השירות בצבא הבריטי
מספר תעודת הזהות שלי היה – 6562 במשרד הפנים בעפולה. בסוף שנת 1941 בהיותי בן שבע-עשרה שנים ברחתי מהבית כדי להתגייס לצבא הבריטי. זייפתי את חתימתה של אמא על הטפסים שהגשתי ללִשכת הגיוס. בפעם הראשונה אמא רדפה אחריי עד מחנה סרפנד (צריפין) ו'שלפה' אותי משם. בפעם השנייה, כעבור כחודש, בינואר 1942, שבוע לפני יום הולדתי השמונה-עשרה, היא איחרה את המועד ונשלחתי למצרים. התגייסתי ב-9 בינואר 1942 לצבא הבריטי ומספרי האישי היה – 38239/PAL.
נכנסתי למשטר אימונים קשה במצרים. שירתתי בפלוגה 313 שהייתה אחת מארבע פלוגות עבריות ברויאל אינג'ינרס מכניקלס אלקטריק (R.E.M.E.): סדנאות, מפעלי שיקום, נשקיות במסגרת 'חיל הציוד והחרושת'. בסיס האם של פלוגות אלו היה בחיפה. בתחילה יחידות אלו היו יחידות עורפיות שנשארו רחוק מקו החזית, אולם לאחר מכן הן נשלחו לשרת במדבר המערבי בלוב ובמצרים. יוסף מן–בר-אור הוצב ביחידה 110 בחיל החַפָּרים, בארמייה השמינית. במהלך שירותו הצבאי שירת יוסף בכמה יחידות אם: [1]
* פלוגה 313, אחת מארבע הפלוגות העבריות ב–R.E.M.E. (רויאל אינגינרס מכניקלס אלקטריק);
* יחידה 110 בחיל החַפָּרים, בארמייה השמינית;
* "S" Camp 2 B Wksps R.E.M.E.;
* יחידת חיל החפרים היהודית 280;
* סיפוח לדיוויזיה ההודית 281 ("הגוֹרקים") באוגוסט 1945 ברודוס.
את הטירונות ואימוני החיילוּת הבסיסיים עשיתי בבסיס בַּני-יוסף במצרים. היה לנו רב סמל פלוגתי (יהודי) נבזה. מחוץ לפתחי האוהלים ההודיים במאהל הפלוגתי הוצב דלי להשתנה בלילה (המחראות היו מרוחקות). לילה אחד החלטתי להשיב לרב סמל הזה כגמולו וכשהוא ישן במיטתו שפכתי עליו דלי שתן. הוחלט להעניש אותי על המעשה הזה, ובינואר 1943 נשלחתי לקורס טבחים, עם חברי מרדכי (מוטי), שבמלחמת העצמאות הוא נהרג בקרב בגבעת נפוליון בעכו. מוטי לא השתתף בשפיכת השתן, אבל בגלל חברותנו הוא גם הואשם ונשלח לקורס. במשך כחודש ימים היינו בקורס הזה ולא עשינו דבר. זכור לי רק שלמדנו להכין סטייק מבשר בקר. אחרי קורס טבחים חזרתי ליחידה שלי בבני-יוסף, ונודע לי שהרב סמל סולק מהבסיס.
בזמן שירותי בבסיס עבסייה בקאהיר ראה אותי מייג'ור (רב סרן) ג'ו קריידן נוהג בשירות היחידה. הוא היה מפקד פלוגת החימוש. אמרתי לו שאני צריך רישיון נהיגה, ובו-במקום הוא ניפק לי רשיון נהיגה על כל כלי הרכב האפשריים, לרבות משאית, אוטובוס, כלי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי – דחפורים קרביים, טרקטורים כבדים) וטנק. הוא נתן לי את הרשיון על-בסיס ההתרשמות שלו מרמת הנהיגה שלי. לאחר פציעתי הוא ביקר אותי בבית-החולים בירושלים. [באוסף התעודות של יוסף מצויה הצהרה מאת מייג'ור ג'ו קריידן המאשרת כי יוסף שימש נהג ומכונאי צבאי בתקופה שבין 9 בנובמבר 1942 עד 8 ביולי 1946 בכל כלי הרכב הצבאיים ביחידתו ("S" Camp 2 B Wksps REME)].
למערכה במדבר המערבי הגיעה היחידה שלנו בנובמבר 1942, בערך. בעקבות הכיבוש של אל-עלמיין על-ידי הארמייה השמינית בפיקודו של פילדמרשל מונטגומרי, החל המסע לכיבוש טוברוק בלוב. הייתי נהג משאית אוסטין גדולה ששימשה לתובלת חיילים. הסעתי כחמישים חיילים בישיבה. במהלך ההתקפה הארמיונית בנובמבר 1942 ספג הכוח שלנו הפצצה אווירית כבדה של מטוסי מסרשמיט גרמניים. היחידה נפוצה לכל עבר וכל אחד ברח כפי יכולתו. במשך חמישה ימים הלכתי לבד ברגל במישורים המדבריים. בימים הייתי נח מתחת כלי רכב פגועים שהיו נטושים בשטח ובלילות הייתי מתקדם. לא היו לי מים אז שאבתי את המים מהרדיאטורים של המכוניות הפגועות, שפכתי אותם לקובע פלדה כדי שהחלודה תשקע לקרקעית הקסדה ואת המים הנקיים הייתי שותה. בלילה האחרון של המסע ראיתי לפתע אורות מרחוק. חשבתי שזאת פטה-מורגנה, אבל הלכתי לכיוונם. ככל שהתקדמתי הלכו האורות וגדלו. ראיתי שזה מחנה צבאי, חציתי את הגדר וצנחתי באפיסת כוחות באוהל הראשון שראיתי. נשכבתי לישון באוהל החשוך מבלי לשים לב לדבר סביבי ונרדמתי כמו פגר. בבוקר התעוררתי עם כאב ראש חזק. נוכחתי שנרדמתי באוהל של פצועים קטועי גפיים שכולו היה ספוג בסיד. התברר לי שהגעתי לבית-חולים שדה בריטי. כשסיפרתי שישנתי בלילה באוהל הפצועים צחקו ממני ולא האמינו לי. לקחו אותי להתאוששות, קילחו אותי, האכילו אותי ואחר כך המשכתי ללכת לבד ברגל על הכביש לאלכסנדריה. הגעתי איכשהו למרסה-מטרוח ומשם נסעתי בטרמפ לאלכסנדריה.
היה לי כסף ונכנסתי לאכול במסעדה בעיר – קוּבֶּה עם בשר, מרק ועוד. הייתי כל כך רעב שטרפתי הכול. חיפשתי באלכסנדריה את היחידה שלי אבל לא מצאתי אותה. חזרתי לצומת מרסה-מטרוח וחיכיתי. פתאום הגיעה שיירה ענקית של משאיות וטנקים ורכב קרבי משוריין. עליתי על אחת המשאיות שהנהג של היה סנגלי והצטרפתי לכוח. המשאיות נסעו בשיירה על ציר תנועה חולי והטנקים נפרסו באגפים לרוחב החזית. הייתי חייל רגיל בדרגת קורפורל (רב"ט), ללא יחידת אם אורגנית, וללא שהכרתי אף אחד בבליל העמים שהיו שם – אנגלים, אוסטרלים, קנדים, הודים ואפריקנים. הגענו לאזור שלפני בנגזי ושהינו שם פחות משבוע כאשר החלה מתקפה אווירית של מטוסים גרמניים שצללו עלינו. ברחתי כמו כולם לכל עבר. הגעתי לשטח שומם וראיתי טנק בריטי מסוג 'סטיוארט' (שכונה בסלאנג – 'מֶרי') תועה נהוג בנהג מבולבל ללא צוות. הנהג היה טנקיסט אנגלי בן 22–23 שנים, שהיה מבוגר ממני. עליתי לצריח וכיוונתי אותו בצעקות דרך הצריח לאן ואיך לנסוע. היינו רק שנינו בטנק, וזאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי בטנק. לפתע הגיח מעלינו יעף של מטוסים גרמנים שירו לכל עבר. פקדתי על הנהג לדומם את הטנק ושנינו התחבאנו בתוך הטנק, לאחר שסגרנו את מדפי הצריח. אחר כך חזרה על עצמה תרגולת זו בתקיפות הנוספות של המטוסים הגרמניים.
בדרך מצאתי פתאום שני קצינים אנגלים שהלכו ברגל במדבר מותשים לחלוטין. הם היו מייג'ורים צעירים, בני 28 שנים, להערכתי, שקיבלו את דרגת הקצונה שלהם מתוקף היותם בני האצולה הגבוהה. בלונדינים, בהירים, בגובה ממוצע לבושים במדי קצונה עם דרגות וכומתות. עצרתי את הטנק וקראתי להם לעלות. הם היו ברקיע השביעי מרוב אושר על הצלתם. אני נשארתי בצריחון המפקד והם נכנסו לצריח וישבו בפנים. רק אני עמדתי עם חצי גוף בחוץ והדרכתי את הנהג איך לנסוע לנקודת האיסוף במרסה-מטרוח. בדרך הנהג אמר לי שנגמר לו הדלק. ראיתי טנק שלנו נטוש בשטח והובלתי את הנהג לשם. מצאתי שני ג'ריקנים עם סולר ומשפך וגם תיבת אוכל עם הרבה קופסאות שימורים – בוליביף (בשר קציץ), ביסקוויטים ובקבוקי בירה חמה. המייג'ורים היו נורא מבסוטים שמצאתי אוכל כי הם היו מורעבים ואכלו כמו חיות. כשגמרו לאכול הם שאלו אותי מי אני. עניתי להם שאני מפלשׂתיין, והקצין היותר מבוגר מהשניים שאל אותי בתמיהה גדולה – מה אתה 'אחד מהם'? אמרתי לו בגאווה גדולה "אוף קורס" והוא היה שבע רצון מאוד. הוא ביקש את הפרטים האישיים שלי – את המספר האישי, הדרגה, יחידת האם – ורשם אותם בפנקס שלו. לא ידעתי בשביל מה הוא שואל, אבל נתתי לו. נסענו לבד בשטח במשך ארבעה לילות, והדלק הספיק לנו. כל פעם שצללו עלינו מסרשמיטים גרמניים אמרתי לנהג לעצור ולדומם, והתחבאנו בתוך הטנק. הקצינים נורא פחדו. כשהגענו למרסה-מטרוח הנהג נסע עם הטנק ליחידה שלו, הקצינים המשיכו לאלכסנדריה ואני חיכיתי בבסיס.
פתאום הופיע טנק עם סנגלי שחור בצריח. עצרתי את הטנק ושאלתי אותו לאן הם נוסעים. הוא אמר לי שהם נוסעים לטוברוק. היו בטנק ארבעה אנשי צוות והצטרפתי אליהם כאיש צוות חמישי. הגענו לטוברוק בתוך שיירה גדולה ואז החלה הנסיגה של הגנרל הגרמני וגנר ואנחנו התחלנו להתקדם. בחניון רכב גדול מצאתי במקרה את משאית האוסטין שלי עם הכתובת "קדימה כפר ברוך". במשאית היה נהג סנגלי. הוריתי לו לרדת מייד מהמשאית מפני שהיא שלי. הוא ירד מהמשאית ואמר לי בדום מתוח "יס, סר!". לקחתי את המשאית ונסעתי ליחידה שלי בבנגזי. באחד הימים זוּמנתי אל מפקד היחידה (ה-C.O.) בבניין הקצינים בבסיס, והוא אמר לי בחגיגיות: "מהיום והלאה אתה תהיה 'king's corporal badge' (קינגס קורפורל)". שאלתי אותו – מה זה? הוא הסביר לי שזאת דרגת הצטיינות ייחודית רק לקורפורלים. הוא העניק לי את הבדג' (הכתר על שני פסי הדרגה), אמרתי לו תודה והלכתי. לא ייחסתי לכך שום משמעות אבל כשהגעתי למאהל כל החיילים פערו עיניים איך חייל יהודי מפלשתינה קיבל את הדרגה היוקרתית. דרגה זו ניתנה לי הודות להמלצת הקצינים הבריטים. זה התבטא בהעלאת המשכורת השבועית שקיבלתי משישה שילינגים ל-25 שילינג. זה היה ההבדל היחיד, מבחינתי.
כשטליק (אלוף ישראל טל) שמע את הסיפור בשנת 2006 הוא התפעל בצורה בלתי רגילה וביקש שיקשרו אותו מייד עם יוסף. טליק נפעם והתרגש מהסיפור. הוא סיפר ליוסף על שירותו בחזית האיטלקית ועל דרגות הקורפורל והסרג'נט שקיבל במלחמת העולם. בתום השיחה אמר טליק ליוסף: "בתור סרג'נט בצבא הוד מלכותו אני מצדיע לך קורפורל יוסף". לאחר שיחתם הטלפונית אמר טליק: "זה סיפור מופלא. מעולם לא שמעתי סיפור כזה. אף פעם לא שמעתי על יהודי פלשׂתינאי שקיבל קינגס קורפורל בדג'".
במהלך מלחמת העולם השנייה שירתתי ביחידת חיל החפרים הארץ-ישראלית 280 בצבא הבריטי. החברים שלי היו אלי הולנדר ושאול. כמו כן זכורים לי חיילים נוספים שאיתם שירתתי – יפת שרעבי מכרם התימנים בתל-אביב, אשכנזי, בוריס הפקיד הפלוגתי הקסוקר, בַּרדֶן, גלר המתאגרף, זילבדרט מקריית-מוצקין וטרקובסקי.
בשנת 1944 יצאנו לסיציליה ולדרום איטליה, ובסוף מלחמת העולם סופחנו לדיוויזיה ההודית 281 ("הגוֹרקים") במצרים. בתחילת אוגוסט 1945 יצאתי ממצרים לחופשה בבית בכפר-ברוך. בתום החופשה חזרתי למצרים וכל יחידת החפרים הארץ-ישראלית 280 הוכפפה לדיוויזיה ההודית 281. רוכזנו בנמל אלכסנדריה ומשם הושטנו בספינת הצי 'קוריצה' (KORITZA) לרודוס בזירת הלחימה הימית של איי הדודקנז. הוטלה עלינו משימת פירוק שדות המוקשים הענקיים שהגרמנים פרסו ומִלכּדו ברחבי האי. התחלנו בעמק הפרפרים ולאחר מכן עלינו לרכסים ההרריים. הייתי נהג של משאית גרר מיוחדת עם כננת שמסוגלת לשחרר כבל באורך 60 מטרים. העסקנו שבויים גרמנים שפירקו את המוקש (Boby Trap) ובאמצעות העוגן בקצה הכננת משכתי את המוקש לשם פיצוצו. מפקד הפלוגה הבריטי היה טי-אֵפ פרימט (T. F. Primtt). בעיר רודוס הקמנו את הוועד למען החייל באוּלם שתפסנו בעיר התחתית. בערב שבת ערכנו קבלת שבת יחידתית והזמנו את יהודי העיר להשתתף איתנו בסעודה. הכנו כיבוד עשיר והבאתי את כולם במשאית האוסטין שלי. אלי הולנדר ניגן במפוחית פה ואני ניגנתי במנדולינה.
במאי 1946 נפצעתי בעת פיצוץ מוקש בהרי רודוס במסגרת ביצוע משימת פירוק שדה המוקשים במקום. נפגעתי מההדף בבית החזה. חולצתי באמבולנס לבית-חולים צבאי, וממנו פוניתי במטוס צבאי לבית-חולים צבאי בקאהיר. לאחר שבועיים אִשפוּז פוניתי באמבולנס צבאי לארץ בשבת, 29 ביוני 1946, שנודעה בשם 'השבת השחורה'. בגלל העוצר שהוטל על היישוב העברי בארץ ישראל האמבולנס נעצר על-ידי אחד ממחסומי הכוחות הבריטיים. החיילים פתחו את האמבולנס הבריטי וכאשר ראו שאני מרותק לאלונקה הניחו לנו להמשיך בדרכנו. הועברתי לבית-החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים, שנקרא בית-חולים 16. באוגוסטה ויקטוריה שכבתי למעלה מחודשיים. הייתי יושב על מִשטח המרפסת הצופה לעבר הר הבית והעיר העתיקה. בתקופת ההחלמה ישבתי ב-22 ביולי במרפסת בית-החולים וצפיתי לעבר ירושלים. לפתע הרעיד קול נפץ אדיר את שמי ירושלים וראיתי עמוד עשן שחור מתאבך מכיוון השכונות היהודיות. היה זה פיצוץ מלון המלך דוד שביצע האצ"ל. כמויות עצומות של נפגעים החלו לזרום לבית-החולים, כולם היו מכוסים בשכבת אבק כאילו יצאו מטחנת קמח. הבריטים לא שעו להודעת האזהרה שהארגון מסר להם לפני הפיצוץ, וממנו נהרגו 91 אנשים – בריטים, ערבים ויהודים.
השתחררתי מהצבא הבריטי ב-5 בנובמבר 1946, בתום האִשפוז והשיקום בבית-החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים בעקבות הפציעה מפיצוץ מוקש ברודוס. עם שחרורי מהצבא קיבלתי חליפה אזרחית יפה וכובע תואם, מפני שהמדים שלי נעלמו בפיצוץ ברודוס. הייתה זו חליפה כהה עם פסים, שבה התחתנתי עם רבקה כעבור חצי שנה.
הקמת המשפחה
הכרתי את רבקה בסוף שנת 1946, אחרי מלחמת העולם השנייה, כשכל בני משפחתה כבר היו מבוגרים. רבקה עבדה בחנות כלבו 'חפציבה' ברחוב הרצל במרכז הדר בחיפה. לדברי יוסף בר-אור, לכל בני המשפחה לא היו תעודות לידה רשמיות. יום אחד, ב-7 בפברואר (לא זכורה השנה) הייתה מסיבה אצל משפחת פִילָה, ורבקה שאלה לכבוד מה המסיבה. אז אמא שלה, פרלה, אמרה לה: "זה היום הולדת שלך". בתעודת רישום הנישואין של רבקה ויוסף, נרשמה שנת לידתה של רבקה בר-אור – 1924. החתונה נערכה ב-11 במאי 1947 בחיפה (בתעודת הנישואין נרשם משלח ידו של יוסף "סנדלר". למה? "לא הערכתי את הרבנות, אז כשהם שאלו אותי הִמצאתי סתם משהו.."). הזוג הצעיר התגורר תחילה בחדר בדירה בקומת קרקע בבלוק 25 (רחוב פאר) בשיכון דיסקין בחיפה ורק לאחר מלחמת העצמאות רכשו דירה בנצרת-עִלית.
במסגרת 'ההגנה' עברתי לפני מלחמת העצמאות קורס צלפים וסיירים בקיבוץ אלונים. בתחילת אפריל 1948 גויסתי כצלף לכוחות הסיוע בקרב משמר-העמק בפיקודו של יצחק שדה נגד כוחות צבא ההצלה של קאוקג'י. לאחר הדיפת קאוקג'י שבתי לביתי בשיכון דיסקין בחיפה. בחיפה שררה מתיחות רבה לקראת התפנוּת הכוחות הבריטיים מחלק משכונות העיר. הוצבתי כצלף בדירה בקומה העליונה בבית תלת-קומתי בשכונת תל-עמל שהייתה שכונת סְפָר מול תחנת משטרה בריטית ושכונה ערבית. יריתי כדור אחד בגלגל של משוריין משטרתי ופִינצ'רתי אותו. אספתי את התרמיל, מסרתי את הרובה הקנדי למישהו שתוכנן מראש להסליקו ורצתי לביתי. לבשתי פיג'מה ונכנסתי למיטתי. בתוך זמן פרצו לחדר חיילים בריטים עם מכונת ירייה וצעקו לי לקום. אמרתי שאני נכה מלחמה אבל זה לא עזר והצטוויתי להתלבש ולהתלוות אליהם. נלקחתי למתקן מעצר בשוק הערבי ובהזדמנות הראשונה שנקרתה לי ברחתי בכל כוחי מהשוק דרך סמטה צדדית. הגעתי לגדר רשת, זינקתי מעליה ונסתי בשארית כוחותיי לבית צי"ם הסמוך. אם לא הייתי נמלט מהמקום הערבים היו עושים בי לינץ' ומחסלים אותי. בצי"ם שמרו עליי והחזירו אותי לאחר מכן לביתי דרך שכונת נווה-שאנן. בפסח הוצבתי בעמדת בודקה בכביש מחיפה לשכונת תל-עמל. ירדתי לבניין בית-החרושת 'מַספּרוֹ' שייצר סיגריות והיה בבעלות יהודית. יריתי במנעול הדלת של בית-החרושת כדי שכל החבר'ה יוכלו לקחת סיגריות. זה היה בערב פסח וכשהגעתי לארוחת ליל הסדר בבית העם התקבלתי בתשואות וזרקו אותי על שולחן החג שהיה עמוס בסוכריות וממתקים (ללא אוכל ממש). למחרת התייצבתי בלשכת הגיוס בטכניון. הִפניתי את עצמי למחנה המִפקדה המרחבית בקריית-עמל, שהיה בבניינים בנויים בחלק המזרחי של קריית-עמל. מפקד הגדוד היה סא"ל אברהם (דוֹלֶק) בן-דור. הצטרפתי למודיעין במטה בפיקודו של בנימין (בּינייֶה) אשכול מאלונים.
הייתי במִשלטים ליד משטרת מגידו. ואדי ערה היה שטח אויב סגור לתנועה שנשלט על-ידי כוח המשלוח העיראקי. הפעלתי שם סוכן מטעמי, ערבי זקן על חמור שהיה מעביר ידיעות. אחר כך הייתי בגדוד 113 (גדוד יזרעאל) בכפר-גדעון שמצפון לעפולה. המאהל שלנו היה בחורשת אקליפטוסים. הכנתי מפת מודיעין גדולה, מכוסה בשמיכת צמר שחורה, שעליה סימנתי בדגלים את היערכות כוחותינו ואת כוחות האויב. יום אחד הגיע שני צעירים מיחידת הפלמ"ח בכפר-ילדים שעל גבעת המורה לבקר אותנו. היה זה סגן רחבעם (גנדי) זאבי מחטיבת יפתח ואיתו אריק נחמקין מנהלל, שרטייה שחורה כיסתה את ארובת עינו. לא הכרתי את שניהם ולא אישרתי להם לראות את המפה. הסמח"ט יחזקאל פָּנֶט, שהיה קצין הביטחון של חברת האוטובוסים 'השחר' בנווה-שאנן וסבל מחרשות בשמיעתו, אישר להם לראות את מפת המודיעין שלי.
השתתפתי בקרבות לכיבוש הכפר מוּגַ'יְדַל (מגדל-העמק), הכפר הערבי לוּבּיָה (קיבוץ לביא בגליל התחתון) ואחר כך בחזית הדרום. במבצע 'דקל' לכיבוש נצרת נסעתי בלילה בג'יפ לחבור לכוח שלנו שהיה אמור להגיע לחורשה בפאתי היעד. להפתעתי פגשתי שם את לוי, אחי, שהגיע עם הכוח שלו לכיבוש יפיע.
בכפר מוּגַ'יְדַל הייתה טחנת קמח גדולה. לאחר כיבוש הכפר ראיתי את עודד ינאי מנהלל מפרק את קיר הטחנה שהיה בנוי מאבנים גדולות ומסותתות. דיווחתי מייד לדולק המג"ד שהוא בוזז את טחנת הקמח, ודולק עלה על הג'יפ שלו והגיע בטיסה למקום. הוא החרים לינאי את האבנים שהעמיס להעביר לביתו, אבל לאחר לכתו מהמקום עודד ינאי שב לבזוז. הוא פירק את כל האבנים המרובעות ובזז אותן כשלל.
לאחר פרסום הפקודה להקמת צה"ל ב-31 במאי 1948 חוילתי בתאריך 8 ביוני 1948 באופן רשמי לצה"ל. בשלב מסוים צורפנו לחטיבת עודד שהוקמה בסערת הקרבות במאי 1948 (חטיבה 9), ובמבצע חירם לכיבוש מרכז הגליל העליון המשכתי במודיעין.
במסגרת גדוד 113 (שהפך אחר כך למטה מחוז העמק) עברתי עם גולני לחזית הדרום. במצור על כיס פלוּג'ה, שליָד קריית-גת, נפצעתי בראשי מרסיס פגז מרגמה שחדר את הקסדה שחבשתי. פוניתי לבית-החולים בתל-השומר, ולאחר החלמתי שבתי ליחידה והשתתפתי בקרבות ברצועה.
לקראת שחרורי מצה"ל נולד ב-24 בינואר 1949 יאיר, בני הבכור. גרנו בדירת חדר בשיכון דיסקין בחיפה. בחדר השני בדירה גר זוג נשוי ממוצא ספרדי, והאמבטיה הייתה משותפת. המטבח היה נפרד. בתום מלחמת העצמאות השתחררתי מצה"ל ב-14 באפריל 1949 בדרגת טוראי. בתאריך 21 בפברואר 1950 הוצבתי לשירות מילואים בגדוד 930 בחי"ם (חיל משמר), וכעבור כחצי שנה קיבלתי ב-30 בספטמבר 1950 פטור משירות ביטחון מסיבה בריאותית.
לאחר שחרורי מהצבא עבדתי כנהג סמיטריילר בחברת 'סוֹקוֹני-וואקוּם'. בחברה היה בוחן יֶקֶה של הנהגים. כשהגעתי למבחן שאלתי אותו לתומי איזה עוף יש באנגליה? הוא אמר בארשת רצינות שאינו יודע. אמרתי לו – פאק אוף. הוא צחק מאוד ופטר אותי מהטסט. ב'סוניקום-וואקוּם' עבדתי כארבע שנים.
בתחילת שנות ה-50 (של המאה ה-20) מוניתי למזכיר ארגון נכי צה"ל בחיפה ובצפון. מילאתי את התפקיד הזה במשך שלוש שנות הקדנציה שלי.
יום אחד אכלתי פלאפל ליד קולנוע 'ארמון' ברחוב הנביאים בחיפה. פתאום עבר במקום סרן מוניו בּוּלֶר מקיבוץ שריד, קצין צה"ל מפיקוד הצפון שהכיר אותי ואמר לי שהוא צריך אותי. שאלתי – בשביל מה? והוא ענה שהוא צריך אותי. הייתי אז מזכיר ארגון נכי צה"ל בחיפה, והוא שלח למשרד שלי בחיפה תחתית צו התייצבות. הייתה לי אז מכונית 'סטנדרט' שנת ייצור 1940, ונסעתי למשרדו במחנה מִפקדת פיקוד הצפון בנצרת. הוא אמר לי שהוא רוצה לגייס אותי לשירות קבע ולשלוח אותי לקורס פיקוד ומטה (פו"ם). אמרתי לו – "בסדר, בתנאי שלא אשתתף בתרגילים". הוא שאל לָמה, והסברתי לו שאני נכה צה"ל. הוא שאל – למה לא אמרת מההתחלה? ואני עניתי לו – "מפני שלא שאלת. ישר באת ואמרת שאתה מחפש אותי".
בשנת 1964 יצאתי ללמד עברית באולפן לעולים חדשים בקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל. המִפגש עם האולפן נוצר כאשר נסעתי לבקר משפחת ידידים במרחביה. ראיתי אולפן גדול ויענקלה שבתאי, שלימד במקום, יצא החוצה. היה זה הסופר יעקב שבתאי שאותו לא הכרתי. שאלתי אותו מה זה כאן? הוא אמר לי שזה אולפן לעולים משבעים מדינות. הוא היה צריך עזרה בהוראת עברית ושאל אם אוכל לקחת על עצמי את עולי ברית המועצות וצרפת. האולפניסטים שלי דיברו במבטא רוסי וצרפתי.
אֵם הבית הייתה צפורה יערי, גיסתו של מאיר יערי. ליעקב שבתאי קראתי יענקל'ה, והוא עישן המון סיגריות. כמו ארובה. הוא היה המורה הראשי. הוא הכין את תוכנית הלימודים לשיעורים על פתקאות קטנות. לימדנו על-בסיס ספרי לימוד מתורגמים לכמה שפות. התלמידים למדו חצי יום ועבדו חצי יום במשק. לימדתי שם ארבעה חודשים בשעות הערב, וזה היה מצוין. גרתי בחדר במרחביה, ועבדתי חצי יום בלול, בשדה ובענפים נוספים. היה לי קשר עם בנו של יערי שעבד באותה התקופה בגידולי השדה בקיבוץ. בסוף מחזור האולפן סיימתי את עבודתי במקום. הקשר עם יעקב שבתאי לא נשמר. לאחר שעברתי לתל-אביב פגשתי אותו פעם בים, והוא סיפר לי שהוא כותב ספרים ונפגש עם סופרים ואנשי רוח.
לרבקה ולי נולדו שלושה בנים – יאיר, אמנון וירון בר-אור. רבקה ואני התגרשנו ב-21 במארס 1961. רבקה נשארה בדירה בנצרת-עלית ואני עברתי לתל-אביב.
ב-4 במאי 1961 התחלתי לעבוד במרכז ההשקעות הממשלתי, ועד תקופת ההמתנה במלחמת ששת הימים (29 במאי 1967) הייתי קשור אליהם. ב-16 באוגוסט 1962 הושאלתי על-ידי המשרד לחברת השקעות זרה, 'דיבלופמנט קורפוריישן לימטד', שעסקה בפיתוח פרויקטים בארץ. הייתי מנהל אדמיניסטרטיווי של החברה בארץ, ומתוקף תפקידי פיקחתי על העניינים המִנהליים באתר הבנייה של מלון 'נאות מדבר'. המשרד הראשי של החברה, שנוהל על-ידי רואה-החשבון ברוידא היה בקומה הרביעית ברחוב אלנבי 94 בתל-אביב.
התגוררתי במלון 'למפל' בשדרות רוטשילד בתל-אביב. שילמתי שם רק 27 לירות ואכלתי לפעמים בקפה 'אריה' באלנבי 94 ולפעמים במטבח פועלים ברחוב ברזילי. במטבח הפועלים היה אוכל נהדר. הוצאתי אז אישור מכפר-ברוך שאני טרקטוריסט להחזר מיסים מהביטוח הלאומי.
בשנת 1962 עברתי לדירה ברחוב קורולנקו 4 בתל-אביב.
* * *
בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים התייצבתי במרכז חברת האוטובוסים 'דן' בתחנה המרכזית בתל-אביב (התחנה הישנה). נשלחתי כנהג אוטובוס 'אגד' ליחידה צבאית במחצבות מגדל-צדק ליד ראש-העין. בפרוץ המלחמה, ב-5 ביוני 1967, נהגתי באוטובוס מלא בחיילים לעבר לטרון. לאחר שחצינו את הקו הירוק נסעתי בכביש ולפתע נפתחה עלינו אש משדות חיטה ומשטחי בּוּר קוצניים משני עברי הכביש. החיילים הדרוזים בכוח הדליקו את השדות וחיסלו את החיילים המצרים מגדוד הקומנדו שנשלח לתגבור כוחותיו של חוסיין מלך ירדן, וברחו מהשדות הבוערים בחום הקיץ. הגענו לכפר לטרון ומשם נהגתי באוטובוס ערבי שהעלה את החיילים לירושלים. האוטובוס היה גרוטאה מקרטעת עם גיר ידני שהִקשה מאוד על החלפת ההילוכים. נסעתי דרך שער הגיא וכשהגענו לתחנת הדלק בירושלים התנפלו האזרחים הנרגשים על החיילים. החיילים ביקשו מתושבי הבירה שימסרו דרישות שלום להורים, לאחיות ולחברות שלהם. אני לא מסרתי ד"ש לאף לא אחד, מפני שלא היה לי למי למסור דרישת שלום. לאחר שחרור ירושלים והעיר העתיקה הלכתי עם החיילים לכותל המערבי.
בפרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 שוב התפרץ יוסף למלחמה. למותר לציין שהוא לא היה רשום באכּ"א כחייל מילואים בצה"ל ולא היה לו רישיון נהיגה צבאי – בוודאי שלא הרישיון בדרגה הכי גבוהה להובלת טנקים; מה שממש לא הפריע לו. הוא התייצב שוב בתחנה המרכזית הישנה והגיע ליחידת מובילי הטנקים בג'וליס. במשך כל המלחמה ובחודשיים שאחריה הוא הוביל טנקים מהמובלעת בסוריה (שם פגש את לוי אחיו) ועד ל'אפריקה' ממערב לתעלת סואץ. ההתמחוּת שלו הייתה הובלת טנקים בהסעות ליליות, והוא אהב מאוד לספר איך הוא היה קורע בלילות את הכבישים בגליל המערבי עם טנקים פגועים מהגולן לבסיסי החימוש במפרץ חיפה.
לאחר מלחמת ששת הימים הגעתי אל פנחס ספיר שר האוצר, לפי הַפניה מסעדיה גלבּ, אחיה של גיסתי אביביה גלבּ-מן (אשתו של אריה אחי). סעדיה גלבּ היה פעיל פוליטי במפא"י וחבר קיבוץ כפר-בלוּם. הגעתי ללִשכת ספיר בקריה בתל-אביב, וזכור לי שיוסי שריד הצעיר הסתובב אז בלִשכה. ספיר היה גדל-גוף שהרעים בקולו בהבלעת מילים. הוא אמר לי: "יונגער מאן, אתה תלך קודם כל ללמוד אגרונום ואחר כך תבוא אליי". הוא נתן לי פתק לפרופ' הוכמן ממשרד החקלאות (המחלקה להגנת הצומח?), שיפנה אותי ללימודים. אבל אני לא חזרתי אל ספיר. יצאתי ללמוד אגרונומיה בפקולטה לחקלאות ואחרי תקופת זמן קצרה נשבר לי והִפסקתי.
התעניינתי בעבודה חדשה. בתל-אביב הכרתי את מהנדס האחזקה של מכון ויצמן והוא המליץ עליי להקים את מנגנון רישום כוח-האדם במכון ויצמן. המערכת הקודמת שהקים נשיא המכון פרופ' מאיר וייסגל התנהלה על-בסיס כרטיסיות קטנות ומיושנות. הוזמנתי על-ידי נשיא המכון, פרופ' עמוס (ממי) דה-שליט לשיחת ריאיון בלִשכתו במכון ויצמן למדע ברחובות. באתי לשמוע מה הוא מציע והוא אמר שהם הכינו מערכת מרוכזת של רישום אישי של כל עובדי המכון. בכרטיסיות האישיות החדשות היה ריכוז של פרטיו האישיים של הסגל והסטודנטים, עובדי המעבדות, המִנהלה והתחזוקה. הפרטים שנכללו ברישום היו – שם, תאריכים, מקום העבודה, תפקידים, תארים, כתובת וכו'. הם הכינו את הכרטיסיות המודפסות ופרופ' דה-שליט רצה שאני אמלא את הכרטיסיות החדשות והמעודכנות. הוא אמר שזה ייקח לי, להערכתו, לפחות שנה. זה נמשך קצת יותר. ב-10 באוגוסט 1967 התקבלתי לעבודה במכון ויצמן, ושם עבדתי עד 10 בפברואר 1969. הייתי מזכיר המחלקה הטכנית במשרד המנגנון (פברואר–אוקטובר 1968), ומשם עברתי ללשכתו של פרופ' עמוס דה-שליט, מנכ"ל מכון ויצמן למדע. הוא הטיל עליי לארגן את מחלקת כוח האדם האקדמי במכון ולשמש כעוזר מנהל המנגנון. פרופ' ממי דה שליט היה אדם נהדר. נפלא, צפיחית בדבש. בתפקידי הייתי צריך להתעסק עם הדוקטורנטים במכון, אבל הם היו בלתי נסבלים. פרופ' דה-שליט נפטר בפתאומיות בגיל 43 שנים מסרטן הלבלב ואז החלטתי לעזוב מפני שלא רציתי לעבוד עם מישהו אחר.
לאחר התקופה במכון ויצמן עבדתי שנתיים בסוכנות הפצת הספרים של מזרחי ברחוב פרץ 19 בתל-אביב. מזרחי היה אנאלפבית אבל היה לו חוש מסחרי נדיר. הוא הפקיד אותי על רישום משלוחי הספרים, ובמשך כשנתיים, 1968–1969, עבדתי אצלו.
בשנת 1980 פתחתי חנות ברמת-אביב. בחנות מכרתי ספרים, תקליטים וגם עסקתי בפיתוח פילמים של צילום. יום אחד הגיעה לקוחה חדשה ורשמה על מעטפת הפילם לפיתוח את שמה – קרבט. שאלתי אותה אם קיבלה את שם המשפחה מבעלה, והיא אישרה שאכן זה שם המשפחה של בעלה. שאלתי אותה מתי בעלה חוזר הביתה והיא אמרה שבשבע בערב. בשבע בערב הגעתי לביתם ושאלתי אותו אם הוא שמע על דוד קרבט. הוא נאלם דום ופניו החווירו כמו סיד. סיפרתי לו שהִכרתי את דוד קרבט במלחמת העצמאות. דוד קרבט היה ניצול שואה, יליד לודז', חייל שומר מצוות בגדוד 113 (גדוד יזרעאל) שסופח לחטיבת גולני. קרבט נהרג ב-16 ביולי 1948 בהיותו בן 28 שנים בקרב לכיבוש מוג'ידל (מגדל-העמק), ונטמן בחלקה הצבאית בבית-העלמין בעפולה. התברר שהוא האחיין של דוד קרבט, בן אחיו, והמשפחה מעולם לא ידעה מה עלה בגורלו של דוד ז"ל. בו-במקום הוא קם, לקח פנס גדול ונסע לאתר בלילה את קבר דודו בעפולה. למחרת הוא בא לחנות ואישר שמצא את מצבת דודו.
נעמי שמר הייתה קונה אצלי. היא נהגה להביא לי חוברות עם שיריה למכירה ומקבלת תמורתן תקליטים. לפעמים הביאה שירים שכתבה בכתב ידה ואותם הייתי מוכר. כעבור כשנתיים, בשנת 1981, פרצו לי לחנות ועשיתי הסבה לגננות. קניתי כלי עבודה, ציוד והתאמתי נגרר למכונית הוולוו שלי. אחי, לוי מן, בנה לי מכסה מלוחות פלדה דקים בצורת גג משולש לנגרר. שכרתי כמה ערבים מאום אל-פחם ומהשטחים ועבדתי איתם בגינות בתל-אביב. לקחתי אז 250 שקל לגינה ובשנה הראשונה היה לי הפסד עצום. רק בשנה השנייה הגיעה הפריצה המיוחלת. זאת הייתה גאולה כספית. הזמינו אותי המון לקוחות. השם שלי עבר מפה לאוזן וקיבלתי גם גינות של עסקים, בנקים ושגרירות אוסטרליה.
יוסף בר-אור הלך לעולמו ביום ו' בשבט תשע"א, 11 בינואר 2011 (11.1.11) בגיל 87 שנים, והובא למנוחות בבית-העלמין בקריית-שאול בתל-אביב.[2]
עריכה: ניר מן
[1] מקורות על שירותו של יוסף בצבא הבריטי בארכיון צה"ל:
תיק 1867/98 – 144, חיל חרושת R.E.M.E. (R.E.M.E. – Royal Electrical Mechanical Engineers) – מסמכים, כתובות מגויסים, פרסומים, Home Addresses of 329 and 529 Pal Workship Coys REME/MEF – "S" Camp Tel-El-Kebir (Egypt), (ללא תאריך), p. 7, – ברשומה זו צוין כי י' מן היה Dvr. Mech. (נהג מכונאי). כמו כן צוין כי מפקד פלוגות החרושת הארץ-ישראליות 329 ו-529 היה מייג'ור יוסף (ג'ו) קריידן.
לשכת הקשר של ההסתדרות, ספר המתנדבים לצבא 1939–1945, (ללא ציון תאריך), תיק 297/03 – 21, ארכיון צה"ל: זהו ספר יחידאי בגודל 1 מטר X 40 ס"מ שבו מצוינים פרטיו האישיים של יוסף מן, לרבות שני פרטים שגויים – מספרו האישי ותאריך גיוסו. מיכאל לקס, הממונה על תחום זה בארכיון צה"ל העיר כי בספר ההסתדרותי נפלו טעויות רישום.
[2] בית העלמין בקריית-שאול, החלקה נמצאת בגוש 22, אזור 1, שורה 32, קבר מספר 18.
מכתבי משפחת מן מכפר-ברוך ליוסף מן (בר-אור)
בעת שירותו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה (1942–1946)
רקע
יוסף מן (לימים בר-אור) נולד ב-17 בינואר 1924 בכפר סוֹסוֹלוּבקה, ליד העיר צ'וּרטקוּב, בפולין, נפטר ב-11 בינואר 2011 והובא למנוחות בבית העלמין 'קריית שאול' בתל-אביב. בשלב הקשה ביותר במלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 17 שנים הוא ברח מהבית המשפחתי בכפר-ברוך ונסע להתגייס לצבא הבריטי. אִמו, פרומה מן, נסעה לבסיס סרפנד (צריפין) והחזירה אותו הביתה. יוסף החליט להתגייס למלחמה בגרמניה הנאצית, וב-9 בינואר 1942, שבוע לפני יום הולדתו ה-18, הוא שוב התחמק מהבית והתגייס לצבא הבריטי. הוא הוצב בפלוגה 313, אחת מארבע הפלוגות העבריות ב'חיל הציוד והחרושת'. בסיס האם של פלוגות אלו היה בחיפה. בתחילה יחידות אלו היו יחידות עורפיות שנשארו רחוק מקו החזית, אולם לאחר מכן הן נשלחו למדבר המערבי במצרים. את הטירונות ואימוני החיילוּת הבסיסיים עבר יוסף בבסיס בַּני-יוּסף במצרים. הוא הוכשר לנהג משאית ובמשך כל המלחמה שירת בתפקיד נהג קרבי ביחידת חיל החפרים הארץ-ישראלית 280 בארמייה השמינית.
לאחר כיבוש אל-עלמיין החלה היחידה בספטמבר 1942 את השתתפותה במסע לטוברוק ולבנגזי בלוב. בסוף מלחמת העולם סופחה היחידה לדיוויזיה ההודית 281, והפליגה באוגוסט 1945 מאלכסנדריה במצרים לרודוס בזירה הימית של איי הדודקנז.
באמצע מאי 1946 נפצע יוסף מהתפוצצות מוקש בעמק הפרפרים בצפון רודוס ופונה במטוס צבאי לבית חולים צבאי בקאהיר. לאחר שבועיים אִשפוז הועבר להחלמה בבית החולים הצבאי באוגוסטה ויקטוריה בירושלים.
ב-5 בנובמבר 1946 שוחרר יוסף מן מהצבא הבריטי, וכעבור חצי שנה התחתן ב-11 במאי 1947 עם רבקה לבית פילָה והזוג בנה את ביתו בחיפה.
בעיזבונו של יוסף בר-אור נמצאה מעטפת מכתבים שקיבל מבני המשפחה בכפר-ברוך בתקופת שירותו בצבא הבריטי. אוסף זה הוא חלקי בלבד ונשמרו בו מכתבים ספורים שכתבו אִמו פרומה (האב יאיר מן נפטר ב-1937) ושלושת אחיו – דב, אריה ולוי מן. שישה ממכתבי האם, פרומה מן, הכתובים בפולנית ומכתב אחד באידיש – לא תורגמו.[1]
הקלדה וההדרה: ניר מן, 11.1.2015
מכתב מלוי מן (כמעט בן 16)
[בחלק העליון של הדף כתוב בפולנית מכתבה של אמא]
כפר-ברוך 28.12.1942
שלום לך יוסף!
אני מתאר לי שהפעם תוכל לקרוא את המכתב של אמא. תאר לעצמך שאני קראתי אותו.
חדשה אחת לי בשבילך. אחרי שהרופא ויס נסע מכאן בא אלינו אורח חדש שמבקר אותו כל ערב. בוודאי שלא יעלה בדעתך מי הוא האורח. האורח הוא מר לוֹצִי. היום קריר בחוץ. גשם מטפטף, רוח חזקה שאי אפשר לצאת מהבית. אריה נסע היום לחיפה ולי משעמם לבדי לשבת בבית ואין עם מי לשחק שַח.
כעת גמרנו כבר את העבודה בשדה. גמרנו לחרוש שלף ואנחנו עובדים במשק מה שיש. השפנה הצ'נצ'ילית מסדרת לה כבר קן, היונים הִתרבּוּ וכך אין כל חדש.
רחמוני רוצה היום לתת לי מכתב שלו שכתב אליך שאשלחם יחד, אבל התחשוב שיעניין אותך יותר לקבל שני מכתבים.
אני מסיים את מכתבי מפני שקר לי מאוד.
שלום,
לוי
[בסוף המכתב צורפה פִסקה קצרה שהוסיפה אמא פרומה בפולנית]
מכתב מלוי (בן 16) ודב מן (בן 22)
כפר-ברוך 20.1.1943
את הבשורה אמא כבר כתבה לך,[2] ואם לא הבנת טוב וכדי שלא תשבור את השיניים שלך, אכתוב לך בעברית. דב מתארס ביום שלישי 26.1.1943. הוא מתארס עם בחורה צֶ'כית [רות לבית הניג] כפי שאמא אומרת היא יפה, אבל אני עוד לא ראיתיה. אמא כבר מתחילה מהיום בעבודה: ראשית כל צריך לעשות רשימה את מי להזמין ואת מי לא, את זה כן את זה לא, ואספר לך בדיחה כנגד זה. אישה נכנסת עם אשת בנה לבית הכנסת. לפני שהן נכנסות אומרת לה האם: כשתכנסי תברכי את האנשים ב"גִיט שבת". הן נכנסות ואשת בנה אומרת שלום לכל אחד, ולכל עבר היא פונה ומברכת את האנשים. כשהן יוצאות מבית הכנסת אומרת לה האם: לא כך היית צריכה לברך את האנשים לזה כן לזה לא וכך הלאה. בשבת הבאה הן שוב הולכות לבית הכנסת. כאז מתחילה אשת בנה לברך "דיר יואי גִיט שבת, דיר נִשְטְ גיט שבת", וכך הלאה. כך גם אומרת לי האמא – את זה כן להזמין, את זה לא. סוניה יושבת גם כן ועושה חשבון מה צריך לאפות ומה צריך לבשל. תסלח לי מאוד שאני מפסיק באמצע אבל קיבלתי פקודה להשקות את הבהמות ואני צריך ללכת.
שלום לך יוסף,
במקרה נפל מכתב זה לידי, לכן גם אני אוסיף לך מספר מִלים. כל החדשות כתבו לך. אני אשלח לך טלגרמה. קיבלתי חופש – ומתארס. תהיה שמח – יש לך גיסה נחמדה. – בקרוב אצלך –
מנשקך, דב
מכתב מדב מן (פברואר 1943, משוער)
PAL/791 D.V.R. MANN B.
No. 4 COY. R.A.S.C. BASE DEPOT.
R.A.S.C.
רב שלום לך יוסף "הטבח",
תסלח לי מאוד על שתיקתי. יש לכך הרבה סיבות. ויודע אתה טוב, שנמצא אנוכי בסכסוך "אהבה" לרות. באמת הספקתי לכתוב המון מכתבים. שמע יוסף הפעם גם לא אכתוב לך הרבה מפני שבשלושה בחודש מרץ אהיה בבית ואז גם אתחתן. אוכל לספר לך מהכל. שמע יוסף, תודיע בבית על כך באפשרות המוקדמת, וגם לרות. האם ביקרת אותה בחיפה? אם אתה תזדרז תוכל גם לענות לי על מכתבי זה. אצלי הכל בסדר. עבדתי לא קשה ביותר. יש בה קצת קשרים בעבודתי הקודמת. יוסף אל תשכח על זה שדיברנו ותביא לרות מה שהִבטחת לי. תהיה אצל מתילדה [בולבל] תמסור ד"ש. אתה תכתוב לי הרבה מהנעשה בבית ואצלך.
דרך אגב שמעתי שמרק מלוח אתה כבר יודע לבשל. הביתה ולרות תמסור המון נשיקות אבל אל תגנוב מהם – למענך. –
הנני מסיים את מכתבי הארוך בנשיקות,
אחיך דב
מכתב מדב מן
P/791 D.V.R. MANN B.
No. 4 COY. R.A.S.C. BASE Depot.
M.E.F.
28.2.1943
רב שלום לך יוסף,
את מכתבך עם התמונות קיבלתי. מאד שמחתי לכך. אני כבר שלחתי לך מכתב אחד, ותשובה עליו עוד לא קיבלתי. יוסף יקירי, כרגע שוכב אני בבית-חולים. בעצם אינני חולה. יש לי רק התמתחות עצבים. התחלתי יותר מדי מוקדם בלימוד גרפולוגיה אחרי שנפצעתי בפעם האחרונה, וזה שגרם לכך. בבית חולים אצטרך להישאר כימישה שבועות. אם תזדמן במצרים תבקר אותי ב- 19 General Hospital. בעצם הפעם אין לי הרבה מה לכתוב לך. פה בבית חולים מרגיש אני קצת לא בסדר. לכך אל אשמים אנשי בית חולים. אלה המחשבות הביתה ולרות. מה נשמע אצלך? האם גמרת כבר את הקורס לטבחים – ואיזה מין טבח אתה? מה נשמע בבית? האם ביקרת אצל זו בתל-אביב שאמרתי לך? יוסף תכתוב לי לעיתים קרובות על הנעשה. ואם סיפרת לרותי איזה שהם דברים שבטחת לי. שמע יוסף, יש לי פה אחות בבית חולים, והיא יודעת לצעוק, חבל שאינך יכול לשמוע את קולה. קול דק וצורם באוזן ממש כמו אשתו של איגנפלד.
הנני גומר את מכתבי בנשיקות,
מכתב מגלילה[3]
19.11.1943
שלום יוסף!
לצערי הרב עלַי להודיע לך שאמא חולה מאוד וביום ראשון, ז"א [זאת אומרת] 28.11, היא מקבלת מקום בבית חולים ואנו מבקשים ממך שתבוא לעזור לקחת את אמא לבית החולים כי אין מי שיקח אותה. תבוא ביום שבת בטקסי כי יכול להיות שיהיה מקום בשבת. וגם אמא מתגעגעת אליך והיא רוצה לראות אותך אחרי זמן רב שהיא לא ראתה אותך. זה כבר שלושה חודשים שהיית בבית ועזבת את אמא בריאה וכעת אמא חלתה מאוד ולא ידוע מה יש לה. בכל אופן תבוא מהר!
אחותך גלילה
אנו מחכים לך
מכתב מפרומה מן [כמעט בת 50]
כפר-ברוך 19.1.1944
[יומיים אחרי יום הולדת 20 של יוסף]
בני היקר!
מכתבך קיבלתי ושמחתי לשמוע שאתה ברוך השם בריא ועובד באותה העבודה. אבקשך לכתוב לנו בכל שבוע כי אתה מבין בעצמך שאני עכשיו מחכה באי סבלנות לקבל ידיעות ממך. אני שמחה גם לקבל ידיעות טובות על ידי ילדות הכפר [שלהן יוסף שלח מכתבים], בכל זאת אל תתעצל ותכתוב בבקשה ישר ל"ממוצה". אצלנו אין חדש. כולנו ברוך השם, בריאים ועובדים. ירדו mm360 גשם ואנו רוצים כבר שהגשם יחדל ושנוכל להתחיל בחריש.
שרה מסרה לי שבא [הגיע] אליה מכתב בשבילך. מאיזה מקום אינני יודעת.
תהיה בריא ונשיקות רבות,
אִמך
מכתבי עבר "צנזורה" [בדיקת הגהה] של הרופאה [ד"ר רחל רוזינוביץ שהתגוררה בשכירות בבית המשפחה].
דרישת שלום מאריה ולוי והרופאה
מכתב מפרומה מן
כפר-ברוך 5.11.1944
ביום שישי בערב קיבלתי את מכתבך. שמחתי כל כך שאתה כבר במקום. איפה יותר טוב? בארץ ישראל או בחוץ לארץ? איך מזג האוויר שם? כמה ימים נסעתם לשם? אתמול היתה אצלנו אורחת. שַׂשַׂה ולקחה את הכתובת שלך. בוודאי היא רוצה לכתוב אליך. אנחנו כולנו בריאים. מה שלומך? ואיך אתה מרגיש עם עצמך? מתי אתה תבוא לחופש? אני כבר רוצה לראות אותך. נדמה לי שכבר לא ראיתי אותך כמה חודשים.
הייתי בחיפה ביום חמישי בתאטרון 'מטאטא' וראיתי את ההצגה 'מלך למפדוזה'.[4] צחקנו מאוד והייתי בחברה עליזה. הלכתי לישון בשעה שתיים בלילה.
אתמול קיבלתי את מכתבך השני. אבקש שגם בעתיד תכתוב לאמך לעִתים קרובות.
רותי אצלנו עד אחרי חנוכה. [היא] מרגישה די טוב. דב היה בשבת, ויבקר אותנו בשבת הבאה.
נשיקות רבות מאמך, מרות ומיתר בני הבית עם הדוקטורמי [ד"ר רחל רוזינוביץ'] בתוך.
אמך פ. מן
כפר-ברוך 15.11.1944
קיבלתי את המתנה שלך. באמת יש לך טעם די טוב, ואני מרגישה איזה רגש יפה יש חלך לאמך. זאת היתה הפתעה גדולה מאוד. אפילו לא חשבתי על המתנה ממך. ובכן בני היקר! תודה רבה לך. ואל תשלח יותר מתנות יקרות. תחזיק [תשמור] את הכסף בשבילך.
הגברת [חוה] סלע ראתה את השמלה [הבד] ואמרה לי שהיא תתפור לי שמלה יפה מאוד. מה שלומך? מתי אתה תבוא הביתה? אצלנו כמו שהיה. אנחנו בריאים.
בני! שלא תצחק ממני שאני כותבת עברית. אני התחלתי ללמוד השפה העברית אצל המורה זה שבעים זמן.
אני חושבת שכתבתי עברית די טוב, נכון?
שלום לך, ועוד פעם תודה לך בעד הרגש היפה שלך ותהיה בריא. אמך
פ. מן
[תוספת משפט בפולני]
כפר ברוך 18.12.1944
מכתבך מ-[1944].9.12 קיבלתי אתמול, וגם שק [צ'ק] על סך לא"י [לירה ארץ-ישראלית] אחת. אני כבר שכחתי מהחוב שלך, אבל אני רואה שיש לך זיכרון טוב, לכן קבל את תודתי. אני שמחה שאתה ברוך השם בריא, בני היקר! אני מבקשת אותך שבחודש ינואר תשמע רדיו בכל יום רביעי [כי] יהיה בשבילך איזה דבר טוב ברדיו.[5]
מתי אתה תבוא לחופש? אני רוצה לראות אותך. האם יש לך אפשרות לבוא? מה נשמע אצלך? אצלנו הכל בסדר. אנחנו בריאים, רק יש לי קצת צרות שאנחנו עוד לא זרענו את החיטה מפני שיורד גשם כל הזמן, ומי יודע אם תהיה אפשרות לזרוע.
נשיקות רבות מאמך. ד"ש מכל בני הבית ומהרופאה רוזינוביץ'.
מכתב מאריה מן (בן 19.5)
כפר-ברוך 24.12.1944
את מכתבך האחרון קיבלנו בהתרגשות רבה מכיוון ששלחת אותו [בדואר] רשום. וכידוע לך שמחלק הדואר בכפרנו הוא צַצֶק וזה שהוא קצת נגוע בשכלו גם לא זר לך. ובכן הוא עִרבב את היוצרות ואמר שבא לנו מכתב רשום מאנגליה. עיני אמא אורו ממש ואלפי מחשבות ורעיונות חלפו במוחה כגון: ממי, ממה, ומה רוצים, אולי קרובים, העיקר היא שכחה לגמרי שגם אתה יכול להיות רגע קט באנגליה, ומעולם היא לא פיללה שאתה יכול לשלוח מכתב רשום ממרחק כה עצום. העיקר הכל חלף.
ודי יהיה לך הדבר אופייני שהואלתי לקחת את העט לידי ולצרף לך אי אלו משפטים בכדי שיתווספו למכתב, בכדי שתקבל אינפורמציה יותר מדויקת על המתרחש בכפרנו אשר זה בוודאי יעניין אותך. תצטרך לחשוב רגע ואז תבין היטב את הנעשה. הדבר הוא כך, בעוד מספר חודשים או שבועות עומדים לחלק עוד 20 מגרשים בכפרנו לחיילים, נוטרים וכו'. כידוע לך קיים בכפרנו ארגון נוטרים הנושאים שם "ארגון יזרעאל" בו מצורפים [חברים] נוטרי הסביבה נהלל, גבת, גניגר וכיוצא באלה. ולאלה עומדים לחלק בקרוב את המגרשים. כיוון שמחלקים גם לחיילים, פנתה אמא לוועד [הכפר] בדרישה שגם לה שני בנים בצבא והיא רוצה לפחות מגרש אחד. תשובתם היתה כי אין הם מטפלים בבעיה הזאת, אלא צבי ליברמן מנהלל. פנינו אליו ותשובתו היתה כי מזכיר "ארגון יזרעאל" הוא צבי ונחדלופסקי [חבר בכפר-ברוך], [ו]הוא [ליברמן] רק מטפל בסידורים הטכניים של הארגון. ניגשתי אל צבי ודיברתי איתו בקשר לנושא. הוא ענה לי כי עליך לכתוב לו מכתב שגם אתה רוצה להיות חבר בארגון הנ"ל, ואז הוא ישלח לך שאלון אשר אותו תצטרך למלא לפי השאלות הכתובות בו. עכשיו דע לך איך לנסח לא מכתב הגון שידפוק. כתוב לו שאתה מצטער מאוד שאתה צריך להזכיר לו שמטלטלים אותך ממקום למקום על שם כפר-ברוך, ולבסוף כאשר באים לתגמול, שוכחים שגם יוסף יודע לעבד אדמה. תיזהר מאוד שלא תהיה חוצפן במכתבך אבל תבין איך להרביץ בצורה עדינה. לבסוף כתוב להם שאתה מבקש שאני אשתתף באספות הארגון.
ערכנו מסיבת 18 שנה לכפר בחנוכה והתוכנית הצליחה מאוד. קיבלנו תודות ותשבחות מאת נכבדי הכפר. מלבד זאת כבר ירדו קרוב ל-500 מ"מ גשם ועדיין לא גמרנו לזרוע. אולי אתה יכול לשלוח לזקן מכתב רשום שיפסיק עם החוכמות.
כיוון שהשעה כבר 11 [23:00] אני נאלץ לסיים אעפ"י [אף על פי] שיש לי עוד הרבה לכתוב. במכתב הבא אוסיף. יתר על כן, כולם דורשים בשלומך. כמובן בני הבית ומקווים כי תדע איך לנהוג. היזהר אל תאבד את הטַקְט.
שלום בברכה,
אריה
מכתב מלוי מן (בן 18)
כפר-ברוך 26.1.1945
אתה שלחת אליי מכתב, וכתבת שבמעיל שלי נמצאים המכתבים שלך, אולם חיפשתי בכל המקומות ולא מצאתי אותם.
תנובה המליטה עגלה. היא נותנת לעת עתה עשרים ליטר חלב. אנחנו מקווים שהיא תתן יותר. שניה צריכה להמליט היום או מחר, אבל אם יבוא סוחר אנחנו נמכור אותה כי היא בועטת מאוד ואי-אפשר לחלוב אותה. בשנה שעברה סבלנו ממנה. במשך שנה תמימה הייתי קושר לה את הרגליים וכך חולב אותה.
זה יומיים שהגשמים אצלנו פסקו, אולם הפעם אי-אפשר להיות נביא. במשך היום יכול להיות יפה, ובלילה יכול לרדת גשם. אם מזג האוויר לא ישתנה, כי אז נוכל בעוד שבוע לצאת לזרוע ולחרוש. איך יהיה היבול השנה אין איש יודע, אולם אין סיכויים טובים.
יום ראשון הייתי בחופש ושרה אמרה לי כי בשבת מסרה את הפילְם לפיתוח. כשהתמונות תהיינה מפותחות, אשלח לך אותן.
ביום שני קיבלתי מתנה מרינה ופנינה. הן שלחו לי ספר "ארץ ישראל הארץ היעודה".[6] בספר מתואר מחקירותיו של ארכאולוג אמריקאי גדול שביקר בארץ בשנת 1939.
אתה כתבת שזכית במגרש לשיכון, אבל אמרת כבר מזמן שאתה משלם כל חודש עבור שיכון. האם זה עוד מגרש אחד? או ששילמת אז למפרעַ?
מה נשמע אצלך? איך אתה מרגיש?
כפי שידוע לך הרופאה היא פְלוֹטְקַרְקָה [רכלנית] גדולה ורצינו להיווכח אם זה נכון, אז אמא אמרה לה שאני מתגייס. אל תשאל! כשיצאתי למושב כולם התנפלו עליי כמו דבורים. מה? אתה מתגייס? והמורה ואשתו [חוה ויצחק סלע] באו לנחם את אמא.
שלא תכתוב לאף אחד שזה בלוף.
כך אין יותר חדשות. אשתדל לאסוף חומר למכתב הבא.
שלום ממני,
מכתב מלוי מן
כפר-ברוך 7.3.1945
שלום רב לך יוסף!
התחלתי כבר פעם לכתוב מכתב אליך והפסקתי מפני שרציתי מאוד לישון, וכך אני מתחיל מחדש. בעצם מה לכתוב לך אינני יודע. במכתב הקודם התחלתי בהצגה שלנו, אולם כבר סיפרו לי שכתבו לך על אודות ההצגה, לכן לא אשעמם אותך בקריאת מכתב כפול. אגב להצגה באו גם שָשָה ופנינה.
לפני פורים רצינו לשלוח לך חבילה ואמא אפתה כל מיני עוגות ולבסוף לא קיבלו את החבילה בכלל. כעת לא מקבלים חבילות לחו"ל.
נספר לך קצת מהנעשה במשק. היום הוא היום הראשון שאפשר לעבוד בשדה. אריה יצא לחרוש. לפני הצהריים היה עוד קצת רטוב, אבל עכשיו איכשהו העֶגלה שתנובה המליטה היא כבר די גדולה. אתה ודאי אינך יודע, הפרה השנייה גם כן המליטה, אבל עגל. לפני ההמלטה רצינו למכור אותה ובא סוחר ונתן עבורה 210 לא"י. אני עמדתי על זה שימכרו אותה, אבל אתה לא מכיר את אמא? אם נותנים 210 לא"י, יתנו גם 230 לא"י. וכך שהפרה נשארה אצלנו. רצינו למכור אותה מפני שהיא לא שקטה בחליבה, ועכשיו ללכת לחלוב אותה אתה צריך שני חבלים חזקים בכדי לקשור לה את הרגליים. מובן [ש]מצד החלב משתלם להחזיק אותה. לשנה הבאה אני כבר מבטיח שנמכור אותה. אנחנו נותנים כעת למחלבה למעלה מ-30 ליטר חלב ביום. זה קרוב ל-1,500 לא"י, אבל אם אתה חושב שנשאר משהו בבית, אתה טועה. ראשית מורידים חמש לא"י מס חודשי (כעת הנהיגו בכפר לשלם כל חודש מִסים בכדי שיהיה יותר קל לשלם בגורן) יש מִסי קופת חולים, יש מגרסה, יש הרבעות. כל הרבעה 4.5 לא"י, ויש לנו אצל צדוק חוב של 30 לא"י. בקיצור, לא נשאר כלום בבית. קבצן נשאר קבצן.
מה נשמע אצלך? מדוע אתה לא כותב? מילא אנחנו בטלנים, האחד סומך על השני וכך זה נמשך.
בקשה אחת יש לי אליך. תכתוב גם לכוכבה איזה מחמאות ולא רק ללאה כי הם באים אליי בטענות כאילו אני אשם. הם בלבלו לי את הראש שאתה מבקר הרבה אצל שושנה מזרחי. הייתם באיזה נשף, רקדתם, קיבלתם פרס, אני לא יכול לצאת מהסיפורים שאלה מספרים.
הזמן הוא שצריך ללכת לחלוב את הפרות. לכן אסיים,
ד"ש לך מאמא ואריה ומשפחת סלע.
כפר-ברוך 27.3.1945
שלום רב לך יוסף.
יושב אני אצל משפחת יעקובוביץ וכותב לך את המכתב. גם מנחם רוצה שאכתוב לך מכתב בשמו מפני שהוא לא רוצה לכתוב נֹח בשבע שגיאות. ובכן, כתבתי לך עד עכשיו מהנעשה במשק ומהמצב שלנו, עכשיו אכתוב לך קצת "רכילות". מה אנחנו עושים בערבים ובכלל מה מצב החברה שלנו. בעצם כעת אנחנו רק מתבטלים מפני שגשם ובוץ, קר בחוץ. אבל אם רק קצת מתייבש, אתה יכול לראות על הכביש שורה של בחורות וכמו רועים הולכים הבחורים אחריהן. יש לנו ברוך השם 11 חתיכות, ואנחנו רק שלושה. אני שואל ממך מה אתה היית עושה במקומי? ולכל הצרה הזאת נוספות לנו עוד בחורות מהמבוגרות יותר (כוכבה, נעמיקה, רות ועוד כאלו). אלו חולמות עכשיו על המבוגרים, אבל אלה עדיין תפוסים. כמעט בכל ערב אנחנו אוכלים שוקולד, ואם אתה חושב שאנחנו קונים, אז אתה טועה. אני טוען, אם אני צריך לקנות שוקולד עליי לחלק אותו לאחת-עשרה חתיכות לכל הפחות, ואם אחת מהן קונה שוקולד, היא צריכה לחלק אותו לחתיכות אחדות. אם כן החלטנו שהן קונות שוקולד. במצ"ש [מוצאי שבת] טיילתי כמה זמן עם כוכבה. דיברנו הרבה על אודותיך, לרוב טובות.
אני ממהר. רוצה ללכת לקולנוע. תסלח לי כי אסיים. אמסור לך עוד את מה שאמר לי מנחם. הוא התעניין בנוגע לטסט. אם כן, תביא תעודה מהקצין שהתנהגת טוב בצבא, ושהִנך נהג טוב וכל הזמן אתה עובד עם אוטו משא, וכשתבוא לארץ תמסור מיד שאתה רוצה לעבור טסט. אחרי כמה ימים תוכל לעבור את הטסט (פרוטקציה לחייל) ותצטרך לשכור אוטו. זה עוד בספק אבל בכל אופן הבטיחו לו.
חג שמח [פסח] ושלום,
ד"ש ממשפחת יעקובוביץ
תוספת של פרומה מן:
את מכתבך קיבלתי ואני מצטערת מאוד שאתה לא יכול להשתתף יחד איתנו ב"סדר". את הסדר עורך אצלנו מר [יצחק] סלע. לוי כתב לך כבר הכל, אני ממהרת כי יש לי הרבה עבודה. אני מאחלת לך חג שמח ולהתראות בקרוב.
את תמונתך אשים על השולחן בזמן הסדר. דֹב ורותי יבואו מחר בערב.
אני מנשקת אותך מאוד מאוד, ושלום,
ב-9 במאי 1945 נכנעה גרמניה הנאצית לבעלות הברית. יוסף מן (בר-אור) היה ביחידת החפרים הארץ-ישראלית 280 בדיוויזיה ההודית 281 (הגוֹרקים) שהמשיכה את המערכה ברודוס, ועסקה בפירוק שדות מוקשים. כעבור שנה, במאי 1946, יוסף נפצע מהתפוצצות מוקש ופונה לבית חולים בקאהיר. ב-29 ביוני 1946 ('השבת השחורה') הוא הועבר באמבולנס ממצרים להחלמה בבית החולים הבריטי באוגוסטה ויקטוריה בירושלים, שבו שהה כארבעה חודשים.
מכתב מאריה מן (אמצע מאי 1945)
השלום לך יוסף?
אנשים יודעי דבר אומרים "עת לשחוק ואת לבכות", "עת לשחק ועת לעבוד", וככה חוזר חלילה הגלגל ומתחדש כבתחילה. את עבודתי בשדות גמרתי, בעזרת השם, ועתה אני מוצא את העת לשחק. כלומר להשתעשע בכתבי לך אי-אלו משפטים אשר זה נותן לי מרגוע כביכול אחרי עבודה ממושכת בשדות בלהט השמש. בדורות הקדומים היו רגילים להינפש אחרי העבודה "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו", ואני מוצא את מנוחתי תחת גג ביתנו בקוראי את הספר אשר רינה [טאוּ] העניקה מתנה ללוי "ארץ ישראל הארץ היעודה". ספר אשר מנבא לנו גְליק אוּנְד פָרְנוּסָה.
את הספר הזה, לדעתי, צריך באמת לקרוא בצל התאנה, אבל לדאבוני הגדול התאנה שלנו לפי שעה קטנה. אני רוצה לקוות שעד אשר יתגשם חלומו של מחבר הספר תספיק בינתיים לגדול התאנה ואז נשב כולנו בצוותא ונהנה מזיו הצל וכל אחד מאיתנו יספר קצת מחוויותיו. אתה שומע, יוסף, לעתידנו ולאשרנו נשאיר לויצמן ולבן-גוריון שידאגו, ואנחנו נדאג לשלנו. לפי מכתביך אני מוצא שאתה שרוי בהתמוגגות קצת. ואני יכול להרגיעך כי הכל על הצד היותר טוב כלומר סַסַה בסֵדר מלבד שהיא היתה קצת חולה. ובעוד דבר יש לי להרגיעך שבעל כורחך בעוד שבועיים תהיה דוד ושום דבר לא יעזור לך, אפילו אם תכריז ברבים שתצעק חי וקיים. כך זה יהיה כי אחרת לא ייתכן. את ססה לפי שעה לא הזמנו. אני מקווה כי היא תבקר אצלנו בשבועות מועד יום ההולדת שלי גם שלה ונשמחנו באותו יום יחד שנולדנו.
מאז שהייתם יחד אצלנו לא ראיתי עדיין את ססה ועל-ידי כך תוכל להבין שהעבודה לחצה עלינו כדת וכדין. אמא מתכוננת להיות בשבוע הבא בחיפה ואני משתדל להשפיע עליה שתאזור את מותניה ותיכנס למשפחת טאו ותדבר לעניין כמו שנאמר.
יוסף, לפני שבוע קיבלנו מכתב ממתילדה בולבל מתל-אביב. המכתב לא נשלח אלינו כי אם לוועד ובו היא מבקשת מאת הוועד שישתדלו להמציא לה את כתובת משפחת מן-לוין שגרו לפני שנה בכפר-ברוך כיוון שיש לה ידיעה חשובה מחוץ לארץ בשבילנו. מיד ענינו לה תשובה ואנו מחכים. אמא עדיין לא יודעת מכלום ובאם תתקבל איזו שהיא ידיעה אכתוב לך. אתה אל תזכיר במכתביך לאמא דבר. יתר על כן, אין לי מה לחדש, הכל נשאר כאשר היה. מתהלכות שמועות בכפר שצבי ומלכה מתארשׂים וקלמן ונעמי ביום אחד. ברכתי היא שיהיו מאושרים וישמחו בחלקם. מכיוון שאינני רוצה לחלל את השבת אני מפסיק לכתוב ואוסיף לך במכתבי הבא, ועתה אַ גוֹטְן יום טוב,
כפר-ברוך 24.5.1945
זה זמן רב שלא קיבלנו ממך מכתב. דואגים לך מאוד בבית. איננו יודעים מדוע אינך כותב. אנחנו כתבנו לך ולא קיבלנו תשובה. תכתוב מהר כי אמא אינה יודעת מה לחשוב על אודותיך.
אצלנו אין חדשות מיוחדות. הכל מתקדם למישרין. עכשיו גמרנו לכבוש את החציר. יש לנו קרוב ל-10 או 11 טונות. אנחנו מתכוננים כעת לקצור את השעורה. העבודה היא קשה מאוד. האמן לי כי אין לי כוח לכתוב מכתב כל כך אני עייף. זה שבוע ימים אני עובד בכיבוש, וכעת אני מחכה כל רגע למכבש. צריך ללכת שוב לעבודה. איך התירס אי אפשר עוד לדעת. בכל אופן אנחנו מדללים ומקלטרים.
לרות עדיין אין שום דבר. אנחנו מחכים בקוצר רוח. היא צריכה ללדת היום או מחר. כשהיא תלד נודיע לך.
בשבועות היו אצלנו רינה [טאוּ] ופנינה. אגב רינה מסרה לי שאכתוב לך שעד שלא תכתוב אליה, לא תקבל תשובה. היא סיפרה לי משהו משביתה עם חיה פנינה ואתה, אבל לאוזן אחת זה נכנס ומהאוזן השנייה זה יצא. אריה נסע לטייל איתן למשמר העמק וחזרו מאוחר. פנינה היתה צריכה לחזור הביתה באותו היום ורינה לא. מכיוון שרינה לא רצתה להישאר כאן בלי פנינה ופנינה פחדה לנסוע לבד בערב הביתה, החליטו ששתיהן חוזרות. ובערב בזמן שהרכבת צריכה היתה לעבור הן עוד ישבו ושתו תה. פתאום ראיתי את הרכבת על יד התחנה. מיד אריה לקח את פנינה באופניים ונסע איתה לרכבת (מכיוון שהיא היתה צריכה להיות בבית) ורינה רצה אחריהם ברגל. הם עם האופניים הספיקו אבל רינה לא. ואריה נסע עם פנינה לחיפה.
כשרינה חזרה הביתה היא היתה על סף בכי וצעקה כל הזמן "אני רוצה לחיפה" כמו ילד קטן שאמו נסעה והוא צועק אני רוצה לאמא. אבל בערב רכבנו לסביבה וחזרנו בחצות.
תסלח לי כי אסיים. בפעם הבאה אכתוב יותר.
תכתוב כי דואגים לך בבית.
כפר-ברוך 4.6.1945
ראשית כל מגיע לנו מזל טוב. רות ילדה בת. היא ילדה ב-[1945].3.6. הלידה עברה בשלום. רות נראית טוב מאוד וב-7.6 היא תבוא אלינו ותהיה כאן כמה חודשים. את הילדה עוד אף אחד מאיתנו לא ראה אפילו דֹב. מזמן שהיתה המחלה בבית החולים לא מראים את התינוקות.
לך גם כן מגיע מזל טוב על היותך לקורפורל, אבל אני חושב שלדרגה יותר גבוהה לא תגיע כי בקרוב ודאי תהיה כבר בבית. אגב היה כאן היום צבי ונחדלובסקי ואל תשאל מה שהוא קיבל מאמא בגלל זה שלא הכניסו אותך בחשבון של המשקים. אצלנו בכפר מתנהלת כעת מהפכה שלמה בעניין המשקים. לא שומעים על ויכוחים אחרים מאשר "ההתיישבות החדשה". לדעתי הם לא יצליחו באסֵפה הכללית.
חוץ מזה אין חדשות אצלנו. עובדים קשה וכעת חוטפים מהר את כל העבודות כי הארבה פשט בארץ והוא כבר בעפולה.
הייתי בשבת בחיפה וביקרתי את רינה [טאוּ]. היא סיפרה לי [שהיא] מקבלת ממך מכתבים אבל לא עונה עליהם משום איזה פרינציפים [עקרונות]. אביה חולה מסוכן. יש לו גידול על שלפוחית השתן והגידול הזה סתם לו את צינורות השתן, כך שאת השתן מוציאים דרך צינורות גומי. לנתח אותו אי אפשר כי הוא חולה מחלת סוכר, והם מתכוננים לנסוע איתו לירושלים אבל צריך קודם פרוטקציה.
אסיים את מכתבי כי כבר מאוחר.
תסלח כי כתבתי עם עפרון אבל זה יותר נוח.
דרישת שלום מאמא, אריה וכולם.
כפר-ברוך 13.6.1945
שלום רב יוסף!
אילו היית נמצא כעת כאן, היית אומר כי אנו מוסיקליים מאוד. במרפסת הרדיו מנגן שירים ובחדר הילדה הקטנה עורכת קונצרט סימפוני מס' 1. לילדה קוראים נורית. הילדה היא נחמדה מאוד. יש לה עיניים שחורות-כחולות גדולות מאוד, יש לה פה נחמד, אף עגלגל, אבל כמובן יכול הכל להשתנות. דבר אחד יש כבר לזקוף לזכותה – היא שקטה מאוד. היא ישנה מארוחה לארוחה. רק משעה שש לפנות ערב עד שעה 10 בערב [22:00] היא בוכה. זהו הזמן שלה.
במוצאי שבת נערכה אסֵפה כללית בעניין ההתיישבות, ואחרי דיונים שנערכו חמש שעות וחצי הוחלט: אם יביאו מים לכפר (עזרה מצד המוסדות), אז מפריש כל חבר 50 דונם אדמה למתיישבים החדשים. אבל עד אשר יביאו את המים יארך עוד הרבה זמן, וכדי שהחיילים והנוטרים יהיו בטוחים בהתיישבות, יחלקו להם לעת עתה לכל אחד 20 דונם. כל זה יתקיים אם תהיה הבטחה למים.
אתה הרי יודע מהארגון שקיים כאן, ואותך ואת דב ואת הבנים של קופרמן ואת חיים חונוביץ לא שמו בחשבון. דע לך, אם תקבל איזה שהוא מכתב מהארגון שלהם, שלא תענה להם בכלל. כי באסֵפה הוחלט לראשונה מקבלים החיילים את המשקים, אחר כך הנוטרים ואם יישאר עוד מקום יבואו מקומות אחרים. בני המקום אינם עוברים [צריכים להיבחר] קַלפֵי, ואם יבואו [מתיישבים חדשים] ממקום אחר, הם יצטרכו לעבור קלפי.
אצלנו אין חדשות מיוחדות. בארץ הארבה מתפשט במיליונים וישנה סכנה חמורה מאוד.
מה נשמע אצלך? איך הבריאות? מדוע אינך כותב? זה זמן רב שלא נתקבל ממך מכתב.
ד"ש לך מכולם.
המקבל אתה מכתבים מרינה [טאוּ]?
כפר-ברוך 1.7.1945
באמת איני יודע מה לכתוב לך אבל דרך בנימוס צריך לכתוב. את המכתב הקודם כתבתי בתאריך [1945].13.6 אבל שלחתי אותו ב-17.6 כי אמא רצתה להוסיף כמה מִלים ומיום ליום היא דחתה את הכתיבה ולבסוף כתבה. אצטט לך כמה משפטים:
אי אפשר להזביר לך אך אני אכשב מרגשה בטור סבתה. אמנם הנכדה אפפם (בטוח אני שלא תוכל לקרוא את זה אף פעם) אמרה לי סבתה, אבל מספיק לי שאני בנתיים... רות אוד לא מרגשה טוב. הי אוד במיתה ולי יש כל יום עבודה". [אי אפשר להסביר לך אך אני עכשיו מרגישה בתור סבתא. אמנם הנכדה אף פעם לא אמרה לי סבתא, אבל מספיק לי שאני בינתיים... רות עוד לא מרגישה טוב. היא עוד במיטה ולי יש כל היום עבודה].
בכל אופן הפעם אמא רוצה באמת להוסיף כמה מִלים. אני קצת לא מרגיש טוב. כואב לי הגרון, אבל אפשר להתגבר. רות במשך שלושה שבועות אחרי הלידה לא הרגישה טוב, אבל עכשיו זה כבר עבר. אין לה חלב להניק את הילדה והילדה שותה חלב פרה.
מיום ליום הילדה נעשית יפה יותר. אחרי האוכל כשהיא שבעת רצון, אם מבקשים ממנה יפה, היא גם צוחקת קצת. כשהיא צוחקת לא רואים שום דבר, רק את הפה. היא פותחת אותו כך שמכסה את כל הפנים.
אני מתאר לעצמי שגם לך אין מה לכתוב כי פעם בשבוע אתה שולח טלגרמה. אגב העיתונים כותבים כי פתחו מועדון חיילים ברודוס וכי כמה יהודים שנשארו שם באים אליכם.
כתבתי לך כל מה שיכולתי וידעתי ויותר אין...
אמא בכל זאת התחרטה ולא רוצה לכתוב ומוסרת ד"ש.
יוסף יקירי. דומני שקיבלת כבר מכתבי. הפעם קבל נא ד"ש ונשיקות מנורית הקטנה.
דֹב ורות [מן]
מכתב מלוי מן (בן 18 וחצי)
כפר-ברוך 15.7.1945
כפי שידוע לך שאמא סובלת מהלב ואין ביכולתה לעבוד, שלחה אמא מכתב אל הקצין שלך בבקשה לשחרר אותך כי העבודה מרובה מאוד. אמא שלחה גם תעודה רפואית על מחלתה, ואני מקווה כי בקרוב נתראה בבית.
את החבילה שביקשת שלחנו לפני שבוע ובוודאי כבר קיבלת אותה.
אנחנו דשנו את השעורה ויצאו לנו 45 שקים. היום גם כבשנו את התבן ויצאו לנו 110 חבילות. חיטה אין לנו בכלל, תירס איכשהו, היה יכול להיות יותר טוב. אסכם ברוך השם ככוכבי השמיים 112 לא"י בלי המכונות, עם המכונות 160–170 לא"י ואין חוכמות צריך לשלם. איך תעבור השנה "אללה קָרים", ובשנה הבאה אני חושב שיהיה יותר גרוע. אין לך מושג עד כמה ירדה החקלאות, בה בשעה שכל תוצרת אחרת עולה ב-400% או 500% ועד 1,000%. מתחילה כבר הפרשה שלפני המלחמה.[7]
באשר לקבלת משקים במקום העניין התקרר במקצת ויש שמועות שהנוטרים כתבו מכתב לוועד שהם מוותרים על ההתיישבות במקום, אולם זה לא רשמי.
אין אצלנו חדשות אחר הכל מתקדם למישרין.
ד"ש לך מכולם. כתוב יותר.
כפר-ברוך 29.7.1945
תסלח על האיחור הגדול אבל אשתדל לתרץ אותו. היו אצלנו כל הזמן אורחים. קודם היה קוּבֶלַרֶק שלושה ימים ונסע וחזר אחרי יומיים. הוא בא מאיטליה וסיפר שבאו איתו הרבה בחורים מהבריגדה לחופש. אחר כך באו שתי חברות של רות [מן, אשתו של דב]. אולי אתה מכיר את אחת מהן בשם מגדה. הן היו כאן שבוע ימים. היה אבּוּ גַ'רַס [בלאגן] שלם. כל הבית רעש. עכשיו יש קצת מנוחה. אמא נסעה לירושלים בערך לעשרה ימים. היא לקחה לעצמה חופש. גם סוניה נסעה לחיפה "להביא" ילד. אני כותב ילד כי סלמון ניבא כך. רינה [טאוּ] היתה צריכה לבוא השבת אלינו, אבל איני יודע מדוע לא באה. אגב, לפני כמה שבועות שיקר אותנו "הקונקורנט" [המתחרה] שלך. נחש מי זה? זהו בעלה של מתילדה [בולבל] שחזר מהשבי.
הנורית שלנו כבר גדולה. מלאו לה חודשיים. כשניגשים למיטה שלה היא כבר מדברת אוּ אה אוּמֶה אוּאֶה וכך הלאה. עכשיו זה מעניין לגשת אל המיטה שלה. לפי מכתבך הקודם אני רואה שדב בילף אותך כהוגן בנוגע אלַי.
כאן אין יותר חדשות. הארבה, שאתה שואל עליו, כבר שכחנו ממנו. הספיקו להשמיד אותו עוד בטרם הגיע אלינו. הגבול הקיצוני שלו היה כפר-ילדים [על גבעת המורה ליד עפולה]. בשבוע הבא מתחילים כבר להוריד את הפרי, אבל השנה הפרי כל כך גרוע שמעט הכל נגוע ונוסף לכך המחיר הוא איום שישה גא"י [גרוש ארץ-ישראלי] ק"ג סוג א' וב', סוג ג' שלושה גא"י.
אריה מטרטר עכשיו על הכינור שהוא קנה. זה ומשה לוי שניהם משוגעים. אם נכנס להם משהו בראש אי אפשר להפר אותו. משה קנה כעת אופנוע. הוא נוסע לאורך הכפר הלוך וחזור. אני בטוח שאחרי כמה שבועות הוא יתן לו מנוחה שלמה. גם אריה כבר על אופנוע, אבל בזה הוא ודאי לא יצליח.
אני מסיים את מכתבי. כתוב מה עם השחרור.
אחיך לוי
כפר-ברוך 26.8.1945
קיבלתי את מכתבך מ-[1945].12.8 שבו אתה מבקש שאמא תיכנס לסוכנות בנוגע לפטורים שלך [לשחרור מהצבא], אבל אמא חזרה כבר מזמן ובהזדמנות הראשונה שהיא תהיה בירושלים היא תיכנס ותדבר שם בנוגע לעניין הזה.
לפני כמה ימים הגיע אלינו יוסי שהיה פעם פועל אצל טיבי ומסר לנו ד"ש ממך. לפי מה שהוא מספר כדאית ההתגייסות, אבל כשהוא עבר לפרק הפטורים מתקררים קצת. הוא סיפר שהוא עובד בספינות והם נוסעים כל פעם לטייל. פשוט עושים חיים.
בשבת שעברה היתה אצלנו רינה [טאוּ] דרך אגב. היא התכוונה לנסוע לכינוס בתל-יוסף, ומכיוון שהכינוס התבטל והיא היתה כבר בתחנת הרכבת, החליטה לבקר אצלנו.
אני אומר לך שאני שלימזל. זה השבוע החמישי מאז קרתה לי התאונה עם הרגל. עכשיו אני הולך כמעט בסדר. לפני שלושה ימים חרשתי בכפר ערבי שלף. גמרתי שם חלקה אחת ועברתי לחלקה השנייה. אני עושה [כשחרשתי] את התלם הראשון עברתי על קן של דַּבּוּרים אדומים (הקן באדמה) והפכתי אותו למעלה. אתה יכול לתאר לעצמך מה היו התוצאות. קודם כל ברחתי ואחר כך לא ראיתי איך ללכת כי העיניים והרגליים היו נפוחות. בקיצור, התביישתי שיראו אותי כי קוראים "לא יוצלח".
לפני שבועיים חזרה רות הביתה למוצקין. אמא היתה אתמול אצלם ומספרת שהנורי[ת] הקטנה השמינה והיא מוסיפה כל שבוע 330 ג' [גרם]. הם כולם נראים טוב.
כאן אין כל חדש. מתחילים לדוש חמניות (אבל לנו אין), ובקרוב יתחילו גם בתירס. אני מקווה כי בקטיף התירס תהיה בבית. אתה תמיד גומר [את מכתביך] "כבר צועקים לכבות את האור לכן אני מוכרח לסיים", ואני אכתוב פשוט – אין לי מה להוסיף.
ובכן שלום,
ד"ש שלום לך מכולם.
כפר-ברוך 4.11.1945
מוצא אני לי כעת הזדמנות לכתוב לך מכתב. אני מצדיק אותך מאוד בטענתך על שתיקתנו אבל איתך הסליחה ואני מתאר לעצמי שאתה מבין כעת זאת עונת הזריעה ואנו עובדים מחושך עד חושך. כעת מצאתי לי הזדמנות לכתוב לך בשעה שאני מחכה לרכבת [כדי] לנסוע לחיפה. יש לי היום פגישה בחיפה מטעם הקק"ל, אני בתור ציר הנוער. בהזדמנות זו רוצה אני לבקר גם את מנחם השוכב בבית החולים. כיום נפצע בתאונה. הוא התהפך עם האוטו שלו. אצלנו אין כל חדש. הכל עומד במקומו. תקרא את העיתונים מ-1.10 תשמע שם על המצב שישנו בארץ.[8]
שלום, לוי
ר.ב. [רצוף-מצורף בזה] שטר שדב שילם עבורך.
תסלח שכתבתי בעפרון אבל אין לי זמן להעתיק. בפעם הבאה אכתוב יותר.
מכתב מלוי מן (בן 18 ועשרה חודשים)
כפר-ברוך 8.11.1945
שלשום ביקרה אצלנו פקידה מטעם נדיבי.[9] היא שאלה וחקרה לשם מה אתה דרוש למשק. אני סיפרתי לה שאתה דרוש למשק מפני שיש הרבה עבודה וחוסר ידיים עובדות. אחרי השיחה שהיתה לי איתה, בערך שעה, היא הביעה את דעתה שלפי מה שהיא יודעת מנִסיון עצמה נדיבי לא ישחרר אותך, אבל היא תמסור לו את הכל. כן היא אמרה שלכל היותר אתה תשתחרר ביולי או באוגוסט [1946] כי השחרור מתחיל בקצב יותר מהיר. דיברתי איתה בנוגע למאמרים שהיו בעיתונים בדבר שחרור חיילים הדרושים למשקים. היא ענתה לי שמטפלת בזה ועדה מיוחדת מטעם החקלאים.
היום הלכתי לרביוב [מוועד כפר-ברוך] לדבר איתו בעניין השחרור. פניתי אליו במיוחד מפני שהוא חבר הוועד היחיד שיש לו בן בצבא ושגם הוא מעוניין בדבר ושאלתי אותו אם הוועד הִגיש לוועדה לשחרור חיילים גם את שמות החיילים בני המקום. הוא ענה לי שאינו יודע מוועדה כזאת בכלל וקרא לוורטמן [רכז הביטחון בכפר-ברוך] להתעניין אצלו, אבל גם וורטמן לא ידע. אמרתי לו שיפנה לוועד הגוש ויתעניין בוועדה הזאת. הוא הבטיח לי שיעשה את זאת, ובהקדם האפשרי.
אנחנו כבר גמרנו לזרוע ומחכים לגשם.
כתוב יותר אף על פי שלא תקבל תשובה מיידית. כתוב מה נשמע אצלך.
מכתב מלוי מן (כמעט בן 19)
כפר-ברוך 12.12.1945
כעת חזרתי הביתה מטיול שארך 15 יום.[10] עכשיו אני יכול להבין אותך איך אתה חי שם מאחר שנתנסיתי בדבר. נדמה היה לי כי זה שנה תמימה לא הייתי בבית. ייתכן שההרגשה הזאת נבעה מכך שלא עזבתי את הבית זמן ממושך כל כך. בכל אופן חזרתי ונרתמתי שוב בעול המשק. במשך הזמן היו הרבה חדשות בבית. הפרה של דב המליטה. היתה זו המלטה קשה מאוד. הרופא בא במיוחד וסכנה היתה צפויה לפרה. הודות לזה שהרופא הספיק לבוא עבר [הכל] איכשהו בשלום. העגל שנולד היה חולה ואחרי שלושה ימים מת. לפרה העטין עוד נראה נפוח אבל נקווה שיהיה טוב. בכפר פרץ דבר עופות וגם אלינו הוא הגיע, כך שחיסלנו את כל הלול. ישנם רק מספר לולים בכפר שהמחלה טרם הגיעה אליהם. לעת עתה הגשמים יורדים בזמנם ובסדר. בשדות הכל צומח ואנחנו חורשים עכשיו שלף.
בנוגע לפיטורים [לשחרור מהשירות הצבאי] שלך, נחייה ונראה מה יגיד העתיד. בכל אופן השתדל לבוא בקרוב הביתה. כתוב לעִתים יותר קרובות אף על פי שאנו לרוב מאחרים.
לפני כמה ימים הייתי אצל דב. אני אומר לך שמרגישים שישנה נפש חיה הממלאה את כל הבית שמחה וזוהי נורית. היא שמחה, צוחקת כשלוקחים אותה על הידיים, היא מלקקת ומספרת מעשיות מעולם אחר.
דֹב בוודאי יכתוב לך. הם יוסדים קואופרטיב חדש ואותך הם שמים בחשבון. אינני יודע את הפרטים. דב הוא היושב ראש של האגודה.
מכתב מפרומה מן לקצין הקשר לצבא הבריטי (בשנתה ה-51)[11]
כפר-ברוך 5.1.1946
לכ' [לכבוד]
קצין הקשר העברי סרפנד [צריפין]!
א.נ.מ. [אדון נכבד מאוד]
הנני פונה לכבודו בפעם השנה לאחר שביקשתי מלפני כמה חודשים לא נענתה עדיין בחיוב.
חוזרת אני להציג לפניו את מצבי הכלכלי.
הנני אלמנה ומקור פרנסתי הוא משק חקלאי המבוסס על פלחה שטח של 150 דונם ורפת. צירפתי לבקשתי הראשונה לכבודו תעודה רפואית המעידה שהנני סובלת ממום "לב" ושכל עבודה מאומצת מביאה אותי למצב של אי-ספיקת הלב.
כל זמן שהמלחמה היתה בתוקפה גם אני בין כל יתר האמהות חשבתי לחובתי לסבול ולחכות בסבלנות. עכשיו עם גמר המלחמה זה כבר שמונה חודשים אני מבקשת בכל לשון של בקשה להתחשב עם מצבי ולהמליץ על שחרור בני, יוסף מן, בהקדם האפשרי.
בכבוד רב,
פניה מן
כפר-ברוך, עמק יזרעאל
כתובת בני:
MANN J.38239/PAL
. B. W.2
"S" Comp.
R.E.M.E.(Hut)nd2
מכתב מאריה מן (בן 20 וחצי)
כפר-ברוך 7.2.1946
זה זמן רב שלא כתבנו איש לרעהו מתוך הנעשה בעולם ומלואו. ובעצמי אינני יודע באיזה אופן לפרש את הקושיה המנקרת לעיתים קרובות במוחי. ובשעות הפנאי לפעמים אני מנסה לתת פתרון לשאלה הנזכרת לעיל, ואני בא למסקנה שזו נובעת אך ורק מתוך בטלה במלוא מובן המילה. ובאם זו היא הסיבה, אין זאת אומרת שהיא חלה גם עליך. להיפך, אזור את מותנך ותדגים אתה את כנותך. מאז עזבך את הארץ לא נראה בשמיים אף סימן של עננים, ועתה כשהם הופיעו ורעננו קצת את מצב הרוח נדרתי לצרף אליך אי-אלו משפטים אשר יהוו צורת מכתב כביכול.
תאמין לי, יוסף, כי אני מזדיין בסבלנות יוצאת מן הכלל לכתיבה. ולו לפחות היו אילו שהן חדשות משמחות שאוכל לבשר לך, אולם לדאבוני הגדול מכל צד אכזבות. הן מבחינה חומרית וכל שכן רוחנית. לפני כמה ימים כתבתי בקשר לשחרורך לקצין הקשר אשר את הקופי [העתק] שלחה לך אמא במכתבה. אני מקווה כי הבקשה תשא פרי. בקשר להגרלה אשר השארת לי, מחובתי למסור לך שלא סידרתי דבר כיוון שלמי שהצעתי להיות מאשר [למי שפניתי לאשר את הפנייה], השיב אותי ריקם באמרו לי כי על אודות הבלוף הזה הוא לגמרי לא חלם. מתברר אפוא כי כל הצרמוניה [הרעש] הזאת מבוססת על רקע של סחיטה ללא הועיל. ואת הבלופר [הרמאי] אני מצרף [מכתב] על המכתב. אני מקווה כי אמא בוודאי כבר כתבה לך בקשר הפנצ'ר [תקלה] שקרה לנו ברפת. יתומה הפילה בחודש השביעי וחצי עגְלה והיא מתה. תודה לאל שמצב בריאותה משביע רצון והיא חולבת [מניבה] כבר קרוב לתשעה ליטרים. בקשר מהנשמע בכפר? גם כן לא מתנהל הכל כשורה. מכיוון שהסוחר אשר היה קונה אצלנו את שיווק החלב חדל, ואין איש אשר רוצה להתקשר לתוצרת שלנו מלבד תנובה אשר מסכימה רק בעוד חודשיים. כלומר, בהתחלת עונת האביב כיוון שהשירות לכפרנו הוא לא ברצונם. ועתה יש בכל משק באופן יחסי כ-30 ליטר חלב ביום אשר הוא מיועד לשדים.
ובקשר לקופת חולים גם כן תסבוכת במינה אשר רק אדם מהמאה שעברה יכול היה למצוא מוצא מכאן. אבל זה לא אפרט לך במכתב כי הנני סבור שכל הבלוק [דפדפת הנייר] לא יספיק בכדי לפרש לך את המצב. אבל העיקר הוא שחסר כסף כדי להביא את הקופה למצב משביע רצון והחשוד בגנֵבה הוא וורטמן. הרופאה מתוך הצרות הרבות חלתה ומבלה את ימי המחלה שלה אצלנו. ועכשיו היא ישנה ונוחרת לכל הרוחות שמבלבלת ממש את חושַי לכן נאלץ אני לסיים. בשבת בערב תהיה אסֵפה כללית שנתית. אני מקווה כי במכתבי הבא אכתוב לך את החלטות האסֵפה. לפי שעה היה שלום וכתוב מהנעשה אצלך ובקשר לשרעבי [יפת] התימני איך הסתדרתם.
שלום רב,
מכתב מאריה מן
כפר-ברוך 18.2.1946
כפי שביקשתני במכתבך לא להתנכר לנייר, לעט ולזמן, הנני להראות לך באותות ומופתין כי אני משתדל ככול האפשר לציית לבקשותיך שהינן בגדר הנורמה והמינימליות.
במכתבי שעבר, כמדומני, התחלתי לתאר לך את מצב הכפר שבו אנו נמצאים כעת. ואם אינני טועה, אזי סיימתי בקשר לוורטמן. ובכן אחרי דין ודברים שהתנהלו בין ועדת הביקורת ובין משרד קפ"ח [קופת חולים] התברר כי טעות היתה מצד קפ"ח בסך של 175 לא"י [לירה ארץ-ישראלית] ועתה הוברר כל החשבון והמצב חזר לכנו ומתנהל על בסיס קצת יותר ברי [ברור]. כמו כן אני רוצה לציין לך במכתבי זה כי נבחר ועד חדש בכפר והם: אליעזר רחמן ראש הוועד, ברקוביץ ומנחם בלוך. לפי האותות הנראות לי, יש לו הרושם כי הוועד הזה יוכל להעמיד את כל העניינים על יסוד יותר ברי ואיתן. המפעלים שהם עומדים להוציאם לפועל הם כדלקמן: העברת החלב לתנובה, בניית מחלבה חדשה עם קירור, הקמת המחסן, והעיקר לשנות את תוכנית ההתיישבות מבחינה חומרית לטובת המתיישבים הוותיקים.
לכן אחרי שתתברר לי היטב תוכניתם אכתוב לך ואז תוכל לשקול בכובד ראש מה לכתוב כתשובה למכתבם שתקבל או שקיבלת. לפי שעה אל תענה דבר. אלו הם פחות או יותר החדשות האחרונות אשר אירעו במשך שבועיים. ועתה אעבור קצת לשלנו. בבית אין כל חדש כמו שנאמר ככה. והיה חכם אחד אשר לשאלתו מה נשמע? ענו ככה. הוא היה עונה אשרי האדם שככה לו. ולמעשה הרי ככה זה. רות בילתה כשלושה ימים אצלי עם נורית, ויש לציין שתשמח כי היא עושה רושם שתהיה ערשתית[?] כמוך דוד. וביום שהיא עזבה את הכפר החלו לרדת גשמים, ועד עכשיו ירדו כבר כ-370 מ"מ גשם. אגב חיים חונוביץ בא לחופש הביתה ומספר קצת בהגזמה את חוויותיו מעל פני כדור העולם. אבל באופן יחסי סבל נשאר סבל. דרישת שלום מיוחדת ביקשו למסור לך האפרוחים שלנו. אתה בוודאי מרגיש שהחלפתי את העט ובכדי נִישְת צקַקְן דִי שְריפְת אני כפי שאתה רואה נהיה כתם. אני מסיים בתקווה כי תהיה מאושר להתבשר בכל כך הרבה בשורות.
שלום רב ובכבוד,
כפר-ברוך 27.2.1946
בתשובה למכתבה של אמא לקצין הקשר בנוגע לשחרורך נתקבלה לפי שעה תשובה שלילית, אשר אותה אני מצרף לך אל המכתב. הקצין מייעץ לשלוח את אותו המכתב ישר לקצין יחידתך.
אמא מצרפת אל המכתב גם תעודה רפואית המעידה על חולשתה וגם מכתב בקשה אשר אתה תצטרך להעביר אותו לקצין יחידתך.
אף על פי כי הפעם הנני כותב אליך בעל כורחי מכיוון שלא ידעתי מה לכתוב כתוצאה מהמכתב שעבר בו בישרתי לך את המאורעות העתידיים להתרחש ואשר נתרחשו כבר. על כל פנים הייתי רוצה לציין לך גם במכתבי זה שאנו עומדים בפני מאורע גדול אשר לפי שעה לא אכתוב לך מה הוא כיוון שהדברים פורחים באוויר באִם חזוננו יהיה קרוב למציאות, אכתוב לך מיד את כל הפרטים. לפי שעה דברים מיוחדים להוסיף אין, לכן הישאר בריא ושלום רב,
מכתב מאריה מן (בן 21)
כפר-ברוך 28.5.1946
האמת ניתנה להיאמר כי אני כותב אליך על רגל אחת ואפילו אינני מספיק לשבת כהלכה, ולכן מכתבי יֵראה כלא מכתב. אמנם נכון משכתבת כי הפנאי לא מרשה וכי הדף חסר. באחד מהם כיוונת טוב וזה הזמן. דפים תודה לאל לא חסרים. אתה כתבת במכתבך הראשון כי היתה תאונת רכבות, ועד כמה שאני עוקב אחרי עתונות לא פגשתי דבר כזה. לכן לי תוכל לכתוב את האמת.[12] אמא עדיין לא יודעת מכלום. אני אסיים כי לפני עבודה רבה. בכפר פרצה מחלת הפה והטלפיים ואני עובד בהסגר והשעה כבר הגיעה.[13] לכן שלום רב ותכתוב לפי כתובתי.
תהיה בריא,
כפר-ברוך 2.6.1946
את מכתבך קיבלתי לתשומת לבי אף על פי שהוא היה מאוד מסובך ולא הבנתי מה כוונתך. אבל למרות הכל התקשרתי עם רינה [טאוּ] ושאלתי את כל שאלותיך, וקיבלתי תשובות חיוביות. שהנך מרגיש טוב ושהיתה לך התקררות ומסרה לי אפילו שישנם אצלה אי אלו חפצים שאבוא לקבלם. אילו היית כותב לי במפורט מה רצונך, הייתי יכול לנתח אי אלו משאלותיה. במכתבך הבא כתוב ברור.
אני לא התראיתי עם רינה מאז חופשתך כיוון שהכפר בהסגר. אין יוצא ואין בא, ולכן תבין שלא יכולתי להיפגש איתה. בשבוע הבא יסירו את ההסגר ובאם עד אז לא תהיה עוד בארץ, אתראה איתה וייתכן כי אזכה לאי-אלו תשובות שישביעו את רצונך.
יתר על כן אין מה להוסיף ואני ממהר לסיים כיוון שזולתי איש לא נמצא וביקשת שהדברים ישארו סודיים. לכן אסיים בשלום רב ובהבראה מהירה,
מכתב מלוי מן (בן 19 וחצי)
כפר-ברוך 3.6.1946
ליוסף שלום רב!
תסלח על האיחור במכתב, אולם אתה כבר בטח מכיר אותנו ואני מודה באשמה.
כתבת במכתבך שמעבירים אותך לירושלים, אבל אני חושב שעדיין אינך שם, כי אחרת היית ודאי כותב לנו.
מה נשמע אצלך ואיך את המרגיש? לא היה לנו כלל הרושם שהיית כל כך מסוכן [בסכנה], אולם תודה לאל הכל עובר בשלום, ואנו מחכים להעברתך לארץ.
בבית אין חדשות מיוחדות. אצלנו כולם בריאים וחיים היום ומחכים ליום המחרת. אתה בוודאי קורא את העיתונים ויודע את הנעשה בארץ, אולם מה יכולים לכתוב העיתונים האנגליים?[14] שומע אני כאן את ההודעות הרשמיות שהן שונות בתכלית מהכתוב בעיתון. אלא שמקווים אנו שהמצב ישתנה במהרה.
חוץ מזה אין לי מה להוסיף. היה בריא ולהתראות,
כפר-ברוך 17.6.1946
[יום למחרת 'ליל הגשרים']
קיבלנו את מכתבך מיום אתמול ובאמת שמחנו להיוודע כי הנך חוזר לאיתנך. אתה תמיד מתפלא כי מגיע אליך מכתב בצורת טלגרמה, אילו נוכחת כעת אצלנו בוודאי שלא היית מתפלא יותר.
כידוע לך שעונת הגורן כבר הגיעה ובדרך כלל אין נוהגים לשבת בזמן כזה בחיבוק ידיים. אצלנו זה כבר בערך אחרי מחצית הגורן כיוון שאת החציר כבר כבשנו היה לנו חמש טונות. את השעורה קצרנו. היו 77 שקים קשורים שהם קרוב לשש טונות וגם את החיטה כבר קצרנו שלוש טונות וחצי. אגב את הכל קצרנו עם קומביין שהכפר קנה. קומביין טוב מאוד, שהוא מניע את עצמו ואין צורך בטרקטור. אני משער שיעניין אותך לדעת כי עברנו לתנובה וגמרנו עם הסוחרים הפרטיים. בוודאי תשמח לדעת כי נפתחה צרכנייה בכפר. אני מקווה שיעניין אותך גם לדעת כי מתחילים בחודש הבא לבנות מחלבה חדשה לפי דרישות תנובה. יהיה גם חדר קירור עם מוטור [מנוע]. אגב, כבר עכשיו יש במחלבה קירור.
אלה הם פחות או יותר החדשות האחרונות, מה שנוגע לכפר. ועכשיו בנוגע אליך. אני מייעץ לך לא לחתום על שחרור כל זמן שלא תבריא כהלכה כיוון שבאופן פרטי אף-פעם לא תשא בהוצאות אשר תהיינה כרוכות בקשר עם מחלתך [פציעתך מהתפוצצות המוקש]. אני מקווה שתקבל לתשומת לבך את הצעתי. אתה ביקשת במכתבך לשלוח לך עיתונים, ובכן אני שולח אותם. לפני שבוע הייתי בחיפה והִתראיתי עם רינה [טאוּ]. היא שמחה מאוד לבואי והתעניינה בבריאותך. קיבלתי גם את החבילה אשר השארת שם. אילו ידעתי במכתבך האחרון למה היתה כוונתך לגבי רינה, הייתי יכול לפתח שיחה. למרות שהיא סיפרה לי את הכל על אודותיך, ושהיא שולחת לך מכתב יום יום. היא אפילו רצתה לשלוח לך פרחים, אבל לדאבונה הרב אין מקבלים משלוחים מסוג זה כעת לחוץ לארץ [יוסף היה מאושפז בבית חולים במצרים]. אני מקווה שעד אשר מכתבי יגיע אליך, תגיע אתה יותר מהר אלינו ואז נוכל לשוחח על כל העניינים ביתר פרוטרוט. לכן אני אסיים את מכתבי.
תהיה בריא ולהתראות בקרוב,
כפר-ברוך ד' תמוז תש"ו 5.8.1946
בהזדמנות זו ששונה [מזרחי] נוסעת אליך הנני מצרף פִתקה אליך. אגב רציתי לנסוע אליך [לבית החולים הצבאי באוגוסטה ויקטוריה בירושלים] ביום ראשון שעבר, אבל אמא "קיבלה" חופש של שבוע והיא נסעה אל דב.
אתה יכול לתאר לך מה שנעשה אצלנו בבית כשאנחנו שנינו [אריה ולוי] "בעלי בתים". כל ערב אנחנו מזמינים בחורה (וזה לפי תור) שתבוא לבשל לנו. רק במקרה היום הייתי אני הטבח.
אני שמח מאוד שאתה מבריא ואני מקווה שתחזור מהר. אמא סיפרה שאתה נראה טוב. אבל אתה עצמך הִדאגתָ אותנו בזה שסיפרת שלא נבוא לבקרך. חוץ מזה רינה [טאוּ] סיפרה שאתה נראה רע מאוד. אולם תודה לאל הכל מתקדם למישרין.
אצלנו הכל בסדר והכל הולך למישרין.
אוסיף לך הרבה לכשאבקרך.
להתראות והחלמה מהירה,
ד"ש לך משושנה מזרחי והיא מאחלת לך החלמה.
[1] מכתבי האם, פרומה מן, בלועזית מהתאריכים: 4.12.1942, 28.12.1942 (פִּסקה במכתבו של לוי), 20.1.1943 (פִּסקה במכתבו של לוי), 13.2.1943, 2.3.1945, 22.4.1945 (אידיש), 6.5.1945.
[2] בחלקו העליון של דף המכתב כתבה פרומה מן כמה משפטים לבנה יוסף מן (בר-אור) בפולנית.
[3] לא ידוע מי היא "גלילה" וגם כתב היד לא מזוהה. ייתכן שהיה זה מכתב שיוסף יזם ותיאם את שליחתו כדי לקבל חופשה.
[4] המחזה 'מלך למפדוזה' נכתב בשנת 1943 בלונדון בעקבות מקרה אמיתי שהתרחש במלחמת העולם השנייה באי האיטלקי למפדוזה. המחזה תורגם לעברית והוצג בתאטרון 'המטאטא' בהשתתפות השחקנים משה חורגל, תאודור ביקל, יעקב אבא, ברונקה זלצמן ועוד.
[5] כנראה שנשלחה ליוסף דרישת שלום משפחתית בתוכנית לחיילים שמשרתים בחזית המלחמה.
[6] הספר נכתב בידי החוקר ולטר קלי לאודרמילק ויצא לאור ב-1943 בהוצאת הקיבוץ הארצי.
[7] המצב המשקי חוזר כמו למשבר הכלכלי ששרר בפרוץ מלחמת העולם השנייה (1939–1940).
[8] ב-1 באוקטובר 1945 נערכה ועידת ההסתדרות הכללית שבה התקבלו החלטות פעולה נגד נעילת שערי הארץ בפני ניצולי השואה, ולמעשה החל המאבק המזוין של היישוב נגד 'גזֵרות הספר הלבן'.
[9] נדיבי עמד בראש אחת מוועדות השחרורים של היישוב (המוסדות הלאומיים, ארגון 'ההגנה', המרכז החקלאי, לשכת הקשר של ההסתדרות).
[10] המכתב נכתב בתחילת פעילותה של 'תנועת המרי העברי' שבמבצעיה השתתף לוי בשורות חיל השדה (החי"ש) של 'ההגנה'. השימוש בכינוי "טיול" נועד להסוות את הפעילות המבצעית מעיני הצנזורה המנדטורית.
[11] יוסף מן (בר-אור) גויס לצבא הבריטי ב-9 בינואר 1942, שבוע לפני יום הולדתו ה-18. כעבור שלוש שנים וחצי, החלה המשפחה בתום מלחמת העולם השנייה במאי 1945 לפעול לשחרורו מהשירות הצבאי כדי שיוכל לשוב לעבודות המשק. יחידתו של יוסף הוכפפה לדיוויזיה ההודית 281 (הגוֹרקים) שנשלחה למערכה שטרם הוכרעה באי רודוס, ושלטונות הצבא לא הסכימו לשחררו. 'קצין הקשר העברי' היה הממונה על התיאום בין גורמי הצבא לפניות החיילים והציבור בנושאי החיוּל, הגיוס, השירות והשחרור. מכתבה של פרומה מן נכתב על-ידי אריה בנה, לפי המלצת ועד הגיוס היישובי.
[12] יוסף כתב למשפחתו על "תאונת רכבות", אבל לא כתב שהוא נפצע מהתפוצצות מוקש. אריה הבין מהדברים שיוסף נפצע, והבין שהפציעה לא נגרמה מתאונת רכבות אלא מפעילות מבצעית כלשהי.
[13] מחלת הפה והטלפיים הייתה מחלת בקר שכדי למנוע את הפצתה והדבקת רפתות בריאות הוטל הסגר על רפתות נגועות, ונאסר על כלי רכב להיכנס ליישובים שבהם פרצה המחלה.
[14] בחודש מאי 1946 פורסמו מסקנות ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית שקראו לחלוקת הארץ ולעליית 100,000 ניצולי שואה. הבריטים פעלו למניעת יישום מסקנות הוועדה, ובארץ שררה מתיחות רבה מאוד. כעבור כשבועיים פוצצו כוחות הפלמ"ח את הגשרים בין ארץ ישראל לארצות ערב ('ליל הגשרים'). אריה ולוי היה בכוננות גבוהה מאוד בכפר-ברוך, אולם במכתבים לא נרמז על כך דבר בגלל החשאיות המחתרתית.