצעה  הזאת,

נאמר מפיה של בחורה  יהודייה שעברה בעצמה, את הגיהינום  הנאצי. והתנהגות הציבור הפולני באותה תקופה, עשה עלינו רושם שלילי מאוד .   הזוג היה עדיין חופשי לאומתי  וללא ילדים.  לי הייתה משפחה. ולא היה לי קל לקום וללכת למשהו בלתי ידועה. אמרתי להם , שנחשוב על זה , ונחליט  בקרוב מה לעשות. הם נפרדו והלכו. לאחר כמה ימים ,סגן משנה ראיסק, הוכרז כעריק, ונשלחו מכתבי הבאה, אבל הוא בטח היה כבר רחוק. בזמן האחרון, הרבה קצינים ממוצא יהודי, הוכרזו כעריקים, כולם  היו פנו  לגבול  הצ'כי, ושם  בעזרת ארגון הג'וינט, היו עוברים לגרמניה, מקמו אותם זמנית במחנות מעבר, ולאחר מכן שולחו לאמריקה, או אוסטרליה לפי רצונם. לי היו  דעות שונות. האמנתי שעוד מעט ,יהיה סדר חדש בפולין. המצב ישתנה, סדר העדיפויות הלאומי ישתנה, ויהודים, או מה שנשאר מהם  ייהנו  משוויון זכויות מלא  בפולין של דמוקרטיה העממית. הגברים של העם היהודי, הוכיחו את נאמנותם ולויאליות, בהשתתפות מרצונם  החופשי, בלוחמה והקרבה, בשדה הקרב למען פולין. הציבור הפולני יכיר ויאריך את זה, וכמובן יישנה את יחסו ליהודים. לצערי טעיתי מאד ובגדול, וזה גיליתי  ונוכחתי לדעת מאוחר יותר, שצדקה הבחורה  הצעירה. באביב 1946,היגיע לגדוד השני של ח.י.ר. וועדה  שדנה  בקשר  להמשך של שירות הצבאי של  כולם. זימנו לפי תור את כול הקצינים  לשיחה. קראו גם לי. מאחרי השולחן ישבו כמה קצינים בדרגות גבוהות. אמרו לי לשבת, והתחילו בשאלות הרגילות,מאיפה אתה? איזו השכלה יש לך? מה אתה חושב לעשות אחרי המלחמה?  עניתי את כל התשובות. הם שאלו אותי, מה דעתי על זה,

שצבא יאפשר לי, לגמור לימודי טכניון, לתואר מהנדס, ולהישאר בצבא ולעבוד במקצוע.  עניתי , שאם כבר, הייתי מעדיף לעבור כמהנדס, אבל כאזרח  עדיף. אבל אם  אין ברירה, אז זמנית אשאר בצבא. התחילו ללחוץ עלי בשאלות, האים יש לי טענות? האים הרגשתי הפלייה מסוג כלשהו דרגה וכדומה? עניתי, שאין לי כול טענות, והדרגה רק קיבלתי לפני שבועיים, ויותר לא מגיע לי ,עניתי  בציעות. האים נעשה לי אבל בקבלת אותות ההצטיינות,? עניתי שאין לי שאיפות גדולות וקיבלתי  מה שהיגיע לי. הבטיחו לי שייקחו את כל דברי בחשבון, ויתנו לי תשובה. לא ביקשתי כלום ולא קיבלתי כלום. אלה שהתלוננו על אבלות, שנעשו להם, קיבלו קידום, ואני, שלא התלוננתי, לא קיבלתי כלום, תמיד הייתי צנוע וכזה נשארתי.לאחר ביקורה של הוועדה, הגיע פקודה, חתומה  על ידי, שר הביטחון, שהודיעה שכול הקצינים, אשר נמצאים  בשירות פעיל, נהפכים אוטומטית  לקצינים בשירות סדיר. הקצינים שאינם, מעוניינים  בזה , יכולים לבקש בכתב לשחררם. שר הביטחון ,מתחייב לשחררם עד 1950 אם יתאפשר. נגד רצוני נשארתי להיות קצין קבע, שזה לא השתלב  עם  התוכניות שלי. מילאתי בנאמנות ובקפדנות כול  המחויבויות שלי, אבל כול המשמעת  הצבאית,ממש לא הלהיבה אותי. זה היה נוגד את אופיי.  במשפחתי לא היה זכר למסורת  בתחום הזה. לא שמעתי, אם אי פעם, מישהו במשפחתי שירת בצבא, ידעתי רק שאח של אימי,אברהם, שהיה מגויס לצבא כרופא בזמן המלחמה, בדרגת  סרן. בהדרגה התרגלתי למצב החדש. במחצית 1946 הגיע צילה אחותי, אחרי שפינו אותה מדזאמבול. היגיע   עוד פה להאכיל. לא היה לה שום סיכוי להסיג פרנסה במבצר מודלין. היינו כבר ארבעה  מבוגרים ושני  ילדים. הייתי  המפרנס היחיד. לא הייתה  ברירה אחרת, היינו חייבים להסתדר.המלחמה לימדה  אותנו להסתפק במועט. האמנו, שזה  מצב זמני,  ובמהרה המצב ישתנה, העיקר שאין מלחמה.  גדוד  ברלינסקי ה-שני , הועבר למקום החדש בשם לגיונוב.הכרנו את העיירה כפריפריה של ווארשה  עוד מלפני המלחמה.   בילינו כאן אז בנופשים, והיו לנו מספר מכרים. התמקמנו  בדירה בת שני  חדרים  עם מטבח  מקלחת.הייתה בו אפילו אמבטיית ישיבה. ריצפת פארקיט,היה זה עבורנו לוקסוס. לפני המלחמה  היו אילה מגורי קצינים. אחרי המעבר, החיים עברו  לשגרה. החלו השתלמויות של קצינים, וצוערים, וגם טוראים בשירות פעיל. היה לנו פחות זמן לחיי משפחה. ישבנו במטה משבע בבקר עד שמונה או תשע בערב. ולפעמים אפילו יותר מאוחר. מצד שני של הכביש, התמקם מטה אוגדת  ח.י.ר. ה-ראשונה, שעד עכשיו ישבו בווארשה. ליד המטה של האוגדה, התמקמה פלוגה של פלסים של האוגדה שלנו ומחלקת חיל הקשר.התפקיד שלי היה לדאוג לכולם לחלק הכספי ,היות ובינתיים לא אוישו תפקידים פיננסים, כדי שיוכלו להיות עצמאים. בשטח מחנה של האוגדה היה באולם –(הנגר גדול), ששימש לפני המלחמה יחידת בלונים  אוויריים. הנגר הזה שימש ליצור בלונים  עבור הצבא. עכשיו אולם זה שימש לאספות גדולות,חגיגות ומסיבות.בשטח שלנו היה מועדון הקצינים. קצינים היו מבלים שם, באכילה  ובשתייה מרובה של האלכוהול. בזמן הזה השתייה  קיבלה אופי של מגפה. שתו במועדון הקצינים, והיו ממשיכים לבתי קפה בחוץ. היו מגיעות, הרבה תלונות מהעיר על התנהגות פרועה ובריונית של הקצינים. הרגלים אלו הביאו איתם מהחזית, מנות האלכוהול נכללו כחלק ממנות יומיות, והדבר נחרט בתודעתנו כצורך חיוני. אבל לא כולם  נכנעו לצורך זה. הרוב  ניהלו חיים נורמאלים בחיק משפחתם וידידיהם. את הקצינים היו מעבירים  ממקום למקום, לפי צורכי הפיקוד. היו מגיעים  אנשים  חדשים, היו עוזבים חברים לנשק, ומעוברים ליחידות אחרות בכול הארץ. לרוב בעלי דרגות גבוהות.לתפקידים  יותר גבוהים. התחלפו גם  מפקדי הגדוד. מגמר המלחמה  ועד 1948 התחלפו שבעה מפקדי גדוד.  נזכרתי במקרה בזמן  פיקודו שאלוף קאלינסקי. הוא היה בגיל די מבוגר, הייתה לו אישה מאד יפה וצעירה, וילד קטן. היה לא שליש צעיר, בדרגת סגן משנה. יום אחד כאשר האלוף חזר הביתה  מצא את אשתו הצעירה עם שלישו במיטה. התרגז נורא, וזרק את שלישו מין הבית, הצעיר לא חשב הרבה, והוציא אקדח וירה לעצמו בראש. הכדור עבר את הגולגולת ויצא החוצה עם חלק של  המוח. השליש היה ללא הכרה אבל חי. בבית החולים, לא הבינו איך הוא חי ,בלי חלק של המוח,

אבל זו הייתה עובדה. האלוף היה מתהלך כמו סהרורי, היה לו חבל מאד, על הבחור הצעיר,הרי לא הייתי עושה לו כלום. בשביל מה הוא ירה לעצמו בראש. עכשיו היה צורך בפניצילין,שאפשרי  לקנות רק בשוק השחור.זה יעלה כשלושת אלפים זלוטי, ואין עלי סכום בזה, תלווה לי,ואחזיר לך ממשכורת הבאה. הלוואתי לו, הוא קנה את הפניצילין וסיפק  לבית החולים, ששכב בו, המתאבד. לאחר חודשיים בבית חולים ועוד זמן בבית הבראה, סגן המשנה חזר לגדוד. המפקד, לקח אותו תחת חסותו, אהב אותו כמו בן, הוא טען שהוא לא אשם, האשמה היא אשתו,שפיתתה

אותו. הסגן החליט לבקר את אימו. הוא ארז מזוודה, נשכב לנוח לפני הנסיעה ונפח את נשמתו. הרופאים גם כך לא האמינו שהוא חי, והחזיק מעמד שלושה חודשים עם חצי מוח. באמת מקרה נדיר. כאשר פיקוד של הגדוד, קיבל סגן  אלוף,אושפלביץ, אשר בזמן המלחמה היה, אחראי מטה של הגדוד ה-השני, והכיר אותי מצוין. היחסים  שלנו היו מאד ידידותים וקרובים. המפקד, חיבב אותי מאד והפגין את זה לפני כולם. הוא היה מציין שבדרך כלל אינו אוהב יהודים, אבל אוהב שני יהודים, את פונימונסקי ואת  הורוביץ. הורוביץ היה  קצין חימוש של הגדוד. הוא טען שהוא עקב  אחרי התנהגות שלנו בזמן הקרבות, לראות האים יהודים  מסוגלים, להפגין אומץ . והגיע למסקנה שכן יכולים שהיינו בסדר,לכן התחבבנו עליו. גם  בלה אשתי,התחבבה  עליו, וגם  את זה היה מפגין על כול צעד. בכלל מי לא חיבב את בלה. תמיד היית התמיד מטופחת, נקייה, לבושה טוב בטעם כמובן לפי האפשרויות,יפיפייה ומלאת חן. כולם הסתכלו  עליה מוקסמים, ובהארכה. תמיד ידעה לרכוש ידידים היה לה חן מיוחד. הייתה תמיד מאד אלגנטית. היא קנתה בדים בגרושים, והופכת אותם לדגמים מיוחדים. עם תופרת זולה. כולם לקחו ממנה דוגמה בלבוש. ב 1946 היה משאל עם  ,שהציבור היה צריך להחליט בכן או לא (אינני ,זוכר באיזה עניין). היחידה שלנו קיבלה תפקיד לשמור על הסדר. עדיין פעלו יחידות טרור, שהיו מעוניינות לשבש     את תהליך את המשאל. הגדוד שלנו קיבל איזור של  וגרוב והסביבה. בכול כפר הוצבו  לפחות עשרה חיילים בפיקודו של קצין. אני כאחראי על  כספים, הייתי חייב , לשלם משכורות לכולם   בכול ראשון לחודש. באין ברירה יצאתי לשטח כדי לחלק את המשכורות. הגעתי לווגרוב והתייצבתי אצל אושפלביץ, הוא הסתכל אלי מופתע, ואמר מה אתה עושה פה, השטח לא בטוח. עוד יהרגו אותך. קיבלתי הוראות ממטה בווארשה, לחלק  משכורות בראשון לחודש. הייתה צריך להכות עד שנחזור ללגיונוב ,הוא אמר.אבל היות והגעת תקבל רכב משוריין  והגנה. מייד נתן פקודה להביא קומנדקר עם עשרה חיילים,שתי  מכונות ירייה  אוטומטיות. התיישבתי  בקבינה

ליד הנהג עם  אקדח שלוף ומוכן לירי מידי , ויצאנו לדרך. הדרך הובילה דרך יער בשטח של  מחנה  טרמבלינקה.בה תקרבינו ליער, הרחנו ריח של גופות, כאשר הגענו ליער,ראינו קבוצה של, כפריים, שחפרו ביער,כאילו מחפשים משהו. מה הם חופרים? שאלתי,מה הם  מחפשים? הם מחפשים זהב שהם מאמינים שיהודים שהובלו  להכחדה, פיזרו ביער והם מקווים למצוא. הרי זה מעשה נפשע, אמרתי, איך השלטונות מרשים לדבר כזה ? הם ענו לי שמגרשים אותם, והם  כל הזמן חוזרים. למה הם חושבים  שיהודים זרקו כאן  תכשיטים? שאלתי ?  יש שמועות ,שמישהו מצא  מטבע זהב  וטבעת זהב, אז הם חושבים שיש עוד הרבה, ומאז ומחפשים. אז נזכרתי במחזה של שלום עליכם "האוצר" היה שם סיפור דומה. על חיפוש אוצר. ככה זה, אנשים הם יצורים חמדניים. ציוותי פקדתי להמשיך בנסיעה ,רציתי כמה שיותר מהר לצאת מהאזור. שהייתי עד למחזה כזה מזעזע.  השלמתי את מלאכת תשלום המשכורות  בלי הפרעות וחזרתי לואגרוב. המפקד הסתכל  עלי  מרוצה, וציין שחשש לי, אך מרוצה שחזרתי בריא ושלם. אחרי השלמת המשימה, חזרתי ללגינוב,  והתקבלתי בשמחה  בבית. ישבתי במשרדי, עסוק בהכנת דוח רבעוני, עבור המטה האזורי. פתאום הופיע הסגן של מפקד הגדוד לעניינים פוליטיים, שהחל לדבר איתי, על נושאים פוליטיים. שאל  אותי, אם אני שייך אליהם? עניתי, שאינני מבין ,למי אני צריך להשתייך? אני  רוצה לדעת ,האים אתה חבר של מפלגה שלנו. אני קצין בצבא, איך אני יכול להיות במפלגה, הצבא הוא לא גוף פוליטי, עניתי בנאיביות .הייתי משוכנע,  שזה אכן כך. אל תדבר שטויות אתה יודע, שיש לנו תא  של מפלגה בצבא. בינתיים, אנחנו במחתרת, אבל  בקרוב, נחשוף את  עצמנו. לא ידוע לי כלום על אמרתי, חוץ מזה, שלפי דעתי צבא, צריך להיות גוף אפוליטי, כך זה בכל הצבאות בעולם. אתה מדבר שטויות, אמר לי, אין צבא שהוא אפוליטי, כל צבא מגן על אינטרסים של השלטון הקיים. היות והיום  שלטון בפולין, נמצא  בידי העם, שבראשו  עומדת  מפלגת הפועלים. המפלגה  מעוניינת לאגד  בתוכה  כל כוחות  הקידמה, ביניהם קצינים מאורכים  כמוך, ואתה  צריך להשתייך למפלגה. אמרתי לו, שאחשוב ואתן לו תשובה. הוא אמר לי, רק לא לחשוב יותר מידי זמן. אחרי שהלך, התחלתי לחשוב על כדאיות של להיות חבר מפלגה. השתייכות למפלגה ,מוסיפה התחייבויות וגם קושרת, שאולי קשה יהיה להשתחרר מזה  בעתיד. אבל מה אני אעשה עכשיו,אם  אסרב עכשיו, יכולים לחשוב ,שאני נגד המשטר וזה עלול  לסכן אותי ולחשוף  אותי לאי נעימויות. הצעה להתקבל למפלגה, נחשבה לכבוד גדול והארכה. לאחר כמה ימים, הוא בא לשאול ,האם מילאתי טפסים להתקבל למפלגה. עניתי לו, שעדיין לא הייתה לי אפשרות, שלא היה לי נייר ודיו מתאימים. רציתי לדחות כמה שיכולתי את הגשת הבקשה. היו לי דעות שמאלניות, אידיאולוגיה ,

קומוניסטית הייתה לי, הכי קרובה  מכול האידיאולוגיות האחרות, אבל כיהודי, חשבתי שזה לא נכון להיות פעיל מפלגתי. הייתי מודע ובטוח שציבור הפולני לא יאהב זאת,  ובכול אי הצלחה, יאשימו את היהודים . וחשבתי שלא  כדאי  להידחף. אבל  הסרן קטע  את המחשבות שלי.

הביא לי נייר יפה, עט ודיו. שם הכול על שולחן ואמר. עכשיו שב ותכתוב.הוא  הכתיב לי את הבקשה שלי ,הנני  מבקש, לקבל  אותי לשורות, מפלגת העבודה הפולנית. הנני מזדהה  עם תורת מרקסיזם, אני  מכיר מצה  של פ.פ.ר. ושואף להצטרף למאבק ,ליצור סוציאליזם במולדתי  פולין העממית. עכשיו תחתום, ותתכונן לעמוד לפני וועדת המפלגה. אשר תגיע  כאן  בעוד כמה ימים  ותרצה לדבר איתך. יצא מחדר מרוצה מעצמו, שתפס עוד נשמה. אני לאומת זאת, לא הייתי כל כך מרוצה. רציתי להימנע  מלהצטרף למפלגה. רציתי להיות  קומוניסט , בלי להיות חבר מפלגה. אז עוד האמנתי  בהקמת חברה קומוניסטית. הרבה ממכרי וחברי, היו מצטרפים למפלגה מאינטרסים  אישיים. זה אפשר לקבל עבודה יותר טובה  וקידום בקרירה. אותי זה לא עניין, לא  היו לי שאיפות פוליטיות. אהבתי  לעבוד, ורציתי לקבל הערכה על  זה,  וזה  הכול. פולנים תמיד  חשבו  שיהודים אוהבים להידחף, במקרה שלי זה היה הפוך. אותי ,דווקא  דחפו לכול  מיני תפקידים  נגד  רצוני. לאחר  זמן מה היגיע הועדה של המפלגה, והודיעו לי שהתקבלתי כמעומד למפלגה, משך  השנה, אעשה  אהיה בסטאז', ואחרי זה אחיה חבר מין המניין של מפלגת העבודה הפולנית. תעודה לא נתנו  לי, היא הייתה מופקדת בידי מנגנון המפלגה, עד שהמפלגתיות בצבא תהיה  גלויה. מאותו  הזמן, הייתי חייב להשתתף באספות של המפלגה, שהיו מתקיימות בבתים פרטיים של חברי  מפלגה בצבא. היינו בינתיים קומץ קטן. אבל בהדרגה המספר של מיתפקדי מפלגה גדל. לרוב  היינו, נפגשים אצל סגן מרוצקו. הוא  עבד עבור המחלקה פוליטית של הגדוד. הוא ניהל  שיחות בנושא המרקסיזם, מתוך חומר שסופק לו, על ידי הגוף הפוליטי המרכזי של הצבא הפולני. היה זה, כמו שאומרים לטחון מים. אולי זה השפיע  על אילו, שעדיין לא היו מגובשים פוליטית,לי כול

זה לא הזיז, זה לא הגיע לרמתי. אני הייתי מזוהה עם אידיאולוגיה קומוניסטית עוד בגיל של נער מתבגר. אם הזמן, הדעות שלי העמיקו הרבה יותר, והתמסרתי כולי להגשמה ובניה חברה סוציאליסטית. יחד עם זאת,  לא הייתי מעוניין, להיות חבר מפלגה פעיל. הכרתי את רגשות, של הציבור הפולני, וגם בתוך המפלגה, שלרוב היו אנטישמים. בכול זאת רציתי להאמין, שישתנו הדברים לטובה  עם הזמן, צריך רק להתאזר בסבלנות. לצערי נוכחתי לדעת עם  הזמן שלא כך המצב ועד כמה טעיתי. התביישתי מאלה, שראו את האמת וצדקו. רוב התפקידים  בהנהלת המפלגה היו מאוישים על ידי יהודים, המצב הזה התקבל לא טוב אצל הציבור הפולני. בהתחלה  פולנים בעצמם, המליצו  על יהודים, לתפקידים בכירים, כי ראו בהם אנשים  יותר מוכשרים. כשהגיעו  עם הזמן מחזורים חדשים של פעילים, החלו להזיז את היהודים  הצידה "כושי עשה

את שלו הוא יכול ללכת" את זה ראיתי מראש,להן, הייתי די מסויג כבר מהרגע  הראשון ולא נדחפתי. הרבה זה לא עזר לי. היו מזמנים אותי להרצות פוליטית בכול מיני נושאים בפורומים שונים. הייתי מרצה לפני קצונה גבוהה השתמשו בידע שלי ,וברמה האינטלקטואלית שלי שהיית מעל הממוצע, היות ורוב הקצינים היו  כפריים או מי פרובינציה. קיץ  1948 פעם  ראשונה קיבלתי חופשה למשך חודש, נסענו עם כול המשפחה לבית הבראה עבור משפחות הקצינים, בחוף  הים  הבלטי,מינדז'יזדרויה, העיירה הייתה באי וולין. שם היחידה שלנו הייתה בזמן המלחמה, ניהלה מאבק הגנה עיקש על מפרץ. בית ההבראה שלנו היה על חוף הים, ימים שלמים עם בלה והילדים, היינו בחוף הים.  נהנים מהשמש והמים. לבית הבראה שלנו,היו מגיעים,  כל מיני אינטלקטואלים, ואנשי רוח  ואומנות. התגורר איתנו יאן ציימר, מוזיקאי ידוע  מהרדיו. בערבים היו ריקודים. אשר משכה כול מיני אומנים ידועים ובוהמה. רקדה  איתנו פרימה בלרינה  של אופרת פוזאנן, ווארשה. קראו לה ברברה ביטנר, שמתי לב שהיא מגניבה מבטים לכיווני, לא הבנתי את פישרם, לא הייתי גבר סקסי במיוחד, כנראה הסיבה הייתה  שהבחינה, שאנחנו מאותו מוצא. עשינו טיול בספינה לשצ'צ'ין, הלכנו לראות את המתקן  השילוח של  הרקטות הגרמניות וי-אחד. יום  אחד     היינו עם בלה בים, והפתיע אותנו גשם. אז גילינו שהכי כף בים זה דווקא בגשם. כמובן לא בימים קרים. חיכינו לגשם, כדי לחזור על  ההוויה, אבל זה לא קרה, הימים  היו מלאי שמש, לפעמים קצת מעונן. היה לנו חופש שלא שכחנו אותו הרבה זמן. לאחר שחזרנו  הביתה,הודיעו לי שהועלתי   לדרגת סרן. באותה תקופה התאחדו שתי המפלגות, והפכו למפלגה אחת עם ראשי תיבות  פ.ז.פ.ר. הכול נהיה גלוי, וחיכיתי לקבל את תעודת חבר המפלגה אז כבר הייתי חבר מין המניין. בסוף שנת 1948 קצין האפסנאות, נסע לחופשה לחודש, והשאיר לי את האחריות על ניהול משקי של  הגדוד. הכרתי אותו מריאזן, הוא היה במחלקה האדמיניסטרטיבית. ברגע  שקיבל את תפקיד קצין האפסנאות, מייד הועלה לדרגת סרן. בזמן, שמילאתי את מקומו, הכנסתי כמה שינויים  ארגוניים השגתי תקציב, וגידרתי ברשת ברזל את שטח המחנה. מעשי משכו תשומת לב של הממונים, וכאשר  הוא חזר מחופשה, העבירו אותו ליחידה אחרת, ואני קיבלתי רשמית, תפקיד של אחראי על  הלוגיסטיקה של  הגדוד. הייתי סגן מפקד הגדוד בתחום המשקי והלוגיסטי. מסרתי  את תפקידי הקודם לסגן ,שגידלתי מדרגת סמל, עם המלצה חמה ממני לעלות אותו בדרגה. לא הייתי כל כך מאושר,התפקיד החדש  דרש ממני יותר אחריות, ויותר התחייבויות. ביחידה הקימו וועד עבודה למען הציבור. היו מתקיימות  שם  הרצאות, וויכוחים על נושאים שונים לרוב פוליטים. השתתפות במפגשים אילו הייתה חובה. לאחר, כל הרצאה, היה חייב להתקיים ויכוח קצינים.אני השתדלתי לא להשתתף בויכוחים  אילו, ממשיך להחזיק בעמדותיי, להיות כמה שפחות מעורב. מהפיקוד שמו לב להתנהגות שלי, והחליטו, להתגרות בי  כדי להוציא אותי מאדישות.פשוט בזמן איזשהו  ויכוח, מפקד הגדוד, פנה  אלי, ושאל לעמדתי. לא הייתה לי ברירה והייתי חייב להגיב  ובזמן  התגובה, פיתחתי את הנושא, בצורה מאד מעניינת ומושכת, כך שהטילו עלי מאז, לנאום ולנהל ויכוחים, גילו אצלי, כישרון של אורטואר והיו חייבים  לנצל אותי. בהמשך הקימו וועד לענייני נשים, באסיפה נבחרה בלה לכהן בתפקיד יושבת ראש. סגנית שלה  הייתה אשתו של מפקד  שירותי הבריאות של הגדוד, אלוף משנה  צימברביץ. הגזברית הייתה  אשתו של סגן ווזניצה, אחראי על בתי מלאכה של הגדוד. ליגת נשים עם בלה בראשה, היו להם הרבה הישגים. היו מארגנים, פעמיים בשבוע  ערבי ריקודים, המזנון היה מנוהל על ידי נשות הקצינים, אשר עבדו בהתנדבות וגם  הכינו מאכלים נהדרים וגבו כמעט עלות. כל הרווחים שהצטברו בקופת הליגה. והצטברו סכומים לא מבוטלים, שהיו רשומים  בפנקסי הנהלת החשבונות שלי. התקציבים האלה  שימשו לארגון לכל מיני חוגים לנשים, וגם לפתיחת גן ילדים למשפחות אנשי צבא,וגם  עובדים אזרחים של הצבא, בלה קיבלה הערכה על עבודתה וגם  התמסרה לה כולה. מדירתי, פרשו שני אנשים. אחותי צילה הסתובבה  ימים שלמים בלי שום תעסוקה, ולא ידעה מה לעשות עם עצמה. לקבל עבודה באזור שלנו, היה בלתי אפשרי. ווארשה הייתה הרוסה לגמרי,

בלגיונוב גם לא היה סיכוי, הצעתי לה שתיסע לורוצלב, שם היה  ביקוש לעובדים. נתתי לה,מכתב  המלצה לסגנו לשעבר של הגדוד ה-שני לעניינים פוליטים,עוד מתקופת המלחמה, שבאותו זמן היה סגן של ניצב של משטרת המחוז. הוא  היה  יהודי ששינה את שמו לאיגנץ וולסקי. התייחס  מאד טוב, לבקשתי ועזר לצילה להסתדר. נתן לה עבודה, בחנות מיוחדת לאנשי משטרה. אמא  של בלה מצאה עבודה בוועד היהודי, בווארשה וקיבלה גם מגורים.

באביב 1949  הגדוד יצא למחנה קיץ לפרברי ווארשה, אני נשארתי בלגיונוב. ממלא מקום של מפקד המחוז באותו הזמן, היה חג חייל האוויר החלטתי לארגן טקס  לכבודם. יצרתי קשר עם המפלגה, ושלחתי מכתב ליחידת חיל אוויר, ובעזרת קצינים  פוליטים, התחלנו להכין את הטקס  באולם, שיכל להכיל כאלף חמש מאות איש. ביום  חגם, התאסף ציבור גדול, האולם היה  מלא  עד אפס מקום. אני הוזמנתי לשבת על במת המכובדים, החלו הנאומים, דיברו לפי תור, כל מיני עסקנים של המפלגה. הנאום הכי יפה היה של החבר פ.פ.ס. מורה לשעבר של בית ספר. הנאום הפטריוטי ,הלהיב את הציבור, עד כדי כך שהגיע מזכיר מחלקת של פ.פ.ר. המקומי כדי לסתור את נאומו. אסרתי עליו לנאום, כדי להימנע מעימותים  ולא לקלקל את האווירה. התערבות זאת שלי,

הביאה לתגובות שליליות לגבי. אני הייתי משוכנע  בצדקת מעשי,לא חושב  שעשיתי נזק למפלגה. חשבתי ,שחיפיתי על חסרונות של המפלגה, הבחור שרצה לנאום, היה בחור פשוט, שלא היה יכול  להתחרות עם  הנואם הקודם, לפי דעתי חסכתי למפלגתי הרבה בושות. כאשר חזר הגדוד בסוף  הקיץ לבסיס, ארגנתי קבלת פנים חגיגית על ידי ציבור מקומי. בניתי שער ניצחון, בעזרת חיילים  ונוער מקומי. כאשר שמענו את השירה שהתקרבה לבסיס, על  הכביש, הצדעתי למפקד הגדוד, החזרתי את תפקידי והחיים  חזרו למסלולם  הרגיל.

בשכנות אלינו, מצדו השני של הכביש,גרה  בבית פרטי משפחת בזזינסקי,זוג  הורים עם שתי בנות, קריסטינה  וחניה. המבוגרת קריסטינה  הייתה  סטודנטית. שבשעות הפנאי, הייתה מורה בכיתות נמוכות בבית הספר. היינו מאד  מיודדים. קריסטינה, ניהלה מארכת יחסים, עם סרן הורוביץ, משך כשנה. הוא היה אחראי על החימוש בגדוד.  היחסים החלו להיות רציניים בינהם החלו לדבר על חתונה. ההורים שלה הציעו חתונה קאטולית, שחייב את חברינו היהודי לשנות  את דתו, והוא לא היה מוכן לזה. ניסיתי  לתווך לשני  כיוונים ככול יכולתי, אבל זה לא עזר, והם נפרדו. קריסטינה שנשארה לבד, בילתה הרבה בחברתנו. במסיבות שלנו רקדה  הרבה   איתי, והרגשתי במשיכה שלה אלי. פעם אחת נפגשנו במקרה בווארשה, והיא סחבה  אותי לקולנוע, כך שאיחרתי הביתה בכמה שעות . מה שגרם לויכוח ביני עם  בלה. שלא יכלה לקבל,

שיש לה כזו השפעה עלי, ואני מוכן לשכוח את מחויבות לאישתי. הקשר בינינו היה רק ידידותי. אבל בלה ראתה את זה אחרת. היא באה  אלינו, מנסה ללמד אותי צעדים שונים בריקוד, ודרשה בכול רם, שאחבק אותה חזק יותר, וזה מאד לא מצא חן בעיני בלה. יום אחד, היא אמרה ישירות לבלה, שאם הייתה רק רוצה, הייתה יכולה לקחת אותי מבלה לעצמה. בלה ענתה, שהיא לא ראשונה שניסתה, היו יותר יפות ושוות, שלא הצליחו, היא בטוחה במסירותי ואהבתי אליה. אבל בסך הכול , יחסינו עם קריסיה, חוץ  מכמה  תקלות היו בסדר. באיזו שהיא, הזדמנות הכרתי את קריסיה לקוחרציק, הם כל כך התקרבו, שבזמן קצר הייתה חתונה קאטולית. הוא קיבל  במהרה תפקיד של מפקד גדוד, במקום אחר, והזוג הצעיר עזב. המשכנו בקשרינו, עם הוריה ואחותה,שגם היא התחתנה עם  חבר של קוחרציק וגם  עזבה למקום שהוא שירת. התחלף מפקד האוגדה, היה  זה קצין מלפני המלחמה. בזמן המלחמה פיקד על הגדוד השלישי. לפני עזיבתו של המפקד סיאלצקי, ולפני שמסר את התפקיד לדושינסקי, זימן את כול הקצינים ממוצא היהודי. הייתי גם נוכח  במפגש הזה. כולנו היינו די מופתעים אבל הבננו  מהר. כאשר כולם התיישבו, הסתכל על כולנו, כאילו מחפש מישהו מוכר. והחל בשיחה. היות ואין דרך אחרת , הייתי צריך לזמן  אותכם  כדי לדבר על נושא הערכות קצינים ממוצא יהודי.  הרי נלחמתם במסירות, הרבה מכם קיבלו קידום  בדרגות, ותפקידים אחראים, אלו שהצטיינו בקרבות קיבלו אותות גבורה. לפתע  זורקים הכול ובורחים לחוץ לארץ? אולי מישהו יכול להסביר לי למה? השתררה  שתיקה, אף  אחד  לא היה מוכן לענות  על הנושא זה. בסוף קם אחד הקצינים ואמר, העניין ברור. הציבור הפולני לא סובל את היהודים. אף פעם לא אהבו, למרות שיהודים חיים כבר אלף שנה בפולין. המלחמה  האחרונה  גם גילתה את השנאה ,והביאה למעשים  זוועתיים. מראה של יהודי במדי קצין פולני מעורר אינסטינקטים רצחניים, והם רק  מחכים להזדמנות כדי לחסל אותם, לכן היהודים רוצים לעזוב למולדת החדשה שלהם,פלסטינה. נמאס לנו  לשרת מדינות אחרות, והתיישב . המפקד היה   במבוכה כיבה את הסיגריה והחל שוב לדבר. הרי לא כתוב לכם על המצח  שאתם יהודים, אתם יכולים לנהוג כפולנים מלידה, פנה לקצין הראשון, שעמד לידו  במקרה זה היה הורוביץ, אתה בכלל לא דומה ליהודי, ואיך קוראים לך,שאל? הוא ענה לו, אז אתה יכול להוסיף " סקי". הוא ענה לו שכול המשפחה שלו במשך שנים נסעה את  שמה בגאווה  ,והוא  לא חושב לשנות זאת. אחר כך פנה לקצין אחר, וידר, מה אתה עושה פה, הוא היה גבוה ובלונדיני. הוא ענה ,שקראו לו אז הוא בא. התשובה  של  וידר לא הייתה במקום  והרגיזה את כולם. צעקו  מילות גנאי לעברו ,שהוא  חזיר, ושמתבייש במוצאו היהודי. צעקו לו  שזה לא יעזור לו, אנטישמים, כבר ימצאו אותו, עובדה אפילו אמרו לו לבוא לאסיפה זו. מפקד הגדוד, הרגיעה את המצב וסיפר, שגם הוא סבל מהפלייה גזעית בצעירותו, אז הבנו שגם הוא יהודי. הוא הגיע משטחים  רוסיים כנראה ,ממוצא  יהודי מפולין, היות ודיבר פולנית רהוטה, להבדיל מקצינים אחרים מרוסיה. המפקד המשיך, אם אתם רוצים להילחם נגד  האימפריאליזם האנגלי בפלסטינה, אתם, יכולים להשתחרר משירות פעיל  ולנסוע בצורה חוקית, אפילו נעזור לכם  בזה, סיים. היו אילה מילים, ריקות מתוכן, אף אחד מקברניטי המדינה לא היה מוכן לעזור, ההפך אם מישהו, היה מראה, נכונות  לזה ,היה  נחשב לתומך בציונות, וזה היה ראוי לגנאי וכמעט בגידה והיו צפויים לו, צרות. מפקד האוגדה החדש , היה  בן אדם אינטליגנטי, מתנהג בנימוס  ובהתאם למעמדו. כאשר, הייתי מבלה במשרדו, היה מבטא בקשר לאחרים  את  יחסו, הרי אתה רואה עם מי יש לנו עסק, כאילו רוצה להדגיש ששנינו  שייכים למעמד אחר. קצת הפתיע אותי, שהיה מדבר איתי בצורה כל כך ישירה, אבל בכול זאת  זה החמיא  לי,  למרות  שאף פעם  לא הייתי סנוב. יום אחד, הוא  זימן אותי  אליו, והצהיר , שלאוגדה יש נדלן באזור  מסוים בפולין. הרכוש  הזה הוחרם מייד, אחרי המלחמה, במטרה  לסייע למשפחות של קצינים שנקלעו לקשיים כספיים. הרווחים ממשק הזה, צריכים  לרשום  בנפרד, היות ואסור לצבא שיהיה לו משק חקלאי. הכנסות  אלה , אני אמור לרשום  ולשמור  אצלי. לא רציתי לקחת על עצמי משימה  כזאת,פחדתי מהשלכות, אבל המפקד, אמר לי שהוא  לוקח על עצמו את כל האחריות, ושאין  לי מה לחשוש. בצורה זאת לקחתי על עצמי עול נוסף. מפקד דושינסקי, לא  נשאר הרבה זמן באוגדה שלנו, ונשלח לאקדמיה  על שם, פרונזה  במוסקבה. שסיים בהצטיינות. מפקד  אוגדה החדש היה אלוף  משנה טדאוש  צינקין. הוא היה מפקד פלוגה בגדוד  שלנו. הוא עבר השתלמות, בבית ספר גבוה לקצינים, שבשלב מאוחר יותר היה בו כמרצה. מוצאו ממשפחה יהודית של אקדמיים. אביו היה יהודי, אימו קאטולית. אלו השמועות הגיעו אלי. היה גם שינוי למפקד הגדוד. מפקד גדוד החדש היה אלוף משנה  לאון  גרגורוביץ, קצין מקורי  של הארמיה על שם קושציושקו. האוגדה התמקמה למחנה קיץ במחוז, אולשטין ,אשר נשאר אחרי אוגדה גרמנית, היה זה מחנה ביער, שהתאים  מאד לאימוני הצבא הבניינים במחנה יחד עם מבני   אפסנאות. הגדוד  -השני ,נמצא  באמצע בין  הגדוד ה-ראשון  וה-שלישי.  עבורי המצב החדש לא היה נעים ,הוא  החל  עוד בלגינוב, לפני יציאתנו למחנה קיץ  באוזיש. בלה שהיית  נשיאת ליגת הנשים, שילמה מקדמה לאשתו של סגן אלוף  קוניצני, אשר היה סגן מפקד אוגדה לעניינים פולטים, אשתו ניהלה גן ילדים לילדי אנשי צבא. היא לקחה חמישים אלף  זלוטי,לקנית ציוד הדרוש לגן ילדים. משך חודשים, לא קנתה כלום וגם לא הגישה שום חשבון להתחשבנות. בלה נפגשה עם סגניתה, צימברביץ, והתייעצה איתה, מה לעשות? כדי לא להסתבך.

הסגנית שלה, פנתה לבעלה, שהוא מצא לנכון להזהיר את בעלה של מנהלת גן הילדים, שמחכה לו אי נעימות בגלל אישתו. קוניצני קרה לי אליו, והזהיר אותי שבלה, פגעה באשתו, ועכשיו הוא יתנקם,בלי לקחת בחשבון שום דבר, הוא יתקוף כמה שיוכל. שאלתי את מי הוא יתקוף. הוא שם לב שקצת הגזים, אז יותר ברוגע אמר, שינסה לברר את העניין, ויעניש את האשמים. סיפרו לי אחרי זה,שהוא מכר פרה,והחזיר כסף לקופה,שאשתו בזבזה. בלה כעסה מאד על סגניתה שהעניין,

התגלגל למקום לא רצוי.כדי להבהיר את העניין,נפגשנו בגן הילדים הריק, אני עם בלה וזוג צימברביץ. הוויכוח התלהט  שבסופו ,בלה מאד נרגשת פנתה אלי עם פנים סמוקות ואמרה. אני תמיד אמרתי לך ,שאין לנו מקום בפולין, ושהיינו צריכים לעזוב לישראל. בפולין איך ומה שלא תעשה, תתמסר ותעשה מעשים למען הציבור,תמיד יהפכו זה נגדך, כי אתה יהודי. תמיד רציתי לנסוע לישראל, אבל אתה קומוניסט ותמשיך לסבול מהפלייה. בלה לא תיארה לעצמה, שהתבטאויות שלה, יכולים לגרום לי נזק רב, עד לאיבוד חופש. לא ידענו שסגן אלוף צימברביץ, בנוסף לתפקידו כאחראי על מערכת בריאות בצבא, היה גם ב ש.ב.כ. התגובה  של בלה, הועברה  לש.ב.כ. של הגדוד, השתמשו בנושא זה נגדי כעבור שנה. כאשר הייתי במשרדי, הגיע אלי אישה מבוגרת,אישה של שופט מלפני המלחמה, בתלונה ,וגוללה לפני את סיפורה  ונימה ממורמרת מאד. אדון סרן, אמרה, יש לי  וילה עם ארבעה חדרים, שבנינו עוד לפני המלחמה מחסכונות  של בעלי, מעבודתו בתור שופט. חצי וילה שני חדרים  נתתי לצבא  תמורת תשלום זעום. בחמישים  זלוטי. כדי שהקצינים שלנו ,יוכלו לגור, אבל אני לא מסכימה, שינהלו שם בית מלאכה ליצור גרביים. אני מבקשת את התערבותך. התלוננתי קודם אצל קצין ה.ש.ב.כ. של הגדוד, וזה  לא עזר כלום, הם המשיכו בייצור הגרביים. ניצבתי מול בעיה קשה. הדיור בווילה נמסר לידי מחלקת ביטחון הפנים של האוגדה, לאחד מקציניה . התקשרתי בטלפון עם  רב סרן מזגאי, וסיפרתי לו על המתלוננת. אשתו של השופט לשעבר. שנמצאת, אצלי, ומתלוננת על הקצין שלו. עם כול הסיפור הנלווה. מזגאי רתח מזעם  וצרח. תעיף אותה לעזאזל. היא פאשיסטית, אישה של שופט ממשטר הישן, תגיד לה שאם תבוא עוד פעם, אני אכניס אותה לכלא ,ואתה  על תתערב, זה קצין שלי. וטרק בפני את הטלפון. אמרתי לאישה  המסכנה,שאינני יכול לעזור,היות והקצין, שדיברתי איתו הוא בדרגה יותר גבוהה וידי כבולות. שלחתי אותה, לדרגים יותר גבוהים  ממאזגאי. העניין קיבל תאוצה והתגלגל כלפי מעלה, עד שהגיע לאלוף ילאן, שעמד בראש שרותי בטחון פנים. מאזגאי מאד כעס עלי, והחל יחד עם קוניצני, לרדוף אותי בכל הזדמנות, והחל לפברק כול מיני האשמות. שלח אלי חוקרים, בדקו מחסנים כדי למצוא משהו, לא הצליחו למצוא כלום, אבל הם לא התייאשו,  והמשיכו ללא הפסקה. אז עוד לא הייתי מודע, מה קורה מאחרי גבי, והייתי שאנן. לפני  שיצאנו   למחנה קיץ ,הצלחתי לשכנע  את בלה, להביא  עוד ילד לעולם, במקום ארנה. בהתחלה בלה  מאד התנגדה, אבל בסוף  נכנעה, תמורת הבטחה שאקנה לה  צווארון פרווה משועל. הבטחה  זו לא  קיימתי כי לא היה לי כסף, אבל  בלה הייתה בהריון. עוד לפני יציאה למחנה הקיץ ,קרה מקרה בגדוד, שעשה  רעש גדול בצבא.  ה ש.ב.כ  אסרו את קצין  תחמושת הגדודי. סרן מישינסקי,  בטענה של עודף נשק במחסני התחמושת. עצרו אותו ליומיים  ושחררו. המקרה השפיעה מאד על הסרן התהלך מעורר כאילו  כל שנייה  הולכים להוציאו להורג בפומבי. ניסיתי להסביר לו, שהוא טועה, אבל זה לא הרגיע אותו, לקחנו אותו לטיולים יחד עם נשותינו. בטיולים דיברנו על כל מיני נושאים, ונמנענו מלדבר על דברים  רגישים , רק שלא יחשוב, על מעצר שלו,   ששיגע אותו. יום אחד בטיול ,הוא שאל אותי, איך אפשר להתאבד בלי שזה יכאב  ויהיה מהיר. עניתי לו ,שאינני יודע , כי לא ניסיתי, אבל שמעתי ממישהו, שלוקחים  מים לפה ויורים  לתוך הפה. כאשר חשבתי לרגע  מה אמרתי, נבהלתי, היה אסור לי להגיד לו את זה, אבל לא יכולתי כבר לקחת בחזרה את דברי. כאשר חזרנו, כל אחד לביתו, גרנו דלת מול דלת .לאחר חצי שעה בערך שמענו ירייה, רצנו  לדירתם, ראינו את אשתו, בקושי עומדה על רגליה, ועל הרצפה, מישינסקי  התבוסס בדמו עם חור בראשו. כאשר החזרנו את א שתו להכרה, סיפרה לנו מה קרה. לאחר שנכנסו הביתה, היא  הלכה, להכין קציצות. משינסקי נכנס למטבח ומלא  כוס מים, עם הכוס הלך לחדר השינה, אשתו שאלה אותו, לאן הוא הולך עם המים, הוא  ענה לה, שרוצה לצחצח שיניים. היא שאלה אותו, ממתי  מצחצחים שיניים בחדר השינה. השתגעת, בוא תשטוף במטבח, אני לא רוצה להפריע לך, נסה להתחמק, אתה לא מפריע לי, יש מספיק מקום לשנינו, הוא לא רצה להמשיך להתווכח, השאיר את כוס המים, נכנס לחדר השינה וירה  לעצמו בראש. המקרה עורר תגובות קשות  בגדוד. זה עורר וויכוחים רבים, קראו לי למחלקה הפוליטית של הגדוד ושאלו. האים  הכרתי אותו?

האים הינו מיודדים? האים אני יכול לעזור להבין למה הוא עשה זאת? עניתי, שהיינו שכנים, הייתי  מיודד איתו, כמו עם אחרים, בילינו ביחד,שוחחנו על חיים, סרטים ,מלחמה,ודברים  הרגילים. הם שאלו אותי, אם ידעתי ,שהוא העביר נשק להגנה? לא ידעתי על זה  כלום, אבל  תסבירו לי ,מה זה הגנה? אתה לא יודע, מה זה הגנה? הסתכלו עלי בחשד. מאיפה אני צריך לדעת, אף אחד לא הסביר לי, עניתי בנאיביות,אבל באמת אז עוד לא ידעתי. אז בסדר, תחזור לעיסוקך. שמתי לב ,שחייכו אחד לשני, לא היה לי מושג, למה הם מתכוונים. פניתי לחברים אחרים,לקבל הסבר, מה זה הגנה, אך לא הצלחתי. עד שפגשתי קצין ממוצא יהודי, שהסביר לי, שהגנה זה שם של צבא ישראלי.אז הבנתי  שכאן קבור הכלב, כנראה מישינסקי היה יהודי,תמיד קצת חשדתי בו, אבל אף פעם לא דיברנו על זה. הלכתי לאשתו כאחראי על צד המשקי, הייתי צריך לדאוג לסידורי   לוויה, וכל הכרוך בזה. שאלתי אותה אם  היא יכולה להגיד לי  משהו על מוצא  של בעלה, היא סיפרה לי שכול משפחתו התנצרה  עוד לפני המלחמה, אבל בעלה תמיד נמשך ליהודים, אז הלוויה התקיימה בלי צלב  ובלי כומר. בזמן טקס הלוויה  קרה מקרה, שנכרת בזיכרוני. הגיע  אחותו של הנפטר, אשר למראה  הארגז  ללא  צלב  ובלי  כומר עשתה, סקנדל למשפחת אשתו, איך אפשר בלי צלב ובלי כומר, צעקה. אשתו ענתה שהיא וכל משפחתה  קתולים, אבל לא ארטיסטים ,ולא  זקוקים לצלב  ולא  כומר. לפחות נתפלל פנתה לחמותו אבל, היא עמדה על שלה, בחיים לא התפללתי, ולא אעשה את זה עכשיו, אבל אם  את רוצה להתפלל  בבקשה. עזבנו את בית הקברות במצב  רוח משונה. איך חמותו,שהיא פולניה וקתולית, התנהגה באומץ  לאומת  יהודיה  מומרת, שניסתה  בהתנהגותה לטשטש את יהדותה. כול זה היה בזמן, שמפקד הגדוד היה סגן אלוף ציזבסקי, מפקד פלוגה של ארמיה העממית בזמן המלחמה. הוא היה מפקד,זמן קצר מאד, שנעלם פתאום, ואף אחד לא ידע מה  קרה איתו. היו אלו שיטות סטאליניסתיות הידועות. לאחר כמה חודשים לאחר העלמו, הלכתי באחד מרחובות ווארשה, וראיתי  מולי את ציזבסקי, במעיל צבאי ללא דרגות ובכומתה על הראש. חייך וניגש אלי. חשבת בטח שטבעתי אמר, אני לא מבין ,איפה הייתה, ואיזה בגד זה? הייתי בכלא, אתמול שוחררתי, האשימו אותי ברצח יהודים, הסתכל עלי , כדי לראות את התגובה שלי, הייתי מזועזע, חייל  של ארמיה עממית, רצח יהודים, לא יכולתי  להאמין לזה. איך זה איתכן? משהו פה לא מסתדר לי, אמרתי בזהירות. הוא ענה לי שזה נכון. בזמן המלחמה הוא שלח יחידות לכול מיני משימות, וכאשר הם  היו נתקלים ביהודים שניסו, להסתתר מפני הנאצים  היו הורגים אותם. הוא טוען ,שלא ידע  מזה כלום. אסרו אותו חקרו, והתברר שהוא באמת לא אשם, אז שחררו אותו. הרבה מהפקודים שלו הודו שאכן רצחו יהודים. והסתירו ממנו, אך בכול מקרה הורידו  אותו  מהדרגות, ושחררו אותו משירות פעיל. לא יכולתי

להירגע מזה, ושאלתי את עמי?  למי כבר אפשר להאמין? אם חברי מהארמיה העממית, הרשו  לעצמם להרוג יהודים. המחשבות שלי נדדו, סביב הרבה סיפורים, שהגיעו לאוזני על היחס של העם הפולני ליהודים, אשר חיו במחיצתם  יותר מאלף שנה. הייתי חייב לעזוב את פולין, אבל איך לעשות זאת.

כתבתי המון  בקשות לשחרור, אבל לא  נעניתי ולא עזר לי כלום, דנו אותי למאסר בית בגלל הגשת הבקשות רבות. הייתי צריך להכות, שיקרה משהו עד שישחררו אותי. זה קרה בסוף, אך זה לקח כמה שנים. בינתיים ,שוב היה צריך להכין, את הגדוד למחנה קיץ.  העמסנו על רכבת מסע את הגדוד, ואני עליתי על רכבת נוסעים  ונסעתי למחנה. כמו שציינתי מקודם, התנאים היו מתאימים  לאימוני צבא. אני התגוררתי בבנין, שהיה המיועד לקציני מטה. לידי גר מפקד הגדוד, שיחד איתו  הייתי, מגיע  למסדר בוקר.  וממשיך לטפל בתפקידי  כאחראי  על מערך משקי של  הגדוד. את הילדים ,שלחנו לקייטנות קיץ  של משפחות הצבא. את בלה לקחתי איתי למשך שבועיים, ואחר כך  חזרה ללגיונוב. בזמן הזה , הוחלט להעביר את הגדוד  ה-שני למקום  חדש, סקרניביצה.נסעתי לשם, במתרה לבדוק את התנאים של הבסיס, והכנתו לקבלת הגדוד.  בבסיס היו אומנם  בנינים    מלבנים  אבל דורשים  שיפוץ. היה חוסר במחסנים  ודברים נוספים, הנחוצים לתפקוד של הגדוד. שלחתי תזכיר, לאגף האפסנאות של מחוז ווארשה, עם פירוט הדברים  החסרים, וחזרתי לבסיס. שמתי לב שביער, שמסביב הבסיס,מונחים על הקרקע, הרבה עצים, כרותים וסותמים את המעבר,   עלתה בי המחשבה,לאסוף את העצים ולהשתמש לצורכי, הגדוד במקום החדש בסקירניביצה. שסבל מחוסר במתקנים מעץ. פקדתי למפקד הכיתה, לאסוף את העצים, לנקות מעלים ולהעביר למנסרה הקרובה, שחתכו אותם לקרשים , בעובי שונה. לאחר מכן הזמנתי קרונות מסע, ולאחר העמסה, שלחתי לבסיס החדש. בזמן העמסה, הגיע פתאום  מפקד אפסנאות מחוזי, אלוף ימינסקי שהייתה לו רק יד אחת. הוא הגיע לעשות ביקורת, ודרש להפסיק את העמסה ,כדי לדעת מה מקור העץ. הסברתי לו את הכול. הוא ענה ,שאין לו התנגדות עקרונית,למה שעשיתי,הוא רק פוחד שעצים אילו יגיעו,לשוק השחור.  ומישהו יעשה מזה הרבה  כסף. התחייבתי לו, שלא יהיה קרש אחד, שלא יהיה לו שימוש נכון. הוא נתן רשות להמשיך בהעמסה. כל מה שעשיתי, באופן עצמאי היה נגד התקנות. הייתי מודע לכך, שאני יכול להסתבך, אבל ידעתי, שאני פועל לטובת היחידה,

ולא לתועלתי האישית, ועשיתי זאת בכוונה. הענישו  אותי בשלושה ימי מעצר בית.  עבור עקיפת דרך ויוזמה פרטית. עוד בזמן שהיינו במחנה הקיץ, חולקו לנו תעודות של חבר המפלגה. היה זה איחוד, של שני מפלגות" פ.פ.ס.  ו- פ.פ.ר קראו לכול אחד לשיחות, היות ובאותו זמן, עשו דילול בשורות המפלגה, והרבה מחברים מחקו מהרשימות. כאשר זימנו אותי, אחד משליחי המנגנון של המפלגה המחוזית, ממוצא יהודי, התווכח איתי יומיים, וניסה בשאלות מחשילות, למצוא משהו לא תקין בעברי, או בקשרי מחוץ לצבא. מאחר ושלא הצליח למצוא משהו ממשי החליף לי את התעודה, שהייתה ברשותי של פ.פ.ר.לתעודה של  מפלגה המאוחדת  פ.ז.פ.ר. כאשר התקרב זמן העברה ממחנה קיץ, לבסיס החדש, נסעתי לווארשה למחלקת הקליטה המחוזית. דרשתי לעשות שיפוצים בבסיס החדש, אחרת לא נוכל לנהל השתלמויות  ופעילויות, הנחוצים בצבא תקין. הם הראו לי תחשיב ,עשוי על ידי מהנדסים לפי דרישותיי. התברר שאין סיכוי שנוכל לקבל תוספת בתקציב  של שנת 1949, החלטנו לדחות את השיפוצים  לשנה הבאה. היינו  זקוקים ל 32555000 זלוטי   ובקופה  היו  19000000זלוטי. לא הסכמתי לדחיית שיפוצים, ודרשתי  שיעבירו לי את  19000000זלוטי. לקחתי על עצמי לעשות את השיפוץ, באמצעים יותר, זולים  וחסכוניים . הזהירו  אותי  שאני לוקח  על עצמי סיכון, שאם משהו ישתבש, אצטרך לשאת באחריות. לקחתי אחריות על עצמי, וציינתי ,שאני בטוח שאצליח. קיבלתי  את הכסף והתחלתי, יחד עם עוזרי  כל מיני עבודות בבסיס. דבר ראשון הקפתי את המחנה ברשת ברזל, שנשארה מלגיונוב, שבזמנו עשיתי שם אותו הדבר. אחר כך לקחנו כל מיני בעלי מקצועה כמו חשמלאים, צבעים,אינסטלאטורים, בנאים פחחים ועוד. תכננתי בעצמי  תוכניות לעוד מבנים ,בתנאי שיישאר תקציב. לאחר שנגמרו העבודות  שצוינו  בתחשיב של המחוז, ניגשנו לעבודות מסוגים שונים ,שהתקדמו יפה. בסתיו הגדוד השני , הועבר לבסיס החדש ישר ממחנה קיץ. חלק  מהמשפחות של אנשי צבא  עברו גם. קיבלו דיור, אחרים  עברו בהדרגה, היות ולא היה מספיק דירות. אני עם בלה, החלטנו בינתיים,להישאר לגור  בלגיונוב . היות וזה מאד קרוב לווארשה, שכול הזמן, חשבתי לחזור אליה. כאן  נולדתי, ומכאן   היו לי כול כך הרבה זיכרונות. שוב הייתי זמנית בנפרד ממשפחתי. בלה נשארה בחודש השביעי  להריונה עם מרק בן השנתיים עשרה ואניה  בת-תשע. אני השכרתי, חדר בעיר סקרניביצה, ממורה  למוזיקה, אישה מבוגרת. הביתה הייתי  מגיע לא הרבה, כשהתאפשר. התפקיד שמילאתי, לא אפשר לי לעזוב את הבסיס. אחרי שגמרנו  ואת עבודות  השיפוץ, היגיע וועדת הקליטה מפיקוד  מחוז ווארשה. הועדה קבעה, ששיפוץ המחנה, בוצע לפי התחשיב, עם כסף שקיבלתי, עם עודף  של  5000000 זלוטי. מפקד הגדוד, שלא נקף  אצבע לכול המאמץ הזה, נתנו לו פרס של  30000 זלוטי, הוא צחק לעצמו, לא נקט ובשום צעד כדי לשנות זאת. זו הייתה לי מכה כואבת ופוגעת  מאד. עשו לי עוול גדול, ואף אחד לא ניסה לתקן לצערי אותו, זה לא עוול הראשון ולא האחרון שעשו לי. 14לינואר 1950 היגיעה לעולם בני הצעיר ראובן. את השם  שנתנו לו, על שם אבא של בלה. בלה ילדה בבית, בגלל שלא היה בנמצא רכב , שייקח אותה לבית החולים  לווארשה.לא  הייתי בבית, הזעיקו אותי. מילדת מקומית, קיבלה את הלידה, בצורה כושלת וגרמה לבלה לשטף דם. לא  היה קרח, שהיה הכרחי, כדי לעצור את הדימום שהיה מאד חזק. למזלנו בחוץ היו שעריות של שלג .

שמרק אסף והביא למיילדת. הצלחנו  איכשהו לעצור את הדימום, אבל בלה איבדה, הרבה דם, והייתה מאד חלשה. סבלה באומץ אחרי כול מה שעבר עליה, לא רצתה לגרום  לאף אחד בעיות. ראובן נולד עם עיניים כחולות מקסימות, מהרגע הראשון ועד היום. היינו מאד מאושרים, על כזה ילד חלמנו. זה היה ילד הראשון מתוכנן, שנינו מאד רצינו אותו. הייתי חייב לחזור לבסיס, חיכתה לי עבודה רבה עם המון אחריות, למרות שבלבי  ומחשבותיי, נשארו עם  המשפחה. השתדלתי  לפחות פעם בשבוע להגיע הביתה, אבל לא תמיד זה התאפשר. היינו הולכים  עם ראובן לטייל, הוא התפתח יפה והיה יפיפה. הכי בלטו אצלו העיניים הכחולות, המוסתרות אחרי  ריסים ארוכות. המכרים  שהיינו פוגשים בדרך, לא הבינו איך ילד כזה הגיע  אלינו. אף אחד, לא ראה את בלה בהריון. ברוב  ההיריון ,לא הבחינו, ובחודשיים האחרונים, כמעט ולא יצאה מהבית. כך שהולדת של ראובן, היית הפתעה. רוב  הזמן, לא הייתי בבית, ובלה הייתה  צריכה להתמודד,

לבד עם גידול שלושה ילדים, ולטפל במשק הבית. עשתה זאת בהצלחה וגידלה אותם לתפארת. אף  פעם לא אשכח לה את זה. בלה הייתה אישה מאד אמיצה, אישה טובה  ואמא מאד מסורה, לילדיה. הייתה לי בסקרניביצה, פרשה "רומנטית", שאינני אשם בה כלל. חשדו בי, שאני מנהל רומן  עם אזרחית עובדת עובדת  צבא, היא עבדה במחלקת הקליטה ביחידתי. קראו לה זנוביה, גרושה צעירה  בת עשרים וחמש.היא כול הזמן ניסת לפתות אותי. אני התנהגתי לכולם באדיבות כהרגלי. הייתה לי אז הצלחה גדולה אצל נשים, אבל אני תמיד שמרתי אימונים לבלה, ואף פעם לא התקרבתי מידי לשום אישה. זנוביה הייתה, מאד אגרסיבית אלי, ניסתה לראות ממני תגובה, כאשר לא קיבלה, נתקפה זעם של אישה  דחויה,החליטה לסדר אותי. כאשר עמדתי, בכניסה למועדון הקצינים, עם קבוצת קצינים אחרים, עברה לידינו על אופניים, וצעקה אלי, בקול רעם, תבוא אלי היום, אני אחכה לך. זה עשה רושם איום על כולם, וגרם לחיוכים לכיווני. השמועה פשתה והגיע לדרג גבוה , והיו לזה השלכות מקצועיות ומפלגתיות. זה הגיע  גם לבלה, ולא עזרו הכחשות שלי ,והסברים שלי באותה תקופה, רק אחרי שנים  האמינה לי, שלא היה בזה אמת. למחרת התקרית כעסתי מאד  על זנוביה, אבל היא אמרה לי שהיא סתם התבדחה, היות ואני פחדן עם  נשים. כמובן  שזה לא היה נכון, אני פשוט אהבתי רק אישה אחד. הייתה לי אישה, ושלושה ילדים ולא הייתה שום סיבה, שארצה להרוס זאת. השתתפתי במסיבות,רקדתי ,ושרתי וגם חילקתי מחמאות לנשים,משתדל להיות תמיד שמח, אבל אף פעם, לא עברתי גבול, ולא פגעתי באף אישה. למרות הכול , יצא לי שם של דון זואן. ולא היה  לזה כיסוי במציאות. אנשים אוהבים לרכל, ולהמציא . מחזה אמיתי נגדי התרחש , במחנה קיץ  ביער האדום. בסתיו 1950,כל האוגדה הראשונה של רגלים,יצאה למחנה קיץ, ליער האדום, שנהיה מאז למחנה קבוע שלנו. מטה האוגדה היה במבנה מעץ. די גדול, היחידות אחרות התמקמו, באוהלים. גם לי היה אוהל לעבודה. אבל גרתי  בבית בכפר עם קצינים אחרים. מפקד האוגדה , היה יהודי, מווארשה מלפני המלחמה. התגורר  בקרבתי, לפני המלחמה. עוד לפני שיצאנו, למחנה, קיבל מבלה מכתב בהול , שהיא רוצה להיפרד ממני, ולא מוכנה לסבול יותר את ההשפלות. היא נמצאת עם הילדים לבדה, ואני עושה חיים עם נשים אחרות. זה מאד, ערער  את מצבי, לא יכולתי להבין, מי כול כך מעוניין, להרוס את  משפחתי. מי מפיץ את השמועות. זה שהיה לי הצלחה אצל נשים  עוררה קינאה של מפקד הגדוד , שהיה בעצמו מעוניין באחד מהן, וכאשר לא הצליח, הפנה  את כול כעסו נגדי. לאחר קבלת מכתב   מבלה, הייתי מאוד שבור. הראתי את  המכתב למפקד,וקיבלתי חופשה ,ונסעתי הביתה. נסעתי  עם הרגשה של נידון למוות. כאשר הגעתי בערב הביתה, בלה שכבה עם ילדים במיטה. הסתכלה אלי בקרירות ולא אמרה מילה. שאלתי אותה, איך יכלה לכתוב כזה מכתב, איך היא יכולה להטיל ספק לגבי. היא אמרה,שנמאסו  עליה  החיים  האלו, ולא מוכנה יותר לסבול השפלות, והיא רוצה לנסוע לאחיה, לישראל. המילים שלה, מאד הכאיבו לי, שאלתי אותה, למה היא רוצה להרוס לי את החיים. דמעות מילאו את עיני, והרגשתי מחנק בגרון. זה השפיע עליה, היות ואף פעם לא ראתה אותי בוכה. חיבקה אותי חזק, והחלה לנשק אותי. שנינו נרגענו, והתחלתי לספר לה, איך נוצרו כול השמועות האלה, איך אנשים אוהבים לחטט ולרכל וליצור אינטריגות. הפריע לאנשים,

שאנו חיים, חיי זוגיות תקינים, וניסו לעשות הכול כדי להרוס לנו אותם. אבל זה עוד לא ניגמר, ההמשך היה במחנה  בקיץ  של שנת  1950 ביער האדום. בזמן שהיינו במחנה הקיץ, הייתי אחראי, על בסיס הקבע שלנו. להספקה ולכול היחידות ומשפחתי היית בלגיונוב. הלחץ עלי היה כמעט, בלתי נסבל. כדי לעמוד בכול החיתחיבויות, הייתי זקוק לכוחות נפש גדולים עד כדי כך,שיום אחד כאשר רציתי לחצות כביש בוארשה, הרגשתי חולשה, שקודם אף פעם לא הרגשתי. ביקרתי במרפאה לצורך בדיקות.  הרופא שבדק אותי קבע , שלחץ הדם שלי ירד.  הוא  הכין  מכתב למפקד שלי, בדרישה להעניק לי חופש של חודש, כדי לשלוח אותי לבית הבראה. כאשר המפקד ראה את המכתב, קרע אותו לגזרים וזרק לפח. ואמר לי , מה איתך,אתה רוצה עכשיו, בזמן האימונים  האינטנסיביים, וגם בזמן ההכנות לועדת ביקרת לעזוב אותי בלי קצין  אפסנאות. פניתי אליו , שאני מרגיש מאד תשוש, אז הוא ענה לי, שאקח  זריקות  מרץ כמוני. הדבר הכי חשוב, זה תוצאות של ועדת ביקורת, לחיי קצין לא הייתה שום חשיבות. פעם  אחת ,שחזרתי מנסיעתי מבסיס הקבע למחנה  הקיץ, הודיעו לי, שבאחד מהבתים  בכפר מחכים לי קצינים מווארשה, שרוצים לדבר איתי בעניין חשוב. הגעתי למקום, וראיתי מספר קצינים ממתינים לי. היו אלה קציני בטחון פנים. אחד מהם התקרב אלי, עם איזשהו ניר שהחזיק בידיו, ובסוף שאל   אותי, אנחנו פונים אליך כחבר מפלגה, קומוניסט, ובן אדם נאור. האנחנו רוצים לקבל ממך נתונים, שנוכל  להתבסס  עליהם , כדי להעמיד למשפט, את אלוף צינקין, עבור התנהגות לא נאותה בפעולה  שנעשתה נגד קבוצת טרור "פטיש". ב 1945. התנהגות  שלו הייתה  לא ראויה  לקצין  ומפקד. מה אתה יכול להגיד על זה, כחבר מפלגה וקומוניסט? אני חושב, שאינני יכול לחוות דעה, היות ולא  השתתפתי בפעולה זו, נשארתי בתוך בסיס, עניתי. אבל בכול זאת, כחבר מפלגה, מה דעתך עליו.? אני באמת לא יודע, מלהגיד,לא הייתי עד לאירוע. ומה אתה יודע על התנהגותו? עניתי, שאני רק יודע מסיפורים. הם  המשיכו  ללחוץ, ומה שמעת? סיפרתי להם, זה מה  שסיפרו לי, שחזרו מהפעולה. האים סיפרו לך, שהם לחצו ידיים, עניתי את האמת שכן, וציינתי  ש"פטיש" היה  במדי קצין, של הצבא הפולני. ומה דעתך על זה בתור חבר מפלגה. אתה מוכן להעיד על זה לפני בית משפט, כעד מטעם התביעה, והסתכל לי בעיניים, עניתי לו, שהמצפון לא מרשה לי , להצהיר הצהרה כוזבת על סמך שמועות. ובלי הוכחות. הוא הסתכל עלי מאוכזב, ונתן לי ללכת. אחרי שעזבתי, ראיתי שנכנס, מפקד הגדוד. לא ידוע לי למה זימנו אותו. הוא בזמן הפעולה הזאת, לא היה איתנו. ראיתי אותו יוצא משם, כולו אדום ומאד נסער. דבר אחד היה לי ברור, כדי לחסל מישהו , הם מסוגלים  לנסות בכול  האמצעים. ולהשתמש גם בי. ההתנגדות שלי לא מצאה חן בעיניהם, איתכן  שזה גם השפיעה בעתיד  על היחס כלפי, ומאז החלו לרדוף אותי. אני חושב  שאולי בגלל זה, היות ואינני בטוח. היו עוד סיבות אחרות שפעלו נגדי. לאחר המקרה הזה, חזרתי לבסיס הקבוע , כדי להכין אותו לחורף, ורק היה חסר שהדברים לא היו מטופלים, האחריות הייתה שלי. כאשר חזרתי למחנה הקיץ, פגשתי את מזכיר המפלגה, אשר הודיע לי, שבערב יש אסיפה של המפלגה, באוהל של המועדון.  ושנוכחות חובה .זה נראה לי די משונה, לא שאלתי מה הסיבה, נראה בערב. בערב הלכתי לאוהל  של מועדון הקצינים,לאסיפת המפלגה .שמתי לב שלאסיפה הזאת יש אופי משהו שונה. כל חברי המפלגה היו  נוכחים. בנשיאות ישבו כול  הקצינים גבוהים, שנשלחו  ממטה האוגדה, מביטחון פנים, ממנגנון פוליטי, ושליח מפיקוד המחוז בקיצור כל השמנת.  הרבה מהנוכחים, הסתכלו עלי ומבוכה, אני לא ידעתי כלום. את האסיפה פתח מזכיר המפלגה, ומייד הודיע  שאסיפה של היום,  יש לה רק נושא אחד לטפל. הנושא הוא, סילוק של חבר פונימונסקי, משורות  פ.ז.פ.ר. האים מישהו רוצה לדבר? השתרר שקט, אף אחד לא שש לדבר, אני ישבתי מאובן כולי, הייתה זאת מכה מתחת לחגורה, לא הבנתי למה? לא  יכולתי להאמין, מי היה מעוניין בזה. מה כבר עשיתי, כדי להרוס לעצמי את החיים. בדרך כלל, סילוק מהמפלגה, השלב השני הוא מאסר. וחקירות בשיטות סטאלין, שהיה שווה למוות. למה לא יכולתי להאמין. השקט נמשך, והמזכיר חזר על השאלה, כדי לדרבן את אלו שהכינו אותם מקודם, לצאת בהאשמות כוזבות נגדי. ראיתי כבר איך, מכינים זאת. אספו מקודם כול מיני קצינים, וחיילים  רובאים פשוטים בשירות סדיר, שהכינו אותם מקודם והם השמיעו נגדי האשמות כוזבות, אנשים  שבחיים לא הכרתי. למשל טען אחד מהם שבזמן מצעד ליום העצמאות נפלה לו סוליה, וכמובן הייתי אשם, כי סיפקתי לו נעליים באיכות גרועה. אחר טען שאכל לפני המצעד, וקיבל שלשול כמובן באשמתי. אחר טען שאשתי בלה  אמרה באחת ההזדמנויות שאנו  צריכים לנסוע לישראל כי שם אני אוכל  להיות שר, ובפולין אני רק רב סרן. אמר זאת סרן קובלציק, מפקד הפלסים של הגדוד ששיתף פעולה עם בטחון הפנים, וקיבל מידע זה המאלוף צימברביץ. בנוסף מואשם חבר פונימונסקי שאנס שתי נשים בסקרנביצה, וגרם לפירוד של  שני משפחות. חבר פונימונסקי ,ניהל חיים מופקרים, למרות שיש לו אישה ושלוטה ילדים, שהשאיר אותם בלגיונוב  כדי  שיהיה חופשי לעשות  ככול העולה על רוחו.  היו עוד מספר רב של עדויות מסוג הזה  ששכחתי אותם. ישבתי  מדוכא  מאד בשומעי, האשמות כוזבות נגדי  הייתי מודאג, שאינני יכול להתגונן נגדם. איך להתגונן לפני, להקת טורפים אלה, ששמו להם מטרה לקבור אותי?  באותו רגע החלטתי שלא איכפת לי מה יהיה, ידעתי שיסלקו אותי מהמפלגה  ואחר כך יאסרו אותי על סמך כתב אישום מפוברק. אבל החלטתי, בכול זאת להתגונן עד טיפת דם האחרונה. והתחלתי לדבר,קודם  כול, אינני מסכים עם אופי של האסיפה הזאת. היא מגמתי.   כול ההצגה עם העדויות מבוימת על ידי אילו, שחפצים לחסל אותי. כול ההתנהלות של האסיפה, סותרת את תקנון המפלגה, ואת רוח  הדמוקרטיה  הפנים  מפלגתית. הכנת האסיפה  נעשתה  מאחרי גבי  עד עכשיו, ולא הגיעו לאוזני  טענות, בקשר לתפקודי, לא העלו האשמות, בפורום  פנים מפלגתי. כול  האשמות,  פוברקו  ובוימו ממניעים זרים, ואולי אישיים. הכול מצוץ מהעצבה. אני מאשים את כול הממונים על פברוק  וזיוף  ראיות, ואני יודע איך עושים זאת. לא פעם פנו אלי  בבקשות דומות, כדי לפגוע בחברי, להעיד בעדויות שקר נגדם. אני לא הייתי מוכן לשתף פעולה  עם מעשים כגון אלו,משום שהמצפון לא נתן לי לפגוע באנשים חפים מפשע ,אולי זה חלק מהסיבה שכולנו נמצאים פה. אני בן אדם ישר,ואני פונה לכולכם וגם למצפונכם ,הרי אתם הייתם חבריי, עברנו הרבה ביחד, ואתם יודעים את האמת, אל תצביעו להדיח אותי מהמפלגה,אל תפחדו מקצין ביטחון הפנים לו יש את המשימות שלו, ואנו חברי מפלגה את המטרות שלנו.לא אנסתי נשים, ולא שמתי רעל באוכל, כל זה השמצות חסרות  שחר ואני, פונה למצפונכם  וליושרכם ותצביעו על פיו. אחרי זה התחיל ויכוח שלא שינה בעצם, שום דבר. בסוף קם המזכיר, והצהיר. חבר פונימונסקי  טעה במקצוע, היה צריך לבחור, במקצוע  של  עו"ד. בבקשה  להצביע  עם תעודת חבר מפלגה ביד. מי בעד לסלק אותו מהמפלגה להרים יד. כולם הרימו את היד, כפי שהיה צפוי. היה סרן אחד שניסה לגונן עלי, אבל מהר השתיקו אותו. הקצין שניסה לגונן  עלי ,כנארה ממוצא יהודי,  שרק שינה את שמו. המזכיר נעל את האסיפה, כולם יצאו החוצה  עם  ראש מורכן ובשתיקה. המצפון,

הציק לרבים, אבל  נכנעו  ללחץ  מלמעלה. כאלה הצגות היו רבות בתקופת של סטאלין. חיכיתי להמשך של הרדיפות, פניתי לידידי סרן  זביקובסקי, הוא היה קצין מבצעים של הגדוד. הוא היה ברשימת  " המפוקפקים", הוא היה מפקד יחידה בארמיה מדינית(א.ק.) התיידדנו בזמן אחרון  והיה לי אמון בו. סיפרתי לו מה התרחש ועל חששותיי למאסר. אמרתי לו   שאם זה יקרה שיודיע לאשתי בלה . כדי שתוכל לדאוג  להגנה שלי.הוא  הבטיח לי לעשות זאת. לא אסרו אותי, אבל זימנו אותי לישיבה  של  וועדת ביקורת של המפלגה במטה של אוגדה. שאלו אותי על תהליך ההדחה שלי, ומה יש לי להגיד להגנתי על מעשי. היה לי הרבה מה  להגיד. חברים  אין לי מה להגן על עצמי ולא על מעשים שעשיתי, היות ולא עשיתי אותם. כול האשמות הן, מצוצות מהעצבה  וכך  הלאה, כדי לא לחזור על אותו נאום  שנאמתי באסיפת ההדחה. חברי הוועדה, הסתכלו  אחד על  השני, התלחשו ביניהם  ואמרו לי לצאת מהאוהל. אחרי רבע שעה  קראו  לי פנימה. והצהירו לפני על התנהגות לא  נכונה של תא המפלגה  של הגדוד. אני יכול להמשיך להחשיב עצמי  כחבר מפלגה לכל דבר. הם פסלו  ולא מקבלים  את ההחלטה של  אסיפה, של הגדוד.לא יכולתי להסכים עם  החלטה זאת. חברים אמרתם שאתם מבטלים החלטה של  האספה ההיא, שאלתי? לא הייתה  שום   אסיפה קבעו .ואיפה  הפרוטוקול של האסיפה, הרי צריך להיות, התעקשתי. אין פרוטוקול,  כי לא הייתה אסיפה קבעו, סופית. זה לא יתכן, אני עמדתי ארבע שעות תחת אש צולבת השמצות   והאשמות והכול, הייתי קרוב להתאבדות, ואתם אומרים שזה לא היה, זה לא יתכן, מישהו  צריך לשלם על הפרת תקנות המפלגה. משהו התרחש, מאחרי הקלעים, שלא הייתי מודע לזה אז. אחרי כמה שנים העסק התגלה והקלפים נפתחו,,אבל על זה אספר יותר מאוחר.

ביקשתי מי ממפקד הגדוד כמה ימי חופשה, כדי להתייצב  במטה המחוזי של המפלגה, כדי לברר את הפרשה. המפקד סירב לי, בטענה שאנחנו נמצאים לפני ביקורת סתווית של השתלמות, ואיננו יכול להישאר בלעדי. כאשר התעקשתי, הוא פנה למפקד האוגדה, והוא  אסר עלי להתרחק, ממקום מגורי. במילים אחרות, הייתי במאסר בית. הם קשרו לי את הידיים, כדי שלא אנקוט  בשום צעדים, כדי שלא ישאו  בתוצאות. בזמן הזה , היה  אצלי קצין, שנשלח  מבית ספר הגבוה   לאפסנאות,כדי להתנסות בעבודה  מעשית, הוא היה כבר בגמר ההתנסות, ואמור היה לחזור  לבית ספר לפוזנאן. כתבתי מכתב למטה המפלגה המחוזי, בו גוללתי את סיפור הדחתי. וביקשתי מהקצין הזה, למסור את המכתב  במטה  המחוזי. הוא עשה זאת. חזרתי לתפקוד, הרגיל והכיתי לבאות. יום אחד הגיע אלי קצין, שהיה במטה של האוגדה, וסיפר לי שראה  מכתב ,שהיגיע ממטה המחוז,אשר מעביר אותי משירות בגדוד ה-שני. במכתב פקדו לעשות לי טופס טיולים והתחשבנות ולשלוח אותי למטה המחוז. הייתי כל כך מאושר מהידיעה הזאת, ומייד פניתי למטה האוגדה. ניגשתי לקצין הסגל שהיה חברי מתקופת המלחמה. הוא היה  אנטישמי, גלוי, אבל איתי היה ביחסים טובים. הייתי עד בחתונתו עם ילדה בת  שש עשרה , ונשבעתי עבורו, בכנסייה שידוע לי  שהיא בגיל שמונה עשרה. קישרו בינינו זיכרונות מהמלחמה, בהבדל אחד, שאני הייתי בקו ראשון   והוא מאחרי שולחן הכתיבה. בזמן המלחמה הוא היה סמל, והגיע לדרגת סגן אלוף. ואני שהייתי בזמן מלחמה ,סגן משנה, הגעתי להיות סרן. דילג מעלי בשלוש דרגות, בלי בית ספר לקצינים, ובלי הישגים  מיוחדים. כשהגעתי למשרדו, לקבל אישור לידיעה שקיבלתי, הוא הכחיש שהיגיע מכתב כזה.  ונאמר לי לחזור לעיסוקי, ולא לבלבל את במוח. הם  הסתירו מפני שישה שבועות,אתה שינוי הפרסונאלי שלי. אחרי ביקורת החיובית  של עונת הסתיו, קראו לי, קצין הסגל, והראה לי את הפקודה של מפקד המחוז,להעביר אותי מתפקידי. האבן נגולה מליבי. סוף סוף, אתפטר מהסביבה שנמאסה עלי לגמרי. ניגשתי למפקד הגדוד, להודיע על עזיבתי. הוא היה במבוכה, יתכן שהמצפון הציק לו, הושיט אלי יד, וביקש שאני אשכח  הכול, מה שעשו לי, ושלא  אשמור לו טינה. הייתי  כול מאושר, שאני עוזב את קן הנחשים האלו, שלחצתי לו את היד, והבטחתי כול מה שרק שרצה, רק להיות כמה  שיותר רחוק  משם. הוראתי לתת לי שני סוסים  לבנים רתומים לכרכרה, ששמרו בדרך כלל לאורחים  מכובדים. ויצאתי לדרך עד, שהגעתי למקום, שעליתי לאוטובוס לווארשה. זירזתי את העגלון, עד שגרמתי לסוסים ליפול, והם נפצעו ברגלים עד זוב דם. בזמברוב טיפלו בהם, ושלחתי את העגלון עם הסוסים  בחזרה, ואני עליתי לאוטובוס. הייתי מאושר, שהכול  מאחורי ועוד מעט אהיה עם משפחתי ביחד.  בדרך, המחשבות רדפו אותי על מה שעשו לי, בעיקר סקרנה אותי המחשבה, מה גרם לשינוי היחס של הגדוד אלי. חיפשתי תשובות. הייתי עובד חרוץ נאמן, וישר. לא נדחפתי, לא היו לי  דרישות מוגזמות, תמיד מוכן לתרום לטובת הכלל, למי היה  אינטרס, להרוס אותי? חשבתי לעצמי ושאלתי ,האים זו האנטישמיות? אבל זה לא ניראה כך.

כאשר טענתי אז, שהכול  מגמתי. מזכיר המפלגה הגיב, האים אני מתכון לאנטישמיות? ותקף אותי, על מה אני מתבסס?.  נזכרתי על תקרית עם  מזגאי בזמנו, שהורידו אותו מתפקידו, והעבירו אותו לפלוגות עבודה לוורוצלב. הייתה זו השפלה ועונש. המחשבות הובילו אותי שוב   לתקרית שהיה לי גם עם קוניצני, שקשור היה  לבלה, וליגת הנשים. אולי הם בתור נקמה, השאירו  חוות דעת שליליות עלי, אבל כול זה היו  רק  ניחושים  שלי. את האמת לא  ידעתי. וזה לא נתן לי מנוח, וזה רק  נודע לי יותר מאוחר. אחרי שהתייצבתי במטה המחוז של ווארשה, קראו לי יחד  עם מפקד גדוד ברלינסקי  ה-שני, לוועדת ביקורת מפלגתית של המחוז לשיחה. האשימו אותנו בחוסר שיתוף פעולה, בגלל תחרות על אישה בשם זינוביה . שעבדה  אצלי.  הבנתי שמפקד הגדוד היה מעורב בפרשה זאת, כי אכן קינא לזינוביה, היא  באמת ,חיזרה אחרי, ודחתה  את חיזורי ו של המפקד. אני לאומת זאת  דחיתי את חיזוריה. אני אמנם רקדתי  איתה, ולוויתי  אותה לדלת הבית. הרבה מחברי ומכרי  חשבו שהיא המאהבת שלי, וזה הגיע לשלטונות המחוז. יושב ראש הוועדה ירד עלינו, על שנינו, ושטף אותנו כהוגן, עם אזהרה  לעתיד. מזכיר המפלגה של הגדוד ה-שני , נסע למחנה הקיץ  להמשך של החקירה, בקשר לאונס של שתי הנשים, אשר האשימו אותי. בילה שם כמה ימים ולא  מצא שום רעיות לאונס, כלום. התברר לו שהכול היה  בדוי,  כולל  האסיפה ההיא. הכול הועבר לדרגים  הגבוהים  של המפלגה. את הפירות  מהחקירה  הזאת  ראיתי כעבור שנה. כל הפרשה הזאת, הזכירה לי את משפט דרייפוס.  בהבדל  קטן, שאני לא נאסרתי. והכול  בזכות מפקד מחוז ווארשה, שסירב לחתום  על  פקודת מאסר. אבל נחזור לכרונולוגיה. במטה המחוז, מינו אותי לתפקיד של עוזר ראשי לקצין יחידת הכספים, שאת התפקיד הזה  מילא חברי ,ציזבסקי. הוא  היה ידיד טוב, התברר שאני הייתי  בזמנו מועמד  לתפקיד זה, אבל בפיקוד של  האוגדה ה-הראשונה ,לא רצו לוותר עלי . וכך, ציזבסקי קיבל את  תפקיד של קצין פיננסים  והועלה  לדרגת סרן.  התחלתי לעבוד, בתור עוזר של קצין האחראי על התקציבים. חוץ  מעבודתי  הרגילה ,נידבתי את עצמי  לעבודות למען  הציבור. ארגנתי הרצאות במועדון הקצינים. הזמנתי מרצים  שונים, ולפעמים גם נאמתי בעצמי. הרצאתי בבית ספר של המפלגה, ובעצמי השתתפתי בלימודים  בבית הספר הגבוה למפלגה. נהיתי מאד פופולארי, במטה  המחוז. ארגנתי יחד עם שותף שלי להקת חובבים, שהייתה מופיעה במועדון, הקצינים.  וגם על במות אחרות. הקמנו מקהלה עם שישים משתתפים, נשים  גברים, קצינים ועובדי צבא. מנהל המוזיקלי  היה  סגן אלוף, קצין  רכב מחוזי. הוא ניגן יפה על כינור וניצח  על התזמורת הצבאית. אני הייתי סוליסט ראשי של המקהלה, ותמיד בקדמת הבמה. שרתי  לרוב שירים ברוסית, שאותם ידעתי לבצע טוב,  עם הקול הטנור שלי. הייתה לי הצלחה גדולה היה לנו גם מנחה מעולה. בדרך  כלל אחרי, שהייתי מופיע, לא היו  נותנים לי לרדת  מהבמה, בקריאות:ביס,ביס, גם קראו בשמי, עליתי עוד ועוד, עד שאזלו כוחותיי. התחבבתי על מפקד מחוז ווארשה אלוף אוגדה  רוטקביץ. הוא  היה פולני ,שגדל  ברוסיה, אבל  להבדיל מאחרים, דיבר פולנית רהוטה. קיבלתי הרבה הזמנות להופיע במקומות ציבוריים אחרים. הפופולאריות שלי היית גדולה במחוז ווארשה. כך ששרתי במפעל ליצור מכוניות, באורסוס במפעל ליצור טרקטורים, בבתי חולים, ובבית הספר  הגבוה לכימיה, וגם בבית הספר התיכון שבו  מרק בני למד בו. שרתי גם באולם של  מועצת העיר, אשר בכול מקום, קיבלו אותי עם הרבה מחיאות כפיים, והמון התלהבות. נהייתי זמר מאד מבוקש, בלי שום הכשרה פורמאלית, וזה גרם לי לסיפוק רב. בכול החגיגות שהתקיימו במטה  המחוז, המפקד דרש את השתתפותי, הוא מאד אהב את שירתי, המצב הפרסונאלי שלי מאד השתנה. החלו להתייחס  אלי בהארכה. לאחר זמן מה,קיבלתי דירה  בווארשה. כי עד עכשיו נסעתי כול יום ללגיונוב. את הדירה בווארשה קיבלתי, בנסיבות מוזרות. ברחוב דז'יאלנה במורנוב, רחוב שבה נולדתי.  הדירה הייתה בקומה הראשונה בבנין עם  עשרים  כניסות  ומאה תשעים ושמונה דיירים. יותר מאוחר, הייתי יושב  ראש של וועד הבית, עוד כאב ראש לא קטן נוסף לי ,פשוט היה לי מזל מיוחד לעבודות ציבוריות. הייתי גם בזמנו,יושב ראש קואופרטיב צבאי, יושב ראש כבוד של בית משפט לקצינים  צעירים, ועוד  ועוד, כנראה  מלאתי, את כול התפקידים האלה לשביעות רצונם, היות והמשיכו לבחור בי. זה היה לוקח לי את רוב הזמן  ,בלי לקבל שום דבר, רק כאב ראש. יום אחד, פנה אלי ציזבסקי, אם אשתי תהיה מוכנה לקחת על עצמה, עבודה בספרייה של מטה המחוז. עניתי לו, שאשאל אותה, ואתן לו תשובה. ידעתי שבלה תסכים תמיד אהבה ספרים, וחלמה על עבודה כזו. כמובן היא קיבלה על עצמה, את העבודה,  ולשביעות רצונם של כולם. כולם מאד חיבבו אותה, היה לה הרבה סבלנות לכולם. היה בה הרבה  חן, והיא התייחסה יפה לכולם, הרבה גברים באו לספרייה, בתירוץ החלפת הספרים , רק כדי לראות אותה ולדבר איתה. גם קצינים בדרגות גבוהות ובתפקידי מפתח בצבא, מהר מאד ראו, שבלה מתבזבזת בתפקיד הזה. לפני שאמשיך לספר על  קורות חיים, שלנו, אני חייב להתקדם  בזמן לשיחה שניהלתי בבית הבראה בציכוצינק. קצין בטחון פנים של חיל הים, שהיה בזמן ששירתי במטה מחוז ווארשה, הוא היה קצין בטחון פנים באותו הזמן, הכרתי אותו גם מזמן המלחמה, אז היה מפקד פלוגה של האוגדה הראשונה. הוא הזמין אותי למשחק ביליארד. בזמן המשחק, שאל אותי כבדרך אגב , מה נשמע אצלך? איזה תוכניות ישלך  לעתיד? עניתי לו,שאני חושב  שהוא יודעה, מה עבר עלי. ולאחר מה שעברתי, קשה לי לחזור לעצמי מבחינה נפשית, החיים לא נראים כל כך ורודים עכשיו, ולהן אינני עושה תוכניות. ענה לי, תקשיב יקירי, כול זה,

כבר מאחורינו ואני אפתח לך את כול הקלפים. מצבך היה גרוע מאד. אפילו אין לך  מושג, עד כמה ומה חיכה לך. חומרים ,שהיו מגיעים אלינו, הביא לזה ,שרצו  לעשות לך משפט ראווה  ולחסל אותך. כאשר היגיע צו מעצר נגדך לחתימה של מפקד המחוז, הוא ביקש לקבל את תיק האישי שלך  לעיון. הוא קרא אותו במלואו, על כול תקופת השירות, שהיו מלאי הארכה לעורך, כול  הדרך ופתאום, ונתקל לתקופה אחרונה, שפתאום הייתה זוועתית. עשו  ממך פליי-בוי, שלא,

מתחשב בכלום, ושמצב הגדוד עקב כך במצב גרוע. והיה ידוע שמצב  הגדוד מעולה. המפקד, ציין, שלא יתכן, שקצין שעד עכשיו הצטיין בכול, פתאום נהיה גרוע . סירב לחתום על צו המעצר, והורה להעביר אותך למטה המחוז,כדי לעשות מעקב  אחריך. המעקב התנהל משך שנה ותוצאות היו מצוינות, והיום מחשיבים אותך כקצין מעולה. עכשיו מתנהלת חקירה, נגד כול אלה, שפעלו נגדך. על תוצאות החקירה תישמע בקרוב. נדהמתי לשמוע כול זה, ותהיתי,בקול רם, משפט ראוה, הרי לא עשיתי כלום, צריך להראות ראיות ואין להם, הוא צחק, היה להם תיק מלא ראיות. אין לך מושג  .היה לי דווקא מושג, איך אפשר לחסל בן אדם, אם רק  רוצים . בודים ראיות, מביאים עדים, מכופפים ומכריחים אנשים לעשות דברים נגד רצונם. מזלי הגדול היה ,שנפלתי על מפקד  כמו אלוף אוגדה רוטקביץ, אשר בהתערבותו  הציל אותי, וחיי  משפחתי. אז התברר, שהייתי  הסתכלות במשך שנה שלמה, מבלי לדעת זאת. עבודתי המסורה  וגם, פעילות הציבורית, הביאו לתוצאות טובות, רכשתי את הארכתו של המפקד וגם, של  מנגנון  המפלגתי. כדי לעמוד יותר על קנקני, הציעו את העבודה לאשתי בספרייה. כאשר הכירו אותה מקרוב, האמון אלינו גדל, והציעו לנו תפקידים יותר אחראים. לבלה הציעו לנהל אגף של ספרות אידיאולוגית. היא הייתה מספקת   ספרות בנושאים פוליטיים וציבוריים לקצינים, אשר חיפשו מקורות למלא דרישות בהשתלמויות. בלה נהתה עובדת,מאד מעורכת במטה המחוז.והדרך לקידום נסללה לפניה. אותי העבירו לתפקיד יותר עצמאי, כקצין מחלקה פיננסית, ביחידת התעבורה של הצבא. ביום חג  העצמאות  1952 , קיבלתי את דרגת רב סרן, בלה קיבלה אות-צלב ארד עבור הישגיה. מועצת המדינה ציינה, אותה עבור עבודתה ועבור פעילותה למען הציבור. התייחסו לפעילות שלה, גם בתקופה שהייתה,יושב ראש ליגת הנשים.בתקופה ההיא, היא הייתה אחת הנשים הבודדות שקיבלו אות הכרה מהמדינה.  יום  אחד זימנו אותי למשרד הראשי פוליטי, והראו לי מסמכים הקשורים לחקירה ,שניהלו נגדי, בניגוד לתקנות המפלגה. בקשר לפרשה ,הוכח בלי צל של ספק, שכול העובדות היו שיקריות, וכל האשמים בפרשה נשפטו ונענשו. הראשון הקצין שניהל את, האסיפה,סולק משורות המפלגה,  והורד לדרגת טוראי, והתברר ששיקר בקשר למוצאו. הוא רשם, שהוא בן של רועה צאן, והתברר שהוא בן של שוטר. עוד שני קצינים אחרים הוענשו. שאלו אותי, אם זה מספק אותי, עניתי שכן , התיק נסגר. הייתי מאד מרוצה בתפקידי החדש. המפקד הישיר שלי, היה  אלוף רומניק. הוא הלך במדים רוסים, ודיבר רק  רוסית. הוא גם ידע אנגלית, בהרצאות היה משתמש באנגלית ,למונחים  טכניים  שונים. הוא היה נעים הליכות וסימפטי, חיבבתי אותו מאד, וזה היה הדדי. קיבלתי כרטיס, ממשרד התחבורה שאפשר לי לנסוע  ברכבת בכול הארץ. כאשר הייתי מציג את הכרטיס בנסיעותיי, היו נעמדים מצדעים לי. הייתי מנצל לפעמים את הכרטיס, כדי לנסוע עם חברים ליערות קצת רחוק ורק  כדי לאסוף פטריות. שוב היו שינויים פרסונלים. התחלף מפקד במטה  המחוז. המפקד החדש, היה ממוצא אוקראיני. בתקופה שבמוסקבה, היה משפט מפוברק נגד רופאים ממוצא יהודי, והאשימו אותם בחבלה בשלטון הסובייטי, הוציאו הרבה קצינים יהודים  ממטה המחוז, ושחררו אותם למילואים. אותי בינתיים  עזבו. אבל לא לקח הרבה זמן, שיטפלו גם בי. הקריאו לי פקודה של  שר הביטחון, שמעבירים אותי למטה של אוגדה ה-ראשונה של ווארשה  לתפקיד קצין פיננסי.למרות שתפקיד זה לא נחשב פחות מזה שהיה לי קודם, אבל התקן שלה היה דרגת אלוף, הרגשתי כאילו הורידו אותי בדרגה. סירבתי לקבל את התפקיד הזה, וישבתי ארבעה חודשים במטה המחוז, בלי לעשות כלום. כאשר באתי בחודש החמישי לקבל את התשלום, השם  שלי, לא הופיע ברשימת התשלום. אמרו לי שמשכורת שלי נמצאת במטה האוגדה בלגיונוב. פניתי   למשרדי כוח אדם, בבקשה לשחרור. בטענה, שאני מרגיש  שעושים לי אבל, וזה לא מגיע לי. ענו לי  שאין מה לדבר על שחרור, ואם אני לא אמלא פקודה של שר הביטחון, ולא אקבל על עצמי  את התפקיד,מחכה לי משפט צבאי. היה באמת מקרה של רופא שסירב,למלא פקודה, נשפט לשנתיים   מאסר.לא הייתה לי ברירה,לא רציתי לסכן את עצמי ואת משפחתי מרדיפות נוספות.הייתי מפרנס העיקרי בבית, ולא יכולתי להרשות לעצמי להשאיר אותנו בלי אמצעי מחיה.נסעתי ברכבת  ללגיונוב, ששם עדיין נמצא מטה של אוגדה הראשונה, והתייצבתי אצל המפקד, אלוף יוסף דזידורה. הוא קיבל אותי מאד בקרירות. הוא ידע, שהתנגדתי חמישה חודשים לקבל את התפקיד.  הוא התנהג אלי ברשמיות, בלי לגעת בסיבות,שהביעו אותי להתנהגות זו. הבנתי שמחכה לי תקופה קשה וחוסר שיתוף פעולה. היות והרגשתי חוסר אחדה מצידו אלי, ביקשתי לפי נוהל המקובל שיחה איתו. קיבל אותי ושאל, מה אני רוצה? דזיאדורה  היה קצין קבע עוד מלפני  המלחמה, היה לו חינוך צבאי נוקשה, ראו זאת על פניו החמורות, אבל היה הגון ועם היגיון  בריא. הסתכל עלי ברוב קשב. התחלתי להגיד, שאני מרגיש ,שיש לו יחס שלילי אלי, כנראה בעכבות הסירוב שלי, לקבל את התפקיד, אבל הייתי רוצה להסביר את הסיבות. הסברתי לו, שאין לי שום דבר נגד האוגדה, ההפך, יש לי הרבה סימפטיה, הייתי שנים  קשור אליה, עם האוגדה עברתי את  המלחמה אין לי, שום דבר נגד מפקדה  שלא הכרתי, זה קשור לאירועים , שעברו עלי בתקופה  אחרונה   בגדוד השני, אומנם  ניקו אותי מכול אשמה, אבל זה השפיע עלי חזק. העברה שלי   ממטה המחוז, לאוגדה, נותנת לי הרגשה של הורדה בדרגה, ואני בטוח,שאם אלוף רוטקביץ, היה נשאר כמפקד, הוא לא היה מזיז אותי, לאומת זאת המפקד החדש, שהוא ממוצא אוקראיני, עשה ניקיון, וסילק הרבה קצינים ממוצא יהודי. את תפקידי אני אמלא בנאמנות ובאחריות,כמו שעשיתי, עד עכשיו. אני פשוט רוצה לנקות את האווירה, זה לא אישי, והייתי רוצה ,שינסה לשנות  את היחס אלי. שמתי לב ,שבזמן הנאום שלי, המפקד הקשיב  בקשב  רב, והפנים שלו, שהיו

בתחילה חמורי סבר, החלו לשנות הבאה, מפעם לפעם, היה כאילו מסכים  איתי. כאשר סיימתי, קם מאחרי המכתבה, והושיט לי יד ללחיצה. טוב עשית , שסיפרת לי את הסיבות שלך לסירובך.  אלי הגיע ורסיה שונה לגמרי שונה. עכשיו אני מאמין שנוכל לעבוד בשיתוף פעולה מלא. נפרד ממני, ולאחר, שיצאתי ממשרדו, הרגשתי שאבן גדולה נגולה מעל ליבי.  הייתה לי הרגשה, כאילו קפצתי מעל החומה. המצב רוח  שלי השתנה , והדכדוך שהייתי שרוי בו נאלם. כאשר  חזרתי הביתה במצב רוח מרומם, בלה שאלה, מה הסיבה לשינוי מצב רוח זה. לאחר שסיפרתי   לה  הכול, הזהירה אותי מאופטימיות יתר. החיים מביאים  איתם  כול מיני הפתעות, וכדאי  להיות זהירים. בלה מטבעה הייתה טיפוס פסימי, וראתה הכול  בשחור. בדרך כלל הנבואות שלה  התגשמו, ובכול זאת השהות שלי במטה של  המחוז, נתן לי שלוש שנים טובות. כך גם  הרגשתי בגדוד השני, רוב הזמן. התגוררנו בווארשה  ברחוב  דז'יאלנה 7, ואני עבדתי בלגיונוב, הייתי מגיע לשם עם  רכבת, בדרך כלל לקח 25 דקות. הייתי  יוצא   בשש בבקר וחוזר,בארבע וחצי אחר הצהריים. לפעמים הייתי נשאר עד שמונה או עשר בערב. היה זה קשור עם עבודה בלתי  צפויה.

לפי דרישות התקנון,  הייתי חייב הייתי להגיע למטווחים. בלה עבדה במטה  המחוז, היו לה בעיות לשלוח שני הגדולים לבית הספר, ולהסיע את ראובן לגן הילדים של ילדי הצבא, שזה היה בדרך לעבודה שלה, בלה הייתה צריכה להידחף לתוך החשמלית המלאה, ולפעמים מפוצצת בנוסעים, עם ראובן על הידיים, בנוסף כול העול של ניהול הבית,היה גם על כתפיה. השתדלתי    לעזור כמיטב  יכולתי. ניסיתי לעשות קניות, או לבשל ארוחות קלות לילדים, אבל בלה לא הייתה מרוצה, לא היה לה טעים הבישול שלי, כמובן היא בישלה  יותר טוב  ממני. בתקופה זו התקיימה  (אמיגרציה) הגירה של יהודים לישראל . הם עזבו כי לא ראו שום עתיד לעצמם ולילדיהם. בדרך לעבודה כאשר ישבתי ברכבת, ראיתי על המסילה לידי, עומד קרון בינלאומי, עלו אליו נוסעים ממוצא יהודי. פעם אחת, כשראינו את היהודים עולים לרכבת , אצלי בקרון, היית אישה שהשתוללה רצה מחלון לחלון, וקיללה בלשון פולנית מגעילה, את היהודים העוזבים. מאחלת להם, שהרכבת שבה נסעו, תקרה לה תאונה, ושכולם יהרגו בצורה איומה, הפה שלה, פלט אש וגופרית. הלוואי שתיקח אותם מחלת הכולרה, שיחנקו  בדרך, שלא יגיעו ליעדם  המפלצות,

אני הייתי מחסלת את כולם. מספר נוסעים ניסו להרגיעה באומרם, יקירה, מה את רוצה מהם? שיסעו כבר לפלסטינה, תעזבי אותם כבר בשקט, הם כבר עוזבים,לא  נראה אותם יותר,ענה כומר שישב בקרון. לא אדוני הכומר,לא הייתי נותנת להם לעזוב, קודם הייתי מחסלת את כולם. אני מכירה אותם טוב, אלה נחשים ארסיים. אף אחד לא ניסה, לעצור את שתף הקללות וההתנהגות  הבלתי אנושית שלה. השנאה הבוערת הזאת, אפיינה, לצערי חלק גדול מהציבור הפולני, זה לא  יאמן, עד לאן יכול בן להגיע? תושבים של אלף שנה, שלא עשו לאף אחד שום דבר רע, יכלו לעורר רגשות כאלה. כנראה אחרים הסכימו איתה! רק אני ישבתי, והחשבתי עצמי כאזרח פולני, שווה זכויות, במדי צבא פולני, ולא העזתי, לענות לה, כדי לא לעורר וויכוח ,שלא  יהיו לי מצודדים ,ורק   יגרום לאווירה לא טובה. הייתי רב סרן במדי צבא פולני, בטח מייד היו מגלים את יהדותי, ופשוט פחדתי  שהשנאה תופנה אלי, הרי לא היה בכוחי לחסל אנטישמיות שמושרשת כול כך עמוק בעם  הפולני. התחלתי לאבד תקווה, לשינוי שרציתי להאמין שיתחולל. עכשיו הבנתי, שבלה צדקה כול הזמן, מקומיינו במדינת היהודים. לא ראיתי בינתיים, שום אפשרות, לי ולמשפחתי לעזוב את פולין. הייתי בשירות פעיל בצבא, חוץ מזה הייתי חבר מפלגה, שזה כבל את ידי. קנאתי בכול אלה  שיכלו באופן לגלי וגלוי לעזוב. איחלתי להם הרבה הצלחה. מפקד האוגדה הודיע על יציאה לאימון קיץ בעוד שבועיים. הטיל עלי לנהל את התרגול, והראה לי את מלוא אמונו בי. כנראה קיבל ממטה המחוז חוות דעת חיובית על התפקוד שלי באימוני הגדוד והאוגדה, שהשתתפתי  בהם בעבר. גיליתי הרבה כישרון, וביצעתי את כול המטלות שהטילו עלי לשביעות רצונם. קיבלתי חדר יחד עם מפקד האוגדה, ובו שמרתי את כול המסמכים. חלק מתפקידי באימון, צריך הייתי  לתכנן לבד, היות והוא לא התמצא  בתחום. התחום שעסקתי בו, היה מאד סודי, לאף אחד חוץ ממני ומפקד הגדוד, אסור היה לו להיכנס לחדר. החדר נישמר על ידי שומרים, שתפקידם היה, למנוע כניסה לחדר. זה נתן לי הרגשה טובה, נהניתי מאמון והערכה של מפקד האוגדה. אימון  הקיץ עבר בהצלחה, ומפקד הגדוד הטיל עלי, לסכם את התרגיל, ואת עבודת מטה האוגדה. לאחר שסיימתי את הסיכום, מפקד האוגדה, נאם לפני קציני המטה, וציין אותי, כקצין מצטיין, שממלא תפקיד כקצין פיננסי, אשר הכין את כול התרגיל ברמה של פיקוד אוגדתי, קיבלתי גם הערכה רשמית, עם המלצה לרשום הכול בתיק האישי שלי. באותו זמן, בלה עבדה בתפקיד ציבורי במחלקת הבריאות של מטה המחוז. הבוס שלה היה  אלוף  ודלבסקי, היה רופא  וקצין לשעבר של אוגדה  הראשונה. בלה קיבלה משרד שעמד לרשותה, עם שמה על הדלת.היא הייתה עובדת מאד מעורכת במחלקת הבריאות. תפקידה היה לעשות ביקורת ביחידות שונות של המחוז. והיא ביקרה  את גני הילדים, של עובדי הצבא. היא ארגנה קייטנות בקיץ, וגם בחורף לילדי עובדי צבא, בכול  פולין.היא הייתה מאד אהודה בקרב העובדים  והמכרים, ובכול מקום שהייתה חיבבו אותה. גם אנחנו המשפחה הקרובה אהבנו אותה והערכנו מאד. הילדים שלנו הצטיינו  בבית הספר והיו מאד מקובלים בין חברים, מרק התמנה ליושב  ראש תא ז.טמ.פ. בבית ספר,והיה מוכר בקרב המוסדות העירוניים. הם הטילו עליו, משימות בהיקף הארצי. הוא עמד בראש פסטיבל נוער מכול הארץ, הופיע  ביומני קולנוע, וכתבו עליו בעיתונות לנוער. גם אניה  הייתה יושב ראש תא  ז.מ.פ. בבית הספר. היא הייתה, תלמידה מצטיינת, מוכרת  בכול העיר, ובקרב התאחדות המורים. ראובן היה עוד קטן  והלך לגן ילדים. העברנו  אותו לגן ילדים, שבנו בחצר בייתנו. ראינו  את הגן מחלונות הסלון. יום אחד אחרי עבודה, הזעיקו אותי לגן הילדים. מצאתי את ראובן בוכה וכולו אדום, הוא   רץ אלי ומנסה להגיד משהו לא ברור, כנראה שבלע מטבע  ובקושי נושם, המטבע  נתקע לו בקנה הנשימה. מייד עם בלה  רצנו החוצה לתפוס מונית. שבדיוק בשום אופן לא יכולנו להשיג. נסענו עם  חשמלית (טרנוואי) למרפאה  מרכזית. שם בדקו אותו ועשו לו צילום, ואמרו לנו,שמטבע נמצא  בין בית הבליעה לקנה נשימה. רצנו לבית חולים לילדים. זימנו רופאה  מומחית מדירתה, היות   והמצב היה קריטי. רופאה מומחית, הייתה זאת אישה, כנראה  יהודייה. לקחה את ראובן ביד לחדרה, והזהירה אותו, שיתאפק ולא יזוז בתהליך הטיפול, אחרת לא תוכל להציל אותו. היא חששה, שמא המטבע יתהפך, ויחסום את כנה הנשימה שיגרום לחנק . הטיפול נמשך כעשרים דקות. עברו עלינו רגעים קשים מאד, בזמן שהכינו  בחדר המתנה. הרופאה,שהייתה בעצם פרופסור,יצאה עם ראובן ,ובידה מטבע של חמש גרושי, (מטבע קטן פולני). היא  לקחה את  המטבע,לשמירה אצלה  כמזכרת. סיפרה לנו, שהיו לה חששות כבדים, היות התמקמה  במקום מאד פרובלמאתי. הודנו לה מכול הלב, וחזרנו הביתה עם ילד, כאילו שנולד מחדש. בקיץ שירתתי במחנה  ביער האדום. חזרתי למחנה, לאחר יום שהייתי בבית. הטילו  עלי, להיות קצין תורן  במטה  האוגדה. בלילה קיבלתי , טלפון ממטה המחוז. הטלפנית מסרה לי הודעה מאשתי בלה בזו הלשון , הבן שלך עבר ניתוח  והכול עבר בסדר.חשבתי לעצמי, איזה ילד? על מה מדובר? ולא  הבנתי. הרי רק אתמול הייתי בבית, לא יתכן,ילדי בריאים, את טועה,התווכחתי. הטלפנית אמרה לי, שהיא לא יודעת יותר, רק מעבירה, מה שאשתי אמרה לה. מייד התקשרתי  הביתה. בלה הסבירה לי,שאחרי  שנסעתי, ראובן התחיל להתלונן על כאבי  בטן, בהתחלה בלה חשבה לתת לו משהו אבל קראה לרופא שקבע מיד שזו דלקת חריפה של התוספתן. ועם  הרכב שלו,לקח אותם   לבית חולים ,ועשו לו ניתוח מיידי.הכול עבר בשלום, ואז בלה ,ביקשה  להודיע לי. לאחר שסיימתי את התורנות שלי, ביקשתי חופשה של שלושה ימים  ונסעתי,לווארשה. ראובן כבר הרגיש הרבה יותר טוב, ושמח מאד לקראתי. לאחר כמה ימים חזר, הביתה ולאחר כמה ימי השגחה,חזר לגן ילדים. בחופשת הקיץ, בילינו בציכוצינק זהו מקום לנפוש בו. מרק  ואניה, היו בקייטנה של אנשי  הצבא, ראובן היה בציכוצינק, בקייטנה  ליד הבית הבראה שלנו. את האישור להכניס ראובן  לקייטנה מתחת לגיל המותר,קיבלנו מידידי וחברינו האלוף צמברביץ, שתפקידו אז, היה מקביל   לשלי בסקרניביצה רק  ברמה כללית של  צבא פולין. ואני הייתי ברמה גדודית. ראובן היה הצעיר  בין הילדים, אבל התנהג  נהדר, והסתדר מצוין, היה ילד יפיפה, עם העיניים, הכחולים שלו ,היה  שובה  את לב כולם . כולם מאד התלהבו ממנו, וגם חיבבו אותו. כול יום ,היינו לוקחים אותו אלינו והאורחים, היו כול כך מוקסמים מיופיו והיו משחקים ונהנים  איתו. בין האורחים היו  שתי פרימו בלרינות מבית האופרה של  ווארשה, אולגה סביצקה , ורקדנית ממוצא ,אסיאני באטמיבה. הן היו ידידות טובות, ושתיהן התלהבו מאד מראובן, וכול הזמן  לקחו אותו על הידיים, והתפלאו מיופיו, כאשר בלה, רצתה לקחת אותו מהן, היו אומרות, שמבינות למה ראובן   כזה יפה, זה בגלל, שיש לו אמא כזו יפה. ממני לא התלהבו, אני הייתי  אבא  של הילד היפה. כאשר אמרתי זאת בבדיחות הדעת, בלה ענתה  בחיוך  שהן בחורות צנועות, ושלא נוהגות לתת  מחמאות לגבר נשוי.  בשנת 1953 ,נפתר יוסף סטאלין, במוסקבה, התנהלו טקסי אבל , ששודרו  ברדיו . כול הקצינים ועובדי צבא, קיבלנו הוראה להתאסף במועדון, ולהקשיב למהלך הטקס ששודר ממוסקבה, ברדיו. כולם עמדו  עם ראשים מורכנים מטה ופנים עצובים. עמדתי גם, כאילו עצוב, שבעצם בכלל לא הצטערתי על מותו, עמדתי על טיבו, הרבה לפני הנאום של הרושצוב. אבל  הייתי,חייב להסתיר זאת, אחרת הייתי מסתכן ברדיפות נוספות. אחרי זמן מה, מרשל זוקוב, ציווה על אימון בשם "הגנת מוסקבה" והכניס לעיר הבירה של  רוסיה, יחידות  שריון  ועוד יחידות צבא  אחרות,למתרות התרגיל. מתרת התרגיל, היה להבטיח רוב  לכוחות הצבא נגד נ.ק.ו.ד.  והפלתו של בריה, שעמד בראשו. אסרו אותו, עשו לו משפט צבאי ,והוציאו להורג בטענה של בגידה במדינה. השלטון  עבר לממשלה חדשה, שבראשה עמד ניקיטה  הרושצוב. בשנת 1955, מדינות המשתייכות לצד הקומוניסטי, רצו להראות, שפניהם לשלום, הודיעו, שמקטינים כוחות הצבא המוחזקים בשטח של אירופה. ממשלת פולין,הודיע  שמקטינה את כוחותיה  בארבעים ושבע  חיילים. תפקיד זה הוטל על שר הביטחון  שהיה  בזמן הזה, קונסטנטין רוקוסובסקי. הקימו וועדות בדרגים שונים, שהתעסקו בשחרור כול מיני קצינים. אני גם, קיבלתי להציג שני   מועמדים, שראיתי לנכון לשחרר למילואים. בדרגים  יותר גבוהים  מצאו, שגם אני נמצא  בקריטריון לשחרור, לאור העובדה, שהיו הרבה בקשות שלי לשחרור, הודיעו, לי שיכולים כעת להיענות לבקשותיי. בינתיים שמרו בסוד מפני, היות ומפקד האוגדה, ניסה למנוע את שחרורי. באותו זמן מפקד המחוז, היה אוקראיני ואנטישמי מובהק . התברר ששחרורי משירות הקבע,  דרש "ידידי" הטוב, סגן אלוף מלינובסקי, שהיה קצין פיננסי, של המחוז הצבאי של ווארשה. ניחשתי, מה היו מניעיו, אבל בשביל זה אני  צריך לחזור אחורנית לשנת 1951, שאני הייתי באותו  התפקיד. קצין המחלקה הפיננסית באותו זמן,  היה ציזבסקי, שפנה אלי בהמלצה, להכניס את  מלינובסקי לשורות המפלגה. הייתי צריך לתת לו הוות דעת חיובית,  ולא רציתי לתת לו. לא הכרתי את עברו של מלינובסקי, וברגע שאני אמליץ עליו, ומשהו ישתבש, האחריות נופלת על   הממליצים, ואני לא רציתי להסתבך. אז המליצו לי, לזמן אותו לפגישה, ולשמוע ממנו אישית את  קורות חייו מלינובסקי, הוא סיפר לי, שלפני המלחמה  עבד  בבית מלאכה  בבעלות אדם  ששמו אמברוזיאק , ושבזמן המלחמה נפל בשבי הגרמני, הצליח לברוח, והסתתר והמשיך לעבוד אצל   אותו בעל הבית, בבית המלאכה. אחרי המלחמה התגייס לצבא, עבר קורס קצינים פיננסים והתקבל לצבא הקבע. קורות חיים אילו היו בסדר, אבל חשדתי באמינותם. הציעו לי לנסוע לעיר  הולדתו ולבדוק. נסעתי יום אחד, בחליפה אזרחית. מצאתי את בית המלאכה של אמברוזיאק   וניגשתי לברר. שאלתי אותו, האים עבד אצלו, מלינובסקי, התברר לי, שלא מכיר בן אדם כזה  ובטח שלא עבד אצלו. דיברתי עם כול האנשים, ששמם מלינובסקי, אף אחד לא הכיר את קרול    מלינובסקי. חזרתי לווארשה ומסרתי לציזבסקי את הממצאים. כנראה הוא בירר עם בטחון הפנים, אשר בדקו את עברו. אני הייתי לא נוח בשבילו, וכנראה פחד, שאני אקח לו את התפקיד   בהזדמנות ראשונה. להן הוא המליץ לוועדת, השחרורים לשחרר אותי. אחרי שחרורי, נודע לי שהוא באמת היה תושב שלאותה עיירה, רק ששמו היה מלישבסקי, ולא כמו שהציג את עצמו, והתברר, שלפני המלחמה, שירת במשטרה ובזמן המלחמה, שיתף פעולה עם הנאצים והשאיר אישה וילדים וברח. מצא מסתור בשורות הצבא, התחתן פעם שנייה ללא גירושין, שזו ביגמיה. הורידו אותו בדרגה וסילקו משורות הצבא, לא ידוע לי אם נשפט? כול זה נודע לי מבלה, שעבדה עדיין במחוז. מפקד האוגדה שלי, לא רצה לשחרר אותי,הוא ניסה בכול כוחו למנוע זאת, עיכב אותי בשירות עוד ארבעה חודשים. את מפקד האוגדה שלי,העבירו לתפקיד אחר, היות והאוגדה   הראשונה של ח.י.ר. שינתה את יעודה, לאוגדה  ממוכנת. המפקד החדש, עבר השתלמות בפיקוד על כוחות משוריינים . כך ששישה חודשים האחרונים של השירות שלי, העברתי, במטה האוגדה  הממוכנת.לא היה לי שום מושג ביחידות המשוריינות,אבל בתחום שעסקתי זה לא היה משמעותי. לבסוף הגיע, המחליף שלי, אשר העברתי לו את התפקיד, התחשבנתי, עם היחידה, מסרתי את  אקדח השרות שלי, ועזבתי את שורות האוגדה הראשונה,שהעברתי בה עשר שנים מחיי.התייצבתי  במטה הפיקוד  הצבאי בווארשה, שהודיעו לי ,שמותר לי ללבוש, את המדים משך שנה  ושאקבל תשלום חודשי במשך שנה, במפקדה האזורית  בזוליבוז. מרגע זה נהייתי אזרח מין השורה של   פולין. קיבלתי פיצוי חד פעמי של שלושה חודשי משכורת, פתחתי פרק חדש בחיי. זה לא היה קל,   שלוש עשרה שנה,השכיחו ממני איך זה,להיות מחוץ למסגרת הצבאית. הייתי בן ארבעים ושתיים, והייתי חייב לשנות מנטליות של איש צבא ,למנטליות של אזרח. הפעלתי את כול האנרגיות שלי, להתחיל חיים חדשים. אך האמת,שלא ידעתי כול כך, איך  להתחיל ולהשתלב. התחילה בעיית התעסוקה אצלי. הוועדה שהוקמה, כדי לעזור לחיילים משוחררים, הייתה מורכבת מאנשים, לא מיומנים ולא מקצועיים, שלא ידעו ולא יכלו לעזור בתחום הזה, בגלל היותם אנשים לא מספיק

משכילים ולא ברמה. הם הציעו לקצינים בדרגות גבוהות, עבודות מלצרות, ברמנים, ועוד כל מיני תעסוקות משפילות. זה היה חוסר רגישות מובהק. הם הציעו לי עבודה בעיר לובלין באיזה משרד, לגיאודזיה, בתור עוזר מודד בשטח. אמרתי להם תודה והבנתי, שמהם לא תצמח לי שום תועלת, והבנתי שאצטרך לדאוג לעצמי לבד. התלבטתי האים עלי לחזור למקצועי הישן שלי כחשמלאי. ואז אני חשבתי לעצמי,שהעבודה שאוכל לקבל בתחום זה,היא רק בבנין,עבודה פיזית קשה, שכבר חמש עשרה שנה, הספקתי לשכוח איך זה. בוודאי גם שיטות העבודה השתנו, וגם השתלבה טכנולוגיה חדישה בתחום זה. ואצטרך ללמוד הכול מחדש, ובגילי יהיה לי קשה להתחרות, עם אנשים צעירים ממני. בזמן התלבטויותיי, ניגשתי למשרדי מועצת העיר, שסגן ראש העיר, היה חברי אלוף, שהכרנו מימי הקרבות. קיבל אותי בשמחה  רבה, וכאשר סיפרתי לו ששוחררתי משירות פעיל, ואיזה עבודות מציעים לי בשירות התעסוקה, הוא חשב רגע, הרים את האפרכסת וצלצל למשרד לסחר חוץ, וביקש לדבר עם חברה ששמה שצסנה, ואמר לה שיושב לפניו, קצין משוחרר בעל השכלה תיכונית, שיש לו ניסיון רב  בתחום הפיננסי ושהוא חבר מפלגה, וביקש ממנה לטפל בי. חברה  שצסנה  הייתה, אשתו של אלוף ששירת בביטחון פנים של הצבא. והוא היה יהודי. היא הזמינה אותי לבוא למשרדי סחר חוץ, לכוח אדם, ששם עבדה. במטרה להכיר אותי יותר וגם לשוחח. למחרת הלכתי אליה. שאלה אותי על כול מיני דברים, מקורות חיי, בדקה ידיעותיי בעבודות משרדיות. אמרה לי, שבהתחלה אני אעבוד כיועץ ראשי במחלקת התכנון, אבל מתוכנן עבורי תפקיד של, מנהל מחלקה- פיננסית-תקציבית, היות וסגן השר, דיכטר גילה בי עניין  ורצה בי לתפקיד זה, שהיה בינתיים תפוס זמנית.

פרק      6     שוב    אזרח.

התחלת פרק חדש בחיי, עובד משרד סחר חוץ, אזרח. תפקיד  שקיבלתי, לא יכול היה להיות בידי יהודי בפולין שלפני המלחמה. עבדתי במחלקת תכנון, כפוף לסגן השר דיכטר שמוצאו היה יהודי. מנכל המשרד היה קורל, הסגן שלו היה דורוטה,פעיל מפלגה,כנראה כדי לשמור על קורל ומנהלים אחרים. הוא היה משהו, כמו קומיסר מפלגה. מנהלת המחלקה הייתה אישה בשם לביצקה, וגם היא ממוצא יהודי. התחלתי לעבוד, בלי שיהיה לי  כול מושג במסחר. נעזרתי בהתחלה בלביצקה  וגם באחרים, כמו באונגהר, שחשבתי בטעות שהוא גם יהודי  או גרמני, אבל לא ,הוא היה פולני, ופולני יפה נפש, שכאלה לא פוגשים הרבה. הוא עזר לי בתכנון של חמש שנים של סחר חוץ, אשר די מהר למדתי. אבל עדיין, נשארו הרבה תחומים, שהייתי צריך לדעת, וללמוד, כדי להיות מועיל   בעבודה. הייתי מתחיל את העבודה  בשמונה בבקר ועד שלוש אחר הצהריים. הייתי עסוק  בתכנון   לחמש שנים של סחר חוץ, ביחד עם בני בריתנו מארצות הגוש הסובייטי, עם ברית המועצות בראשה. ובנפרד עם ארצות הקפיטליסטיות .כאשר תוכנית לחמש השנים, הייתה מוכנה, השר למסחר החוץ ומרובסקי,לקח את התוכנית למחרת עם שחר לשדה תעופה,וטס למוסקבה. שם בדקו את התוכניות שככננו,שם עשו מספר תיקונים, שלחו את השר חזרה לווארשה לתיקון  התוכנית לפי ההוראות שלהם. השר חזר החזיר לי את התוכניות לשיפוץ מחודש. תיקנתי לפי דרישתם. השר טס שוב למוסקבה, וכך הלוך וחזור,עד שמוסקבה, נתנה אישור סופי לפי הצרכים שלהם. חוץ מהעבודה השוטפת, פרסמתי מאמרים לביטאון חודשי  של סחר חוץ. יחד עם החבר אונגהר,שהיה לו הרבה יותר ניסיון  ממני בתחום. התקבולים שקיבלתי עבור המאמרים, עזרו  לכלכלת הבית,אף שלא היו גבוהים. בנוסף קיבלתי ספרות מקצועית ברוסית, תרגמתי גם מאמר על בונה המטוסים טופולב, המאמר שלו היה בתחום האווירונאוטיקה, את התרגום עשיתי מחוץ  לעבודתי במשרד,גם על זה קיבלתי תגמול, וזה אף פעם לא הזיק. בלה  המשיכה לעבוד במטה    הצבאי של מחוז ווארשה הצליחה מאוד בעבודתה וקיבלה הרבה מחמאות מכולם, לבלה חיכה  קידום בסולם  הדרגות. ואני הייתי עדיין בתחילת דרכי, במשרד לסחר חוץ. במסגרת העבודה  יצאו עובדים רבים של המשרד,לשליחויות למדינות שונות, וגם לתקופות ארוכות.חלמתי על זה שגם תורי יגיע, רק  הייתי צריך להתאזר בסבלנות. אך  לצערי, החלומות שלי לא התגשמו,משום  שקרו מספר אירועים ששיבשו את כול התוכניות שלי. השתייכתי לתא מפלגתי של המשרד שלי, המזכיר של התא, היה ממחלקה אחרת,חבר פיאסצקי, אשר יותר מאוחר התגלה כאנטישמי. בפברואר 1956,במוסקבה התקיימה ועידת המפלגה העשרים של המפלגה הקומוניסטית של  ברית המועצות, בהשתתפות יושבי ראש, של מפלגות קומוניסטיות של כול העולם. את פולין יצג בולסלב-ביירות. הנואם הפותח של הועידה, היה של ניקיטה הרושצוב, אשר פתח דף חדש "בליברליזציה" ופתח בנאומו בפני כול משתתפי הוועידה,וסיפר על הזוועות של משטר סטאלין, ובריה והאחרים. הנאום היה סודי קראו אותו באספות סודיות של המפלגה, היות וחששו מהד ציבורי גדול שזה יכול לעורר. אבל לא עזר כלום, והסוד זה דלף החוצה ועורר זעם  רב  בכול העולם. בפוזנאין, שהייתה מתקיימת בו תערוכה  שנתית, פרצו מהומות, הציבור הקיף את משרדי ביטחון הפנים, והרגו כמה מעובדיה. שלטונות ביטחון הפנים, בתגובה הרגו הרבה מהפורעים. מצב העניינים התדרדר, ועבר למחוזות אחרים בפולין, בעיקר לווארשה. חברי מפלגה קיבלו הוראות , לפטרל ברחובות ווארשה, כדי למנוע אספות של הציבור, גם אני הייתי צריך לעשות זאת, למרות  שלא התלהבתי מהתפקיד. חבר ביירות לא חזר חי לפולין ממוסקבה. היו כול מיני ספקולציות,שהתאבד. אחרי  ועידת – העשרים. הודעה  רשמית הייתה,שהוא חלה בשפעת ומת. אף אחד לא האמין לזה. ביירות שבחייו לא היה אהוב, נחשב לאחר מותו כגיבור לאומי. נכללתי  במשלחת של המשרד, לקבל את גופתו בשדה תעופה, שחזרה ממוסקבה. הלוויה הייתה אמורה,  להתקיים תוך כמה ימים. כמובן ההלוויה הייתה  מאד מרשימה,בהשתתפות ציבור רב. הגיעו   המונים מכול הארץ, כדי ללוות את המנהיג, שעד עכשיו לעגו לו,ועכשיו הפך לגיבור.לציבור היה  נוח לחשוב, שביירות, התנגד לרוסים, להן הם חיסלו אותו. לאחר ההלוויה, החיים חזרו למסלולם  הרגיל. אני אף פעם ,לא הייתי עיוור ביחסי לסטאלין ולפולחן האישיות שלו, ושיגעון הגדלות.

מזמן, הייתי מלא ביקורת כלפיו אך פחד היה לדבר על זה. הכול היה  סטאלין, קונסטיטוציה של, סטאלין,חוק של סטאלין, בקיצור הוא היה  אלוהים חדש. המציף אותי גועל, ויחד עם זה, צריך היה  לשתוק,כי לא רק תאבד חופש, אבל גם את החיים. אחרי ועידת העשרים, אנשים  שחררו את הלשונות, וכולם קללו  את סטאלין, שעד אז היה נערץ על כולם. ובמיוחד  הצעירים. אחרי,ועידת העשרים נעשתה  רהביליטציה, לרופאים יהודים, אשר נשפטו במוסקבה, והואשמו בבגידה וחבלה בניסיון  להרעיל את סטאלין, ועוד  מנהיגים אחרים שסבלו מנחת זרועו של סטאלין ועושי דברו בבתי סוהר. בבתי סוהר ישבו הרבה מנהיגים, או גם חוסלו על כלום, זכו סוף, סוף לרהביליטציה, וביניהם, גומולקה ,שהיה עצור בפולין.החזירו אותו,לעמוד בראש המפלגה. החלה עריפת ראשים, בכול המקומות, בעיקר בדרגים הגבוהים, החלו  שינויים  פרסונאליים רבים, ולרוב ממוצא יהודי. האנשים שפגעו בהם, היו אלה שלקחו חלק לא מבוטל בארגון של מוסדות, מנגנונים, ובנית מדינה הרוסה אחרי שש  שנים  של מלחמה. הפולנים חלמו על אנדרס, שיבוא על סוס לבן,והוא אמור להציל אותם מידי הרוסים. מאחר שהחלומות שלהם לא התגשמו,חיכו לשעת כושר כדי לקחת משרות,מידי היהודים,שעכשיו התפנו. גומולקה שהיה נשוי ליהודיה,התגלה כאנטישמי גדול.הוא נקם באלו שהכניסו אותו לכלא, ארגון בטחון פנים, שבראשו עמדו ברמן, שביאטלו ופיגין. כולם יהודים, שפעלו לפי הוראות ממוסקבה. בשנה זו, באוגוסט נסעתי למוסקבה, לפי הזמנת דוד  סשה לחודש חופשה. לקחתי איתי אניה  וראובן.  גרנו אצלו בחדר האחד שעמד לרשותו. ביום טיילנו  במוסקבה וסביבתה, ביקרנו יחד עם דודי, אצל המשפחה של אישתו, היא היית רוסייה. הבאתי איתי לבני נשים, בדי קטיפה ועוד, שבלה הכינה לי למכירה, במוסקבה, כדי שאוכל לקנות לה  תכשיטים. לא היה לי למי למסור את  המשימה הזאת, והייתי צריך להתמודד עם זה לבד. מסחר וספסרות לא היה הצד החזק שלי, לא היה לי מושג בזה. נעמדתי על מדרגות של קניון גדול ופתחתי את המזוודה עם  הסחורה, כולם  הסתכלו עלי וחשבו, שהגעתי מפלנטה אחרת.ניגשה  אלי אישה עם תווי פנים יהודים, ושאלה אותי מאיפה אני, עניתי שמפולין, הסתכלה אלי  ואמרה הבנתי שאתה לא  מקומי. אין לך מושג, עד כמה אתה מסתכן. אם היה רואה אותך אחד  מאנשי  ביטחון שמסתובבים פה, היו עוצרים אותך והייתה שוכח  מהעולם. תארוז  הכול ותברח  כול  עוד לא הבחינו בך. אני אתן לך את הכתובת שלי, תביא אלי את הסחורה, יש  לי אורחים  מיריבן, ואני   בטוחה, שייקחו אצלך את  הסחורה למכירה. אנחנו אורמיאנים, רק תבוא מחר בטוח. אמרתי   לה תודה  והסתלקתי  מהמקום. למחרת  לקחתי את אניה וראובן איתי,ופניתי לכתובת  שקיבלתי מהאישה. את אניה השארתי בכיכר צמודה ועם ראובן נכנסתי לדירה שלה. הוצאתי את הסחורה, ונקפתי במחיר.החל המסחר, האישה  ניסתה  להוריד לי  את המחיר, ואני  התעקשתי, שאינני יכול להוריד. אז היא הסתכלה עלי ואמרה, אם לא הייתי יודעת שאתה פולני, הייתי חושבת  שאתה,מתווכח כמו יהודי. צחקתי ורציתי להגיד לה,שהיא מתווכחת כמו אורמיאנית,אבל העדפתי להימנע  מלקלקל  את האווירה. אורמיאנים מאד הזכירו את היהודים, הכרתי אותם טוב, עוד מילדות. הם חיו בהמולות  בבאקו, מוסלמים עשו בהם  שפטים בזמן  מלחמת העולם   הראשונה. בכסף שהרווחתי,  קניתי  רדיו,מצלמה, מכשיר להגדלת תמונות, שעון זהב עם צמיד זהב לבלה ושעון לאניה.  כאשר  יצאתי מחנות התכשיטים מול הקרמלין, ובדיוק  ענדתי לאניה  את השעון, ניגשו אלינו שני גברים עם שתי נשים, והחלו לדבר אלינו בפולנית איומה,ושאלו אתנו מה קניתם? עניתי ששעון. ופריז'ידר קנית? שאלה,לא קניתי, למה אני צריך פריז'ידר עניתי? מה  זאת אומרת בשביל מה, הרי כולם נוסעים לישראל, ושם  אי אפשר לחיות בלי פריז'ידר. מי נוסע לישראל? אני על זה לא יודע כלום, אני לא חושב על נסיעה, יהודים נוסעים, ואתה לא רוצה, הבחורה שדיברה אלי הסתכלה עלי  בסלידה, הם הסתכלו עלי עוד שניות והלכו בלי  להגיד שלום. מאז, המחשבה על נסיעה לישראל לא עזבה אותי, והחלה להטריד אותי למרות שניסיתי לא לחשוב על זה. המחשבה החלה להתבשל במוחי מפגישה מקרית זאת. כשחזרתי לווארשה,  ואחרי אירועים נוספים, סיפרתי לבלה על התקרית שהיית לי במוסקבה. אבל בינתיים לא נקטתי שום  פעולה בנושא. המצב בפולין היה מתוח מאד, הרגשנו על סף פריצת מרד נגד ברית המועצות. כל המפקדים המחוזיים ממוצא רוסי הסתלקו, האלוף קומר התייצב על הגנת ווארשה,הוא היה מפקד כוחות ביטחון פנים, וגם הוא ממוצא יהודי, וחבר מפלגה מאד מעורך. המצב היה תחת שליטה ולא הגיע לשפיכות דמים. גומולקה החליט לפתוח את השערים, ליהודים  ששאפו לעזוב  לישראל, גלי עזיבה  גדלו  מיום ליום. עזבו הרבה ממכרי היהודים. אמא של בלה חמותי, נסעה לבנה ולאדק כתיירת, הוא התגורר בישראל, והיית לו חנות צילום ברמת-גן. גם הבן שלי מרק,החל להציק לנו. יום אחד, מרק הודיע לנו ,שרוב חבריו עזבו והוא נשאר לבדו. אז אמרתי לו,שאני  מסכים לעזיבתו. לא הספקתי לסיים את המשפט, מרק כבר רץ והתייצב בשגרירות ישראל, במטרה להסדיר את  יציאתו. מרק עזב במרץ 1957. ליווינו אותו אנחנו, וכול החברים והחברות   ממוצא פולני. אחרי  שמרק עזב, היה  לנו מאד  עצוב, הצלנו אותו מהשמדה, התגלגלנו איתו  משך שש שנים בכול שטחי ברית המועצות. סבלנו גם בפולין מגלי אנטישמיות, בדאגה לו ויתר המשפחה ,ועכשיו שולחים אותו לעולם  הגדול, ומי יודע  אם נראה אותו  שוב? אבל  לא הייתה  לנו  ברירה, פעלנו והאמנו  שזה לטובתו. מי יודע מה מחכה לו שם בישראל. המדינה היהודית הייתה עדיין בחיתוליה,מוקפת מסביב בים של מדינות ערב עוינות, ונראה מהצופן לה העתיד. בלה ואני התחלנו לשקול בכובד ראש על אפשרות הגירה  (אמיגרציה), נהיה לנו מחניק מידי בפולין, לא נשאר אף אחד מידידינו, ואיזה עתיד כבר מחכה לנו?. במשרדי קרו מספר דברים שלא יאמנו, חיפשו אשמים למצב שנוצר, כמובן האשימו את היהודים, ופיטרו אותם ממקומות העבודה. הגויים סגננו לעצמם משפט שהיו חוזרים עליו. "בכול אשמים  היהודים, שימשיכו להתבשל במיץ של עצמם".בלה ואני הגענו למסקנה, והחלטנו שעלינו לעזוב, אך זה דרש מאיתנו לוגיסטיקה שלמה ולא קלה. איך להשתחרר ממקומות עבודה, ולא להגיד את האמת,חיפשתי סיבה כדי להתפטר. באותו זמן התקיימו אספות המפלגה, ובהן נבחרו המנגנונים מחדש, בתא שלנו  בחרו בי כמזכיר, ולא היה לי מושג איך להתחמק? אסור היה, לסרב לקבל תפקיד כזה, שהצביע על כבוד  ואמון שרוחשים לנבחר. מצאתי עצמי במצב מאד לא נוח, סירבתי הפעם בנימוק, שברצוני לעזוב את עבודתי במשרד, ואני שוקל להקים עם חברי, קואופרטיב, אלקטרו-טכני, זה התקבל בהבנה  במשרד, שעמד גם כך לפני שינויים רבים. הפיטורים היו נחלת הכלל, היה צורך לצמצם את המנגנונים המנופחים,לאומת זאת היה חוסר בידיים עובדות,בתעשייה ייצור ושירותים. עודדו אנשים, להקים מרכזים  לשירות הציבור,עזרו בהלוואות להקמת העסק. ניצלתי את העובדה   זאת כטוענה , כדי לעזוב את העבודה. הלכתי למשרדי כוח אדם, וביקשתי לכלול אותי ברשימות   של מתפטרים, מה שהצליח לי, וקיבלתי פיצוי כספי, שהיה נהוג במקרים אילו. בלה באותו זמן  קיבלה קידום, לעבור למשרד הביטחון, לתפקיד יותר בחיר. בלה סירבה לקבל את התפקיד,  בטענה שהיא חייבת לעזוב את ווארשה, בעקבות בעלה, המקים קואופרטיב בשלזיה, והיא חייבת לבוא אחריו, כך שגם  היא הצליחה, וקיבלה שחרור מעבודה, וגם מענק כספי. שנינו משוחררים מהתחייבויות, פנינו לשגרירות ישראל לקבל אינפורמציה בקשר לנסיעה לישראל. אמרו לנו, שאין שום בעיה ואנחנו יכולים לנסוע, נקבל דיור ועבודה,לפי היכולות שלנו. קיבלנו הודעה,יציאה  שלנו תהיה  ב 19 לאפריל. לפני שהתחלתי בהכנות לנסיעה,הופיע אצלי יום אחד סגן אלוף  דומברובסקי שהיה תובע במטה של המחוז, והוא הביא לי צו, כדי לקחת את הדירה, שהייתה ברשימות של הצבא. הוא ביקש ממני ,לאפשר לו לעשות שינויים מסוימים בדירה. בלה מאד התרגזה, והודיע  לו ,שאנחנו עדיין גרים פה, ושיתאזר בסבלנות עד שנעזוב. נוצר ויכוח, שיכול היה לסבך אותנו התערבתי  והפסקתי אותו, ואמרתי לו  בנימוס, שיבוא אחרי שנעזוב. זאת  אומרת ב-20  לאפריל,.  הדירה תעמוד לרשותו. הוא יצא כאילו שפכו עליו דלי מים קרים. הזמנתי "ליפט" בגודל של  קרון קטן,  וכאשר היה מוכן, התחלתי למלא אותו בחצר. בזמן שהעמסנו את "הליפט" התאספו קבוצת  שכנים והסתכלו ולא הבינו מה הולך? בסוף אזרו אומץ ושאלו, מה אתם עושים, האים אתם עוברים דירה? עניתי להם ,שאני עוזב את ווארשה, ולאן שאלו? לאיזו עיר, עניתי, שאני עוזב את פולין. לאיזו מדינה שאלו?עניתי עכשיו בביטחון עצמי רב שלישראל. הם לא הבינו, מה לך ולישראל? יהיה לי הרבה משותף כשאגיע לשם עניתי .הם עזבו  מתלחשים, כנראה רק עכשיו הבינו שאנחנו יהודים. אחרי כמה  זמן חזרו, ובמבוכה שאלו, למה אנחנו עוזבים? הרי אף אחד לא  עשה לך שום דבר, לא בהם העניין עניתי,אין לי  שום  דבר נגדכם אישית, אתם אנשים הגונים, ואין לי טינה לאף אחד. אני והמשפחה שלי הבננו, שאין לנו פה עתיד, הסברתי להם, אנחנו  נוסעים,ולא יודעים, מה מחכה לנו שם, אבל דבר אחד בטוח, לא נסבול יותר מהפליה גזעית. מאד  כואב לעזוב  מדינה שבה נולדת,  גדלת ,למדת  ונלחמת  עליה ולמענה, אבל לא השאירו לנו  ברירה, כך שהשלמנו עם הגורל. אחרי זה פניתי למשרדי המכס עם מכתב ממשרד סחר חוץ,  שמשחרר אותי, מתשלום  מכס. המזכירה, קראה את המכתב, הסתכלה אלי בשנאה ואמרה, היום אינני יכולה לטפל בך, גמרתי את  העבודה להיום. תבוא מחר אמרה בהחלטיות. את חייבת,לטפל בי היום, המשלוח שלי נמצאה כבר בקרון, שאמור לצאת לדרך היום בערב. למה אתה כול כך ממהר, מישהו מגרש אותך מפולין? אז אני צריך להכות, שיגרשו אותי  כמעט צעקתי, אותי אף אחד לא יגרש, אני אסע לבד  עם ראש מורם ולא מושפל, אני מבקש לטפל בי מייד, ואם תסרבי אפנה לשר. בלי רצון רב,החלה לטפל בניירת והעבירה לי את המסמכים בלי להסתכל לי בעיניים.    הלכתי לתחנת הרכבת, איפה שהפקיד מכס, הוא עבר ברפרוף על המטען שלי עם מבט מלא עצבות. לאן אתה  נוסע? הרי אתה קצין מוערך, שנלחם למען המולדת המשותפת שלנו, ועכשיו אחרי הכול אתה  עוזב ? הפקיד הבחין על מעיל גשם שלי שהורדתי את סימני הדרגות של קצין, זה   עשה עליו  רושם מאד לא נעים. הוא איחל לי הצלחה  במולדתי  החדשה, ואני מאמין שאיחל לי מכול הלב, היו גם פולנים הגונים, אך לצערי, הם לא היו רבים . 19 - לאפריל, היה זה תאריך של מרד גטו  וארשה. עלינו לרכבת, שהייתה אמורה לקחת אותנו ישירות לוונציה.לתחנת הרכבת,באו כול החברות של ביתי אניה, כולן התייפחו מבכי . אותנו ליוו המכרים הקרובים שלנו קונדק והלינה  שביארצסקי. וגם קריסטינה גורסקה הידידים האמיתיים שלנו. כאשר הרכבת החלה לזוז, קונדק אמר לי בפרידה, לוטק  צא מהרכבת, יש לך עוד זמן, לאן אתה נוסע, היהודים  שם יואכלו אותך חי, אתה לא תצליח שם, אתה ישר מידי. אולי הוא קצת צדק, אבל היה מאוחר מידי הפור נפל. להישאר בפולין כזאת בשום פנים אופן. לא יכולתי לנסוע לשום מדינה אחרת,לא הייתי מקבל אישור שהייה בשום מקום אחר.לאומת זאת לישראל, נסענו כמפונים לארץ אבותינו ,לאחר 2000  שנות גלות. הרכבת דהרה, לכיוון הגבול הצ'כי, ובפעם האחרונה הסתכלנו על ווארשה, שכול כך אהבנו אותה והתגעגענו אליה , נשמור בזיכרוננו. הגענו לגבול, היינו צריכים להוציא את כול המטען, כדי שיעברו  בדיקת  פקידי המכס. הוצאתי גם את התיק האישי ,שבתחתיתו ריפדתי עם  סרטי צילום, שקניתי,למכירה בישראל, היות ולא  היו לי  רזרבות כספיות. ממשלת פולין, אפשרה לנו להוציא רק חמישה דולר לבן אדם  במטח. המוכס  הכניס יד לתחתית המזוודה וגילה את סרטי צילום, עליהם מלמעלה, שמתי את כול אותות הגבורה, שקיבלתי בזמן המלחמה,זה מאד   הביך אותו ולבסוף אמר. אדוני יודע , שאסור לך להוציא  את זה, אני יודע, אבל אני צריך, להשיג מזומן  במקום החדש, שאני נוסע אליו. הצעתי לו כסף  פולני , שנשאר ברשותי, רק אל תעשה לי  צרות, כמה יש לך, שאל בשקט, אני לא יודע  בדיוק, אשאיר לך הכול.אז תן לי ,אבל בזהירות,שאף  אחד לא ישים לב. נתתי לו הכול, גם את המטבעות, והעניין נסגר,חזרתי לקרון. המשכנו בנסיעה,  לאחר בדיקות מסמכים  על ידי הצ'כים המשכנו,לגבול אוסטרי. מוקדם  בבקר הגענו  לאוסטריה, ובצהריים לווינה.לא  נתנו לנו לצאת  מרכבת, כי שליחי הסוכנות היהודית, סגרו את  הקרונות, כי חששו מבריחה של חלק מהנוסעים,לברוח למערב. את האוכל חילקו לנו דרך החלונות. בווינה  הרכבת עמדה כשעה וחצי, והמשיכה לכיוון  גבול האיטלקי. הוקסמנו מהנוף, שניגלה לעינינו  דרך חלונות הרכבת,ראינו ואדיות נהרות יערות והרים, נופים מדהימים שלא רואים כל יום .כי לא ביקרנו קודם לכן אף פעם במערב אירופה. נדדנו הרבה אבל בשטח רוסיה ואסיה. הרגשנו משוחררים  ממשטר, שהיינו בו כל כך הרבה שנים. האבן נגולה מעל ליבינו , נסענו לעתיד בלתי ידוע, ולא ידענו מה מחכה לנו  בעתיד הקרוב. הילדים היו מדוכאים, ניתקנו אותם מחיים שהיו  רגילים אליהם. יחסרו להם חברים, בית הספר, תרבות שגדלו בה. הבנתי אותם, אבל לא הייתה לנו  ברירה , היה  צריך להחליט לחתוך ולנסוע. סבל היה מנת חלקו של עם היהודי, השמדה רדיפות, נחרטו בתודעתנו, והשאירו לנו  פצעים וצלקות, שלא יגלידו לעולם. הייתי מלא תקווה, כי הם צעירים, ויתגברו על כול הקשיים, יותר מהר מאיתנו, ויבנו חיים חדשים, וגם קשרים חדשים. אני ובלה  לאומת זאת, היינו מאד מוטרדים, חששנו מקשיי קליטה, אך השתדלנו לא  להראות את זה לילדים. כאב לנו מאד, שהאידיאולוגיה שכול כך האמנו בה נכשלה, וגרמה לנו לעזוב  מדינה, שהחשבנו אותה כמולדת, אכזבה אותנו. שם נולדנו, גדלנו נלחמנו עבורה, ניסינו לבנות סדר חדש, יותר צודק ושוויוני. רצינו להבטיח, עתיד טוב יותר לנו ולילדינו. כל המחשבות עברו לי כמו חלום בראש והרכבת התקרבה לפאתי וונציה. כאן בתחנת רכבת, פקידי הסוכנות, לקחו לנו את תעודות הנסיעה  ובאוטובוסים העבירו אותנו למלונות. הגענו  לעיירה  בשם לידו, הייתה זאת עיירת נופש בריביירה האיטלקית. חג הפסח, היה בדיוק בזמן נסיעתנו,שגרם לאי נוחות ,המצות עשו לנו שיבושים בקיבה וגם הרבה לכלוך. החדרים במלון, היו ברמה סבירה. המלונות  היו כמעט ריקים,  היות וזו לא הייתה  עדיין  עונת  תיירות. יום אחד ,יצאתי עם ילדי להסתובב .ראיתי  הרבה  רוכלים, אשר שמעו, שיש אורחים רבים, ניצלו את ההזדמנות לעשות עסקים לרוב  סחורות  באיכות גרועה. לא היה לי בכיס יותר משישה דולר, כך שלא ציפיתי, שאוכל לקנות  משהו. ראיתי רוכל  עם  מזוודה  מקרטון, ובה שתי שמיכות מצמר של גמלים, שאלתי אותו, מתוך סקרנות, כמה זה עולה? הוא ענה עשרים דולר דולר, כמובן לא היה לי, הלכתי ממנו, אבל הוא לא  ויתר והחל לנהל משא ומתן, ובסוף קיבלתי את השמיכות בשישה דולר, כולל המזוודה. חזרתי  למלון מלא חששות אולי עבדו עלי,לא האמנתי שאפשר להוריד מעשרים דולר, לשישה דולר,זה ניראה לי חשוד. אבל בלה הייתה  מרוצה מאד, אז הכול הסתדר. לא ניסיתי יותר לצאת, כסף  לא  היה לי. ,השותפים האחרים למסע, המשיכו לקנות היו מצוידים במטח. לפני המלון שהתגוררנו בו,לפתע קמה מהומה, הרוכלים צעקו, שגנבו אותם, הלכתי ליראות מה קרה.הרוכלים טענו, שנתנו למדידה ארבעה שעונים מזהב או מוזהב והחזירו להם רק שלושה ,הלכתי  משם, הצעקות נמשכו עוד קצת , ואחר כך  נהיה שקט. בערב הודיעו לנו ,שלמחרת עולים על אוניות לישראל. לקחו אותנו באוטובוסים לנמל וונציה. החלו להעמיס את כול המטענים, והנוסעים על האוניה. האוניה הייתה אוניה יוונית ישנה, שזו כנראה הפלגתה האחרונה וכנראה הייתה מיועדת לפירוק. פשוט הסוכנות היהודית, בגלל לחץ של עלייה, שכרו את שירותיה. האוניה  החלה, לנטות על צידה   וכמעט טבעה מעומס יתר. הגיע משטרה איטלקית ודרשה להוריד שלושים אחוז מהנוסעים. אחרי  זה הקפטן קיבל אישור יציאה לים הפתוח. נציג הסוכנות היה נוכח בחלוקה של תאי הסיפון, כאשר ראה אותנו, שאל בת כמה אניה, עניתי לו שבגיל שש עשרה הוא חייך, וציין שאנחנו  מביאים אוצר לישראל,הוא נתן לנו את התא  בדרגה ראשונה. באותה תקופה, היה מורגש חוסר בנשים, ונערה בת שש עשרה, הייתה מאד מבוקשת, גם זה לטובה. עברנו עם האוניה ליד וונציה מרחוק ראינו את ארמון המלוכה, ראינו גם את כיכר,של מרק הקדוש. וגם בנינים מפוארים  אחרים  של וונציה. ברגע  שהגענו  לים הפתוח, נשמעו קולות ברמקול, ופתאום נשמע קול בפולנית  העילגת, יהודי פולין ,יש כבר מניין לתפילה, בואו להתפלל. התברר שזה שליח מרבנות ישראלית, שלא  הצליח לאסוף  אנשים  לתפילה, אבל לא ויתר והמשיך לצעוק ברמקול. הוא הודיע אחר כך על ארוחת צהריים, הבטיח שהאוכל כשר,ואיחל לנו בתאבון. לא היה צריך לבקש פעם נוספת,כולם פנו לכיוון של חדר אוכל. שירתו אותנו  מלצרים  יונים, שהתנהגו  בקרירות. הגישו  לנו אוכל מורכב מכול מיני צמחים לא מוכרים, כך שרוב האוכל נשאר על השולחנות. היו אלה חצילים,קישואים, פלפלים, גמבה ובעיקר זיתים ועוד דברים לא מוכרים לנו, האנשים לא היו מרוצים אך לא התלוננו, לכולם היו מצרכים ,שלקחו לדרך, כך שלא היו רעבים. למחרת התחילה  לעבוד ועדה, מישראל שנסעה יחד איתנו. באולם גדול ,ישבו הנציגים ושוחחו עם כול משפחה  בנפרד, על מנת להפנות אנשים למקומות מגורים עתידיים. לפי ראות עיניהם. כאשר אני הופעתי לפניהם, שאלו אותי קודם  כול  את כול השאלות הרגילות שם, גיל, מקצוע, ובסוף אם יש לי קרובים בישראל. עניתי שיש לי בן ,שהגיע  לפני  כחודשיים. שאלו  איפה הוא נמצא,ומה עושה. עניתי שהוא נמצא בקיבוץ יחיעם, זה טוב, ניתן לכם לגור קרוב.שאלו גם אם שירתתי  בצבא,עניתי שכן,  שלוש עשרה שנה, אז בטח היית קצין  בשירות קבע. הייתי סגן אלוף, ושוחררתי מסיבות פוליטיות. הפקיד  קרא  לחברו, בוא יש לך עוד  אחד,קח אותו. אליהו ,כך קראו לפקיד השני, לקח  אותי לחדר אחר, והחל לשוחח איתי. הוא רצה לדעת הכול על תקופת השירות הצבאי שלי, ממתי עד מתי שירתתי, איזה תפקידים מילאתי, איזה השכלה יש לי ואיזה השתלמויות עשיתי בתחום הצבאי,כול מה שסיפרת הוא רשם, שאל כול מיני שאלות שעינינו אותו,ואז שחרר אותי, וחזרתי לפקיד הקודם, במטרה לקבל הפניה למקום מגורים .שלחו אותי  לקרית-חיים  ,שנחשב אז  מקום  למיוחסים.  אני את זה לא ידעתי, השם לא אמר לי כלום. לאחר שהסבירו לי, שזה פרבר של חיפה  וקרוב  למרק הסכמתי. בלה והילדים זו היית להם הפעם ראשונה שהפליגו בים, אני הייתי מנוסה יותר כבר בילדותי, הפלגתי  בים הכספי והשחור. אנייה סבלה מאוד משך כול ההפלגה. האוניה   עשתה רעשים, חרקה,התנדנדה נורא והרבה מהנוסעים חלו במחלת ים. לא פלא,הספינה הזאת,לא הייתה צריכה כבר להפליג. הפלגנו  כבר ארבעה יממות, והחל מחסור במים מתוקים  ולכן הספינה  עצרה  באי  היווני כריתים. כמובן לא נתנו לאף אחד לרדת מהאניה , אבל בכל זאת קרה כאן מקרה די מצחיק. על הספינה היה זוג מעורב ,הוא  יהודי והיא פולניה. הפולנייה הזאת התחתנה עם  יהודי בחתונה פיקטיבית כדי לצאת את פולין. היא הייתה אישה צעירה, והוא הרבה יותר  מבוגר ממנה. בזמן הנסיעה  הבעל הפיקטיבי, דרש את זכויותיו  כבעל. האישה כמובן לא הסכימה  ועם הרבה רעש ומהומה, ירדה מהאוניה  בכריתים ,וביקשה רשות להישאר, עד שתוכל לנסוע  לאחיה לאוסטרליה. היא לא הצליחה  בזה, הייתה  צריכה לחזור לספינה, קיבלה בתא במגוריי   הימאים,והגיע עם כולם לישראל.כאן הייתה אמורה לקבל, זכות לשהות עד לקבלת הוויזה  לאוסטרליה. כול  הסיפור, עורר הדיי צחוק . בסוף הגענו, לנמל חיפה. היה זה ערב 29  לאפריל  1957. לא  אפשרו  לנו לרדת, היינו  צריכים ללון, עוד לילה על האוניה. על הספינה  עלו  כמה  פקידי   מכס, חשבתי  שזה אנשי צבא. ניגשתי אל אחד מהם  וניסיתי לפטפט  איתו. הוא התנהג  ברשמיות ומאד באנטיפאתיות הגיב  וענה לי בלי רצון. ראיתי על חזהו אות הצטיינות, ושאלתי עבור מה קיבל זאת? הוא ענה בגאווה, שזה עבור מלחמת סיני. אני סיפרתי לו, שגם לי יש שלוש עשרה אותות הצטיינות מהמלחמה נגד הנאצים. אתה יכול לזרוק אותם לים ענה לי, בזלזול ובלעג.  נדהמתי למשמע אוזניי, מה זאת אומרת לזרוק את האותות שקיבלתי על סיכון חיי? זה עלה לי הרבה מאמץ וסבל, יכולתי להיהרג בחזית נגד הגרמנים, ואתה אומר לי לזרוק. כאן זה לא נחשב, הוא ענה לי, הייתה צריך להילחם פה. מה זאת אומרת, המלחמה נגד הנאציזם והיטלר בראשה, אין לה חשיבות אמרתי לו? לא הוא ענה, היית צריך להילחם  כאן ולא למען הגויים, הסתובב והלך. כעסתי מאוד על דבריו, הרגשתי פגוע מאוד, כל המאמצים והקרבה שלי ,פתאום לא  הייתה להם  שום  חשיבות בישראל. גם כאן לא יאריכו אותי אמרתי לעצמי, וגם בפולין, לא זכיתי להארכה רבה, אז איפה כן אמצא את מקומי? לא ציפיתי לאיזה יחס מיוחד, אבל קצת הארכה, לא עשיתי שום דבר מיוחד, אבל בכול זאת תרמתי את חלקי בניצחון על נאציזם ,שאינו מה בכך. נעלבתי מאוד  מדברי המוכס,  אבל הוא הרי לא דיבר בשם כול עם הישראלי, לעזאזל איתו אמרתי בליבי. עמדנו כולנו על הסיפון, השעה הייתה כבר אחרי הצהרים, החלו דמדומים  והסתכלנו על עוברים ושבים בנמל, גם הם  הסתכלו אלינו בעניין רב ונראו מאוד מרוצים, מהגעת  עולים חדשים, הרי כדי לחזק ולבנות את המדינה באנו. בזמן שהגענו אוכלוסיית ישראל, מנתה מליון שמונה מאות אלף תושבים. אנחנו הסתכלנו נרגשים,לעבר צעירים במדי חיל הים שלנו, עברו גם שוטרים-וגם הם שלנו, קשה היה להאמין למראה עינינו, כולם היו יהודים ,היה צריך להתרגל למצב החדש .ראינו את  הנערים והנערות,החופשיים, ובטוחים בעצמם. לגמרי לא דומים לנוער היהודי שהכרנו ,תמיד היו תמיד מפוחדים, ומופלים לרעה, ולא יודעים מה ילד יום למחרת.

המצב החדש חימם לכולנו את הלב. בזמן האחרון המצב בפולין היה בלתי נסבל, תמיד לעגו ליהודים, שאינם מסוגלים,להיות חיילים. חיו  שחקנים יהודים, ולא רק יהודים, שחייל יהודי היה נושא לבדיחות לצחוק  .חיברו הרבה שירים, הלועגים לחיילים יהודים, וסבלנו את זה בשקט. היהודים באמת לא התלהבו לשרת ב צבא הפולני,שסבלו שם מלעג ואפליה, אז למה להם היה להתגייס ולסבול? לפני המלחמה, יהודי לא יכול היה להגיע  ליותר מדרגת רב"ט, אם הייתה לו בגרות, היו צריכים, לפי חוק לשלוח  אותו  לקורס  קצינים, היו מוצאים כול   סיבות   אפשריות, כדי להתחמק  מזה. רק רופאים היו מגייסים. יחס כזה גרם  ליהודים לעשות כול מה שביכולתם  להתחמק משירות צבאי. מחשבות אלה,עברו לי בראש,בזמן שעמדתי על סיפון האוניה בנמל  חיפה. בהסתכלי בהתרגשות,על הנוער הישראלי במדי הצבא. בלי להרגיש, נהייתי נציונליסט, אולי אפילו נקרא לזה ציוניסט, אם אפשר לקרוא לזה ציוניסט למשהו ששואף למדינה  משלו . פועל נמל, אשר גמר לעבוד ועמד ללכת הביתה ניגש לאנייה. הסתכל עלינו ושאל כול אחד , היכן הגיע . אנשים  מסוקרנים , שאלו אותו על חיים בארץ, אבל בעיקר רצו לדעת מחירים של מוצרים. מישהו שאל על מחיר העוף בישראל, הוא הסתכל עליו מופתע, מה איכפת לך מחיר עוף, דבר ראשון, ראשון צריך לדאוג למגורים, למקום עבודה ולסדר את החיים, אם כול זה יהיה לך, אז תשלם,עבור עוף, כמה שצריך. חזרנו לתאים שלנו, ללילה אחרון על האוניה. בבקר התחילה ירידה של הנוסעים  לחוף. על הרציף העמידו  שולחנות פקידי הסוכנות ישבו לידם ,וכול מיני נציגים של כול מיני מפלגות פוליטיות  ודתיות. אחרי, שנגמרו הסידורים  עם הניירת, כל נציג כזה, ניסה לגייס אנשים למפלגה שהוא מייצג, כאשר נגשתי אליהם, החתימו אותי על כול מיני טפסים, שלא הבנתי את משמעותם, אבל לא היה זמן לבירורים, צריך היה לחתום, ולעבור לפקיד הבא. אילצו אותי לחתום גם על שטר בלנקו, ניסיתי להתנגד, אך הובהר לי, שכולם חותמים כך ואין סיבה,   שאעכב אחרים. באין ברירה, חתמתי, קיבלתי תעודת עולה, ועליתי עם משפחתי לאוטובוס, שהיה אמור לקחת אותנו למקום מגורינו  החדש. אחרי שעלו, כול אלה שהופנו  לאותו  מקום כמונו, יצאנו לדרך, לקרית חיים. הסתכלתי על הרחובות שעברנו, דרך שעשינו פעם ראשונה,  וכול מיני מחשבות שטפו את מוחי. כאן אני אצטרך  לחיות  ולעשות  מאמץ  עד  סוף חיי, שאלתי את עצמי האים אוכל להתרגל ולהסתגל? לא היית לי ברירה אהיה חייב ,כי זהו  הנמל האחרון שלי, אין  מקום  אחר יותר  עבורי. אצטרך לחיות בחברה זרה, עם מטליות לגמרי שונה,  ואנשים מפרובינציות שונות, של פולין. לאחר השמדת העם שלנו, נשארו בחיים לרוב, אנשים  ברמה אינטלקטואלית נמוכה, ודי פרימיטיביים, שידעו להסתדר ולתמרן בשטחים, שהיו תחת כיבוש הגרמני,או שברחו לברית המועצות.האינטליגנציה היהודית, לא הייתה מסוגלת להתמודד מול הצורר הנאצי, בעזרת התושבים המקומיים. היה מספר קטן , של פולנים  הגונים, שסיכנו את  חייהם, וניסו להציל יהודים, ולעזור ככול יכולתם לעבור את התקופה. מדינת ישראל מצאה  לנכון לתת להם תואר, וקראה להם חסידי אומות עולם, הפיקה תעודות הוכרה, אותות עבורם , שתלו יערות על שמם, כול אחד מהם  הוזמן לטקס אישית,ושתל עץ לבד. הרבה מהם ,קיבלו פנסיה  עד סוף החיים, כמובן לאחר בדיקה מעמיקה, והמלצת ניצולים, רק אם נמצאו מתאימים.

פרק 7. מולדת  חדשה-ישראל.

אוטובוס מלא עולים חדשים , הגיע לקרית-חיים,  לרחוב  "ה"  זאת אומרת רחוב חמישי . לאחרי כמה  שנים טובות , שינו את   שם  הרחוב  ל"משה שרת". האוטובוס  פנה  שמאלה  והגענו לכיכר, שעמדו עליו , מספר צריפים  מאזבסט לא גמורים, למקום הזה קראו  "מעברה" כאן  היינו, צריכים להמתין  עד שנקבל הפנייה ,לדירות  קבע ,שיכונים, אשר  היו בשלב הבנייה. קיבלנו חצי   מהצריף, בשטח  של עשרים וארבע מטר. הצריף  עדיין  לא היה מוכן, פועלים  עדיין הרכיבו לו, חלונות ודלתות, עדיין לא היו מים זורמים, ושירותים  היו בחוץ. קיבלנו מנורות נפט, פתיליות על   נפט לבישול ארבע מיטות ברזל, מזרונים  ממולאים  בקש, שולחן ושני  שרפרפים. מתחת למיטה היה ארגז עם  מצרכי מזון בסיסיים. המורכב מתפוחי  אדמה, בצל , ירקות  ועוד כמה דברים בסיסיים,  שתי  נרות ועוד פריטים קטנים. הצריף קיבל מס.63\ ב'. המצב היה מדכא, אור ממנורת נפט, שירותים בחוץ, פתיליה, שמפיצה ריח נפט, מאד לא נעים. מזמן שכחנו , צורת חיים כזאת. כך חיינו בעמק הטאלס. סבלנו בשקט. הותיקים  של קרית- חיים,היו עודדו אותנו, ואמרו לנו שזה מצב זמני, ושנתאזר בסבלנות, בסוף ניקלט, והכול יהיה בסדר. הבנתי שזו  התחלה, והאמנתי, שזה ישתנה,  אחרת לא  היה  כדאי כל המאמץ להגיע לכאן. קודם  כול צריך למצוא  עבודה,  אחר כך  כבר  נראה. הודעתי  למרק , שהיה  בקיבוץ   יחי- עם, על  הגעתנו. הוא הגיע במכנסיים  קצרים עם  "כפייה"  על הצוואר, מאושר מחייו בקיבוץ. הוא  אמר לנו, שקיבוץ מזמין אותנו    לביקור. למחרת נסענו  לקיבוץ , כולנו, בלי אניה, היות ואי אפשר היה לסגור את הצריף. בקיבוץ  קיבלו אותנו  בחמימות. הלכנו לראות שדות, לולים, רפתות, ועוד מתקנים שונים של הקיבוץ. ניהלנו  שיחות עם קיבוצניקים, שאלנו על צורת חייהם, והלכנו לאכול בחדר אוכל של הקיבוץ. לאחר מכן, נשכבנו לנוח, בצריף שהעמידו  לרשותנו, פתאום שמענו צעקות, של ראובן,לצאת  החוצה,הגיע  ולאדק יחד עם משפחת בורשטיין. יצאנו לפגוש את ולאדק, שפעם האחרונה,  שראינו אותו  בלפל.  עברו  מאז  שש עשרה שנה. לידו עמד לוטק ואווה. לא היה לי מושג, איך נודע  להם עלינו. לא הודענו לאף אחד. לוטק הסביר, שבדק  רשימות עולים חדשים, שהגיעו ונתקל בשם שלנו וכתובת מגורים. בורשטיין מייד הודיע לולאדק ואילץ אותו לבוא  לקרית- חיים.

ולאדק לקח את חמתי, שהתגוררה באותה  עת אצל ולאדק,  וכולם יחד  עם רכב של  ולאדק, יצאו אלינו. כאשר הגיעו לצריף, נודע להם מאניה, שאנחנו בקיבוץ. חמתי נשארה עם אניה  וכול היתר , יצאו לקיבוץ. כמובן החלטנו, מייד  לחזור לקרית-חיים. אחרי שהייה קצרה, הם  חזרו לבתיכם,   וקיבלנו הזמנה לבוא לבקר את ולאדק ברמת-גן.לשם נסענו לאחר כמה שבועות, ליום העצמאות שנפל  באותה שנה על חודש מאי. לקחתי את אניה  וראובן ,באוטובוס לדירתו של ולאדק. הדירה שלו, היית בקומת קרקע, משותפת לעוד דירה מעליה . בבית הייתה אישתו  הלינה ובנו  קובי, שהיה בגילו של ראובן. הלינה הייתה בדיוק אחרי תאונת דרכים, שקרתה בקרית ביאליק,   כשהיית בהופעת תיאטרון העידי, בו היא השתתפה כשחקנית. בתאונה קיבלה פגיעה בראש, שהרבה זמן אחרי התאונה, לא יכלה להתאושש. על מנת להחלים היא היית זמן רב בבית הבראה. היא הגיע הביתה רק כדי לפגוש אותנו, אחרי זה ולאדק החזיר אותה בחזרה לבית הבראה. למחרת היה חג העצמאות,ונסענו לתל-אביב כדי לחזות במצעד צבאי. צעדו חיילי, צבא ישראלי יהודי. בנים בנות ,יהודים, צעדו גאים ומחייכים, ואנחנו עמדנו על המדרכה והסתכלנו גאים  ומתרגשים, מעלינו טסו מטוסים עם סמל מגן דוד, מוטסים על ידי בנים יהודים, עדיין היתקשנו  להפנים זאת. שמעתי קריאה של ולאדק, לוטק  תראה, סרוליקים טסים, הרגשתי מחנק בגרון,  מהתרגשות. השמחה מסביב הייתה ספונטאנית, לא היה סוף לקריאות השמחה . אחרי אלפיים שנות גלות  רדיפות, והשמדה, יש לנו סוף סוף, צבא משלנו שיגן עלינו מכול אילו, שיצאו לכלותינו. משך כול הלילה המשיכו חגיגות וריקודים,  זו היית השנה התשיעית  לעצמאותה של מדינת ישראל. ביקרנו גם אצל משפחת בורשטיין, שהשכירו דירה של חדר אחד במרכז תל-אביב  ברחוב שלמה המלך. עדיין לא הייתה להם עבודה, אבל הם עשו כול המאמצים בכיוון זה. לאחר הביקור, חזרנו הביתה, לא היה לי הרבה זמן לבזבז. לא יכולתי להרשות לעצמי להתבטל. הייתי רגיל לעבוד, הייתי חייב לחפש עבודה, הייתי המפרנס  היחיד, ולא היו לי חסכונות, שיכלו לאפשר לי לבזבז זמן, לא יכולתי לסמוך על אף אחד. היכולת שלי להתמודד בשוק העבודה היה, בשני מישורים, חשמלאי  או מנהל חשבונות. ניסיתי לקבל עבודה כמנהל חשבונות, בשביל כך פניתי  לנציג הסתדרות, אשר הפנה אותי לסולל בונה, שם היו צריכים לעשות לי בחינה, ולהחליט על   כישורי  בתחום. לא היה לי  שום ידע בסיסי בעברית, גם לא ניהלתי הנהלת חשבונות אזרחית,  אלה רק צבאית. וזה שונה. היה לי ידע קלוש מאד, בניהול  ספרים  אזרחים, הייתי זקוק לקורס ואולפן, כדי ללמוד את השפה, על מנת להשתלב במאגר העבודה, ואיך שאני מכיר את עצמי ,הייתי מצליח. אבל הבוחנים שלי חשבו אחרת. הייתה זאת תקופה של פרוטקציוניזם, שלא היה לי . לא היה לי על מי לסמוך, והייתי צריך כרגיל להסתדר לבד. זימן אותי אליו, מזכיר מפלגת מפאי, מהמפלגה השלטת בישראל. הציע לי, להצטרף לשורות מפאי, סירבתי בינתיים, אמרתי לו, שאינני  מסוגל בקלות כזאת לחצות קווים.  רק  נפרדתי ממפלגה אחד, ואיך אתה מצפה  ממני להצטרף למפלגה,  שאינני מכיר את האידיאולוגיה שלה. אני חייב קודם למצוא תעסוקה ואחר כך, אתעסק בפוליטיקה.  הוא ענה לי, שזה הולך יחד, קודם תצטרף ואז תקבל  עבודה. אני כמובן לא הסכמתי איתו. בדיעבד זו היית טעות. נסעתי לחיפה, להסתדרות וביקשתי עבודה כחשמלאי, הפקיד צייד אותי במכתב, לחברת החשמל, ולפנות למנכל יעקוב חושי, שהיה אחיו של ראש  העיר חיפה,אבא   חושי. הלכתי ברגל לחברת החשמל, ונעמדתי לפני יעקוב חושי. הוא הסתכל עלי  מלמטה ולמעלה נתן לי מכתב, לא אמר כלום  והלך. הבאתי את המכתב חזרה להסתדרות, נתתי לפקיד המתאים,  את המכתב הוא קרע אותו וזרק לפח.  ביקשתי שיגיד לי מה הוא  כתב מה זה חשוב, הוא לא קיבל אותך. כנראה אתה  מבוגר מידי ,לחברת  החשמל. אתה בן  ארבעים ושלוש, ובחברת חשמל , מקבלים עד גיל  שלושים. נמצא  לך עבודה  אחרת, לך תירשם  בלשכת העבודה.שלחו אותי לחברת "חרות",  כדי לקבוע לי סיווג  מקצועי. התייצבתי  בחברה, שעסקה בעבודת אינסטלציית חשמל, באחד מסניפי בנק הלאומי, ברחוב יפו  בחיפה. שם עבדתי יומיים, בהרכבת אינסטלציית חשמל  בצינורות מתכת מוגנת. עמדתי על סולם, גבוה ושמתי את צינורות האינסטלציה מתחת לתקרה, היה חם מאד, אני הזעתי נורא, פשוט  נטפתי מזיעה, שמעתי צעקה מלמטה, הי אתה , מה אתה כול כך מזיע, אתה מרטיב אותי,חשבתי שזה גשם, רד למטה, לפני שתרטיב את כולם. לבסוף החליטו, שאינני יכול לעבוד, כחשמלאי עצמאי,רק להתחיל כעוזר. אחרי, שעבדתי שנים ברוסיה וגם בפולין ,כחשמלאי, עצמאי, צריך להתחיל הכול מהתחלה  ולהוכיח את עצמי בעבודה. בלשכת העבודה לא קיבלתי משך כמה ימים שום הפניה לעבודה. החלטתי לחפש עבודה לבד. בחושבי כך, מצאתי את עצמי ברציף של תחנת הרכבת. עמדה שם רכבת לתל-אביב, ונוסעים עלו אליו. פתאום שמעתי שיחה בפולנית, עמדו כמה אנשים  וליוו איזו  שהיא אישה. פניתי אליהם בפולנית, וכאשר שמו לב אלי, התברר שגבר שליווה את האישה, בעלים של סיטונאות של חומרי  חשמל, ומלווה אישה, שהייתה בצעירותה ארוסתו, וחוזרת לפולין, שם  מילאה תפקיד של סגנית שר באיזה  שהוא משרד. אדון אורבך, כך  קראו לו, אמר לי לבוא אליו לחנות, והוא ינסה  להמליץ עלי לעבודה, הוא מכיר הרבה חשמלאים, שבאים אליו לעסק להיצתייד  בחומרים.  למחרת הגעתי אליו, והוא המליץ עלי אצל מהנדס חשמל בשם  סולובייציק, שמוצאו מעיר סובלקי. גם  הוא בחן אותי מכף רגל ועד הראש, ואמר שהוא יודיע לי מתי אתחיל,היות והוא מחכה לקבל  עבודה גדולה ויהיה זקוק  לחשמלאי. לקח את הכתובת שלי, ואמר לי להמתין כמה ימים . ואומנם הוא הופיע  אחרי שבוע.  לקח  אותי, למכוניתו ,לנווה – שאנן. לאתר בניה של  הטכניון של חיפה.המקום היה על גבעות עם , ביער טבעי ופראי, שעמדו בקושי שני בניינים, אחד  לאווירונאוטיקה והשני  למשהו  אחר אינני זוכר למה. שם לקח אותי, לבניין בלתי גמור מיועד למחלקה הידראולית,והעביר אותי לידיו של חשמלאי ממוצא,רומני בשם לופו, ואמר לו לתת לי לעבוד, לשים צנרת פלדה משוריינת. לופו נתן לי לעשות, את העבודה המאוד מסובכת, ניגשתי אליה במרץ רב,וידעתי שאני חייב לעשות   אותה,כמו שצריך. הייתי חייב להרשים את לופו, כי בזה תלוי עתידי בעבודה הזו. עבדתי בזיעת  אפי האחרונה משך שבוע, ואז הופיע  סולוביאיציק, ושאל את לופו, בקשר למקצועיות שלי, לא הבנתי אז עברית, אבל לפי תנועת ראשו של לופו, התרשמתי שזה בסדר. המהנדס קרה לי לצד ושאל, כמה אני רוצה לקבל ליום. אמרתי לו  שאני חושב,  ששני עשרה לירות ליום, הוא חייך  ואמר לי שאני לא מתמצא, הוא מוכן לתת לי תשע לירות ובהמשך יוסיף לי,  בהתאם להתקדמות.

הסכמתי, בשבילי תשע  לירות ליום, היה מספיק לכלכלת הבית, החיים בישראל היו די זולים. כך התחלתי לעבוד בשטח הטכניון,והמשכתי במשך שנתיים וחצי,עשיתי עבודות בבנייני הידראוליקה    מכאניקה קרמיקה וגומי. בזמן קצר העלו לי את  השכר לשניים עשרה לירות ליום,  כך שיכולתי לחיות ברמת חיים סבירה, וגם לחסוך לקנית בית בלי לקחת משכנתא, שהייתה עם ריבית גבוהה. בלה בזמן  הזה מצאה  עבודה, במפעל לעוגיות ושוקולד . במפרץ חיפה, אצל אחים פורת. הייתה זו   עבודה ממש לא מתאימה לבלה, אבל גם לה היה קשה להשיג עבודה מתאימה. בלי שפה, בלי קשרים, לא היה לנו שום סיכוי. מרק עזב את הקיבוץ, לפי  דרישתי, היות וציפיתי, לעזרתו בתקופה הראשונה. הרבה לא יצא מזה, היות והוא היה צריך להתגייס לצבא. אניה התמוטטה נפשית,למרות שיכלה להמשיך ללמוד, לא ניצלה את ההזדמנות.הכנסנו אותה לבית הספר לאחיות  מוסמכות, אבל אחרי חצי שנה עזבה, היות ולא נמצאה מתאימה למקצוע הזה. היא מצאה פתרון לבעיה הזו והתחתנה. את ראובן  הכניסו ישר לכיתה ב' בגלל הגיל, אבל הוא נישאר בה שנה נוספת היות ולא הסתדר, בגלל שפה. לאחר כמה זמן, לקחנו אלינו את אמה של בלה. ולאדק והלינה,  לא רצו להחזיק אותה יותר אצלם, בגלל אופי שלה והמטליות פשוט הפריע  להם לחיות. כך שבצריף בשטח של עשרים  וארבע מטר,גרנו  שש נפשות. חשמל לא היה משך שמונה חודשים, והיינו צריכים, כול משפחה לשלם מאה עשרים וחמש לירות, כדי שחברת חשמל תחבר לנו חשמל. בינתיים  הגיע המטען שלנו מווארשה. היה לנו כבר מקרר,אומנם לא מי יודע מה, אבל קירר, ולא היינו צריכים  לקנות יותר קרח. באותו זמן מכרנו הרבה דברים שהבינו מפולין  , כמו שינקן, נקניק יבש, והסרטים.  הכסף שהשגנו,שמנו בבנק, כדי להגדיל את החסכונות כדי לקנות בית. חיים בצריף, היו איומים, אבל  קיווינו שזה יגמר בקרוב. הרבה  ממכרי שהגיעו איתנו לארץ, והיו להם קרובים, בחוץ לארץ, ניצלו את זה, ועזבו לכל מיני מהקומות בעולם. גם אני ובלה, נדבקנו  בחיידק הזה.חשבנו לעצמנו האים אנחנו צריכים להיות שפני ניסיון של הציונות? ראינו ילדי ותיקים, ואידיאליסטים שעזבו, כמעט מכל משפחה בישראל, שילדיהם נשארו בארץ לכולם היו ילדים באמריקה. ולנו היה אסור לחשוב על זה. מכתבים שלי היו עוברים צנזורה, ולא האמינו לי, בגלל עברי בפולין. הבנתי שגם במדינה שלי, אחשב לאזרח סוג ב'. כול זה הביא אותנו למצב, שרצינו לנסות את מזלנו, במדינה דמוקראטית אחרת,לשם כך פנינו למשפחה של בלה בקנדה, שישלחו לנו ניירות,שיאפשרו לנו להגר. התחלתי בהתכתבות מסובכת עם בן דוד של בלה לאון  ליברמן, מטורונטו שבקנדה. את המכתבים כתבתי באידיש, שבעצם לא ידעתי את השפה, ולמדתי   לכתוב בה, חמתי עזרה לי בזה רבות. הניירות נשלחו אלינו על ידי, בת הדודה של בלה, ששמה היה גם בלה ליפמן , מבית קנטור. נוצרה בעיה, בלה יכלה להביא לקנדה, רק קרובה מדרגה ראשונה,  לפי חוקי  ההגירה  האמריקאים. היות והיה  להם אותו  שם פרטי, אי אפשר היה לטעון, שהן אחיות, ובני דודים ,לא ניתן להביא. הודעתי להם, ששם רשמי של בלה הוא איזבללה, והבעיה   נפתרה. והכירו בה כאחותה. העניין סודר, נשאר רק להכות. בזמן שעבדנו, לופו סיפר לי על חייו ברומניה בזמן המלחמה. התברר לי  שתושבי, בוקרסט, ממוצא יהודי, נהנו מחופש מוחלט ולא סבלו מרדיפות והפליות. היו אזרחים שווי זכויות,אבל אלו שגרו במקומות אחרים ברומניה, נשלחו למחנות  עבודה, מעבר לנהר דניאסטר. רומניה הייתה מדינה, שהיה לה הסכם שיתוף פעולה עם גרמנים, כמו הונגריה, ובולגריה, אשר תמורת  ההסכם, דרשו  תנעים, כגון לא לפגוע   באזרחיה היהודים. בראש העם הרומני עמד מלך מיכאל ואלוף אנטונסקו, ובראש ממשלת  הונגריה עמד  אדמירל הורטי, לבולגרים היה מלך בשם בוריס, אשר התנגד לגרמנים ולא נתן להתנכל  ליהודי  בולגריה. עבודות בטכניון חיפה התקדמו יפה, לרוב בזכותי. עבדתי מדויק  ומהר, השתפרתי  כול כך, עד שהייתי  עושה  250%   מכמות העבודה שנקבעה מראש. לופו הביא לעבודה את אחיו,אבל שניהם, עישנו סיגריות כול הזמן,פטפטו על כול מיני עניינים ,ואני כול הזמן עבדתי. יום אחד הגיע סולוביאיציק, בדק עבודות שבוצעו, ואמר לי עובדים פה שלושה חשמלאים ואני רואה  רק  עבודה של שניים. תגיד לי, האים לופו בכלל עובד? שאל אותי בפולנית. אני לא מסתכל  עליו,הוא המנהל שלי, אני עושה מה שאומרים לי, אני אחראי רק על עבודה שלי עניתי  בזהירות, כדי לא לעשות אינטריגות נגד לופו ואחיו. חשוב ביותר שהמהנדס היה מאד מרוצה מעבודתי, וברגע, שאצלו לא היה עבודה בשבילי, דאג לי לעבודה, אצל מהנדס פרידמן, מנכל לשעבר  בתחנת  כוח  ירושלמית. כעת הוא היה, בן אדם זקן וחולה, אבל עדיין היה קבלן לעבודות חשמל. פרידמן היה מאוסטריה, בן אדם הגון  מאד. הוא נתן לי עבודה בקיבוץ מצובה, שבנו בו מפעל מודרני  לטקסטיל. שלוחה של אתא. פרידמן  הטיל עלי לנהל את העבודה,  ונתן לי שלושה עוזרים. העבודה התנהלה לשביעות רצונו של פרידמן. לננו  בקיבוץ, והגענו הביתה, רק בסופי שבוע. זה נמשך שלושה חודשים. הגיע מבקר מחברת חשמל, לבדוק את טיב העבודה ולתת אישור לחבר  לרשת החשמל. הכול היה תקין, ומבקר הגיש דוח, בלי כול הסתייגויות. בחברתו הגיע   עוזר, אשר אחרי שיחה איתי, נזכר שמכיר אותי מווארשה מלפני המלחמה. התברר שהיה שכן שלי  מאותו רחוב. כמובן לקח את הכתובת שלי, והבטיח לבוא לבקר עם אישתו, שגם הייתה שכנה שלנו, הכרתי את  אבא  שלה, שהיה  לו מפעל לנברשות, בבנין לידינו, באותו רחוב. פרידמן השיג לי , עוד עבודה במפעל  למחזור אשפה, והפיכתו לקומפוסט, שהיה צריך לעזור לחקלאות. אחרי זה ,עבדתי  במפעל שמן, שעזרתי לסיים עבודות, שהתחילו חשמלאים אחרים. לעט עתה, נגמרו העבודות אצל  פרידמן עבורי. הוא סידר לי עבודה בחברת "כוח", שבה המשכתי לעבוד. שלחו אותי לבתי מלאכה  של חיל הים, שנתנו לי לשפץ, אינסטלציה חשמלית בכול ספינות, מלחמה של חיל  הים, הנמצאות בנמל חיפה. עבדתי בכול סוגי ספינות, בערך  כחודשיים. עבדתי בחברת כוח, עוד כשישה חודשים ואז פוטרתי, היות וחברה התפרקה  והפסיקה להתקיים. יום אחד, ביקר אותי יחד עם אישתו,  יוזק  שינבאום, זה העוזר של מבקר חברת חשמל שהזכרתי קודם. משיחה  איתנו, הבינו שאנחנו  חוסכים כסף, לרכישת דירה, ושמחזיקים אותו בבנק לאומי, בחשבון עו"ש רגיל, לא ידענו שאפשר לשים בחשבון שמביא %. הם  צחק מאיתנו, ואמרו שהם מחזיקים כסף, במפעל "צבע" בקרית  אתא, ושמקבלים  שם 15% ריבית לשנה. לבלה העסק הזה קסם מאוד, והתחילה ללחוץ עלי,  להוציא את הכסף מהבנק, ולהשקיע ב"צבע". בהתחלה התנגדתי, אבל בסוף נכנעתי,ועשיתי זאת. כמה ימים, לא הייתה לי עבודה. נסעתי לחיפה, שם פגשתי במקרה, חשמלאי מוכר שאמר לי   שמהנדס בשם  סיגליס, מחפש חשמלאי רציני לעבודה גדולה. ניגשתי מייד אליו, ואמרתי לו, שאני כרגע חופשי, ושמעתי שהוא מחפש חשמלאי. הוא אמר לי לבוא למחרת,לדבר עם בנו. בנימין, מהנדס צעיר של טכניון  מחיפה. למחרת באתי להיפגש עם בנו. הוא שאל אותי,אם בניתי אי פעם תיאטרון. תיאטרון, עניתי לו שלא, אבל עבדתי בבניית בתי קולנוע, ארמון ועצמון בחיפה אני זקוק לבן אדם, שיוכל לעשות, עבודות חשמל, בבניית תיאטרון של חיפה. אתה מסוגל לקחת את זה על עצמך,כי לנו אין ניסיון בתחום זה שאל? עניתי,שאני לא רואה שום  בעיה, ברגע  שישנם  תוכניות,  של מערכת חשמל. הוא ענה לי, שישנם תוכניות של מהנדס ירושלמי. אם יש תוכניות, אז הכול  יהיה  בסדר. אני לוקח על  עצמי, לעשות את העבודה. הוא לחץ לי  יד ואמר לבוא למחרת לאתר הבנייה של התיאטרון. למחרת הגעתי לתיאטרון. התחלתי לבדוק  את התוכניות ובדקתי את שטח  עבודתי. הבהרתי עם בנימין, כול מיני בעיות הקשורות לעבודה, בני הסתמך עלי, ומאד התחבבנו  אחד על השני. באותו יום התחלתי לעבוד. סגרתי עם סיגליס עניין השכר על חמש עשרה לירות לשעה.בינתיים קיבלנו מכתב משגרירות קנדה, שמזמנים אותנו לשגרירות, לשיחה בעניין הגירה שלנו. המכתב,היה מופנה אלי  אישית,ואני ששליטה שלי באנגלית, הייתה חלשה, הבנתי לא טוב. בראש מכתב, צוין ללא אישה, ואני הבנתי עם  אישה. נסענו יחד עם בלה  וראובן  לשגרירות בתל-אביב.לאחר המתנה קצרה, הזמין אותי פקיד למשרדו לשיחה. דבר ראשון, שאל אם אני דובר אנגלית? עניתי, שלא. ועברית? לא. אמרתי שאני דובר גרמנית, הוא הבין מי גרמנית שלי, שזה אידיש, הוא ענה, שהוא דובר אידיש, שמחתי מאד, ומאותו רגע השיחה התנהלה באידיש. הוא שאל הרבה, שאלות, סיבת עזיבתי את פולין,האים הייתי נרדף, עניתי את האמת, שאישית לא סבלתי. האים הייתי  בכלא  בפולין או ברוסיה. הסתכל אלי, כאילו  ציפה לתשובה חיובית, כנראה בקנדה רצו, שאהיה נרדף , מופלה לרעה, או  שישבתי בכלא, אבל אני לא מסוגל לשקר. אמרתי  לו,שלא היו סיבות להושיב אותי בכלא.ראיתי ברור,שתשובות שלי לא  מצאו חן בעיניו. שאל אותי   בהמשך התשאול, למי  הצבעתי  בבחירות  אחרונות. עניתי אמת, מפם , היות ובני  נמצא  בקיבוץ, חשבתי  שזו המפלגה, שאני צריך לבחור. אני לא ידעתי אז, שבקנדה זו המפלגה הלא רצויה,זה וקרובה מידי באידיאולוגיה שלה לקומוניזם, ובקנדה פחדו מקומוניזם כמו משטן. עניתי לו , שאני לא מתמצא , בפוליטיקה  הישראלית, לא מכיר את  מצאה של המפלגות, לפי דעתי כולן  מפלגות ציוניות. שאלה הבאה, הייתה האים הייתי חבר מפלגה, שיקרתי ועניתי שלא, כי כך הדריך אותי סוכן הנסיעות מהמשרד, שטיפל בנסיעה שלי.  הוא הטיל ספק בדבריי, לא איתכן  שעבדת  במשרד לסחר חוץ, מבלי להיות חבר מפלגה. עניתי לו, שהאינפורמציה שלו לא נכונה,  רוב עובדי המשרד  לא  השתייכו למפלגה. למפלגה השתייכו רק אלו ,שהיו להם תפקידים מנהליים, אני הייתי בסך הכול פקיד פשוט. חוץ מזה הייתי קצין מילואים, וזה נתן לי את הזכות. בזה  נגמרה השיחה איתי, וקראו לבלה. אחרי זה הזמינו אותנו למשרד אחר. הייתה זאת פקידה, שבעזרת מתורגמן, שאלה אותנו על מועד יציאת האוניה שהזמנו לאביב, וכך מלאי ביטחון חזרנו הביתה,  נשארה לנו עוד  בדיקה רפואית, והכינו להזמנה. אחרי כמה זמן, קיבלנו מכתב  משגרירות קנדה, שאיננו עומדים  בקריטריונים להגירה לקנדה,  ושצריך לעצור כול התהליכים לעכשיו וגם בעתיד .הייתה זו  בשבילינו מכה, לא  הבננו למה,  יכול  להיות, שקיבלו איזו שהיא ידיעה, שהייתי קומוניסט פעיל, ומאד מסוכן לקנדה. נו טוב נצטרך לגמור כאן את החיים, אמרנו לעצמנו. כאן תהיה לנו קנדה. בנוסף לאכזבה זו, קיבלתי מכה נוספת .מפעל "צבע" סירב להחזיר לי שתיים עשר אלף לירות,  שהשקעתי אצלם, וגם לאנשים אחרים שהשקיעו כמוני.לטענת דובר המפעל סבלו מחוסר תזרים מזומנים. כול זה ניראה לי מאד חשוד. המפעל היה תחת תמיכת השלטונות.בית משפט, והמשטרה צידדו במפעל, שקיבל את ההגנה, של סוללת עורכי דין מהשורה הראשונה, ונגד מי? נגד אנשים קטנים כמוני ודומים לי שלא ,היה להם אמצעים להלחם בהם. הפרשה קיבלה פרסום גדול, ועוררה זעם בקרב הציבור הרחב, אבל שום דבר לא עזר. הקימו ועדה, שהיית מורכבת   ממשפטנים, שקבע להחזיר לנושים  כ  33% במשך ארבע  שנים. שוב נשארתי, בלי אגורה. העבודה שלי של חמש שנים  בישראל,הייתה לשב. הייתי צריך  להתחיל הכול מחדש, והייתי כבר בן ארבעים ושמונה. לא הייתי מסוגל יותר להמשיך לגור בצריף קטן, בלי כסף, ובלי אפשרות נסיעה, פניתי  לעמידר, בבקשה להחליף  לי  צרי ף לגדול יותר , שבנו לאחרונה, קיבלתי אותו, ועברתי לגור ברחוב ד' (היום הנוטר). בזמן  עבודתי בבניית התיאטרון,פגשתי אחד מיזמי בניית התיאטרון, ווב, הוא היה שותף של טננבאום, יום אחד הוא ווב ניגש אלי,  והציע לי לקנות רהיטים שלו, בגלל שילדיו שכנעו אותו  להזמין חדשים. הוא רצה, שרהיטים שנעשו בהזמנה לא  יגיעו במקרה לידיים ערביות. לא ידעתי מה לענות לו. לא הייתי במצב המאפשר לי לקנות  רהיטים, וגם לא היה לי  דירה  נורמאלית. אבל הוא מאד לחץ, ענה שיחכה לתשלום, אבל רק שאקח אותם, כי הוא זקוק למקום. הלכתי עם בלה,ליראות  את הרהיטים. היה שם מזנון, שולחן אוכל נפתח עם שישה כסאות, ספה  ושידה דקורטיבית. רהיטים עשויים מעץ מלא, מצופים   פורניר. לא יכולתי,להבין למה הוא מחליף  אותם. הם היו כמו חדשים. הוא חזר על זה ,  שנמאסו לילדים, והוא נכנע להם. הוא ביקש חמש מאות לירות, שלא נחשב סכום גבוה, אבל אמרתי לו  שאינני יכול להרשות לעצמי, להוציא סכום כזה לרהיטים,ואחרי וויכוח, קניתי בשלוש מאות לירות. הבאתי את  הרהיטים לצריף הגדול, את הספה השארתי לחמתי, שנשארה בצריף הישן. היא לא רצתה לעזוב אותו בשום אופן, וגרמה לי במעשה זה להרבה בעיות. למעשה לקחתי שני  צריפים,שזה היה לא חוקי. עשו לי בעיות  ואיימו עלי, שאעבד זכות לקבלת שיכון. התחלנו לחסוך מחדש, היינו צריכים שלושת אלפים ושלוש מאות לירות,כמקדמה לשיכון. וזה בתנאי, ואקבל  זכות כזאת. היות וחששתי שלא אקבל זכות לשיכון, חיפשתי קשרים שיעזרו לי. עזר לי בזה מאד שחקן מוכשר, וידוע כשחקן תאטרון מצליח חיים טופול. אני והוא היינו מיודדים מאד, ובעיקר בגלל שהכרתי  את סבו  מוולומין. לסבא  שלו גם  קראו חיים  טופול. אבל קראו לו חיים  קוסובר, בגלל שבא מקוסובר. לאחר כמה ימים, חיים הביא לי מכתב משר השיכון יוסף אלמוגי, מופנה להנהלת הסוכנות לתת לי הפניה לקבל שיכון ולהודיע לו על ביצוע של הוראתו. לקחתי את   המכתב לפקידים שסירבו לתת לי את האישור לקבלת השיכון. הם ממש נדהמו למראה המכתב שבידי, ומייד נתנו לי אישור לפי בחירתי, בהתאם למקום שהיה אפשרי. בחרתי דירה בקרית- חיים  מערבית  ב שדרות  דגניה מספר 35 ג'.  הדירה  הייתה  עדיין  בבנייה, כך שהמשכנו  בינתיים לגור בצריף, שאם הזמן, שיפרתי אותו,התאמתי אותו לצרכים שלנו,  ודי התרגלנו אליו. בשנת 1962 ,בזמן שעוד גרנו בצריף הגדול, הגיע אלינו ידידה שלנו סוניה שטארק, שהתאלמנה  לאחרונה   וקראו לה עכשיו, ראיטאר אחרי בעלה. היא הגיע מקנדה ממונטריאול, היא ביקרה בכפר-אתא   וסיפרה שם שהיא נוסעת לווארשה לחפש אותנו, שאלו אותה שם לשמינו,היא נקפה בשמנו, והם אמרו לה. שאין צורך לנסוע לווארשה, כי אנחנו נמצאים בקרית-חיים. כך היא למעשה מצאה  אותנו. עד היום אינני יודע ,מי היו אלה, בכפר-אתא, שהכירו אותי, לא היו לי מכירים בכפר-אתא. סוניה  בילתה אצלינו  כמה ימים  והבטיחה  לבוא  בעתיד. היא הייתה מווארשה והכרנו אותה בלפל שברוסיה . אחר כך,היינו יחד "בקרבי רוג"  באוקראינה, התיידדנו איתה ועם אחיה  שמואל  שנפתר בינתיים בקנדה אחרי המלחמה. את העבודה בתיאטרון גמרתי ב 1961, וקבלתי הצעה ממהנדס ראשי של העיר,בהמלצת ראש העיר חיפה,להישאר לעבוד בתיאטרון חיפה בתור חשמלאי של הבית, במשכורת חודשית קבועה, בהתחלה לא היית גבוהה, אבל עם הבטחה לעתיד   לשיפור. התיאטרון עדיין לא החל לתפקד,וצריך להתאזר בסבלנות.בינתיים, הבת  שלנו , התחתנה  עם שמואל  וידבסקי  וב-15.10.61,ילדה בן,ונתנה לו שם אילן. בזמן הזה התיאטרון התחיל לעבוד,   והציג את  המחזה הראשון "אילוף הסוררת" מאת המחזאי שקספיר.המחזה הצליח מאד, והבימוי  היה של יוסף מילוא. אבל  כולם קראו לו פפו,את  התפאורה עשה  טאו אוטטו,שהגיע משוויץ. אינסטלציית החשמל הייתה חדשה ,כך שלא היו תקלות, הסתובבתי בלי תעסוקה, הציעו   לי להושיט עזרה, בתא של חשמלאים בזמן ההצגה. זו הייתה אמורה להיות עבודה רק בעת צורך , אבל עם הזמן, הכניסו אותי לעבודה הזו, שהייתה לי זרה עד עכשיו. לנהל תאורה על הבמה בזמן  הצגה, היה לי זר, אבל עם  הזמן, נתנו לי  לעשות זאת לבד. ואחרי כן נסעתי עם הצגות התיאטרון בכל הארץ, ולהקים  את האורות על הבמה, אבל כל זה קרה, רק בשנה הרבעית לעבודתי בתיאטרון. בסוף 1961,מרק סיים את שירותו הצבאי, בתור מפקד טנק, והתחיל לעבוד ב "אמפא"  בתור טכנאי מקררים, והיה מתקן בבתים של לקוחות. בלה עדיין עבדה אצל אחים פורת.  עבודה  זו מאד לא  התאימה לה,היא סבלה, מלחץ דם  גבוה .ב 1963, עזבה  את העבודה, ונשארה  בבית. גרנו  כבר בשיכון ב ש"ד דגניה. הדירה הייתה בת שלושה חדרים בקומה שנייה, ולפי המושגים הישראלים  מתחת לגג, היות ובבית היו רק שתי קומות. את הדירה קיבלתי, בלי תריסים ובלי דלתות פנימיים. לא היה דוד חמום למים, ולא ברזים למים חמים. חסרה הייתה אמבטיה, רק דוש ומים קרים. היה צורך להשקיע בה הרבה כסף. אינסטלציית חשמל וגז לא פעלו, ובשביל להפעיל,היה צריך לשלם. להכין את הדירה, בכדי שנוכל לגור בה  וגם  ליהנות ממנה, הייתי צריך להשקיע כסף, וגם מאמץ פיזי לשיפורים החדשים. אספתי את כוחותיי  וריכזתי את כול האנרגיות שלי למשימה. עבדתי  כול יום מעל  עשר שעות, וכול אגורה  שחסכתי, קניתי חומרי בנייה, וכול  מה שנחוץ, כדי שנוכל להכין את הדירה,לצרכים שלנו. קודם כול התחלתי בהכנת המקלחת.קניתי אמבטיה והתקנתי אותה בעצמי, וגם חיברתי את הצנרת מים. לאחר מכן , ציפיתי את הקירות  מסביב בחרסינה, תליתי את דוד החימום, וחיברתי לחשמל ולמים חמים. הזמנתי נגר, שבנה לי ארון קיר בחדר שינה, ובמטבח וגם דלתות בין החדרים. הרצפה, הייתה כהה, להחליף את כול הריצוף, היה מאד יקר, אז הזמנתי בתיווך של גיסי, קבלן מרמת-גן, לצפות את כול הריצוף עם  לינוליאום מתוצרת צרפת. הקבלן שלח גם עובדים, לבצע את העבודה. הדירה קיבלה צורה. עדיין   חיה חסר בו ריהוט, אבל אותו השגנו משך כמה שנים, כמובן בהתאם לאפשרויות הכספיות שלנו,  מעבודתי בתיאטרון. וכך עברו כמה שנים שקטות,יום אחד דומה לשני. שנים ,שלא ראינו, אפשרות לשום שינוי לטובה. עבדתי בערבים ונסעתי הרבה עם התיאטרון בכול הארץ. הייתי כמו  אורח בבית, ובלה הייתה מעבירה את הימים והלילות בבדידות, או עם שני הבנים, שהיו עדיין  בבית. מרק התחתן, ב-1964. בבית נשאר רק ראובן, שהיה אז נער בן ארבע עשרה,ולמד בבית ספר.  המצב הבטחוני בישראל החמיר בטחוני, שבסופה הביא לעימות צבאי עם מדינות ערב. זו הייתה  מלחמת ששת הימים ,שפרצה ביוני 1967. מצב רוח של הציבור היה  בכי  רע. כולם  ציפו להרס  רב  ואבדות בנפש. שלוש מדינות ערב מצריים ירדן וסוריה, שהקימו ברית צבאית בניהם ,גייסו את   כוחותיהם ואיימו על ישראל. גם ישראל גייסה כוחות מילואים. המצב היה מתוח ,המצב הביא לכך שכוחות של ישראל, נכנסו לשטח המפורז שבסיני. לפי הסכמי שביתת הנשק, ממלחמת סיני. באותו זמן, נשיא מצריים עבדול נאצר ציווה לסגור מצרי טיראן, נוצר מצב בלתי נסבל, לאחר סגירת מיצרי טיראן, וחסימת ישראל לים האדום. זה  הביא  את ישראל לתגובה מידית. בשישי  ליוני, חייל האוויר הישראלי, תקף את כול שדות התעופה, של מצריים, ירדן וסוריה, והשמידו את  כול חייל האוויר שלהם. לאחר מכן, כבשנו את סיני, ירדן נסוגה מעבר לנהר הירדן, וסוריה הפסידה  את הגולן. כול זה התבצע בשישה ימים. לכן המלחמה הזאת, קיבלה שם  "מלחמת ששת" הימים. כבשנו גם  את החלק  של מזרח ירושלים. בכך נעשה  איחוד של העיר.  ארצות ערב בקשו  שביתת נשק, והופסקו  מעשי איבה. מרק לחם, בחזית הצפונית, נגד צבאות של סוריה,וחזר בריא ושלם.לאחר מכן השתחרר מעבודתו ב"אמפא" והחליט לפתוח חנות לדברי חשמל  ועבודות חשמל כמובן עזרתי לו. החנות לא נתנה רווחים, כדי לפרנס משפחה ,ואחרי  שנתיים  סגר אותה,  התחיל לעבוד בבתי זקוק ולאחר מכן, בטכניון של חיפה, במחלקת גיאודזיה. אניה גמר קורס להנהלת חשבונות,והחלה לעבוד בכול מיני משרדים, כדי ללמוד את המקצוע ,ואם הזמן, הצליחה להיות כוח רציני  בתחום. ראובן עדיין היה צעיר,ללמוד לא אהב במיוחד,חיכה לו גיוס,לשירות החובה.תיאטרון העירוני, נחל הצלחות רבות, תחת ניהולו האומנותית של יוסף מילוא.הוא היה פופולארי מאד, הביא הצגות מאד מגוונות, מקלאסיקה,ועד להצגות חדשות מתוצרת הארץ, וגם מחוץ לארץ .נסענו הרבה, בכול  רחבי הארץ,הייתי יוצא בזריחה ולא פעם חוזר רק למחרת.זה היה  די מעייף, אבל הכנסה גדלה למעל הממוצע. כך יכולנו מהר יותר לסדר את הבית. בתקופה  ראשונה,לקחתי בעלי מקצוע,לעבודות שיפוץ של הבית. אבל בהמשך הייתי עושה הכול במו ידי. שיניתי לגמרי את הדירה. ביטלתי את המרפסת וכך הגדלתי את הסלון. שינית גם את מרפסת המטבח. שינית  בהתאם  חלונות, עשיתי תריסים, ועוד הרבה דברים  קטנים ושימושיים. בסידור  הבית,לבלה הייתה המילה האחרונה.היה לה טעם מעולה, והיא הצליחה להפוך את הדירה הקטנה  והצנועה,לדירה אקסקלוסיבית. בשנת 1964 ,מרק התחתן עם אניה מבית גולנד, ועזב את הבית הם קנו דירה, לא רחוק מאיתנו.נולד להם בנם  הבכור חיים, בשני לינואר 1969 אניה ילדה בת אסנת.. ב14 לפברואר 1968 ראובן התחיל שירותו הצבאי שבתחילה העביר ליד תעלת סואץ, במלחמת ההתשה. בתקופה מאוחרת,יותר הועבר לצפת.ב 29 לינואר 1969 , נפתרה אמה של בלה. אני הייתי צריך לטפל בסידורי הלוויה וגם והצבת מצבה.באותה שנה ,נפתרה הלינה, אישתו של ולאדק בגיל  50. ולאדק נשאר לבד,ונסע לגרמניה,שם ניהל עסקים שונים, לא  קשורים למקצוע שלו. שם הוא התאהב, באישתו הנוכחית אימגרד. היו לה כבר שני בעלים קודמים, ושני ילדים  מבעלה הראשון סבינה ומייקל, מהשני יואכים  ואחותו אלקה, שאימגרד גידלה. ולאדק עם אימגרד גרו שבע עשרה קילומטר  מדיסלדורף בדויסבורג. היה איתנו בקשר כול הזמן, הוא הזמין אותנו לבקר אותו. ב- 1972 ראובן,התחתן עם מלי לבית גמליאל, בחורה שהכיר בזמן שירותו  הצבאי. מלי באה מבית תימני מסורתי, עם השקפת עולם שונה, וגם מנטליות שונה, קצת חששנו. אבל הנשואים שלהם עלו יפה. כאשר נשארנו בלה ואני לבד,חופשיים ולא כבולים יותר לילדים, החלטנו לנסוע ,לראות את  העולם. עד עכשיו, בכול הנסיעות שלנו טיילנו בתור פליטים. במערב עוד לא ביקרנו,לפחות לא, בתור תיירים. ניצלנו את ההזמנה של ולאדק ובשנת1974 נחתנו בפרנקפורט בשדה תעופה. ולאדק חיכה לנו,ולקח אותנו עם המרצדס שלו, לבית שלו, שם חיכתה לנו אימגרד ,שעדיין לא הייתה אישתו החוקית. הכרנו  אותה לפני זה, כשהיו בביקור בישראל. (עם  ארבעת ילדיה) מרגע זה, התחילה התקופה היפה של חיינו. ביקרנו במועדוני לילה שונים, מסעדות,בתי קפה, ובסביבתה של העיר דיסלדורף ביקרנו,במסעדות של כול מיני עמים ,כמו גרמניות,איטלקיות,יווניות,יוגוסלביות, וסיניות. נהננו מכול רגע.זו הפעם הראשונה בחיינו, שנהננו מחופש מוחלט, ובלי דאגות, שרדפו אחרינו. קראתי בעיתון,שהקוראים של העיתון,יכולים ליהנות מטיול לפריס תמורת מאה ושניים עשר מרק, כמובן קפצנו על ההזדמנות ונסענו.נסענו עם אוטובוס לשבוע לפריס ,עם קבוצת גרמנים, היינו זרים היחידים. הם לא ידעו מאיפה אנחנו, ולא   העזו לשאול.הביאו אותנו למלון ברחוב לה פאייט, ליד תחנת רכבת דרום. טיילנו באוטובוס ,וגם  באופן עצמאי טיולים ברגל, מאד מפרכים ומתישים.ביקרנו עם כולם בארמון ורסאי ובגנים המקסימים שלו,ביקרנו בכול האתרים ההיסטוריים של פאריס,בליווי מדריך צמוד. בשפה      הגרמנית.קראו לו, אברהם, לפי דעתי ממוצא  ערבי. אבל מה זה  משנה, היה  מדריך מעולה, ומאד   אינטליגנטי, שזה מאוד חשוב. חזרנו לגבול  הגרמני, עשינו הפסקת מנוחה של שעה, ושתינו קפה ועוגה.בזמן ההמתנה, ניגש אלינו, אחד מהשותפים לטיול, ושאל מאין אנחנו? מאיפה הגעתם, רואים שאתם לא משלנו, עניתי לו , שהגענו מישראל,הוא שאל,האים זה ליד  זלצבורג? התפלאתי

מבורות של הבחור, שאלתי האים הוא שמע, על המלחמה של ישראל נגד שלוש מדינות ערב, ושניצחו את כולן. וששם, לפני  2000 שנים נולד ישו , וששם גם נמצאת ירושלים, שהיא עיר הבירה של  ישראל. עכשיו אני יודע השיב והלך.מהר הבנתי, שאנחנו מדינה קטנה ולא כולם מודעים לקיומה. למרות שישראל מככבת בחדשות, בהקשר המלחמתי והפוליטי, למרות שהותקפה על יד אויביה. היו רבים שלא עניין אותם כלל. רעל האנטישמיות, התפשט מהר, ולאומת זאת אף אחד, לא רוצה להכיר את התרבות שלנו, את היסטוריה העתיקה שלנו, את הרדיפות והסבל  שהיו מנת חלקו של העם שלנו. השמדת שישה מיליון יהודים במחנות ההשמדה על ידי עמים "מתורבתים" כביכול. הם לא לדעת על הנדודים של אלפיים שנה בגולה. בסוף הגענו לדיסלדורף אחרי שבוע, וראינו שנשאר לנו עוד הרבה זמן חופשי, להיות בחוץ לארץ. הלכתי למשרד נסיעות, לארגן  טיול  של  שבוע  ללונדון. טסנו במטוס קטן כשעה והגענו, לשדה תעופה  קטן "לוטון" שליד לונדון. שם  חיכה לנו אוטובוס, שהביא אותנו למלון "פלזה" קיבלנו חדר בקומה ראשונה עם מקלחת ושירותים  צמודים. החדר היה נפלא, אבל לי זה לא היה חשוב, לא הלכתי לגור פה, רק ללון.  בזמן שהייתנו בלונדון.טיילנו בכול לונדון, עם קבוצת גרמנים, ומלווה צמוד.למחרת נסענו לארמון   וינדסור, ביקרנו  בכול הארמון, בבית התפילה של הארמון,והקשבנו לקונצרט  של תזמורת,שניגנה    בסגנון עתיק ומנגינות, מלפני מאות שנים. באותו בית תפילה,היו גם מצבות של המלכים. לאחר שחזרנו לגרמניה, כבר לא נשאר לנו הרבה זמן, הצטרכנו לעשות ההכנות לחזרה לארץ. את הימים   בילינו בקניות בהרבה מרכזי קניות גדולים ושונים, ואת הערבים בילינו עם ולאדק ואימגרד בכול מיני מקומות בילוי. ולאדק  ואימגרד,השתדלו מאד להנעים לנו את  הזמן שנותר לשהייתנו אצלם. חזרנו לישראל,מלאי רשמים, מהטיול הראשון,שלנו בארצות השפע, שעד עכשיו, רק קראנו עליהם  בספרים. קיבלנו בטחון עצמי ותאבון לעוד נסיעות ,אבל היה צורך להכות ולחסוך כסף,כדי לממש את התוכניות,ושגם לא יקרו לנו בדרך שיבושים בתוכניות. המשכתי לעבוד בקצב רב, ולחסוך לנסיעה הבאה שלנו, היות וזה קצת עסק יקר,במיוחד לאנשי עמל כמונו. ולאדק קנה קרונוע, מתוצרת מרצדס,  הוא היה מאד מפואר ומרווח, ובינתיים עשה, טיולים עם משפחתו, בצרפת ואיטליה, שלח לנו תמונות ממקומות שביקר בהם, והזמין אותנו, לבוא ולארגן טיול משותף עם "הרייס-מוביל" שלו  בכול  אירופה. הסכמתי לרעיון, ובקיץ 1976, מצאנו את עצמנו בשדה תעופה ליד אמסטרדם. נשארנו אני ובלה שלושה ימים באמסטרדם, במלון ציטי ב כיכר רמברנדט. וטיילנו בכול העיר ברגל, או בספינת טיולים, ראינו את כול המקומות, ההיסטוריים של העיר. אכלנו במסעדות וניהננו מאוד מהמאכלים.פשוט התאהבנו בעם ההולנדי, ובנימוסים והאדיבות שלהם. את שלושת הימים באמסטרדם, בילינו נהדר.כאשר הגענו לביתו של ולאדק, התברר שהוא  נסע עם סבינה  ואלקה עם הרייס-מוביל ללונדון.מצאנו את אימגרד עם מיכאל ויואכים. למחרת  חזר ולאדק  עם הבנות, והתחלנו לעשות הכנות לנסיעה. קבענו,שאני ממן את הנסיעה,כי ולאדק  הוציא הרבה כסף בנסיעה הקודמת. הוא יהיה הנהג, וגם מלווה, והוא הביא את הרכב, ששימש   אותנו כמלון, כך שאני  אשלם את כול היתר. אימגרד לא הצטרפה אלינו, היות והיו לה מבחנים   לאחות רפואית.קנינו את כול המצרכים,שחשבנו שנצטרך לדרך כמו שימורים, פחיות שתייה,   ממתקים ועוד.הרייס-מוביל היה מאובזר בצורה לא רגילה היה בו מקרר,תנור וכריים גז פינת דוש ושירותים כימיים מזגן, רדיו ,וטלוויזיה וכול מה שצריך לנוחיות, ארונות לבגדים, וארונות מטבח וכול כלי האוכל. יצאנו השכם בבוקר לכיוון הדרום. ביקרנו קודם כול את הבוס של ולאדק  מוארשה. הוא ניהל בית מלון, והיה יושב ראש, של הקהילה היהודית בעירו. הגענו אליו בשבת. הוא הזמין אותנו לבית הכנסת, ואחרי התפילה, עלינו לקומה העליונה, כדי  לאכול  צ'ולנט ולשתות קפה ולקנח בעוגה.  רציתי רק לאכול  את הצ'ולנט, אבל  התנאי היה לבוא לתפילה. לא הייתה ברירה, אז  הלכנו לבית  הכנסת.היו שם שלוש קבוצות מושבי ישיבה, מצד שמאל ישבו  נשים, מימין גברים, באמצע  לא ישב אף אחד,  אז אני ובלה התיישבנו שם. לפי מסורת היהודית גברים ונשים לא יושבים ביחד. לא יכולתי להסכים לצורת התנהגות הלא שוויונית כלפי הנשים,  והפרתי את המוסכמות, בהתיישבי יחד עם  בלה. החלטתי שאם  יבקשו מאיתנו לקום, אעזוב   את בית הכנסת, אבל לא אמרו לנו כלום, רק הסתכלו מופתעים. התחילה התפילה המסורתית,   היה כול הטכס של הוצאת ספר תורה, שירה של חזן "קנטור", ואז הזמינו אותי לקרוא בספר התורה שזה נחשב לכבוד גדול, אבל סירבתי, היות ואינני יודע לקרוא עברית. הסתכלו עלי בתמהון איך זה שיהודי, איננו יודע להתפלל, כנראה הייתי יוצא דופן. אז פנו לנוער,שהגיעו מישראל, אלה היו   קיבוצניקים , וגם הם היו אורחים  בבית הכנסת,כמובן גם הם,לא ידעו להתפלל. המארחים  הקריאו פסוקים מחתנך והתפילה נגמרה, החזירו  את ספר התורה למקומו. לאחר מכן  כול אלה, שהשתתפו בתפילה, הוזמנו לקומה העליונה, וכיבדו אותנו בצ'ולנט טעים וקפה ועוגה. בכיבוד הזה השתתפו אנשי  הקהילה המקומית, הנוער הישראלי יחד עם הנוער היהודי גרמני, אשר אירח אותם. במטרה להדק ולהכיר אחד את השני.התברר "שקנטור", אשר שר בזמן התפילה,היה עובד  אגד מפתח-תקווה. למחרת נפרדנו מהמארח שלנו ויצאנו לכיוון מינכן, הגענו לשם לפני הצהריים.   ביקרנו בעיר ובאצטדיון האולימפי. ראינו את לוח הזיכרון לספורטאים הישראלים, שנרצחו על ידי טרוריסטים ערבים, באולימפיאדת מינכן.לאחר שהות קצרה במינכן,  נסענו ל"גרמיש פארטרקירחן", לננו למרגלות ההר ובבקר עלינו עם רכבל לפסגת ההר,ושם בילינו יום שלם,  נהנים מכל רגע מהנוף המשגע, ואויר ההרים, לקראת ערב ירדנו למקום שהשארנו את הרכב. המשכנו בכיוון  אוסטריה. הדרך הייתה מקסימה,מלאה בגבעות ועמקים, צמחיה משגעת, קשה לתאר במילים את יופייה. לקראת הלילה,הגענו לאינסברוק, הלכנו לישון. עשינו ביקור קצר בעיר   והמשכנו לכיוון הגבול האיטלקי. בדרך עברנו את נסיכות ליכטנשטיין, וביקרנו בוודוז, בירתה  של הנסיכות, ובארמון שעל הגבעה בה התגורר שליט הנסיכות. הנסיכות השתרעה על שטח קטן מאד.  ומשם אחרי לינה, המשכנו לשוויץ, עברנו את הגבול בלי לשים לב, הגענו לציריך, ולאחר כמה שעות,המשכנו ללוצרן. כאן נשארנו קצת יותר,ביקרנו בעיר, במוזיאון הרכבת,ועשינו  טיול  מסביב האגם. לאחר יומיים, המשכנו לאיטליה. לא הכרנו את הדרך,ולכן פנינו דרך רכס הר גוטרד , למילאנו.חשבנו שגוטארד,זה אחד הערים, והתברר לנו, שזה הר גבוה, שגובהו  3500 מטר מעל פני הים. הדרך הייתה מאד מסוכנת,מלאה פיתולים צרה,ומרפסות תלויות מעל ודיות, מצד אחד הר גבוה, ומצד שני תהום. כול טעות הכי קטנה של נהג, יכלה להסתיים באסון.לחזור לא יכולנו, הכביש היה צר מידי.נסענו עד לרדת החשיכה ,ובמקום  רחב יותר,היה איזשהו ישוב, עצרנו והלכנו לישון. בבקר כשהתעוררנו, ראינו מצד אחד תהום, ולימיננו הר, צמרמורת אחזה בנו. אכלנו  משהו והמשכנו בדרך. לאחר כמה זמן יצאנו מהקטעים המסוכנים. כאשר יצאנו החוצה. ראינו חיילים שוויצרים שעסקו  באימונים,  ובראותם אותנו, יוצאים ממעבר גוטארד, מחאו לנו כפיים, על האומץ שלנו, ועוד עם רכב כזה. התברר שבינתיים בנו מעבר בתוך ההר, בעורך של שש עשרה קילומטר, ואף אחד כבר לא משתמש במעבר הישן שעברנו, אבל אנחנו לא ידענו זאת.לאחר מנוחה קצרה ליד אגם קומו,המשכנו למילאנו.נשארנו שם משך יום, והמשכנו לוונציה. השארנו את הרכב   בחניון לקרוונים. ועם ספינה הפלגנו  לכיכר מרק הקדוש. לאחר מכן, המשכנו לטייל ברגל,בוונציה  ובעתיקותיה. צהריים אכלנו במסעדת פועלים, בסמטה  צדדית, שולאדק הכיר בפעם הקודמת,  כשביקר בה. אכלנו  שם ארוחות מעולות, כוללות מאכלי ים, ספגטי, יין ועוד, במחירים סבירים  מאד. לאחר יומיים, נסענו לרומא,דרך בולוניה ופירנצה. ישננו בבולוניה ועצרנו לכמה שעות בפירנצה .לרומא הגענו בערב, והלכנו לישון ליד הקולוסאום. למחרת בבקר נסענו  לבקר  בוותיקן. מאוד התרשמנו מיופייה וגודלה של כנסיית פטר הקדוש. עמדנו פעורי פה מול יצירות האומנות שלה, ומפסלי מיכאל אנגלו. במעלית, עלינו  לגג  של הכנסייה.שם ראינו את הפסלים של השותפים  של ישו, ועם  מדרגות לולייניות, עלינו לראש הכנסייה,ומשם התפלאנו מיופייה של רומא,  שנתגלתה לעינינו. לננו  בוותיקן. למחרת רצינו לקנות חלב, ונכנסנו לחנות הקרובה. לא ידענו איך אומרים חלב באיטלקית, ולא הצלחנו לתקשר עם המוכר, היגיע למקום כומר,שרצה לעזור לנו, אבל גם הוא לא ידע שום שפה אחרת. בסוף ולאדק, התחיל להשמיע קולות של פרה ועשה תנועות של חליבה. המוכר הבין, שאנו רוצים  שימורי בשר פרה, לאחר כמה הדגמות נוספות, הוא הבין בסוף והביא לנו חלב משומר, כי טרי לא היה לו. לאחר ארוחת בוקר, נסענו לטייל ברומא, ודבר ראשון,לקולוסאום, את המרתפים שלו, ומקומות שנחרבו, שער טיטוס, שהקימו לזכר ניצחון  על יודאה. את מזרקת טרביא ששם זורקים מטבעות, ומאמינים, שמי שעושה זאת,חוזר אליה שוב. ביקרנו בעוד כמה כנסיות, ולא שבענו מיופים, ומיצירות האומנות הרבות. למחרת פנינו צפונה לכיוון פיזה. זהו מגדל שניבנה עקום ושנים לא נופל. ביקרנו במקום, וראינו את כול מסביבה  אחרי זה  נסענו לגנואה. הלכנו לישון, ולמחרת בבקר יצאנו לטייל בעיר. לננו ליד הים, הסתכלנו  על דייגים, ונהננו מהנוף המקסים, ונשמנו אוויר ים מלא ביוד. למחרת בבקר, תכננו להמשיך לריביירה. הבחנו בבן אדם היושב בתוך מרצדס ומסתכל עלינו. כאשר יצאנו מהחניה, הוא ניגש  אלינו והתעניין ברייס-מוביל של ולאדק  ובתוכנו. הוא  הניח שאנחנו גרמנים, היות והיה לנו מספר גרמני. הוא רצה לדעת, איפה הרכב נקנה, לא רואים רכבים כאלה בכבישים, ולאדק ענה לו, שזה רכב לפי הזמנה, במתכון אמריקאי. הוא ציין ,שהרכב גרמני, אבל אנחנו לא. ענינו לו, שאנחנו אכן, לא גרמנים, וולאדק  ציין, שהוא מתגורר בגרמניה  ונשוי לגרמניה. ומאיפה אתם, שאל מסוקרן, ענינו  שמישראל. גם אני משדרות, כבר אמר בעברית. אז מה אתה עושה בגנואה. הוא ציין , שהתחתן עם איטלקייה, ומתגורר לא מזמן בגנואה, אבל יש לו בן בקיבוץ ליד שדרות. שאלתי בפשטות  במה הוא עוסק, לא קיבלתי תשובה. הוא שאל אם אנחנו צריכים משהו לסדר, יש לו הרבה קשרים ויכול לעזור לנו,שאלתי אם הוא יכול לסדר לי רישיון נהיגה, היות  ובישראל  עושים לי בעיות, שאלתי ליתר ביטחון. הוא  ענה לי ,שזה יעלה לי חמישים דולר, ובלי בדיקות רפואיות. הייתי מוכן לעשות זאת, אבל בלה, חששה מההשלכות. מהמשך שיחתינו,  נודע לנו  שהוא  מחזיק  בשלושה  דרכונים, ארגנטינאי, כי משם הגיע ישראלי ועכשיו איטלקי. הבננו  שזה טיפוס לא כול כך ישר, ומתעסק בעניינים לא כשרים. נפרדנו מאיש שיחנו,ופנינו מערבה לכיוון ריביירה האיטלקית, הדרך עברה  בחלק ההררי של איטליה ,משך כל היום עברנו בהמון מנהרות וטרסות, לא ספרתי כמה אבל לפחות מאה,כל טרסה ומנהרה היה לה שם משלה, בסוף יצאנו לשטח  מישורי והגענו לסן רמו, עיירה שבה התקיימו פסטיבלים של שירה שראינו אותם רק בטלוויזיה, בילינו זמן מה בעיירת סן רמו, והימשכנו לגבול צרפת איטליה, לנסיכות מונקו. ביקרנו בקזינו של  מונטה  קארלו, לאחר מכן עלינו למקומות הגבוהים של מונטה קרלו, כדי  להתרשם   מנוף  המקסים  של נסיכות מונקו, ראינו מלמעלה את המרינה המרשימה. משם  המשכנו  לניס ולאחר  שטיילנו בעיירה,החלטנו לישון  ליד שפת הים,ליד קראוון  מתוצרת "ויקינג".בבקר עשינו הכרה  עם בעל  הרכב, שהיה ממוצא בלגי.אישתו הייתה מביילורוסיה  ובת,  אני משער בגיל שש.  אישתו סיפרה לנו כי בזמן המלחמה, הגרמנים שלחו אותה לגרמניה  לעבודות פרח ושם,הכירה את בעלה  הבלגי, התחתנה איתו ונשארה בבלגיה.  נולדו  להם  שלושה  ילדים. הבת  הגדולה  היא  רופאה, ובן מהנדס, והצעירה  עדיין לומדת בתיכון.   נפרדנו   ממכרינו החדשים , והזמנו אותם לישראל  כאשר יזדמן להם לבקר באזור,את הכתובת שלנו רשמה הבת. והמשכנו לאורך הריוויירה  הצרפתית דרך סאן רפאל, ששם  לננו, והמשכנו לסאן  טרופז, שם בילינו כמה שעות נסענו           באוטוסטראדה לפאריס עליה צריך היה לשלם,   עברנו  את  עיר  ליון  והגענו לפרברי  פאריס. זה  היה יום ראשון, הכביש  היה  מלא  באנשים  שחזרו מבילוי של סוף שבוע מהריוויירה כי למחרת  היו צריכים לחזור לעבודה. שעות היינו תקועים בפקק , עד שנמאס  לנו ,ירדנו  לכביש  צדדי ,  כדי לאכול ,אחרי  שאכלנו  ארוחה  קלה , הלכנו לישון. בזמן  שישננו, פתאום  הרגשתי  שהאוטו  זז,  ראיתי  את  ולאדק   מאחרי  ההגה, בכביש כמעט ריק. הוא  סיפר כשהתעורר, לא רצה  להאיר אותנו , ראה את הכביש  ריק  והחליט  לצאת לדרך. כמובן  גם  אנחנו  כבר  לא  יכולנו  לישון   והיינו לו חברה, והסתכלנו  על הנוף בחושך. הגענו לפאריס בחושך, לא  ראינו  לאן אנו נוסעים  היה מאד חשוך ולא הכרנו את פאריס.  ראינו  לידינו ניידת משטרה, ולאדק  פנה אליהם לעזרה, אבל  צרפתים  בדרך  כלל  לא  יודעים  שפות  אחרות, אבל בכל זאת שאל  אותם  על  מגדל  אייפל

הסתכלו עלינו חייכו ונסעו  לדרכם , בלי התייחס לשאלתנו. מיואשים ירדנו לשולי הכביש ,והלכנו  לישון , כדי לא  להסתובב  בחושך. בבקר הבננו למה השוטרים  צחקו, עמדנו  ליד מיגדל  אייפל. התחלנו  בפעם  השנייה  לטייל  בפאריס,  רק הפעם  שלשתינו. מוזיאון  הלובר היה סגור, גם  כנסיית  סאכרה- צוארה  , שגם  היא הייתה סגורה  בגלל  ניסיון  לפוצץ  אותה, אז  נשאר לנו  הרבה  זמן  להסתובב, זה מה שעשינו, הסתכלנו  על  עבודת  ציירים  במונמרטר וטיולנו     בסמטאותיו.  נסענו לאכול  בשדרות  אליזה ,אחרי  שישננו  ברחוב   ריבולי , המשכנו  לשטוטגרט.

כאן  ולאדק  ניכנס  למוסך, כדי  לעשות  טיפול  לאוטו, לאחר  סיבוב  כזה  גדול.  הגענו  לבית של  ולאדק, והיינו  זקוקים  למנוחה.  סך  הכול  הטיול  היה  מאד  מוצלח , ועלה  בסך  הכול  אלף מארק,  שסך  הכול  היה  בזול  מאד. בהתחלה  היה  לנו  תוכנית , לנסוע ללונדון, ולמטרה זאת  יצרנו  קשר  עם  משפחת  טרנבסקי ,אבל  בגלל  הטיול  הארוך  שעשינו   עם  ולאדק,  לא  יכולנו  לממש  זאת. הלינה טרנבסקי צלצלה לנו ,  שהם  היו  מאד  מודאגים ,שלא  הגענו.הסברנו  את   לה מה הסיבה , והבטחנו  שבטיול הבא, נבוא  לבקר אותם  לכמה  ימים  בלונדון.אבל זה יקרה  רק בעוד שנתיים. נשארו  לנו  עוד  שבועיים, ניצלנו  אותם  עם  ולאדק   ועם אימגארד  בבילויים  משותפים,  בקנית  כול  מיני  שטויות , ומתנות  לכול  המשפחה  שהשארנו  בארץ. חזרנו הביתה  קודם ברכבת לפרנקפורט ומשם, עם מטוס לישראל. בשדה תעופה חיכה לנו  מרק , שלקח אותנו  הביתה לקרית –חיים. כבר למחרת  התייצבתי  בעבורה,  וחזרנו   לשגרה. בכתיבת  ספר זה, התמקדתי בעיקר בעצמי, והתעלמי מחוויות של יתר המשפחה.  נחזור  לאחור  לשנת   1972 לחתונה  של  ראובן. חתונה  שלו  התקיימה  במועדון  התיאטרון , הנמצא צמוד  לתיאטרון חיפה.את האולם  קיבלתי מבעל האולם ללא  תמורה בהתחלה,כך הוא הבטיח (לאחר מכן ,שילמתי), את יתר הדברים ארגנתי לבד, כדי  לחסוך  בהוצאות. שכרנו  מלצרים  וברמן, נשים  שיעבדו  במטבח, מצרכים  קניתי  באופן  עצמאי. בסכומו  של  דבר  זה לא היה כדאי, היה יוצא לי יותר זול  לו  הייתי  לוקח  אולם, ואז היה לי גם פחות כאב  ראש. אבל בסך הכול החתונה  הייתה  יפה,עם הרבה שמחה ומאוד אוריגינלית, כיבדו אותנו בשמחתנו שחקני תיאטרון ערבים  מבית הגפן ,שבאותה תקופה  ראובן  עבד  איתם. בני  משפחה של כלתי, מלי  עלו  לרחבת הריקודים ורקדו את מיטב הריקודים המסורתים  שלהם בצעד התימני, הרבה  ידידים  ומכרים  מהתיאטרון חיפה, וכמובן  משפחה  קרובה ורחוקה, שנשארה בחיים. הזוג  הצעיר בהתחלה  התגורר  איתנו,  לאחר  מכן  בדירה  שכורה, היות  והדירה שעזרנו להם בקניתה, הייתה עדיין בבנייה, ונכנסו  אליה  רק  כעבור  שנתיים. באותו  זמן  כל  המשפחה  התרחבה,  לאניה   היו  כבר  שני  ילדים,  בן  אילן  נולד  ב -1961 , ובת  אסנת  נולדה ב- 1969,  למרק  היו שני  בנים,  חיים   נולד  ב1966  ויוסף  ב1973. גם  לראובן  נולד  הבן  הבכור רן  ב1975. אחרי  הטיול  באירופה,  לא  קרה  משהו  חריג, בשנים  מ1976  עד  1978. היינו  היי  שיגרה. לכן  ב 1978 , יצאנו  שוב  לטיול. יצאנו  לגרמניה  עם  כוונה הפעם לנסוע ללונדון. בתיווך  הלינה טארנבסקי ,הזמנו  בטלפון  מלון בלונדון.  נסענו  ברכבת  לאוסטנד שבבלגיה, משם  עם  מעבורת  הפלגנו לדובר שבאנגליה,  ומשם  עם  רכבת  ללונדון.  בתחנת  ויקטוריה  חיכו  לנו  משפחת  טארנבסקי ההורים,שתי הבנות הלינה וונדה  והנכדה. ללילה  הראשון  הזמינו אותנו אליהם, וקיבלו אותנו בקבלת פנים  כמו   מלכותית.

ולמחרת  לקחו  אותנו  למלון  שהזמנו  מראש.  המלון היה במרכז העיר, וקרוב לדירה  של  הלינה. הפעם הקפדנו לבקר בכל המקומות שבפעם הקודמת לא הספקנו. ראינו הרבה מקומות מעניינים, ובילינו שבועיים נהדרים, ואז חזרנו לגרמניה, ואת יתרת החופש, הקדשנו לטיולים ובילויים,  בגרמניה נסענו לברלין , אותה הכרתי רק  במלחמה.  נסיעה  לברלין ,כבר עשינו ברכב של ולאדק. נסענו יחד עם ולאדק, אימגארד  ובתם הקטנה מרים. קודם  כול נסענו למגדבורג, כדי לקבל  ויזה  להיכנס  לגרמניה המזרחית, נסענו  דרך  מזרח גרמניה כדי  להגיע  לברלין  המערבית, שם  נשארנו

יומיים, ורצינו לבקר גם בברלין המזרחית. סידרנו ויזות, והתחלנו לטייל, מייד ראינו את ההבדל  בין שני צדי הגבול המערבי למזרחי. הרחובות היו  ריקים, כמעט לא  ראינו  רכב  פרטי, לא  ראינו אנשים  מטיילים  חוץ  מתיירים.  במסעדות אוכל דל ,מחסור  במצרכים  בסיסיים. לאומת זאת,מעבר לקיר כלומר חומה, עיר תוססת,  בתי  קפה פתוחים ומלאים, חנויות עם מלאי גדול של סחורה . ביקרנו בקבר החייל האלמוני, בחזית  עמד חייל של צבא  המזרח, ללא  תזוזה. בתוך המוזוליאום  היו שני  קברים,  אחד  של חייל  לא  ידוע  ושני  של  לוחם  פלורטריון. מזרח גרמניה התפארה בבנין המפלגה שלה,  מבנה גדול מאד , שעומד  ברחוב  ראשי של  ברלין, בנין   כולו בנוי מזכוכית חומה, איתכן  שזה  איזה  חומר  סינטטי,  אני  לא  בטוח.  עמדנו  בתור  לקנות  לנו סנדוויצ'ים,  פתאום  שמעתי שיחה בפולנית. אישה אמרה  לגבר שלידה, ללכת לרחוב  אחר, לקנות לחמניות  עם  נקניק,  כי  במקום  הזה שענו עומדים,  סוג הנקניק הוא  סלצסון  לפי  זה  כבר  הבנתי  את  המצב, והלכנו לחפש  איזו  מסעדה  לאכול  משהו  יותר  סביר. מישהו כיוון אותנו   למסעדה   ברמה  יותר  גבוה לתיירים.  בכניסה  עמד   מנהל  של  המסעדה,  ושמר  שאף  אחד  לא  יכנס  ללא  אישורו, המקום היה מלא. כאשר היו מתפנים מקומות, הייתה    מגיעה   מלצרית מבוגרת  ומכניסה  קבוצת אנשים  ומושיבה  ליד  השולחנות, הגיעה  תורינו, הושיבה  אותנו  ליד  שולחן. הזמנו  אוכל  לפי תפריט,  צנוע  הארוחה היית  מורכבת מדג,  תפוחי אדמה  ומיזריה אלו מלפפונים טריים חתוכים לפרוסות בחומץ מים וסוכר ושמיר, שתינו  לימונדה  וביקשתי חשבון. זה  עלה  16 מארק  מזרח  גרמני ,  נתתי  לה  20  מארק  מערב גרמני , שהיה  שווה פי חמש ועוד  2 מארק  לטיפ.  האוכל  היה  זול   ודי  טעים. מאוחר  בערב  עזבנו  את  ברלין  המזרחית, וחזרנו למערבית, ישננו  ברחוב הראשי. ניסיתי  לזהות  מקומות  שלחמתי  בברלין, אבל  לא  הצלחתי , הכול  נראה  שונה. אחרי  טיול  של  שבוע ,חזרנו  לולאדק, ואחרי שעשינו  קניות, התחלנו  באריזות  הביתה. חזרנו  הביתה  וחזרתי  כרגיל  לעבודה. התקרב  הזמן  ליציאה

לגמלאות, ב-1.01.79, יצאתי  לגמלאות. אומנם  הייתי  בפנסיה, אבל המשכתי  לעבוד,  בדרך כלל עשרה עד חמישה עשר  יום  בחודש. התנאי היה  , שלא  אצא יותר  לשטח  ולא  אנהל  הצגות, אהיה רק  בתפקיד  עזר  לפי  הצורך. הניסיון  הרב  שצברתי  שימש  אותי  ואת  התיאטרון. הגיע  הקיץ,והחלטנו  לעשות טיול  באירופה יחד עם ראובן ומלי.השכרנו רכב דרך נסיעות, אבל לא הצלחתי  לקבל ארבע ה כרטיסים  לאותה טיסה, אז אני ובלה  טסנו לפרנקפורט, וראובן  ומלי,  טסו יומיים אחרינו לבריסל , ושם  היינו  אמורים  לקבל אותם. את הכרטיסים  קיבלתי דרך  סוכן של חברת "מאיליה",שהייתה קשורה, בקשרי טיסות עם התיאטרון. התשלום  התבצע  דרך  תלוש  המשכורת  בשישה  תשלומים.  את  רכב, השכרנו  מחברת "אויס"  ושילמנו  בשקלים   בישראל. טסנו  לפרנקפורט , ואחרי  שהתארחנו  יומיים  במלון של   ולאדק  נסענו  ברכבת   לבריסל ישר  לשדה  התעופה שם  קיבלנו  את  מלי  וראובן. ולאחר  שסידרנו  כול  הסידורים,  לקחנו  את  הרכב. היה  זה אופל  אסטרה חדש  לגמרי. נסענו  לדיסלדורף,  למלון  של  ולאדק.  קיבלנו  שני  חדרים  לרשותנו לאחר יומיים , עשינו  הכנות  לנסיעה, קנינו  מצרכים  וכול  מיני  דברים  לדרך. יצאנו   לטיול  באירופה כמו שתכננו. בצהריים הגענו למינכן ולאחר  סיור  מזורז  נסענו לבית מלון ליד נירנברג, ושם  הלכנו  לישון  בשני  חדרים. משם  המשכנו  לגבול  האוסטרי והגענו  לזלצבורג . ישננו  צימרים, ולמחרת יצענו לסייר בעיר. שם מלי התקשרה  לאחותה  מירים מרוב געגועים לרן , כדי לברר מה איתו, כי הוא  נישאר אצלה ,רן היה כבר בן ארבע וחצי. רגועים  יותר, פנינו לעבר הגבול  האיטלקי, הלכנו  לישון  כבר  בשטח  האיטלקי , ומוקדם  בבקר  הגענו  לוונציה, לאחר  שהשארנו  את הרכב  בחניון , עם  ספינה  הפלגנו  לכיכר  מארק הקדוש. משם  טיילנו  רגלי  בוונציה,  הסתובבנו  ברחובותיה על הגשרים, תעלות ועתיקותיה.לאחר מכן חיפשנו  מקום  לאכול, ניסינו למצוא את המסעדה שבפעם הקודמת היינו עם ולאדק ,אבל לא הצלחנו.,  היות  וזו  הייתה  מסעדת  פועלים  והייתה  סגורה, בגלל שזה היה יום ראשון. אז אכלנו במסעדה   שהייתה יותר יקרה ,ושתינו יין כמנהג המקום. לא רצינו להתעכב יותר מידי בכול מקום  היות  ולילדים היה רק  שלושה שבועות חופש, והיה  המון מה לראות. לכן יצאנו לכיוון רומא. אחרי  שהות  קצרה  בפירנצה  החלטנו  לרדת  מאוטוסטראדה,  וללכת  לישון   באיזו  עיירה  קטנה. כך הציעו  לנו  כולם, שבפרברים  ובדרכים  צדדיות  , אפשר  לקבל  לינה  הרבה  יותר  זול  , מאשר  בערים. נסענו בכביש  צדדי  דרומה.  בינתיים  החשיך , נסענו  מרחק  לא  קטן , ולא  נתקלנו  בשום  ישוב, לא  היה  את  מי  לשאול,  לא  נתקלנו  בשום  מוטל  דרכים , לא  תחנת  דלק , כלום, לא  הייתה  ברירה , המשכנו  קדימה,  מצאנו  את  עצמנו  בכביש  לולייני (סרפנטינה),  משני צדדים היה תהום. לאחר  נסיעה  די  ארוכה  ,הגענו  לאיזשהו  ישוב  בהרים,  ונתקלנו   בבן  אדם, אשר  ניגש  אלינו,  ובאיטלקית שלא  הבננו,  אבל  קלטנו  שהוא   שואל  ,מה  אנחנו  מחפשים, השיחה שלנו לא צלחה, השתמשנו  בכול  השפות שידענו, בידיים וברגליים,  בפנטומימה וכל זה לא הועיל . המחזה  היה  ממש  תיאטרון, היה  מצחיק ,  אם  לא  היה  באותו  זמן  עצוב.  לבסוף הפנה  אותנו  לכיוון  עיירה   סיאנה,  היות   ובאזור  זה  לא  מכירים  מושג , מלון.  אודנו לו  בחמימות  על  מאמציו , ופנינו  בכיוון  ששלח  אותנו,  המשכנו  עם  הכביש  המסוכן עם  התהום  משני  צידיה,  נסענו  מאד  בזהירות,  כול  טעות  הכי  קטנה  יכלה  להיגמר באסון. באמצע  לילה  הגענו  ל סיאנה   ולפי  השלט  בכביש , פנינו  לאיזה  ארמון  שבו היה  מלון  אקסקלוסיבי  שרק בעלי ממון יכלו להרשות לעצמם ללון שם. כאשר ביקשנו  שני  חדרים , פקיד  הקבלה  הסתכל עלינו  והבין , שאנחנו לא  שייכים  למעמד  שמבקר במלון כזה, והציע לנו  לנסוע  מייד  לעיר ,כי  שם אולי נוכל להשיג  מקום  יותר זול.  נסענו  העירה  ,אבל  היינו  כבר  מיואשים, בזבזנו  המון  זמן, כך שויתרנו על  שינה  וחזרנו לאוטוסטראדה, והבטחנו לעצמנו, לא ללכת יותר  לבלתי  ידוע כי לא תמיד העצות הם נכונות . המלון  הראשון  שמצאנו  על  האוטוסטראדה  , עצרנו בו  והלכנו לישון את הזמן שנותר  מהלילה. שילמנו די יקר עבור שלוש שעות שינה. בהמשך דרכינו  לרומא, עצרנו  בבולוניה,  התלהבנו  מיופייה, ועתיקותיה , והמשכנו  לרומא , כשהתקרבנו ראינו  את  הגג  של  כנסיית  פיוטר  הקדוש,חנינו  עם הרכב  בחניה, ונכנסנו  לוותיקן. ביקרנו  בכנסיה, התפעלנו  מיצירות  האמנות  של גדולי  אומני   איטליה  בכול   הדורות. אני ובלה ראינו  הכול בפעם שנייה, אבל הילדים ראו בפעם  ראשונה,  ונהניתי   לראות   אותם  בהתלהבותם.  הסתובבנו  בעיר , ולפני  רדת  הלילה  ,עזבנו  את  רומא. רצינו  להתחמק , לישון  במלון  ברומא,  הכול  היה  מלא  וגם  יקר. את הלילה  העברנו וישננו  במוטל  בדרך,  ובבקר  המשכנו  לפיזה .  לאחר ביקור קצר , המשכנו למילאנו והסתובבנו כמה  שעות  בעיר,  צהריים  אכלנו  במסעדה,  ארוחה  טעימה,  והמשכנו  לכיוון  גבול  שוויץ בשעות  הערב  המאוחרות  , הגענו  לעיירה  הררית  אאוסטה ,  ושם  הלכנו  לישון,  בבתים  ציוריים, כמו באגדות , שהושכרו  לתיירים  במחירים  די  גבוהים. מוקדם  בבקר ,נסענו לתערוכת היין, קנינו  שם  כמות  של יינות לדרך, עלינו  לכיוון  ההרים , ועברנו את הגבול  השוויצרי שעברנו ,ללא  שום  בדיקה.  הגענו  לעיירה  קטנה , וראינו  בית ספר פתוח, נכנסנו  פנימה, התרחצנו  קצת, ואכלנו  את  האוכל , שלקחנו  לדרך. התיישבנו  ליד  השולחנות  של בית הספר, התפעלנו  רק , שהכול  פתוח,  אין  שום  שמירה,  היינו  לבד  במקום. הפתיעה  אותנו רק , שמעל  הבניין  מתנופף  דגל  צרפתי, חשבנו  אולי  שייך  לנציגות  דיפלומטית צרפתית, אבל  מיד הבננו שאנחנו  בשטח צרפתי.  נכנסנו  לחנות  של  צילום  ,כדי  לקנות  פילם  8 מ"מ,  כי  נגמר  לנו. לא  קנינו ,כי כול  סרט  צילום  בגרמניה , שילמנו  עבורו שמונה מארק,  וכאן  רצו  שלושים ושמונה פראנק  (שוויצרי). זה  ממש  הכעיס  אותנו,  התברר  אחר  כך  שטעינו , היה  מדובר  בפראנקים  צרפתים. אחר כך מאוד הצטערנו שלא קנינו,  הדרך  שנסענו  בה, הייתה  שוויץ , צרפת  ושוב  שוויץ, פשוט לא  שמנו לב  מתי חצינו את הגבולות.  הגענו  לג'נבה, עשינו  סיור  קצר  והמשכנו  ללוזן, כאן אכלנו צהריים  במסעדה  עם  שירות  עצמי. והמשכנו לכיוון  צרפת,  עצרנו  לאכול ,כבר בשטח  הצרפתי. בעל  הפונדק  ,הסכים  להשכיר  לנו  חדר  לארבעה , בתנאי  שנוכל  אצלו ארוחת בוקר. הסכמנו ,כי  אחרת  לא  היינו  מקבלים  לינה. אכלנו  ארוחת  ערב  מאד טעימה מאוד ועם  יין  כמובן. היו  לנו  בעיות  תקשורת עם בעל  המקום, הוא  דיבר רק  צרפתית, ישב  לידינו  אדון  בחברת  אישה  , שידעה  קצת  גרמנית  ועזר  לנו  בהזמנת הארוחה. בבקר ירדנו  לאכול ארוחת  בוקר , היה לנו מאד טעים , וביקשנו  חשבון, שילמתי  סך מאתיים וחמישים פראנק, כולל לינה לארבעה אנשים ושתי ארוחות, הייתי  מופתע  לטובה.  יצאנו לכיוון פאריס. בדרך  ביקרנו  בבית  הקברות  של  ורדון,המקום היה  מסודר ונקי , ומרשים  מאד. לקראת ערב  הגענו לפאריס,למלון שכבר הכרנו מקודם  הגענו לרחוב לפייט  ליד  תחנת  הרכבת.קיבלנו שני חדרים  עם  שירותים  ומקלחת  צמודים , במחיר סביר מאד. למחרת  טיילנו בעיר, ראינו  את כל  האתרים  ההסטורים של פאריס,  אבל מזג האוויר הגשום  שיבש  לנו  את קצת את התוכניות, כך שלאחר יומיים  ,עזבנו  את  פאריס, ונסענו לכיוון  גרמניה.  עברנו את לוקסמבורג , ובערב  הגענו  למלון  של  ולאדק.  כבר באותו ערב , הוזמנו  על  ידי  ולאדק ואימגארד   למסעדה  סינית.  אכלנו  ארוחה  מאד  טעימה, בילינו ערב נעים ומאוד נחמד . למחרת בבקר, עזבנו  את דיזילדורף  ונסענו  להולנד. לפני הצהריים הגענו לאמסטרדם, ויצאנו לסיור  בה.  נסענו ברכב,מסביב  לעיר ובתוכה, כדי להתרשם ממנה, ולאחר מכן  שטנו  בספינה ובתעלות העיר. את  הלילה העברנו במלון, ולמחרת ביקרנו  ברחוב  החלונות  שבהרלם שבאמסטרדם. ואחרי זה  נסענו לרוטרדם. בדרך לעיר הבירה ,ביקרנו במדורה-דם , עיר המיניאטורית כאן  אכלנו צהריים,    ונסענו  להאג. ובאותו ערב נסענו לפנלו, שבגבול הולנד וגרמניה לקניות. קיבלנו טיפ מולאדק  שזול שם.ומשם הגענו  לדיסלדורף למלון ניצה ,שבבעלות ולאדק. את השבוע האחרון  שנשאר לננו במלון של ולאדק. החזרנו את הרכב לחברה, אחרי שגמאנו 5000 ק"מ   בדרכים  של  אירופה. ולאדק  הזמין  אותנו  הביתה  לארוחת  ערב,  בילינו  ערב  נחמד  מאד. בימים הנותרים , אכלנו  כבר במסעדות, רציתי עוד לקחת את הילדים ללונדון,אבל הם כבר חשבו על חזרה  הביתה. ביום  האחרון שלהם, ליווינו אותם לתחנת רכבת,  הושבנו אותם בקרון ושלחנו לבריסל , כי  משם  היו  אמורים לטוס לארץ.נשארנו אני ובלה לבד לעוד שלושה שבועות.בזמן שנשאר ,בילינו  עם  ולאדק  ואימגארד בבילויים במסעדות שונות, ומקומות בילוי  אחרים,  הרבה ימים בילינו בחיק המשפחה החדשה של וולאדק. הרבה זמן הסתובבנו בשווקים,בקנית אביזרים שונים שהיו חסרים בישראל      וכך העברנו לנו את זמן עד שהגיע תאריך לחזרה  הביתה. חזרנו הביתה,מלאי געגועים,בכול מקרה ישראל זה הבית שלנו. ואיך אומרים? בכול  מקום  טוב, אבל הכי טוב בבית. אחרי כמה זמן שוב  חלמתי לברוח , בעיקר בחודשים החמים , כמו בחודשים יולי- אוגוסט. הנסיעה הבאה תוכננה כבר לארצות הברית,כעבור שנתיים וחודשיים. התוכנית התבססה על הזמנתה  של  קריסטינה, המכרה שלנו עוד מפולין, מכירה ותיקה . היא כבר שלוש שנים  לחצה  עלינו  להגיע אליה לבקר אותה. היא התגוררה  בלוס אנגלס. בתור פנסיונר,היה לי זכות לממש מלווה ביטחון עשיתי זאת. וקניתי  שתי כרטיסי טיסה  לניו-יורק וגם כרטיסי ווזה לטיסות פנים, יכולתי  לעשות שבע טיסות  פנים  בארצות הברית. היינו אמורים  לטוס  עם  חברה ט.וו.א. יום  לפני הטיסה  שלנו,  צלצלה  קריסטינה , שהחלה  שביתה  של עובדי    שדות התעופה, ושנתכונן לקשיים בדרך. קריסטינה  ביקשה שברגע  שנגיע לניו- יורק נודיע לה , מה  קורה , ואם  יהיו  שינויים בטיסות,  הבטחתי  לה  שכך אעשה, אבל ,הייתי מוטרד מאד. בבקר ראובן לקח אותנו עם רכב שלו לשדה התעופה. ובדרך  חזרה,לקח  את אניה עם  משפחתה,שחזרה  מטיול  של חודש  באירופה.  טסנו  עם  חברת ט.וו.א.  לאתונה.משם לאחר המתנה של שעה לרומא. ברומא היינו אמורים היינו, לעבור למטוס לגאמבו ולאחר המתנה של  שעתיים  לטוס  לניו-יורק, אבל  בגלל השביתה, של עובדי שדות  התעופה   האמריקאים,חיכינו שבע שעות.קיבלנו ארוחה קלה,ועם איחור של חמש שעות,הגענו לשדה תעופה   על שם קנדי שבניו יורק, בשעות הערב.הטיסה שהייתה אמורה לקחת אותנו ללוס אנגלס, יצאה  מזמן,וחיכינו לראות מה יקרה בהמשך הטיסה שלנו. בשדה תעופה  הייתה מהומה גדולה, לא היה  עם מי לדבר כדי לקבל פיסת למידע, והצטרכנו לישון בשדה תעופה,על ריצפת בטון, כי כול  המקומות הנוחים כבר,נתפסו על ידי , אלה  שהגיעו  לפנינו. בבקר התברר,שהציבו אותנו  לטיסה  של  שתיים עשרה  בצהריים, עם חברה  אחרת בשם אמריקאן  איירלינס,והיינו  צריכים  לעבור  עם  אוטובוס לטרמינל של החברה  החדשה. זה מה  שעשינו,  ושוב  לאחר  המתנה  של  כמה  שעות , יצאנו  בטיסה ללוס אנגלס. הגענו  לשם  בשעות  הערב.  שם  חיכתה  לנו  קריסטינה   עם  בנה  ששמו כשישטוף. הם אספו  אותנו  לביתם , מיקמו  אותנו  בחדר  שהעמידו  לשרותינו,  והלכנו  לנוח  לאחר נסיעה מפרחת  זאת.  בלה  הייתה  די  חלשה,  במיוחד  , שעברה  ניתוח         פברואר של השנה זאת גילו אצלה  שרירן  בבטן בשם "מיומה", הגידול היה גדול יחסית למקובל,     הוציאו לה את  הרחם והחצוצרות. כתוצאה מי זה נישאר לה סימן תפר בבטן מפופיק  עד למטה,  למען  האמת חששתי לצאת  איתה לדרך כזו ארוכה.בלה הייתה אישה אמיצה וטענה  שמרגישה    טוב,והיא מסוגלת לנסוע.אבל כנראה לא העריכה נכון את כוחותיה.החלטנו להישאר בלוס אנגלס  יותר זמן, ולבקר בעיר עצמה. רצינו  לראות  את  הוליווד היה הרבה מה לראות שם, למחרת   התחלנו במלאכה. בימים הראשונים , לקח אותנו הבן של קריסטינה,ולפעמים גם האח שלה אדם  סייר איתנו  בעיר ברכב שלהם. הוא היה בן אדם חולה בראש, וגם גרוש. הוא היה בן אדם מאד  נחמד. הוא  התגורר לא רחוק  מקריסטינה, ובערבים שיחק קלפים  איתי. אחר כך הייתי מלווה  אותו  הביתה , היות  ופחד  ללכת  לבד. היגיע גם ייאנק , האקס של קריסטינה. הוא  לקח  אותנו  לכול  השבת  וסייר איתנו בעיר. הראה  לנו  כמה  מקומות  מעניינים.  לקח  אותנו  ל פלנטאריום,  למוזיאון, של ממוטות ושלדים שלהם שהוציאו מביצה. לקח אותנו גם  למסעדה שוודית, בופה  אכול ככול יכולתך,בתשלום של ארבע  דולר לבן אדם. ביקרנו  בשכונת  בווירלי-הילס, מקום  שבו  גרים גדולי המיליונים של  לוס- אנגלס , ביניהם  אנשי תעשיית הסרטים. ביקרנו ביוניברס – סטודיו,ששם מייצרים את הסרטים ,הראו לנו את כל הטריקים והטכניקות ,שמשתמשים   בייצור סרט,והיה מאד מעניין ביקרנו בתיאטרון הסיני  בבוליבר הוליווד.שהיום שם מקרינים   סרטים,ראינו את הכוכבים, על המדרכה  הידועה שבהם כוכבים מטביעים את הידיים   האורגנליים  שלהם, המדרכה באורך אלף חמש מאות מטר,  רואים  את  הכוכבים  שהטביעו  את  ידיהם  במשך כמה עשרות  שנים , בטח  מאז  הסרטים  הראשונים,  שנעשו בהוליווד. כשטיילנו  בבוליבר, נתקלנו  בכול  מיני  שחקנים  מוכרים  לנו  מסרטים,  בקניות פרטיות שלהם. לאחר  כמה  ימים  של  טיולים  עם  הבן  של  קריסטינה, הודנו  לו, והחלטנו להסתובב לבד בעיר, הצטיידתי  בכרטיסי  אוטובוס , בדולר  אחד,שמאפשר לתיירים לנסוע בכול  העיר. כול  התכנון היה  על  כתפי, היות  ובלה לא יכלה לעזור לי בזה. העיר לוס-אנגלס,היא עיר החלומות של רבים,  אבל עלי לא  עשתה  רושם  מיוחד. העיר משתרעת על שטח מאד גדול ,הבתים נמוכים ,לא  יפים  עושים רושם של עיר קטנה, באמצע העיר,יש משאבות נפט,שבעבר שאבו נפט  בין הבתים, מלאה במסכנים,שמחפשים אוכל בפחים, כול זה עשה עלינו רושם נורא. רק במרכז העיר בחלק  המסחרי  ראינו רבי    קומות   מרשימים אבל זה במשך היום,  בערב הכול היה מתרוקן. הסתובבו שם רק    אנשי  השמירה. אם  לא  הייתה  שם  תעשיית  הסרטים , העיר  ממש  לא  מעניינת.  בכול  זאת  הצלחנו קצת עם האוטובוסים להגיע למקומות שיש משהו לראות. יום אחד נסענו לדיסנילנד   המרחק מהעיר היה די גדול בילינו שם יום שלם, ראינו דברים מקסימים, הצטערנו רק  שהנכדים       שלנו לא נמצאים איתנו,מקום כזה לילדים זהו גן עדן,ומשאיר רושם לכול החיים. ביקרנו  ברובה הסיני, שכונה בנויה בסגנון סיני, מלאה  בחנויות  מיוחדות  ומעניינות,  בלה  קנתה  לה  כמה חולצות אורגינליות,אני  קניתי  עוגיות  והבאתי  לקריסטינה.  חוץ  מזה  קניתי  בדרך  טורט  של  וודל  שמוצריו ידועים ,הבוליבר הקיף  את העיר מסביב, מלא  בבתי  קפה, מרינות אזור סואן. התיישבנו ונהנו מהאוויר הצח  והמראות. לידינו התיישבה אישה  בגיל מעל שבעים , שמעה  אותנו  מדברים  בפולנית, ופנתה אלינו בפולנית רהוטה, שאלה אותנו האים הגענו מפולין, ענינו  לה שמוצאינו מפולין, אבל הגענו מישראל.הגענו לישראל בשנת 1957 מווארשה, אז אתם  מווארשה  שאלה? היא  ענתה , שגם היא  מווארשה. אבא שלה היה אלוף בצבא הפולני.היא  הגיע  אחרי  המלחמה  לאמריקה, עבדה כמה שנים קשות מאד כמלצרית, עבדה  הרבה שעות, וחסכה  כי  רצתה להגיע למשהו והצליחה. היו לה שני בעלים, שכבר לא בחיים, ויש לה שני ילדים, בן  ובת  שכול אחד מהם הקים משפחה משלו, והיא נשארה למעשה לבד. אני נחשבת אישה עשירה וכולם  מקנאים בי  כך היא סיפרה לנו, אבל אף אחד לא היה רוצה לחיות,כמוני, אבל מה זה  יש לי  מכול  זה, נשארתי  לבד. בלה  שאלה  אותה  ,אם  היא  תרצה  עוד  פעם  להתחתן , כדי  לא להיות לבד, היא ענתה ,שהיא מתה להיות עם  גבר, אבל  היא לא  מסוגלת להתחיל  עם גבר, כמו  שאחרות  עושות,  וזה  לא פשוט, חוץ  מזה  היא רוצה  גבר יותר צעיר. אמרתי לה שזה לא ראלי, לרוב נשים  מתחתנות  עם  גברים  יותר מבוגרים, היא  ענתה, שגברים צריכים  להיות  יותר  צעירים היות  והם חיים זמן יותר קצר. עניתי לה  שאין  חוקים בזה,  יש  שגברים  חיים  יותר  וההפך, שתקה  וכאילו  הסכימה  איתי. כאשר חזרנו  לדירה בלה  אמרה  לי,  בצחוק,  היה  לך הזדמנות  מצוינת,  פולניה  עשירה.  הייתה  לוקחת  אותך בלי שאלות, והייתה  משיג  אמריקאית  עשירה,  חבל  שאתה לא חופשי. איזה שטויות, אני  הייתי לוקח ,זקנה משומשת כזאת. החלטנו לנסוע  ללאס –וגאס, להיות  בקליפורניה  ולא  לבקר  בעיר  הבילויים,  בתי הקזינו  הגדולים ,  זה  ממש  הפסד. נסענו לשם  עם  אוטובוס , כמובן מוזל לפנסיונרים נסענו כשבע  שעות. נסענו לבד עם בלה , ללא  מלווים. שכרנו חדר במלון הילטון, הדרך הייתה  נעימה , נסענו  דרך  מדבר  נבאדה באוטובוס ממוזג, אחר הצהריים הגענו ללאס וגאס, מייד חשבנו שהגענו לגהנום, כי  החום  היה  בלתי נסבל,  הגענו  בדיוק  בזמן  של  רוחות  חמות  מהמדבר, כמו  חמסין  שלנו  ,אבל  יותר. הגענו למלון  , והחדר שלנו היה בקומה שתיים עשרה, החדר היה מאד יפה, על כול  שולחן  היו חפיסות שוקולד, לאורחים.  המלון היה  ענק. במלון  היו  מלא חנויות, בתי  קפה  , מסעדות .הלכנו לחפש  איזושהי  מסעדה, כדי  לאכול  משהו,אבל  מרוב  שלטים  לא  יכולנו  למצוא. עברנו בדרך  וראיתי  איזה  מזנון , ובחור צעיר עם חזות סלבית , מכין סנדביץ' גדול עבור מישהו,לפי  השלט  הבנתי  שמוכרים כאן  גם  פיצות, אמרתי לבלה , בואי  בינתיים  נואכל פיצה , עד  שנמצא  מסעדה , כדי  לאכול  ארוחה  טובה,  בלה  הסכימה  ונכנסנו  פנימה. הסתכלנו  איך  הבחור  מכין  סנדביצ'ים,   ובלה   אמרה לי בפולנית,שנראה לה  שלא נמצא  כאן  משהו  לאכול,  לפתע הבחור  ענה  לנו  בפולנית  כאן  באמת  לא  תמצאו משהו  לאכול,  תשבו  ליד  השולחן  ואני  תיכף   אבוא  ואגיד  לכם  לאן  אתם  צריכים ללכת. לאחר  כמה  דקות   התיישב  לידינו  והתחלנו  לשוחח. רציתי  לדעת  מה  הוא  עושה כאן, לפי  הפולנית  שלך , אתה  לא מזמן  פה ציינתי,  הוא  סיפר  שהיה  כאן  עם  קרקס פולני וברח, לא ראיתי עתיד בקרקס ולכן ברחתי.ולעשות  סנדוויצ'ים מספק  אותך, שאלתי?  הוא  ענה,  שזה  רק  זמני,  כדי  לחיות,  הוא  עם  חברו , שברחו  יחד  ,מכינים מופע, ונופיע  באחד מקרקסים,  וזה  בקרוב. לפולין אני לא אחזור, קיבלתי  גרין כארד ציין  מרוצה.  מה  בקשר  למקום  האוכל שהבטחת לנו , הוא  אמר  לנו  ללכת  בכביש הראשי , תראו   שלט  פרסומת  עם  נעל,  זה  קזינו  ומסעדה  של  זינגר , בפנים  יש  קזינו גם  מסעדה.  אפשר  לאכול  שם  טעים  וזול. לפי  דעתו  אין  מקום  זול  מזה  בלאס וגס  ,נפרדנו  ממכר  חדש  זה,  איחלנו   לו  הצלחה  , והלכנו  לחפש  נעל. מהר  מאד  נתקלנו  בשלט של הנעל, עם הרבה  אורות, ונכנסנו  פנימה.  אחרי  השולחנות  עם  משחקי  קלפים  ומכונות משחק,  נכנסנו  למסעדה. המסעדה  הייתה גדולה ואוכל בשיטת בופה, בתשלום מראש, תואכל  ככול  יכולתך.  המקום  התנהל   בשיטת שירות  עצמי. אכלנו  לשובע ,תמורת ארבעה  דולר לכול אחד, והלכנו  לנוח  במלון. בערב  יצאנו לסיבוב  ברחובותיה  של  לאס-וגס ,הרחובות היו מוארים בשלל צבעים ושלטי פרסומת , זה יצר תפאורה  מקסימה הרגשנו  כמו  בארץ  אגדות, המראה   היה   מהמם, אבל   היה  חם  מאד , בלה  רצתה לחזור למלון  , כדי  לברוח  מהחום  הנורא ,אבל  לא  נתתי  לה , כי  היופי  של  המקום  הוא בעיקר בלילה, ולא  רציתי  ,שבלה  תפספס  את  זה.  רציתי  לראות  מופע  בידור  שרק  כאן  אפשרי  לראות. בלה  אחרי  מחשבה  שנייה  , החליטה   ששישים  דולר,זה  סכום  שיותר  מידי  עבורנו. חזרנו למלון , ואחרי  שינה טובה   ובבקר  חזרנו  ללוס- אנגלס, עם  אוטובוס  הגענו בערב  מאוחר וחשוך. הגענו  לתחנה , לא  ידענו   איך  להגיע לבית של  קריסטינה, צלצלתי לביתה  וביקשנו, שהבן שלה יאסוף אותנו מהתחנה.,כך קבענו גם איתו לפני  שנסענו, קריסטינה    התפלאה, היות שכשישטוף הלך לעבוד משמרת לילה בבית החולים.  כאח מוסמך. מוטרדת שאלה  איך נחזור,ענית לה ,שנצטרך לחזור,הרי לא נשאר בתחנה. היא הייתה  מבוהלת, עניתי לה  שאולי   נתפוס  מונית, היא  עוד יותר נבהלה,בלילה שלא תעיז , אתה  לא  יודע על מי תיפול, בגלל  שפה  ישר יבחינו שאתם תיירים. החלטתי ללכת לתחנת אוטובוס שייקחו אותנו לתחנה קרובה לביתה.  הזהירו  אותי ,שלא  לנסות, שזה  עוד  יותר  מסוכן, ושיכולים לרצוח  אותנו, שמעתי  קול  של אחיה ,אסור ללכת בשכונות אלה.אמרתי לה שאיך ושהוא  אסתדר,וסיימתי את השיחה ביחד  עם  בלה, הלכנו  ברגל  לעבר  בוליבר  סנטה מוניקה, עם  מזוודה קטנה ביד. היה מאד חשוך, אף פנס  ברחוב לא דלק,באמריקה רחובות צדדיים  לא מאירים , רק את הראשיים. הלכנו מתוחים מוכנים לאיזו שהיא תקרית, אבל למזלנו לא קרה כלום. עברנו על פני הרבה  אנשים , כמובן הרוב היו  כושים, להפתעתנו, שלחו לעברנו חיוכים  ידידותיים. קשה  להבחין  בכושים  בחושך, אבל את  השיניים שחשפו עם החיוך,ראינו היטב. הגענו לתחנת האוטובוס בבוליבר של סנטה מוניקה, וחיכינו  לאוטובוס  מס 4  חיכינו בחברת כמה כושים, שגם הם חיכו לאוטובוס פיתחתי אליהם  סימפטיה, בהכירם יותר מקרוב. בריאים ושלמים הגענו לביתה של קריסטינה, שנשמה  לרווחה,  והסבירה לנו שדאגה מאד לבטחונינו, כי יום יום, שומעים על מקרים זוועתיים שקוראים. אחיה  של קריסטינה הצדיע לנו על אומץ ליבינו. חשבתי  בליבי ,שכך מרגישים  יהודים  בגלות.  נזכרתי  בנעורים שלנו לפני המלחמה,גם אז היינו בפחד,לפעמים ניסינו להתנגד לפרחחים אנטישמים אבל  היה פשוט. היה לנו עוד זמן, וטיסות  ווזה  לא מנוצלות ויש עוד הרבה  מה  ליראות  באמריקה . לאחר תשע עשרה יום בלוס-אנגלס נסענו לסנט-לואיס שמשם היינו  אמורים לקחת טיסה לפלורידה למיאמי.את ההמתנה של כמה שעות,ניצלנו להסתובבויות בעיר.ראינו את נהר המיסיסיפי  ששמענו  כול כך  הרבה  עליו, וראינו אותו בסרטים. לקראת  ערב  טסנו לפלורידה,  והגענו לשדה תעופה  של מיאמי בחצות. לאחר שהגענו  רצינו  לפנות  למלון, אבל חיפשנו מישהו , שנוכל לדבר איתו באידיש. בלה זיהתה ,איזו  יהודייה, אבל היא דיברה בקושי באידיש,אבל          הצליחה להזהיר אותנו לא לעזוב ,את שדה התעופה בלילה, כי זה מסוכן. היא  אמרה,  אם  אתם  רוצים  לחיות  ,אל  תצאו. אל  תעלו למונית כך חזר  על עצמו  הסיפור של  קריסטינה. איזו מדינה זו  ,כולם  חיים  בפחד. כנראה  רק היהודים,  איך  אפשר  לחיות  ככה? כמה  טוב  שאנחנו  חיים אחרת,  אבל גם  אצילינו, מצב מתחיל  להיות   קשה מבחינה  ביטחונית. רציתי  ללון  במלון   בשדה  התעופה , שהיה  בקומה השביעית,  אבל  בלה  לא  הסכימה  לשלם  72  דולר  עבור  כמה שעות שינה. התמקמנו על  ספסל באולם  ההמתנה, והסתכלנו  על  עוברים ושבים.  ראיתי  קבוצות של חסידים ,וצעירים,חשבתי לי ,עכשיו אוכל לקבל  מידע בקשר  למלון  באנגלית. ניסיתי  כמיטב  יכולתי  להסביר שאני  זקוק  למקום  לינה, התברר שאלה  חסידי  הבד,  שהם  מאד  אוהבים את ישראל  ועוזרים לישראל הרבה., שהם  מקדישים  לישראל חצי  מחייהם.  חשבתי  בליבי  ,שטוב  להיות  פטריוט ישראלי  ולגור  באמריקה. לא  הוצאתי  מהם  ,שום  מידע ונפרדתי מהפטריוטים  המזויפים האלו. בבוקר  החלו  להגיע מוניות עם יהודים, שעזבו  את  מיאמי  למקומות  אחרים, לאחר חופשה  בפלורידה. כאשר  ראיתי  אישה  יורדת  ממונית  ,שלפי  כיסוי הראש שלה  ,נראתה  יהודייה,נגשתי אליה ופניתי באידיש, והיא ענתה לי באנגלית,אבל  אמרה לי ,שאחותה  הצעירה  במונית השנייה,תוכל לדבר איתי,היות  והייתה כמה זמן בישראל  בקיבוץ,  ואכן  היא  הגיע והסברנו לה מה אנחנו צריכים,  והיא  אמרה  לי  שברחוב  כולינס,  יש מוטל  יהודי  זול,בשניים עשר  דולר ללילה, ואם תישארו יותר זמן ,תקבלו אפילו ביותר זול.  לפני  שהלכה ,ציינה  שממול  שם יש  בית  כנסת  שאוכל  כול  בוקר  להתפלל. כמובן  לבית  כנסת  לא הייתי  זקוק,  אבל  לא  רציתי לפגוע בה, הודתי לה  מכול  הלב  ונפרדנו.  עצרתי  מונית  עם  נהג  כושי, אבל  הוא  ציין  שהוא תפוס,  אבל  מכירה  שלו  יכולה  לקחת אותנו ,לאן  שנרצה.  ראינו מונית  ולידה   נהגת  מונית  שמנה   ממקסיקו. חשבתי  לעצמי , מה  זה  משנה  ונכנסנו  פנימה  עם  המזוודות.  נסענו  בדרך מאד  יפה  , מלאה  בעצי  תמר  משני  צידיה , נסענו  די  רחוק , אבל  הגענו  למקום, היא הראתה לנו  את  מונה, שילמנו עשרים ושמונה  דולר, היא  סידרה  אותי  ,כי  אותה דרך בחזרה עם נהג צרפתי,שילמתי רק שניים עשר דולר. מצאנ ו  את  עצמנו  במוטל  ברמה  בינונית,שלא היה בו לא אורחים ולא בעלי המוטל.  המוטל היה פתוח ללא  חיה. התיישבתי וחיכיתי  ,שמישהו יופיע ,בסוף  ראיתי  ילד  כבן שמונה, ושאלתי באידיש , איפה  בעל  הבית הסביר  לי  ,שבעל  הבית  איננו אבל  אבא  שלו  שומר , רק  שעכשיו  הלך  להתפלל. הוא  אמר  לי   שאני  יכול  ללכת  שם  ולקרוא לו, קוראים  לו  פומרנץ.  הלכתי  והוצאתי  אותו מהתפילה, הציע  לנו חדר, שבלה  לא  הסכימה, הוא  היה  בשימוש, לא החליפו בו מצעים  ומגבות.אז הוא  נתן לנו חדר  אחר  מחזית , נקי  ומסודר. על  תשלום  לא  דיברנו ,היות  ובזה  מטפל  בעל  הבית. הוא  יבוא  מחר, והוא  גם  דובר  עברית ותוכלו  לדבר  חופשי.  קודם  כול  היינו  מאד  עייפים ,  אחרי  לילה  שלם  על  הספסל  בשדה התעופה.  מייד  נרדמנו  אחרי  צהריים  יצאנו  לחלק  המסחרי  של  מיאמי, להסתובב   בחנויות, המוכרים  היו  לרוב  קובנים , אשר ברחו  ממשטרו  של  כאסטרו,  היו  גם  חנויות  רבות  בבעלות יהודית, למעשה  איפה  אין.  היה  מאד חם , אבל  בנוסף  לחום , היה גם  מאד  לח. זה מאפיין בעיקר את  האקלים  הטרופי. את ארוחת הצהריים,  אכלנו  במסעדה  של  פנסיונרים  יהודים,שיהודים באים אליה מכול  קצבי  אמריקה, וגם  מקנדה,  כאן  יותר  זול,  וגם  חם כאן. ולעת  זקנה , חום  הוא  חשוב מאוד לגוף.  למחרת  יצאנו  לטיילת של  מיאמי,  ראינו  מלונות  פאר, מסעדות, בתי  קפה,  מרינה  מרשימה, שעשירי העולם מבלים  ונהנים  כאן. אולי לא נכון  לומר  נהנים, אולי נכון לומר להפגין  את  עושרם. כך  בילינו  לפני  הצהריים, כשחזרנו  למוטל  שלנו , פגשנו  את בעל  הבית. התברר שהוא  ישראלי  צעיר.  אמרתי  לו שאני  רוצה  להסדיר  איתו  חשבון  עבור  שהות  של  שלושה  ימים. אמר  לנו  לשלם  שמונה עשר  דולר ליום. התקוממתי ואמרתי  לו  , שבתקופה  זו  בעשרים  דולר  ליום   אני יכול להשיג מלון יותר אלגנטי וטוב מזה. הוא התפשר לשניים עשר דולר ליום,ואת המחיר הזה שילמתי לו. אחרי  שלושה  ימים  של  טיולים  חזרנו,  כמו  שהזכרתי  קודם,  לקחנו  מונית  עם  נהג  צרפתי  והגענו  לשדה  תעופה  תמורת שניים עשר דולר.טסנו  לניו-יורק, כאן נגמרו  לנו  טיסות  הווזה.  התמקמנו  במלון  אדיסון  ברחוב  47 ,קרוב  ל ברודווי,  קיבלנו חדר  בקומה  12, נשארנו  רק  יום  אחד,  היות  ותכננו  לנסוע למונטריאול. בערב יצאנו לטייל בברודווי,  הסתובבנו בין המוני אנשים, המדרכות היו צפופים באנשים. לניו-יורק  מגיעים  בכול  יום אלפי אנשים מארצות הברית עצמה, וגם מכל העולם. עברו על פנינו כל מיני אנשים, כושים ,אסייתים סקנדינבים הודים ,בקיצור מכל המינים. לבנים  כמעט  ולא  ראינו, בלה  רצתה  לחזור  למלון, קשה  היה לה  ללכת בין ההמונים  ולמרחקים ,אז  חזרנו.  בחדר  הייתה  לנו  טלוויזיה  צבעונית,  זפזפנו בין הערוצים. אבל  בכול  ערוץ  היה כמעט אותו דבר.או מערבונים ,עם  יריות  מעל  סוסים,    או שמלחמות  עם  גנגסטרים,  יריות, ומכוניות  מתנגשות, רצח  ודם, דם ועוד  דם. בסוף  ויתרנו וירדנו  ללובי  של  המלון ,כדי  לקבל  מידע. איפה  נמצא  תחנת  אוטובוס, שייקח  אותנו  למונטריאול ,  מחר  בבקר.  בלובי  ראיתי  גבר ,שנראה  לי  יהודי,  פניתי  אליו  באידיש, אולי  אתה  יודע שאלתי אותו?  איפה  נמצאת  תחנת  אוטובוס "פוטוטאטה",  חזר  על השם  והתפלא, בחיים  לא  שמעתי  שם  כזה. אולי  אתה  טועה, כך  הכתיבו  לי  ליומן  שלי ,תסתכל  אתה, והראתי  לו  את  הרישום,  זה  היה  שם  שרשמה  לי  אחות  של  טארנבסקי ,  כשהייתה  אצלי בקרית-חיים  בביקור, והזמינה  אותנו  אליה. הוא  אמר ,שזה  די  משונה,  ניגש  לפקידה  בקבלה בלובי  של  מלון.  שאל  אותה  ,אבל  גם היא לא  שמעה שם כזה. מה  זה  צריך  להיות  שאלה? הסברתי  לה, שזו  תחנת  אוטובוס,  לכוון   למונטריאול. הסתכלה  על  הרישום  שלי  והתחילה צחוק  בכול  רעם,  אחרי  שגמרה  לצחוק  הסבירה,  זה  שהכתיב  לך ,לא  יודע טוב  אנגלית,לתחנה,קוראים   "פורט-אוטוריטי", וזה  קרוב  אלינו  ברחוב  ה-8,  הודתי לפקידה  הנחמדה  בחמימות , וגם  לאיש   השיחה  הקודם.  הוא  שאל  אותנו  מעין  אנחנו , ענינו  לו שמישראל,ושזו  הפעם  הראשונה שלנו בחיים, שאנו  נמצאים  בניו-יורק. הוא  טען  שרק  אתמול  הגיע  מישראל, יש לו  שם  בת  ונכדים,  הוא  עצמו  חי  בבוליביה.  הוא  מגיע הרבה  לניו-יורק  לרגל  עסקים, וגם  לישראל.  אמרנו  לו ,שאנחנו  כבר  חודש  מחוץ  לבית, ואם  יש  אילו שהן חדשות  שהוא  יכול  לספר  לנו, הוא  ענה  שבישראל  כולם  חיים  מעל  הרמה,  מעניין  מי  ישלם  על  זה. בטח  אנחנו  נשלם  לא  יהיה  ברירה. נפרדנו  ממנו  ועלינו  לחדר  לישון. בבקר  מוקדם  , התארגנו, סידרנו את החשבון  במלון,  ועם  מונית  נסענו  לתחנת  האוטובוס  שלנו.  הבניין  לא  עשה  רושם  של תחנה  מרכזית,  אבל  כשירדנו  מתחנת  לאדמה,  נגלתה  לעינינו  עיר  שלמה. הרבה  חברות  של אוטובוסים,  מאות  רציפים,  מצאתי  את  חברת  האוטובוסים  שלי,  קניתי  שתי  כרטיסים  הלוך וחזור,  והתיישבנו  באוטובוס, הנוסע  למונטריאול, אגב הוא היה מאד  נוח  וגם השירות היה מעולה. נסענו דרך מנהרה, ויצאנו  לדרך מלאה בירק  משני  צידיו, יערות  ושטח  הררי מקסים.  בדרך  עברנו  על  פני עיירות  מכל המגוונים  וצורות  ארכיטקטוניות, הבנויות  בכול  מיני  סגנונות  שנלקחו בעיקר מאירופה, בלבול שלם  של  סגנונות  ותקופות.  לאחר  נסיעה  של כמה שעות ,עצרנו למנוחה  קלה וארוחה. אכלנו ארוחת לאנץ, ולפנות  ערב הגענו  למונטריאול  שבקנדה. משם עם  מונית  נסענו  לביתה של זלדה  ,שאיתה  היינו  תקופה  די  ארוכה  ברוסיה.  זלדה  התגוררה  בבית  של  אנשים  מבוגרים. זה  לא  היה  בית  זקנים,  אלה בית דירות  קטנות  בנות חדר  אחד,  מרפסת  ומטבח.  דירות  כאלה היו  משכירם  לאנשים  בודדים  או  זוגות.  מול  הבית   הייתה  מסעדה , שאפשר  היה לאכול בה  בזול.  המנות  היו  ללא  בשר,  רק  דגים  וירקות.  הייתה  במקום   ספרייה  יהודית.  התחלנו  לטייל במונטריאול  יחד  עם  זלדה,  ביקרנו  באקספו , שהיה  פעיל  חלקית  באותה  תקופה.  הרבה  ארצות  כבר  סגרו  את  הדוכנים  שלהם,  אבל  בכול  זאת  היה  עוד  הרבה  מה  ליראות. ראינו תצוגת  אופנה,  הכול  היה  בשפה  צרפתית,  היינו  בחבל  קיובק , שבו  רוב  תושביו  הם ממוצא צרפתי. לא  לקחו  מאיתנו  תשלום,  ופנסיונרים  מעל גיל שישים וחמש פטורים  מתשלום, פעמיים  ביקרנו שם. בשכונת הפרברים,  הנקראת  "סלנג  מונטי".  היה   אגם  מקסים  , מוקף  מסביב  בהרים די גבוהים, ,עלינו  בדרך  צרה  ומפותלת  על  הגבעה  ,תמורת  חמישים  סנט עם  רכבת חשמלית, אפשר היה  לעלות  ברגל  למעלה  , כמו  גם לרדת למטה. היו שם מבנים  עם  אולמות  גדולים,  מלאים  בדוכני ממכר  של  אוכל  ושתייה,  ומזכרות. מסביב  לאגם  היו  יערות  ומתקנים ,המאפשרים  לתושבים  לנפוש. השם  של  המקום  נלקח מהשפה הצרפתית  שמשמעותו  הר. למקום  הזה הגיעו  משפחות שלמות  כדי  להעביר את סוף  השבוע, רובם היו יהודים,  ועם  רובם הצלחתי לפטפט. כך בילינו עשרה  ימים בביקור  במקומות  אטרקטיביים, בחנויות ובכול מקום שהיה מעניין. ואחרי  זה נסענו  עם  רכבת  לטורונטו. לאחר שהגענו לטורונטו , ישר  נכנסנו  לרכבת  תחתית,  וכמו  שהדריכו אותנו  מראש, הגענו  לתחנה  סופית  "פינץ" ירדנו. צלצלנו  לבן  דוד  של  בלה  לואיס  ליברמן,  אשר  הגיע עם המכונית שלו  ולקח  אותנו  אליו. הוא  התגורר בדירת אפרטמנד  די  סטנדרטי,  ונתן  לנו  חדר  שהיה לו  חופשי. בילינו  אצלו  חמישה  ימים  עד  לנסיעה  בחזרה.  לואיס  הקדיש  לנו  את כול  זמנו, טייל  איתנו בכול  טורונטו,  הראה  לנו  את  המקומות  המעניינים  ושכדאי לראות  אותם. העיר  טורונטו מאד  יפה.  הכרנו  את  בן  ובת  של  לאויס,  לא התרשמנו  מהם  במיוחד. חזרנו  עם  רכבת  טורפדו  למונטריאול, לקחנו  מזלדה   מטען  ,שהשארנו  אצלה  וחזרנו  לניו-יורק   באוטובוס.  חזרנו  לאותה תחנה  מרכזית, וצלצלנו  לאחות של  טרנבסקי , סורציה, שהזמינה  אותנו  אליה, היא  התארחה  אצלנו  בקרית-חיים. היא  התגוררה  בעיירה  אדיסון  במדינת  ניו-ג'רסי,  היא  אמרה  לי  להגיע לעיירת בשם  וודברירג  ולרדת שם.   התחלתי  לחפש  קופת  כרטיסים. לעיירה  שהזכרתי  קודם,  אבל  היו שם  אולי,  עשר  חברות  של  אוטובוסים ,  ולאתר את החברה הנכונה  שנוסעת  לאותו  מקום,לא היה קל.  בסוף  מצאתי,  וקניתי  שני  כרטיסים.  עכשיו  הייתי  צריך  למצוא  את  הרציף  הנכון, ופה  שוב  הייתי בבעיה. עצרה  אותי  איזו  אישה  המשתייכת לאיזו  קט  להצלת  נפשות  עם  צלב  על  החזה ועם מקל  רועים, וסמל  של  הכת  בקצה המקל, היא אספה אנשים נזקקים. כאשר  אמרתי  לה  שאינני  יודע  מאיזה  רציף  אני  אמור  לנסוע, היא  ניגשה  לטלפון  אדום שהיה בצד, והשיגה לי את המידע עבורי.  היא כתבה  לי  על דף   רציף  47 ,  הודיתי  לה מאוד,  ועם  בלה   והמזוודות הלכנו  לחפש  רציף  47.  לאחר  שהגענו  לרציף,  התברר  שהוא  לא  עובד, סגור. התיישבתי מיואש  על  הספסל,  ואחרי  כמה  רגעים  ,פניתי   לאיזה  אמריקאי  שנראה  נחמד  עם  בקשה לעזרה.הוא הסכים  ברצון  לעזור לנו, והלך  איתי  למודיעין.  קיבלנו  את  המידע ,שזה ברציף  164,הוא  ליווה  אותנו למדרגות  נוסעות לרציף,  היה  כתוב  ברור  164 והלך,  לאחר  שהודינו  לו  בחמימות. עם  מאמץ  עליון,  עלינו  עם  המטען   למעלה, והראנו  למבקר את  הכרטיסים  שלנו, הוא  הודיע לנו  שמרציף  הזה  לא  יוצא  אוטובוס  למקום  שכתוב  בכרטיס. כנראה  החלפתי  צבע  בפנים, ובטח  שם  לב  לעייפות  שלי,  אמר  שאסור  לו  לעשות  זאת, אבל  פתח  דלת  והראה  לי  רציף מצד  שני  של  הרציף, הייתי  אמור  לרוץ מהר  עם  המטען  לצד  השני,  כדי  לא  להידרס   על ידי אוטובוסים   שנסעו  במהירות  גדולה ,   וזה  עדיין  התברר כרציף  לא  נכון,  היה  מרוחק  מרציף  הנכון ,כשבעה  רציפים  נוספים. בסוף  הגענו  לרציף  19 הנכון ועלינו סוף סוף לאוטובוס הנכון. הגענו  לרחוב  הראשי של העיירה,וצלצלנו  לסורציה, והודעתי  שהגעתי.היא הגיע  לקחת  אותנו   עם איזה מכר  מווארשה. הגענו לביתה, וקיבלנו  חדר שיעמוד לרשותנו בביקור. רצינו רק  לבקר  את  סורציה, ולמחרת  לחזור  לניו-יורק, אבל  היא  לא  נתנה  לנו לעזוב, ואירחה  אותנו עד  לחזרה  לארץ, כחמישה  ימים. היות  ולא  רציתי לחזור הביתה  בלי  להכיר  את  ניו-יורק, החלטתי  לנסוע עם אוטובוס לניו-יורק ולבקר בו ברפרוף.אבל לצאת לניו-יורק  מתחנת אדיסון,  המשימה לא  הייתה  קלה. לא  היה  שום אמצעי  תחבורה  ישיר אחר, שוב  היה צריך להגיע  לאיזה  עיירה  קרובה,  ומשם  לקחת  אוטובוס  ישיר  לניו-יורק. עזרה  לנו  בזה, מכירה  של  האחות  של  טרנבסקי,  גאניה שמה,  ניצולת  שואה , אשר עברה את תלאות המלחמה  תחת, הכיבוש  הנאצי,  ואחרי  המלחמה  נסעה לאמריקה  והתחתנה עם אמריקאי. כול היום  הסתובבה בחוסר  מעש בבית,  וברצון רב  הסיעה  אותנו  לתחנת  אוטובוס, שמשם  נסענו  לניו-יורק.  רציתי  מייד להזמין  טיול  מאורגן  בעיר,  אבל  בלה  רצתה  קודם  להסתובב  בחנויות , ולקנות  משקפי  שמש, ממותג מסוים ,שהילדים  ביקשו. נכנעתי   והלכנו  לאורך  רחוב  ברודווי  לחפש  את החנות. מצאנו  את  עצמנו  במתחם  של  חנויות ,  הייתה  שם  מוכרת  ישראלית, קנינו  שם  שבע  זוגות משקפי  ראי-באנד, וגילינו  שלא  נשאר כבר  זמן  לטיול, והיינו  צריכים  לחזור  לניו-גרסי, וכך הפסדתי את ההזדמנות  שלי  לראות  את  ניו-יורק.  חזרנו  לסורציה, עד  שהיגיע  יום  העזיבה. הזמנו  מונית, שהייתה  אמורה  לקחת  אותנו  למחרת  לשדה  תעופה  קנדי. אמרו לנו, שנהג המונית יגיע עם  מכונית  פרטית  שלו, היות  ולנהג  מניו-גרסי , אסור  לו  להסיע  נוסעים  בניו-יורק. ואומנם  היגיע  נהג  עם  רכב  פרטי  ולקח  אותנו  לשדה  התעופה  קנדי. משם  טסנו  לפאריס  ומשם  לישראל.  הגענו  הביתה  מלאי  רשמים,  עם  מסקנה ,שבגילינו  אנו  לא  היינו  מסוגלים לחיות באמריקה. זה עולם  אחר, עם מנטליות שונה משלנו.  המשכתי  לעבוד  בתיאטרון בתנאים  של  פנסיונר,  אבל  התיאטרון  עבר  שינויים  רבים,  שלא  הזכיר  כבר  מה  שהיה  קודם.  אנשים  אחרים,  הנהלה  אחרת, הצגות  שנחלו אי הצלחה, הבמאים  ושחקנים  ,לא  מספיק  טובים. צוות  שחקנים  ברמה טובה, העדיף  לעבוד  באזור  המרכז,  אבל  אני  המשכתי  לעבוד  ככוח  עזר,כך שהידרדרות  של התיאטרון, לא היה באשמתי. ב 1983, תכננו  נסיעה לאנגליה לפסטיבל באדינבורו שבסקוטיה.   היינו  אמורים  לצאת  עם  התיאטרון  ובגמר הפסטיבל  להישאר  עם צוות התיאטרון  עשרה  ימים  בלונדון. צלצלה  לנו  טרנבסקה,  שנבוא  ללונדון  לבית  של  ואנדה  בתה  הצעירה ,  היות  והיא  תהיה  בזמן  זה  בישראל , כך  שמשאירה  לנו את  ביתה,לשהות בו. בלה  מאד  התלהבה  מהרעיון, וכך  עשינו.  במקום  לסקוטיה  , נסענו לבית  של  ואנדה,  והתמקמנו  בקומה  השלישית  שלו.  מרגע  זה  טיילנו  כול  הזמן  בלונדון וסביבותיה. הסתובבנו  בשווקים,  בחיפוש  בגדים  שונים בשביל בלה, ובעיקר  לבלה,  היא  מאד  אהבה  לעשות קניות  באנגליה. היא קנתה  בלי  הבחנה  במכירות סיילים  ובהרבה  מקרים ,הדברים תפסו סתם מקום  בארון. תמיד  הייתה  אומרת לעצמה ,שיותר  לא  תעשה  שטויות כאלה,  אבל  לא עמדה בזה גם אחר כך. משך עשרים יום בלונדון ,ביקרנו  בהמון  מקומות ,שבפעמים  קודמות  לא הספקנו, ועכשיו  עשינו זאת  בניחותא.ביקרנו במוזיאונים ,ובעיקר בחלק המסחרי של לונדון, בחיפוש אחרי,כול מיני  פריטי  לבוש לבלה , כדי להדהים את כל החברות שהכירה. כאשר  חזרה  ואנדה  עם  בעלה  רוס,  הם  לקחו  אותנו  לאחוזת  נסיך  בדפורד , בפרברי  לונדון, ובילינו  שם יום  שלם  עם משפחת  טרנבסקי. ביקרנו  בארמון  הנסיך, ראינו  את  פנים  הארמון  עם  כול הפאר שבוא,ראינו  את  כלי  האוכל  העתיקים הרבים  העשויים  מזהב. חזרנו הביתה עם  הרגשה  שזה, הטיול  האחרון  שלנו,  אבל  זה  לא  היה  כך.  לאחר  שחזרנו  , נוצר  משבר  ביחסים  עם  משפחת טרנבסקי,  ובאשמתה ,  אשר  בלי  סיבה  נעלבה  ממני,  וגם  העליבה  אותי,  ומאז  נותק  הקשר. בשנת 1985 ,קניתי  מנוי  בחברת נסיעות "מעוף", שאפשר  לי ולבלה, טיסות  חופשיות  באירופה  בתקופות מסוימות. רצינו  לטוס  בקיץ   לאירופה,  אבל  זה  לא  התאפשר,כי  החברה  פשטה  את  הרגל,  והמנויים  שרכשנו  עברו  לחברת  אל-על, ונתנו  לנו  אפשרות  לנצל  את  המנוי  רק  בחודש אפריל בתוספת של מאה ושלושים דולר.  לא  הייתה לנו ברירה  אחרת,  וטסנו  שוב  ללונדון. התגוררנו  בבית פרטי,  אצל  יהודייה  מאנגליה , בתשלום של  שבעה  שטרלינג  למיטה  ליום.  נשארנו   בלונדון  עשרים ואחד  יום.  הפעם  את  הזמן  בילינו  בביקור  בכול  המוזיאונים ,  שעד  עכשיו  לא  הספקנו לראות,ויש הרבה, ושוב ביקרנו  בשווקים ,שאף פעם לא  הספיקו לנו. הייתה זאת הנסיעה האחרונה שלי  עם בלה . כי הגורל  התאכזר אלינו,  רצינו לנסוע לגרמניה  לשבועיים, לעיירת נופש ליד נהר הראיין, ועוד שבועיים בפאריס  ושבועיים  בספרד.  לצערי  לא  הספקנו לממש  את  תוכניתנו.  בתאריך ה24  לינואר 1987, חגגנו את חתונת  הזהב  שלנו, הילדים  הזמינו  אותנו  למסעדה ,  ובילינו  בחברת הילדים  ובני  זוגם,  כול  הנכדים  והנינה  אלמוג.  בתאריך 15 למרץ, בסך הכול חודשיים אחרי  שחגגנו את חתונת הזהב, בלה  התקררה , וחלתה  בדלקת ראות,שבעקבותיה  והצטברו לה מים בראות. הביאו אותה באמבולנס לבית החולים  רמב"ם, ובחדר המיון  בבדיקה  ,קבלה  דום  לב  ואיבדה  את  ההכרה. הרופאים ניסו תהליך  החייאה , אבל זה לא צלח, כי זה לקח להם יותר  מידי  זמן ,התוצאה נגרם לה נזק  מוחי  חמור. בלה שכבה שמונה ימים ,מונשמת עם מכונה ואינפוזיה, ובסופו של דבר, הוכרז על מותה,  ביום  התשיעי,  כשלא חזרה  להכרה.  יחד  עם  מותה  של  בלה, גם החיים  שלי  נגמרו. איבדתי  כול  רצון  לחיות, לא  הייתי  מסוגל  לחיות  לבד, וגם  לא  היה  לי  שום  רצון. אף  פעם  לא  הייתי  לבד,  כול  החיים  הייתי  עם  בלה,  מגיל  שמונה עשרה, חיי היו קשורים  איתה.  כול  מה שעשיתי  בחיים, זה  כדי  לרצות  אותה.  נשארתי לבד, ולא ידעתי  מה לעשות עם עצמי,ולא היה לי ובשביל  מה לקום, איך להמשיך  לתפקד. למזלי  היה לי  את העבודה  בתיאטרון, וניסיתי  להשקיע את כל תשומת ליבי לעבודה, רציתי  לברוח מהמציאות, אבל  הראש  לא  נתן, כול  הזמן  עברו כול מיני מחשבות ,שגרמו לי לבלבול.  ישבתי  לבד  בביתי  הריק, ושתיתי  אלכוהול,  אבל  זה,  לא  הצליח  להשכיח  את  הכאב  ,שהרגשתי בחזי. מחשבות עברו במוחי בכוון  ההתאבדות.  אבל  המחשבה  שילדי  ונכדיי, יצטרכו להתמודד עם  הבושה, ורגשי  אשמה הכרוכים  בזה  עצרה  אותי. כרכתי את עצמי סביב  העבודה  שלי, וחיפשתי פתרון  למצבי. בזמן  הזה  הפשירו  קשרים  הדיפלומטים עם פולין, הוזמנתי  למשפחת שבירצינסקי ידידים  מווארשה לבקר אותם. נסעתי  בספטמבר  דרך  בוקרסט לווארשה, גרתי  אצל  הלינה  וקונדק.  ימים  שלמים  ,ביליתי  בטיולים  בעיר. העיר השתנתה לגמרי, נסללו כבישים חדשים,לאורכה ורוחבה של  ווארשה, הכבישים הרחבים, החליפו את הצרים, הרבה בנינים רבי קומות, מלא ירק, עיר  מודרנית  במקום  עיר  הישנה ,שהוחרבה על ידי הגרמנים. הווארשה  שלי ,כבר לא  הייתה  קיימת, עיר  נעורי שכול  אבן  הזכירה  משהו,  ולמרות יופייה של  העיר, היא  כבר לא הייתה קרובה לי יותר.לא היה  לה  את  החן והרומנטיקה  של  ווארשה שלפני המלחמה. הווארשה  שלי  הייתה  חמה  וחיננית.   ולאחר מותה של בלה, ולמרות שיש לי משפחה תומכת, שלושה ילדים ,שבעה נכדים ונינה מקסימים, פתאום הרגשתי  ריקנות  סביבי,  ולא  ראיתי  שום  מטרה לפני. הילדים מבוגרים ויש להם  את החיים שלהם, ודאגות  משלהם,  בכול  דקה  עסוקים  עם  ילדיהם, אומנם נתנו  לי  תשומת לב  והרבה  כבוד,  אך  בכול  זאת  הרגשתי  כגלגל  חמישי.  בגלל אופי  של העבודה שלי,  לא  היה לי   חברה, וזה  התנקם  בי  עכשיו, וזה  גרם  לי לנסוע  לפולין , היות  ושם  היו לי  הרבה  חברים,  מהצבא  בעיקר, והיה  לי  רצון  לבקר  אותם  ולבלות  איתם. וכול  זה  בעיקר כדי  לברוח  ממחשבות  טורדניות.  לאחר  שהגעתי  לווארשה, התחלתי  בחיפושים  של  חברים מהצבא,   אחרי  שעזבתי  ניתקתי  כול  מגע איתם. חיכתה  לי  אכזבה  קשה, שכחתי  שבינתיים, עברו  שלושים  שנה וקרו  דברים  רבים. רוב  הידידים  שלי ,כבר  לא  היו  בחיים,  לא  פגשתי את  החבר הכי  קרוב, קוכרציק, בורק, פיאנקובסקי, יעקובוציק, צצות, דימקובסקי   ורבים  אחרים. חלק  מהם  הגיעו  לדרגות  אלוף  ועברו  לעולם  הבא. פגשתי  ברחוב  את  אלוף  גרגורוביץ,מפקד  הגדוד  האחרון  שלי.הוא  עצר  אותי  באחד  הרחובות  הראשיים של  ווארשה,  אני  לא  זיהיתי אותו, זה  הוא  שהכיר אותי, ממנו  נודע  לי  על כל החברים  האחרים, הוא הזכיר  עוד  כמה  מהשמות, אבל  אין  טעם  למלא  רשימות  במתים , שלא  מוכרים  לאף  אחד  חוץ ממני. נשארו  בחיים ,קצינים  שהיו  צעירים  ממני,  היום  הם  כולם אלופים, ותופסים  עמדות  מפתח   בכול  מיני תחומים. האלוף  הישיר שלי  ,ירושביץ,  היה  תקופה  מסוימת  ראש  ממשלה.  מצאתי  את  יאן בורק,  שהיה  מנצח  של  תזמורת  בגדוד  השני  עם  אישתו, שהיינו  פעם  מאד  קרובים. בילינו יחד  ערב  מאד  נעים  עם  עוד זוג,  שזכרו  אותי. הייתה  גם  אלמנה  של  פיאנקובסקי,  תודגיה איתה  הייתי  פעם  מיודד,  ועכשיו  ביליתי  איתה  כמה  ימים  בטיולים  בווארשה..  הרבה  זמן ביליתי  בחברת  קונדק  והלינה,  ובביקורים  אצל  מכרים  שונים.  היינו  פעמיים   בפרבר  ווארשה אצל  מכרים  שלהם, הוא היה  עיתונאי ,והיא ציירת , צעירה  ממנו  בשלושים  שנה. היא  הייתה  חברה  של  הבת  שלה  אניה,  שחייתה  בשבדיה.  ביקרנו  גם  את  הבן  שלהם  עם  אישתו  סימפטית מאד  ושני  ילדיהם.  הבן  שלהם  עבד  עם  חברת  טלוויזיה  צ.ב.ס.  אמריקאית ,וייצג  את  האינטרסים  שלהם  בפולין.  כול  הצילומים  על  תאונות  בשטח  פולני  , ששודרו בכול העולם, זו  עבודה  של  רוברט,  שהיה  מעביר  לארצות  הברית, הלינה  היית בדאגה מתמדת , היות  ושלטונות  פולין  לא  היו  מרוצים  מדווחים  אלו, והיא  חששה  מהתוצאות. ביקרתי גם לאחר חיפושים  את ידידה של  מארק ,יולה  וסילבסקה   שבינתיים  התחתנה ושינתה  את  שמה. שניהם  עבדו  בהוראה הוא  היה   מנהל בית  הספר , היום  הם  שני  פנסיונרים, אבל  ממשיכים  לעבוד ,כפנסיונרים,  הוא  כמורה  והיא  כספרנית. שניהם  נראים  יפה, גרים באורסינוב  ,ליד  וארשה  עם  אמא  , הזקנה.  ליולה  היה  בן  יחיד , נשוי   לאחר  טכניון. חזרתי  לישראל  , מלא  ברשמים , והבטחתי  לעצמי  שאבקר  עוד, לאחר  הזמנות  מידידים. בינתיים  חזרתי  לעבוד,  להרוג  את  הבדידות. קיבלתי  כמה  מכתבים  מווארשה,  מקונדק, בורק, ומטודגיה.  מאז  התחילה  התכתבות  איתם , שזה  העסיק  אותי  מאוד.  הבטחתי  להם  ,שאבוא עוד  פעם  וקיימתי  את  ההבטחה.  הפעם  החלטתי  לנסוע  בקיץ,  וקניתי  כרטיסים  ליולי  1988.  טסתי  לווארשה  בטיסה  ישירה  של  אל-על,  משדה   תעופה  בן  גוריון  לווארשה. אחרי שלוש  שעות ועשרים דקות, הייתי  בשדה  תעופה  בווארשה. באו  לקבל  אותי  יאן  בורק   וטודגיה.  קיבלתי  מבורק  מפתחות  לדירה  שלהם  בווארשה  ברחוב  קופינסקה  35.  שם  הייתי משך  תקופת  שהותי  בווארשה. הייתי  רוב  הזמן  לבד  בדירה ,  היות  ובורק עם  אישתו,  חיו בפרברי ווארשה,  בביתה  של  אורשולה , ביתם  מנגנת על נבל  והיא בעלת שם עולמי בתחום זה, היא קנתה  שטח  אדמה, עם  מבנה  שהיה  זקוק  לשיפוץ  גדול,  וזה בדיוק  מה    שעשו  באותו  הזמן,  והם  היו  צריכים להיות  שם  להשגיח. היה  לי  חופש  מלא,  הסתובבתי  בווארשה  בכול  סמטאותיה,  ובמקומות, שטיילנו  עם  בלה , נזכר  בה  ומתגעגע , עם  בלה  אהבנו  לטייל  בגני  "לאזינקי", שם חלמנו  על  עתידינו.  ביקרתי  במקומות  ,שחשבנו  לשלנו,  מתיישב   על  ספסל  ונותן  לעצמי לשקוע ולהיסחף בזיכרונותיי. כאשר הרגשתי  שעיני  מתמלאות דמעות,  יחד עם  זיכרונותיי, הייתי קם והולך. מה לעשות, כאלה  הם החיים,  הם  לא  שזורים  בשושנים,  נעורים  נגמרים בסוף,  ונשארים  בבדידות,  ואף  אחד  לא  יכול  לשנות  את  סדרי הטבע,  חייבים  לקבל  את חיים כמו  שהם. כשישבתי  יום  אחד , כך  שקוע לי בזיכרונותיי בגן  ב"לאזיאנקי", ומחשבותיי נדדו  לנעורי  עם  בלה, עבר  לידי,  בן  אדם  מבוגר  ובירך  אותי  במילים,  יום  טוב לך, עניתי  לו חזרה   והוא  המשיך  לדרכו.  אחרי  כמה  רגעים  חזר  ושאל אותי עם הוא יכול  להתיישב לידי. עניתי  לו  בחיוב הוא  התיישב,   והסתכל  בהתעניינות  על  משהו  בידיים  שלו, שמתי לב  שזה  היה  פשוט  עלה, פנה  אלי  ואמר  לי,  תסתכל  על  העלה  הזה, מוצא  חן  בעינך העלה שאל? כן עלה  נקי  וטרי ,עניתי  בלי  התרגשות, זה  עלה  של  עץ  היסמין. העץ  שאנחנו  יושבים  לידו, זה  גם  עץ  יסמין  ,אבל  מזן  אחר,  העלה שאני  מראה  לך  הוא  יחידי  במינו.  הסכמתי  איתו כדי  לא  לפגוע  בו, אף  שלא  ראיתי  בו  שום דבר  מיוחד,  הוא  אמר לי  שאני  כנראה  לא חובב טבע, אני  אוהב  טבע  ,ציין  והוציא  יומן  מכיסו,  חשבתי  שהוא  בוטניקאי, ענה  לי  שהוא  סתם, חובב  טבע  וכתב  שיר. על  נושא  העלה  היפה ,ושאל  עם  אני  מוכן  להקשיב,  עניתי  לו  שברצון. הוא הקריא  לי  את  השיר, ובאמת  השיר היה יפה  ומרגש,  מפאר את  הטבע ואת עלה  היסמין, השיר היה כתוב  במלוא הרגש, בשפה הפולנית היפה והיה מאד  סנטימנטאלי. הייתי ממש  המום, איך  אפשר  לכתוב  שיר  כול  כך  עשיר, בסך הכול  מוקדש  לעלה  של  יסמין, הראתי  לו  את  הערכתי,  שאלתי  עם  הוא  ניסה  לפרסם  שירים, הוא  ענה  שלא  זאת  מטרתו   בכתיבת  שירים,  והלך  לדרכו,  בן  אדם  מעניין.  שמתי לב  בטיולים  שלי,  שפולנית  ,שמדברים  היום  התושבים,  עברה  הרבה  שינויים,  נשמעת  כמו סלנג,  ונשמעת  כפרית. הגעתי  למסכנה  שתושבי ווארשה  היום , הם  לא  תושבי  ווארשה  ,שורשיים,  נזכרתי  שלפני  שעזבנו  את  ווארשה  ב  1957,  היו  שלטים,  שהעם  יכנס  לעיר  הבירה, וכך  כנראה  קרה. אנשי  כפר  טינפו  את  ווארשה  ובעיקר  את  השפה  הפולנית. אבל  היום , לא  צריך  לעניין  אותי  ,אני רק  תייר  זר. אבל  שם  עברו  עלי  נעורים,  שהרבה  תקוות  לא  התגשמו,  וזה  עדיין  כואב.  ערב אחד ישבתי לי   בתחנת  רכבת חשמלית, וחיכיתי  לחשמלית  שלי, לידי  על  ספסל  , התיישבו  שתי  נשים  ואכלו  מצרכים  מסל  שהחזיקו, את  הקליפות  זרקו  על הארץ   ללא  בושה,  פתאום  קמה  אישה  מבוגרת  והחלה  לצעוק  עליהן,  איך  אתן  מעיזות, ללכלך  לנו  כך  את  העיר  האהובה,  הגיעו  מלא  חזירים  לעיר  הבירה  מכול  הארץ, הורסים לנו  את  העיר,  צריכים  לסלק  אתכן חזרה ,  וללמד אתכן סדר,  ואז  להרשות  לכם  לחזור.היא התרגזה מאוד , אני  מאד  הזדהיתי  איתה , אבל  לא  התערבתי, אין לי  היום  זכות  להגיד  כלום, למרות  שהיה  לי  חלק  לא  מבוטל  במלחמה  על  המדינה  הזאת. המשיכה  להטריד  אותי  המחשבה   על  היחס  השלילי  של  הציבור  הפולני  ,לאילו  שהגיעו  ממזרח  במטרה  לשחרר  את פולין  מהצורר  הנצי,  לאלה  שהיו  תחת  השפעה  של  מערב,  שציבור  העדיף  אותם  על  פנינו. אבל  כנראה  מאה חמישים  שנות  כיבוש  של  פולין  השפיעו  על  כך.  הרגשתי  מאד  מאוכזב  וכואב,  שכול התקוות  ,שהיו  לי  ביחס  לשינוי  שיתחולל  בעם  הפולני,  ושיתעורר  חוש  הצדק  שלהם.  טוב  ,לא  נזכיר נשכחות. יום  לפני  חזרתי  ארצה,  חגגו את  יום  התקוממות של  ווארשה   בזמן מלחמת  העולם  השנייה,  כול  הטקס  התקיים  בבית  הקברות  "פובוזקי" , שם  קבורים הלוחמים. קונדק  התלונן  לפני  ,שיהודים  לא  לוקחים  חלק  בחגיגות   אילו.,  למרות  שפולנים משתתפים  בכול  הטקסים  של  היהודים.  הייתי  נבוך , לא  ידעתי  מה  לענות.  לא  הכרתי  את בעיתיות  של  הנושא. באיזו  הזדמנות ,  שאלתי  איזה  יהודי  ,שהיה  נוכח  בווארשה  בזמן  ההתקוממות, למה  זה  כך?  הסתכל  אלי  מופתע   והסביר.  אני  רואה  ,שאתה  לא  היית כאן  בזמן  הזה,  הרי  הם  ירו  עלינו  בדיוק  כמו  גרמנים  ואוקראינים.  הרי  שהתחיל  מרד  בגטו ווארשה, יהודים  היו  יוצאים  מהבונקרים  החוצה  , כדי  לבקש  כלי  נשק  מלוחמים  פולנים  בזמן  התקוממות  שלהם,  בתשובה  הם  היו יורים עליהם,  בצרורות  מנשק  אוטומטי.  ואילצו אותם  לברוח  חזרה. הרבה  מהם  ברחו  לגרמנים , כי  שם  הרגישו  יותר  בטוחים. אז מה השאלה עכשיו? מה אנחנו  צריכים  לתת  כבוד  ,לחיות   שסבלו  משנאה  פתולוגית לעמינו,  אתה  אף  פעם  לא  תבין,  אלה  שעברו  את  הכיבוש  איתם , הכירו  אותם  היטב. הם  היו  בהרבה  מקרים  יותר  גרועים  מגרמנים. גרמני  קיבל  פקודה  לבצע הרג  ביהודים, ולפעמים  ניסה  להתחמק  מלעשות  זאת,  לאומת  זאת ,  פולנים  עשו  זאת  בהתנדבות, נהנו לראות  איך  הורגים  יהודים,פולנים הצביעו על  בונקרים  , שהיהודים  הסתתרו  בהם.,  סתם לשם הנאה.  היו  חלק  מהפולנים,   שניסו  להציל  יהודים   עם  סיכון חייהם,  אבל  לצערנו הם  היו  מעטים.   חיינו  איתם  אלף  שנה,והיה  מספיק  עם  , ו כול  פולני  עשירי, היה  מנסה לעזור, הרבה  מהיהודים  היו  ניצלים.  רוב  העם  הפולני  יש  לו  יחס  שלילי  ליהודים ולמעשה   אלו הם  התוצאות.

פרק   8  -  לקראת  הסוף.

כאן למעשה סיימתי את כתיבת  הביוגראפיה  שלי, השנה היא 1988   אני כבר בגיל75,  לא  מצפה  שיקרה  משהו   מרתק   או  מעניין בחיי.חשבתי לעצמי עם בכלל הייתי  צריך  לכתוב  את  זיכרונותיי,  מי  ירצה  לקראו  אותם? לכולם  יש  את  הזיכרונות  שלהם  , אולי  לא  פחות  מרתקים משלי,  את  מי  זה  בעצם יעניין? כאשר התחלתי  בכתיבה  ,לא  חשבתי  שזה  יהיה  לפרסום,  התחלתי  לכתוב  בגלל   דרישות  בתי הספר  של  נכדיי, שהתבקשו  להכין עבודת שורשים, כל אחד ואילן היוחסין שלו, עבודה שזקוקה לרקע משפחתי שעובר מדור לדור, ומי עם לא אני יכול לספק להם את המידע. נכדיי פנו אלי בשאלות  בקשר  למשפחה  שלנו  ועברה.  זה  גרם  לי  להתחיל  בכתיבה.  לא  יכולתי לכתוב  בעברית,  בשפה  המובנת  לכול  המשפחה ובעיקר לדור שלא יודע את השפה הפולנית,  גם לא ידעתי מספיק טוב את   השפה  העברית בכדי להתבטא בה.  אני  כותב  בפולנית  ואני  מקווה  שמרק  ואניה  ,שיודעים  היטב את השפה הפולנית  יתרגמו את זיכרונותיי, לאפשר  ליתר  המשפחה  לקרוא , ואני  רק  מקווה שירצו  בזה,  ויגלו  עניין  בכתיבה  שלי  בטח  לוקה  בחסר,  אינני  מתיימר לחיות  סופר. אני  כותב  בשפה  פשוטה  ואני  מקווה שהיא גם מובנת  לכולם,  אם  ישנם  טעויות   כתיב  או  סגנון, איתכם  הסליחה. לא  השתמשתי בשפה  הפולנית שלושים  שנה, ובוודאי , יש טעויות פה ושם. הזיכרונות  שלי ,הם  מקוצרים  ולא  מלאים,  מה  שבן  אדם  עובר  במשך שבעים  וחמש  שנה,  קשה  לדחוס  בכמה  מאות  דפים.  הם  לא  כוללים  הרבה  מקרים,  היות  והכול  כתבתי  מזיכרוני, בחיים  לא עשיתי רישומים. לא  השתמשתי  בחומרי  עזר,  בתיאור האירועים ההסטורים. זה  לא  ספר  היסטורי  או  מדעי, פשוט  פרק  בחיים  של  בן  אדם  אחד, שגם לא שמר על  סדר  כרונולוגי של  האירועים.  והיו כאלה רבים.  כתבתי  הרבה , המשכתי קדימה, עד שפתאום נזכרתי, במשהו מעניין שקרה לפני כן, וכך הלאה המשכתי בכתיבה.  לפעמים, ניסיתי לספר את זה אחר כך,  ולפעמים  עזבתי ולא סיפרתי. אם זו הייתה  יצירה  אומנותית, הייתי  משכתב  מחדש  ומוסיף  עוד  סיפורים ,אבל  זו  עבודה  רבה  בשבילי, והפחד  שאולי לא  אספיק לסיים את כתיבתי ,ותישאר אחרי יצירה לא גמורה, דוגמת הסימפוניה הלא גמורה של באך, להבדיל אלף הבדלות. אבל  אני  לא  מחבר  מוסיקה גדול,  ולא  איש  מפורסם,  אני  רוצה  להשאיר  למשפחתי זיכרונות  גמורים. החיים  שלי  אשר חייתי, וכנראה  מתקרבים לקיצם,אי  אפשר  לקרוא  להם  מוצלחים, היו עם המון החלטות  שגויות  בדיעבד. חשבתי שאני  הולך  בכיוון  הנכון,  אבל  החיים  ,הוכיחו  שהם היו  מוטעים. האמנתי, או  רציתי  להאמין  שיש  בידי  לשנות סדרי  עולם, ואנשים. והתברר לי אחר כך, שזו היית מחשבה נאיבית מאד. האמנתי כמו רבים אחרים  באידיאלים, ושהתבררו  כאוטופיה. כאשר הייתי  בפולין  ,הייתי  פטריוט פולני,  וכאשר  הייתי בברית המועצות,  הייתי  פטריוט רוסי. הגעתי לישראל וסוף סוף, נראה שנאמנותי למולדת  החדשה  היא  אין ללא  עוררין,  תמיד עשיתי  כול  שביכולתי  למדינה  שהייתי  בה.  כול  זה  התברר לי כגישה  נאיבית  ולא  מציאותית לא  השגתי  את  מה שקיוויתי  להשיג,  השיגו  זאת  אחרים ,שהיו  אגואיסטים וידעו יותר טוב לשמור על האינטרסים  שלהם. הם  ידעו  להשיג  דברים  אישיים,  בזמן  שאני  הייתי  עסוק באידיאלים. לצערי ,הבנתי את כול  זה  באיחור  רב,  ולא  ניתן  לחזור  אחורה  ולשנות,  וגם  אין  טעם  לבכות  על  חלב  שנשפך. בכלל,  אחרי  מותה  של  בלה,איבדתי  כיוון , ואינני  יודע  לאן מועדות פני. אין  לי  מטרה,  חיי  נהיו  חסרי  תוכן  וערך. הימים  נהיו  ריקים , יום  דומה  למשנהו. פשוט  אני  מרגיש  ,שחיי  מגיעים  לקיצם, והקיום  שלי  על  כדור  הארץ  הוא  מיותר. דבר אחד שמחזיק  אותי  בחיים , זאת  משפחתי ,הילדים,  הנכדים  ואפילו  הנינה. אי  אפשר  לשנות  את סדרי העולם,  בן  אדם  נולד, ממלא  את  תפקידיו  ו צריך  לפנות  מקום  לדורות    הבאים. ואין  אפשרות  לשנות  זאת.  אילו  אנשים  לא  היו  מתים,  היה  נוצר  פיצוץ  אוכלוסין, וכדור  הארץ  שלנו, לא  יכול  היה  להאכיל  את  כולם. אין  חוק  ,שאומר  עד מתי  כול  אחד  יחיה, הכול  תלוי בנסיבות, בלה  נפטרה  בגיל  ששים ותשע  בגלל  התקררות, יש  שיגידו,שמתה  כבר  לא  צעירה, לכול  אחד  זר  זה  עוד  מקרה,  ועוברים  לסדר  היום,  אבל לא  בשבילי, חיים  שלי  היו  קשורים  אליה,  ועכשיו  אני  לבד  ,ולא  יודע מה  לעשות  עם  עצמי. המצב הזה גם  דרבן  אותי  לכתיבת  ספר  זה,  זה נתן  לי תעסוקה  רבה,  בנוסף  לעבודתי בתיאטרון. עבודה  בערב  בתיאטרון,  וכתיבה  לפני  הצהריים  מילאו  לי  את  הזמן, והשכיחו  את הכאב. כאשר  בן  אדם  מאבד  מישהו  יקר, מנסה  להקיף  את  עצמו   עם  ידידים  קרובים, ומשפחה, שדואגים  לו, מרוממים  את  רוחו, ולא  נותנים לו להתמוטט נפשית. לי  לא  היה  אף אחד, חוץ  מילדים   ונכדים.  כול  שנים  עבדתי  בערבים , וכמו  שהזכרתי  כבר  קודם,לא  גיבשתי לי חברה, ולא  היו  לי למעשה חברים ,כדי  לבלות  איתם  את  הזמן  אחרי  מותה  של  בלה.  בלה  אף  פעם לא  אהבה  לשחק  קלפים, שזה משחק חברתי ועוזר ליצירת קשרים. ולכן לא יכולתי להתקשר ולהתחבר לאנשים, שהיו מבלים את זמנם בערבים  במשחקי  קלפים.  ידידות  יחידות  ,שהכרתי עוד  מווארשה,  זו  הייתה  אווה  בורשטיין ,  וקריסטינה  ,שהתגרשה  מיאנק,  וחזרה  ארצה, והשאירה  אותו בלוס- אנגלס.  ביקרתי  אצלן  כמה  פעמים  בתל-אביב,  כדי  לקבל  עידוד   נפשי, קצת חמימות,  אבל  גם  כאן  נחלתי  אכזבה  קשה ,  במקום  מילים  חמות,  שמעתי קור, ויחס עוין  כלפיי,  שאינני  מבין  למה.  לא  ציפיתי  לזה,  זה  עוד  התחיל  ב "שלושים" ליד  קבר  של  בלה. הן הגיעו ללוויה,חוץ  מאחרים  גם  אווה  וקריסטינה,  לאחר  הטקס  העצוב,כולם  נסעו  לביתם וגם  הן, בדרך  הביתה, שאלה  אותי  אניה ,אם  דיברתי  עם  אווה, אני  עם  אווה  לא  דיברתי מזמן  הלוויה,  שאלתי  אותה. למה היא  שואלת , היא  רצתה  לבקש  מאווה , לתת לאוסי  לישון אצלה,  היות ואוסי  רצתה  לבלות  בתל אביב  ביום  העצמאות ,  ורצתה  להגיע לשם  יום  קודם. חשבתי  שהיא  תגיב  בחיוב, אבל  אווה  התנגדה  לרעיון , עוד  לפני  שפתחתי את הפה, לא  ציפיתי  לתגובה  כזאת  ממנה, היא  תמיד  הייתה חביבה אלי מאד, חשבתי  שהיית לה איזו שיחה עם אניה קודם. ביחד עם אניה ניסנו להבין את פשר התנהגותה המוזרה,אבל  לא הצלחנו להגיע לשום מסקנה. יכול  להיות, שאווה המציאה משהו לגביי, והאמינה  בזה  בעצמה,  עד  היום, אין לי הסבר לפשר התנהגותה. העולם  סביבי  נהיה  משונה, קר, ריק  וזר. אנשים  שעד  עכשיו, כשראו  אותי  היו מחייכים.לפתע  הם עוברים  לצד  השני  של  הכביש , כדי  לא  להיתקל  בי, ונמנעו מלהסתכל לי  בעיניים.  היו  פעמים , שבלה  עוד  הייתה  בחיים,  כשטיילנו   בשדרות  דגניה, היינו  נתקלים  בגברים  בודדים, שהיו  יושבים  בספסלים,  וברגע ,שהייתי   עובר  עם  בלה, היו  מפנים לנו  מעבר, מברכים  אותנו לשלום,  היום  כשאני  עובר  לבד,  אותם  הגברים, לא  רואים  אותי, לא  מתייחסים   אלי, הבנתי  שכול הכבוד ,שקיבלתי  כביכול, היה  מופנה בעצם  לבלה.  את  בלה  כולם  חיבבו  וכיבדו.  ואותי  למעשה אף אחד  לא  כיבד, גם  לא הייתי  צריך.  הערך  שלי  בלי  בלה למעשה ירד.  הרגשתי לפתע מאד  בודד,  המשפחה, הילדים  והנכדים, לא  יכלו לפתור  את  הבעיה הזאת.  הילדים  חיים  את  החיים  שלהם, והבעיות  שלהם.  בהרגשה  זו,  נסעתי  לתל אביב לצילה אחותי, ולולאדק  ואחרי  זה  נסעתי  לבקר  את  אווה. השיחה  איתה  לא  קלחה כמו תמיד, ולא  יכלה לפתור שום בעיה,  היא  ניסתה  לשכנע  אותי  , שזה לא  סוף  העולם,  שאוכל  עוד  לשקם  את חיי,  ואפילו  להכיר  אישה  ולהקים  איתה  משפחה.היא אמרה לי, תראה  שבעוד  כמה זמן  תפגוש  אישה,  שתמצא  איתה  שפה  משותפת  ותרצה  להתחתן  איתה.  עניתי  לה בכעס , שאין  סיכוי  שאתחתן  עוד  פעם. מה  אני  כבר יכול  בגיל  זה  לקבל , אישה  זקנה  ונבולה,  שעברה, כבר  בחיים  מי  יודע מה,  עם  גברים  אחרים,  בטח  חולה  עם  טחורים  ואצטרך

לטפל  בה.  מה  אני  צריך  את  זה.  גם  אני  יותר  לא  אתחתן  היא  אמרה,  מה  אני  כבר  יכולה לקבל  גבר  מעל  שבעים,  עם  שיניים  תותבות  ופרוסטאטה.  חשבתי  לעצמי  ששיניים  תותבות בגילינו  יש  לכולם,  הסתכלתי  עליה ,גם  לך  יש  בטח  שיניים  תותבות, ענתה לי  שאני  טועה, לה  יש  עוד את  כול  השיניים  שלה.  שיניים  ופרוסטאטה  גם(  שלא  היה  נכון),  הבנתי  שזה  מכוון אלי  וחייכתי. צלצלתי  לקריסטינה, שבקשה  ממני  לבוא  אליה  יחד   עם  אווה.  אווה  לא  רצתה,

אבל  קריסטינה  התעקשה , אז  הלכנו  יחד.  השיחה  קיבלה  תפנית  משונה,  כאילו  רוצים  לשדך אותי  עם  אווה,  אבל  לא  עשו  זאת  בתחכום  ובצורה מנומסת , אלה  בגסות  וחוסר  טאקט. כאשר  הדגשתי  שוב  ושוב, שאינני  מתכון  להתחתן  שוב,  קריסטינה  הצהירה, שאני  יכול  לבוא,   אליה  לבקר  אבל  בלי  שינה.  אווה  חזרה  אחריה  אותו  הדבר, לבקר כן,  שיינה  לא. הייתה זו  הצהרה   גסת  רוח,  ופרובוקטיבית,  אף  פעם  לא  ישנתי  אצלכן  וגם  לא  התכונתי, לא  היה  לי  שום  צורך  ללון.  הייתי  אצל  ולאדק  או  צילה, היה  לי  מקום  שיינה  אם  רציתי. הן  פשוט  ,רצו  להעליב  אותי  ולהשפיל. אינני  מבין  למה, תמיד  ניסיתי להיות אדיב איתן, תמיד התנהגתי  בידידות,  הכרנו ארבעים  שנה,  הייתי  מאד  בודד, וחיפשתי  קצת  עידוד  וחם,אוזן קשבת, לחלוק  את  הכאב,  התאכזבתי  נורא,  כאילו  אני  בא  אליכן  בכוונות  לנצל  אותם, שזה אפילו לא  עלה  בדעתי.  זה  היה  אכזרי ומאכזב,  אבל   אלה  הם  החיים,  אומרים  על  עץ  כפוף  ,כול העזים  קופצות.  החלטתי  יותר  לא  לתקשר  איתם  ולשכוח  מהכול  וגם  מהם.  כך  גם  החלטתי לסיים את  הכתיבה,  עכשיו  נשארה  רק  עריכה  ותיקונים.  עשיתי  טעות  בתחילת  כתיבת  הספר בזה  שלא  התחלתי  בציון  כל  הקרובים  לפני , אילן  היוחסין  שלי.  הזכרתי  רק  הורים  שלי, אבל  את  יתר המשפחה  בקושי  הזכרתי,  אבל  זה  לא  הכול, אין  לי  את  מי לשאול, לא נישאר אף אחד חו ץ  מאחותי  הצעירה,  שגם  היא  לא  זוכרת  כלום,  לא  נשמרו  שום  מסמכים משפחתיים,  הכול  אני  שואב  מזיכרוני,  ואנסה  לשחזר  קורות  משפחתי  כמיטב  יכולתי. אני עושה  את  זה  עבור  דורות  הבאים,  שידעו   מאיפה   שורשיהם.  אז אני  אנסה  לעשות זאת  בסוף,  ולא  בהתחלה , כמו שהיה  רצוי. אכן  סבא  רבה  שלי  מצד  אבא, קראו  לו  וולף, זאב פונימונסקי, הוא  גר  בליטא, ואם  אינני טועה  בעיירה  לאנדורוב,  אין  לי  יותר  נתונים  עליו.  הבן  שלו  סבא  שלי,  קראו  לו  הילל, וסיים בית ספר לרבנות  של  וילנה. המכללה  הזאת  ,חוץ  מלימודי דת,  הייתה   עבור  היהודים  למודים להשכלה  גבוה.  ברמה  אוניברסיטאית. הקימו  אותה  יהודים, היות  ולא  הייתה להם  אפשרות  ללמוד  במוסדות  רשמיים  בתקופת  שלטון  הצארים.  בסוף  המאה התשע עשרה, סבי עבר עם  משפחתו  לבאקו  שבדרום  קווקז. שם  באותה תקופה,  התאספה קהילה גדולה של  יהודים,  והיה  להם  בית  כנסת,  אבל  לא  היה  להם  עדיין,  לא  קנטור (חזן)  ולא  רבי. הציעו לסבא  שלי  , לקבל  על  עצמו  את  התפקידים, סבי  הסכים, הוא  עסק בתפקיד  הרב  כ חמש עשרה  שנה, ואחרי תקופה  זו  התפטר וחזר למקצועו המקורי. הוא  עבד  כמנהל  חשבונות  ראשי , בתעשיות הנפט. לסבי  היו שלושה אחים  כידוע  לי,  ואחות  אחת. שני  אחים  נסעו  לאמריקה, ושינו  את  שמם, ואף פעם למעשה לא  נודע  לנו  עליהם,  ולא  נוצר  שום  קשר איתם. הבן  הצעיר  ששמו  אבל, התחתן עם  בת  אחות  אניטה   והיו  להם  שלושה  בנים. שני הגדולים  מתו, לפני  שהגיעו  לבגרות. הצעיר  נחמיה, סיים  לימודי   משפטים  בפטרבורג. ועזב  לאנגליה. התיישב  בלונדון,  שינה  את שמו  לניכולס  פונטינג  לאבא שלי  היו  שני  אחים , אלכסנדר  ואייזיק. אלכסנדר  סיים  לימודי  טכניון  בטומסק,  שבסיביר  הרחוקה.  הוא  סיים  לימודי  מהנדס  פחם,  היה  מומחה  בענייני  פחם,  ובמכרות.  היה  לו  תפקיד  בחיר  ליד משרד הממשלה במחלקה  הטכנית  שלו. התיישב  במוסקבה,

התחתן עם אישה רוסייה  בשם  מאריה  אלכסנדרובה  מאזור  קראסנויארסק, ולא  היו להם ילדים  לעולם. האח  הנוסף  אייזיק, התחתן וגם  לא  היו  לו  ילדים,  הוא נפתר בגיל יחסית צעיר. לאבי  היו  גם  ארבע  אחיות, המבוגרת  פאולינה ,והיא  ניהלה  את  בית  הסבים, ולא  התחתנה אף  פעם. אחותה ויארה, סיימה אוניברסיטה,  במגמת  כימיה  בפטרבורג,  עבדה  במעבדות  כימיות בבאקו, וגם  היא  אף  פעם  לא  התחתנה. אחות  שלישית  ראיסה,  הייתה  פלצ'רית , עבדה  בבית חולים  בבאקו,  התחתנה  ובעלה  היה  משפטן, קראו  לו  בוריס  הזנוביץ. וגם  הם היו  ללא  ילדים. אחות  הצעירה  זינאידה,הייתה  נשואה, בעלה   וולודיה  קגוליכס , נפתר  בגיל  צעיר.  היא  נשארה עם  בת  קטנה  עם  פיגור  שכלי,  שנפתרה  בזמן  מלחמת  העולם  השנייה,  בזמן  המצור על לנינגרד.  אמא  של  אבי  ,סופיה,  לאבא  שלה  קראו  לייזר  בלוך.  שם  אישתו  אינני  זוכר. לאמא  של  סבתי  הייתה  משפחה  גדולה , אבל  לא  ידוע לי  עליהם  כמעט  כלום. ידוע לי  שם אחד  של האחים  של  סבתא, היה  שמו יהודה לייב גורדון, שהיה  ידוע כמשורר יהודי  גדול, בתקופת ההשכלה.  אח  השני  שלא  ידוע  לי  שמו,  היה בתפקיד  של  התובע  הכללי  בפטרבורג. כנראה  שינה דתו  לפרבוסלאבית אחרת  קשה  להבין איך  הגיע לתפקיד  כו  רם. לסבתא  סופיה  היו  ארבע  אחים, אבל  לא  ידוע  לי   עליהם.  אחד  מהם  שינה  שם  לשקלארביץ, ועבר  לגור, בגרמניה  בעיר לייפציג. היו  לו  שני  ילדים בת  בשם  מאריה,  ובן  לא  זוכר  שמו. הבן  התחתן עם  בת  של  פופ.  כנראה גם הוא החליף  דת  הוא  שירת  בצבא  הצארי  בדרגת  אלוף. אח  אחר  של סבתא, שינה את שם  משפחתו  לרימן, וניהל  בית דפוס חשמלי בפטרבורג,והתעשר מאד. היה חשוך ילדים ובשנים  האחרונות,התגורר  בגירודנו. שני אחים אחרים  התגוררו  במוסקבה, תחת שם  האמיתי  בלוך, ומאחד  מהם  נולדה  חנה  רובינא   השחקנית  הידועה. איתכן  שלסבתא היו עוד  אחים, זה  כול מה שידוע לי  על משפחת אבי .אבא  של  אימי מאיר כהן, היה בודק איכות  במפעל  בביאליסטוק, יותר מאוחר היה שותף  של   פוזננסקי  בלודז  ובסוף  נציג  של  חברה, שוויצרית לשעונים.  אין  לי  נתונים  בקשר למשפחת  סבא  . סבתא  שרה-לאה , היו  לה  אחים, אבל הכרתי רק  את  אחותה  מירים  בורדו , שהתגוררה  בביאליסטוק. היו  לה  שני  אחים,  אחד הנרי  סחר  בעצים,  התגורר  בווארשה,  והיו  לו  שתי  בנות ובן  בשם  יוסף,   אשר  התגורר בביאליסטוק,  והיה  מספק  חומרים  למפעלי  נייר  בלודז. לסבתא  היה  אח  בשם יעקוב  כהנה, בלודז, וקרובים אחרים שלא ידוע לי דבר. סבתא  רבה  שלי   מבית  מיקיינסקה, היו לה גם הרבה  אחים, אבל  גם פה אין  לי  נתונים , ידוע  לי  רק, שאחת  האחיות נישאה ליצרן התה הידוע ויסוצקי. עם  משפחת  ויסוצקי היה לנו  קשר רציף  איתם, עד  סוף  מלחמת  העולם  השנייה. הם  התגוררו  בפאריס  ובלונדון, חוץ  מבת  אחת  שהתחתנה  עם  קוברסקי  וגרה בווארשה. אחות  שנייה,התחתנה  עם  טרילינג,  בעל  מפעל  טכסטיל בביאליסטוק. הצאצאים עברו   לניס  בריביירה  הצרפתית. אחת מהאחיות  של סבתי  רבה, התחתנה  עם  ציטרין, בעל מפעל לאיבוד עורות  בביאליסטוק,  אחד   מצאצאיו,  נסע  לצרפת   ונהיה  יצרן  של  מכוניות ציטרואן. הייתה  לי  גם  בת  דודה  יותר  רחוקה  אסטוסיה  סיינפלד, היו  לה ילדים,וגם אחות, כשביקרתי אותם  עד  המלחמה, אבל אינני  יכול  להסביר  את הקרבה. לאימי  היו  שני  אחים , ושלוש  עשרה אחיות. האח  הגדול   אברהם   למד  רפואה  באוניברסיטה  של  קאזאן ליד הוולגה, שירת  בצבא  הצאר, והיה  מאוחר  יותר  בצבא  הפולני  בדרגת  סרן. התחתן עם חברה של  אימי  לובה, היה  לו  בן בוריס  ובת  מוסיה. הוא גר בביאליסטוק. אח  ניסון  נפטר  בגיל צעיר  כתוצאה  מניתוח  קיבה  לא  מוצלח. אחותה  הלנה  התחתנה  עם  דוד  קראביץ, ועבר  לבסאראביה  והתיישב  בקישינב. היו  להם  תאומים  הנרי  ואניה, ובן  צעיר יעקוב.  בזמן  מלחמת  העולם  השנייה, התפנו לברית המועצות   באזור  וורונז. גורלם  אחרי המלחמה לא ידוע לי. אחותה  פיאניה  התחתנה  עם  פקיד  בנק  והתגוררה  במוסקבה,  ולא  היו  לה ילדים, אחותה הצעירה  של  אימי, מרייה ,  סיימה  לימודי  רפואת  שיניים,  הייתה  לה   מרפאת שיניים  פרטית,  בוורשה עד  המלחמה  לא  התחתנה, אבל  בזמן  המלחמה  התחתנה  עם סוחר  בנדל"ן  בוורשה. לי  היה  אח בשם יעקוב, שבזמן  המלחמה  גייסו אותו  לצבא  האדום, ונהרג  בתחילת המלחמה ברוסיה  בשנת 1941 . אחותי הצעירה  התחתנה  עם  פרנק  אויאק, ונולדו  לה  תאומים, עליזה ויורם. היא מתגוררת בחולון, ומיורם  ישלה  ארבעה  נכדים , ומעליזה  שלושה  נכדים.  שינתה  את  שם  משפחתה  לאורן. כאן  אני  מסיים  את  כתיבת  הזיכרונות  שלי,  אני  מתחיל  פרק ב' בחיי , הלא  מעניין, להמשיך ללא  בלה,  אשר  לצערי  אינני  יכול  להחזיר  אלי . אני  אנסה   להמשיך  את חיי  אולי  עם  משהו  אחר,  אינני  רוצה  עדיין  לכתוב  על  זה, ונראה  לאן  זה  יוביל . אני  עדיין בקרית  חיים. תאריך  3  לאפריל   1989.

אפילוג

היום  הוא  יום  האזכרה  למות  אבא.  אבא  נפטר ב- 29.05.2000 לאחר מחלה  קצרה. אבא  חי  לאחר  מות  אמא  כ 13  שנה. כפי  שאבא  קיווה,  אניה  ומארק  הרימו  את  הכפפה, ותרגמו  את  הספר,  אומנם  זה  לקח להם שבע  שנים  להירתם למשימה , אבל  טוב מאוחר, מאשר  אף פעם. ראובן  ומלי  לקחו  על  עצמם  עבודת העריכה והגהה.  בכדי  שכול  הצאצאים  יוכלו  ליהנות  מעותק מתורגם  ומעובד. ניסיתי להיות  נאמנה  לטקסט  המקורי, כמה  שיכולתי, בכדי  לשמור  על  אוטנטיות  של  הספר  ורוחו  של  אבא. אומנם  אבא  מסיים  את  ספרו  ברוח  קודרת, וששום  דבר כבר  לא  מחכה  לו  בחיים,  אך  יש  הפתעות  בחיים  ולא  כך  קרה. בשנת 1989 , אבא  פגש  את  לוצינה,  הופמן,  וחי  איתה  כאחד  עשרה וחצי  שנה. אומנם הוא אמר בכול  הזדמנות ,שזה לא  קשר כמו שהיה לו עם  אמא , אבל  לא  היה יותר בודד, כי זה  המצב  הקשה שאליו ניקלע. הוא  נסע  איתה  עוד  פעמיים  לאירופה, פעם לארצות  הברית. וזה  הדבר  שמשך  אותו  ביותר. נהנה  מבריאות טובה  עד  לחודשיים  אחרונים  לפני  מותו. לא  עזבנו  אותו לשנייה, הוא ציין זאת בכל הזדמנות לפנינו, שלמזלו  זכה  בילדים  טובים  ואוהבים, וזו נחמתנו.