וויליאם וולפגנג (זאב) בריקמן נולד ביוני 1913 בחלק הדרום־מזרחי של מנהטן, לשלום־דוד יוצא גרמניה ולחיה־שרה, יוצאת העיירה ידוובנה בפולין, שהתפרסמה בשל הטבח שערכו המקומיים בשכניהם היהודים. כבן למשפחה אורתודוקסית, דיבר בריקמן בעיקר יידיש בבית, בעוד אנגלית ושפות אחרות הוא קלט ברחוב. אביו נפטר כשהיה צעיר, ככל הנראה כתוצאה מסיבוך של בקע טבורי שגרם לעצמו כדי להתחמק מגיוס לצבא באירופה. 

היה נער חיוני וגדל גוף, רוב חייו שקל כ־100 ק"ג, ומראהו היה מרתיע. בנערותו התחרה באיגרוף ובשל המצוקה הכלכלית שבה גדל, כשנרשם לקולג' החליט ללכת "על בטוח" וללמוד מקצוע שבו יצליח בוודאות. הרקע שלו בגרמנית וביידיש הוביל לבחירה מובנת מאליה: הוא נרשם לחוג לגרמנית ולחינוך בקולג' העירוני של ניו יורק. בספר המחזור שלו נכתב כי תחביבו הוא "קריאה", שהנושאים האהובים עליו הם "גרמנית ולטינית" ושהשאיפה המקצועית שלו היא להיות "פרופסור בקולג'". 

במרוצת שנות ה־30 סיים תואר ראשון, שני ושלישי בגרמנית, בלטינית ובתולדות החינוך, כשהוא מתגבר על גישתם העוינת ולעיתים האנטישמית של חלק מהסגל האקדמי. ההיכרות עם היידיש מהבית וחוש השפות שבו ניחן בריקמן סייעו לו, והוא פיתח מומחיות רבה במספר רב של שפות עולמיות, כולל שליטה בניבים מקומיים שונים. על פי קורות החיים האקדמיים שלו, הוא ידע לקרוא ב־20 שפות אירופיות, לטינית, יוונית קלאסית, שלוש שפות אסיאתיות ושתי אפריקניות. 

בסוף שנות ה־30 היה בריקמן בעיצומה של קריירה אקדמית פורחת, אלא שמלחמת העולם השנייה שפרצה שיבשה את תוכניותיו. במארס 1943, כשנה לאחר שארה"ב נכנסה למלחמה, הוא גויס לחיל האוויר האמריקני על תקן היסטוריון ומומחה לגרמניה. במכתב המלצה לקורס קצינים שכתב עבורו מפקדו הישיר בבסיס בפורט וורת' שבטקסס, הוגדר בריקמן כ"מלומד שהפך לחייל, שביצע את המעבר מחיים אזרחיים לצבאיים בגאון".

לפי טופס ההעדפות האישיות שמילא, בריקמן ציפה להשתבץ כקצין במיפקדת חיל האוויר, בשירות הרפואה או ביחידות ללוחמה כימית. לפי כל הסימנים הוא היה משוכנע שהמלחמה עבורו תהיה המשכה של הקריירה האקדמית - רק באמצעים אחרים - אך שוב המציאות זימנה לו מסלול אחר.

לקראת סוף 1944, לאחר שבעלות הברית כבר פלשו לצפון צרפת והיה ברור שתבוסת הרייך השלישי היא עניין של זמן, חיפשו במערכת הצבאית דוברי גרמנית ושמו של בריקמן עלה. הוא זומן למיונים ולראיונות שהוצגו בפניו כגיוס לחיל הכיבוש בגרמניה שלאחר המלחמה. על פי האמור, בריקמן נועד לשירות הדואר של חיל הכיבוש, וידיעותיו בגרמנית נחשבו כיתרון. הוא קיבל ציון גבוה מאוד במבחני השפה וכמובן התקבל. הוא עצמו כמובן לא ידע זאת באותו הזמן, אך חייו השלווים עמדו לעבור טלטלה. רק כשקיבל, שבועות ספורים לאחר מכן, את צו ההתייצבות החדש ליחידה שלו, הבין שהמלחמה הולכת להיות עבורו חוויה שונה בתכלית.

על פי מסמכי הצבא הוא הוצב בחטיבה 970 של יחידת המודיעין הנגדי של הצבא האמריקני (Counter Intelligence Corps), שפעלה בשטחים המשוחררים ללכידת סוכנים נאצים שהושארו מאחור. בינואר־פברואר 1945 עבר בריקמן קורס מודיעין במחנה ריצ'י במרילנד, והתכונן להצבתו בגרמניה המשוחררת. בנו, חיים, מספר שבשלב זה חלה תפנית נוספת ובריקמן גויס ל־OSS, המשרד לשירותים אסטרטגיים של ארה"ב, גוף הביון שממנו התפתח בשלב מאוחר יותר ה־CIA. 

תחילה נבהל בריקמן מאוד. מעבר לאתגרים שבהצבה מעבר לים, הוא לא רצה להשאיר מאחור לבדה את אמו, שהיתה בודדה וסבלה ממחלה קשה. בנוסף, הוא היה יהודי אורתודוקסי וחשש שלא יצליח לשמור על אורח חייו במשימה כזו.  אלא שבסופו של דבר תחושת המחויבות גברה, מה גם שבאותם ימים איש לא שאל לדעתו. הוא קיבל כרטיס סוכן שמספרו 004, מה שהוליד בהמשך את ההלצה המשפחתית שבריקמן הקדים את ג'יימס בונד.

השירות ב־OSS היה מאתגר ביותר, והיחידה של בריקמן נועדה להצבה מאחורי קווי האויב בתוך שטחי גרמניה עצמה, בחודשי הדמדומים של הרייך השלישי, במטרה ללכוד קצינים נאצים בכירים שינסו לברוח ולהציל את עצמם. התוכנית היתה לצנוח לאזור הגבול של גרמניה וצ'כוסלובקיה - אזור שבו היה ידוע כי יש התארגנויות להתחמקות מהארץ, בעיקר לארגנטינה - להתחזות לקצינים בכירים ולהפיל בפח את הבורחים. מסיבות שאינן ברורות, במקום לצנוח עברו הכוחות את הגבול רגלית, והתמקמו במחוז רגן בבוואריה. העובדה שצבאות בעלות הברית כבר התקדמו משמעותית ושהקרב על ברלין היה כבר בשלבים מתקדמים, סייעה לכך. הגרמנים החלו להשמיד מסמכים וארכיונים, והכאוס ששרר מנע את האפשרות לבדוק את זהותם של הסוכנים שהתחזו לקצינים נאצים, ובכך אפשר להם לבצע את משימתם.

מסמכי הצבא הרשמיים שמצאתי במהלך התחקיר לכתבה אינם מוסיפים מידע ופרטים על תקופה זו, וכל הידוע לנו מגיע מעדויותיו של בריקמן עצמו, שתיאר חלקים מהשירות שלו בסיפורים שסיפר לבנו חיים. על פי התיאורים הללו, היחידה שלו פעלה לפתות קצינים נאצים בבריחה מהארץ, לחקור אותם במסווה ולשבות אותם. ההנחה היתה שהיחידים באותו אזור שיש להם האמצעים והרצון לעזוב את גרמניה, היו קצינים בכירים באס.אס ובוורמאכט.

השיטה פעלה כך: חלק מהסוכנים ביחידה היו יוצאים להסתובב בפומבי, בעיקר בברים שבהם היה ידוע שקצינים נאצים מבלים, ולאחר שעשו עצמם שתויים קלות החלו להתרברב בכך שיש להם יכולת לסייע למי שיש לו כסף לברוח מהמדינה לדרום אמריקה. כשמישהו היה פונה אל הסוכנים ומבקש להסתייע בהם, היו אלו מכוונים אותו לבקתה בכתובת מסוימת, ומסבירים כי שם ימצא קצין נאצי שיש לו הקשרים והיכולת להוציאו מהמדינה. אותם נאצים היו מגיעים בלילה לבקתה המדוברת, ושם קיבלה את פניהם מזכירה שהיתה חוקרת אותם קלות בנוגע למקום השירות והדרגה שלהם וכדומה. לאחר שנמסר לה המידע היתה מתקשרת לבריקמן, שחיכה במשרד הפנימי. 

"יש כאן קולונל פלוני מהאס.אס שהגיע לפגוש אותך", היתה אומרת לו. בריקמן היה לבוש מדי אס.אס וענד לכתפיו דרגה אחת גבוהה יותר מהאורח. "הוא הקפיד שלא להגזים ורצה להישאר אמין, אך רצה להיות בכיר יותר מהנאצי כדי שיציית ויתייחס אליו בכבוד", מספר הבן חיים. אם היה מדובר בקצין ורמאכט, היה בריקמן לובש מדי ורמאכט ונוהג באותו אופן.

במהלך השיחה היה בריקמן חוקר את הקצין על מעשיו במלחמה ומקומות השירות שלו, ומגיע איתו להסכם על תשלום תמורת הפינוי. בסופו של דבר בריקמן היה מוסר לו נקודת מפגש בגבול צ'כוסלובקיה ותאריך מוסכם שבו תתארגן קבוצה ליציאה לכיוון דרום אמריקה. כשהגיע המועד שנקבע, היו הקצינים הנאצים מגיעים לנקודת המפגש, אך שם, במקום לפגוש את מורי הדרך להתגנבות, הם פגשו קציני OSS אחרים שלקחו אותם בשבי והעבירו אותם לבתי כלא של בעלות הברית. קצינים בכירים אחרים היו נלקחים לנירנברג.

במקרה אחד קיבלה היחידה מידע על נוכחותו של קצין אס.אס בדרגה גבוהה באחד הכפרים באזור, והסוכנים יצאו לעצור אותו. בריקמן נכנס לחדר, נתן לו שתי דקות לארוז כדי לעזוב, הקצין מחה בטענה שיש לו הרבה חפצים והוא צריך יותר זמן, ובריקמן הבהיר לו שאם לא יהיה מוכן הוא ייעצר וייגרר ברחוב עירום. שתי דקות לאחר מכן הקצין היה מוכן.

משימה נוספת של בריקמן באותם ימים היתה בניסיון ללכוד את מרטין בורמן (מראשי המשטר הנאצי בגרמניה). לבעלות הברית היה חשד שהוא מסתובב בגבול צ'כוסלובקיה, אך באותו זמן לא היו בנמצא תמונות שלו ואי אפשר היה לזהות אותו. בריקמן הגיע לכפר הולדתו של בורמן ומצא בבית הספר שבו למד תמונה שלו, שאותה הצליח לצלם ולהפיץ בקרב הסוכנים האחרים. על פי עדותו של חיים, הצליח אביו להגיע לכפר שבו ככל הנראה הסתתר בורמן, אך בשל התרחשות אירוע בלתי צפוי לא הצליח ללכוד אותו.

לאחר שהמלחמה הסתיימה, חזר בריקמן לתפקידו ביחידת המודיעין הנגדי, התמנה לסוכן האחראי למחוז דגנדורף וכשהחלו משפטי נירנברג הוצב בין השאר ביחידת האבטחה של המתחם שבו התנהלו המשפטים המפורסמים. בתפקידו זה היה בריקמן מסתווה ומנסה להסתנן לתוך האתר בלבוש אזרחי, במטרה לחשוף נקודות תורפה במערך האבטחה שם. בשלב זה הוא זכה להזדמנות לסגור מעגל: מפעם לפעם, כשהסתובב בין התאים והאסירים במדים מלאים ונתקל באסיר שסייע בלכידתו, היה מסיר את הכובע הצבאי הרשמי כדי שיראו על ראשו את הכיפה. "הוא רצה להמחיש להם שהגורל התהפך, ושהקורבנות הפכו לאדונים", אומר חיים.

סגירת מעגל נוספת הזדמנה לו כאשר בחודשים שאחרי המלחמה היה משתתף כעד בחופות שנערכו לניצולי מחנות ההשמדה על ידי רב מטעם הצבא האמריקני. הוא נכח בכמה אירועים כאלו, וכמה תמונות אף השתמרו מהם.

בחודשים שלאחר המלחמה, שבהם שהה עדיין בגרמניה, שם לעצמו בריקמן למטרה לאסוף כמה שיותר חומרים מהעידן הנאצי, לשמר אותם ולתעד למען הזיכרון ההיסטורי. במסמכיו השונים, שחלקם מצויים ביד ושם ואחרים בארכיון אוניברסיטת בראון בארה"ב, יש אוסף ניירות וחוברות מהתקופה הנאצית. בין השאר נמצא שם מצע המפלגה משנת 1933, שטרות רבים של רייכסמארק, חמשירים שונים, מסמכים יומיומיים וחוברות שונות שהפיץ הממשל. אחד הממצאים החשובים שהצליח בריקמן להוציא מגרמניה היה אלבום מהודר שהפיק הגסטפו שבו מתועדות שיטות עינויים. האלבום נמסר לארכיון יד ושם בשנות ה־60, יחד עם פרטי מדים, דגלים, סיכות, אוסף בולים ושלל חפצים נוספים מהתקופה.

בריקמן השתחרר מהצבא באפריל 1946, ושב למסלול האקדמי. הוא זכה ללמוד אצל הפילוסוף הנודע ג'ון דיואי, ובמהלך שנות ה־50 לימד בבית הספר לחינוך באוניברסיטת ניו יורק והיה ראש החוג לתולדות החינוך. בשנות ה־60 עבר לאוניברסיטת פנסילבניה, שבה שימש ראש החוג לחינוך השוואתי. ידיעותיו בשפות מגוונות היו יתרון שבו השתמש עד תום, והוא שם דגש במחקריו על השוואות בין מערכות חינוך ברחבי העולם. בריקמן חיבר עשרות ספרים בנושאי חינוך, פרסם עשרות מאמרים בכתבי עת מקצועיים ובמגזינים יהודיים וערך כתב עת בתחום.

ב־1958 נישא לסילביה (צביה) מן, ממשפחה ירושלמית ותיקה שהיגרה לארה"ב. היא היתה אז גרושה עם שני ילדים - חיים ואחותו שמחה. בתחילת שנות ה־60, עם מינויו של בריקמן לחבר סגל באוניברסיטת פנסילבניה, עברה המשפחה לאותו בית מדובר בפילדלפיה, יחד עם אוסף הספרים הגדול של וויליאם וחפציו השונים, שדרכם נחשף חיים לסיפור.

"הוא לא היה מדבר הרבה על התקופה הזו", מספר חיים. "מעבר לסיפור הבסיסי שאותו שמעתי כשגיליתי את חפציו הוא לא הרחיב הרבה, ומדי פעם רק היה מזכיר קצת פרטים או מנדב מידע". אחד הדברים הצרובים בזיכרונו הוא האופן שבו הגיב אביו לסרטי ג'יימס בונד. 

"היינו הולכים לקולנוע, והוא היה מתפוצץ מצחוק באמצע הסרט. זה ממש הביך אותי בתור ילד", אומר חיים. בהזדמנות אחרת, כאשר נדרש להופיע בפני בית משפט בעניין כלשהו, סירב וויליאם לשכור עורך דין והסביר לבנו כי "עברתי אימוני חקירה ואני יכול להסתדר טוב מאוד בעצמי".

כמו בתחילת דרכו בצבא, גם בקריירה האקדמית של בריקמן נכונו לו לא מעט הפתעות. בתור מומחה לחינוך השוואתי ובקיא בשפות עולמיות, החלה מחלקת המדינה האמריקנית להעסיק אותו כשליח מיוחד לבחינת מערכות החינוך ברחבי העולם. הצורך בכך נוצר עקב תחילתו של עידן התעופה והמעמד העולה של ארה"ב בעולם, שהביאו לנהירה של סטודנטים רבים ללימודים גבוהים באמריקה. 

כדי להעריך את רמתם האקדמית ואת יכולותיהם האינטלקטואליות היה צורך לבצע סקרי עומק של מערכות החינוך בארצות המוצא ולפתח מתודות להשוואה בין בוגרי תיכונים במקומות שונים. בריקמן נסע במשלחות רבות מסוג זה - בין השאר לישראל - וחיבר דו"חות עבור מחלקת המדינה ומשרד החינוך.

מעניינים במיוחד היו מסעותיו מעבר למסך הברזל הקומוניסטי, אל בריה"מ, סין ומדינות מזרח אירופה. במסעות אלו לא הסתפק בריקמן רק במפגשים עם בכירים בערי הבירה וברישום גרסאות רשמיות של השלטונות, אלא השתדל עד כמה שהתאפשר לסייר בבתי הספר עצמם ולהתרשם מכלי ראשון מהנעשה בשטח. חלק מהדו"חות שמילא לאחר ביקורים בבריה"מ הגיעו לידינו, והם מכילים תובנות מעניינות על הנעשה במדינה.

כך, למשל, בדו"ח שמסכם שני ביקורים במהלך שנות ה־70 המוקדמות במוסקבה, בלנינגרד ובנובוסיבריסק שבסיביר, הוא מתאר את הנעשה בתחומי התרבות, החינוך והאקדמיה תוך כדי שהוא משלב תובנות רבות מההתנהלות היומיומית במדינה ומחוויותיו כמבקר בה. הדו"חות כתובים בסגנון ציורי ועשיר ומתובלים בהומור חד ושנון. את תופעת שתיית האלכוהול במוסקבה הוא מתאר כ"קושי של התושבים לשמור על תצורה אנכית", ומסקנתו היא: "אומרים שהוודקה יקרה, אך ככל הנראה אינה מחוץ להישג יד". לפסקאות התיאוריות בדו"ח הוא צירף נספח בן שישה עמודים של סקירה היסטורית מפורטת על סוגיית האלכוהול ברוסיה בעת החדשה תחת הכותרת "רום, רוסיה ורבולוציה", כולל ביבליוגרפיה עשירה. 

במקרה אחר מציין בריקמן שבניגוד לביקוריו בשנות ה־50 הוא כבר לא רואה נשים העובדות בטאטוא הרחובות, ותוהה "האם הכוח הנשי נעשה נדיר, או שמא שחרור האישה הגיע סוף־סוף לרוסיה?". בפסקה אחרת הוא מתאר את תפוצת העיתונים, ומציין שהעיתון "אינבסטיה" ("חדשות") עולה שתי קופקות, בעוד "פראבדה" ("אמת") עולה שלוש, ומסכם: "האמת יקרה יותר מהחדשות".

באחת התמונות הוא מצולם כשמאחוריו קריקטורה אנטי־דתית ואנטישמית, ככל הנראה באחד מבתי הספר שבהם סייר, דבר המעיד על תשומת הלב שהקדיש בביקוריו גם לנושא היהודי.

איננו יודעים אם בריקמן פעל גם עבור שירות המודיעין במסעות אלו, אבל אנחנו יודעים בוודאות שהוא פיתח קו מודיעין יהודי־עצמאי מסוג אחר. לאחר שנודע לו על מצבם הקשה של יהודי בריה"מ, החל להביא עימו בביקוריו תשמישי קדושה, ספרים וחומשים ולחלק אותם לבני הקהילה המקומית שניסו לשמור על זהותם בכל מחיר. מכיוון שהשלטונות לא היו בודקים את תכולת המזוודות בכניסתו למדינה, הוא היה יכול להבריח איתו כמויות גדולות של חומרים, וביציאה היה מביא עימו מכתבים למערב, שאותם היה מסתיר תחת ערימה נכבדה של חומרי תעמולה סובייטיים, כך שבבידוק בנמל התעופה איש לא חשד בו.

באחד מדו"חותיו הוא מתאר כיצד כמעט נתפס. בינואר 1972, כשהיה בנמל התעופה ביציאה מלנינגרד, הוחלט לערוך חיפוש יסודי בחפציו. "זו הפעם הראשונה שבדקו את חפציי. אדם צעיר במדים, בחורה צעירה (שיכלה בקלות לככב לצד 007 ב'מרוסיה באהבה') וקולונל בגיל העמידה. שלושה זוגות עיניים זהרו כשגילו שני בקבוקים של וודקה 'אקסטרה'. הם מצאו כמה עותקים של 'פראבדה', כתבי לנין, נאומי ברזנייב, דו"חות של קוסיגין וכמה פרסומים על אתאיזם. 

"הם הסתודדו, והיות שתוצאת ההתייעצות נראתה לי מוטלת בספק, הראיתי להם את כרטיסי ההשאלה מספריית לנין וספריות אחרות, וזה עשה את הרושם הנדרש. הורשיתי להמשיך לכיוון האוטובוס".

נסיעותיו התכופות לבריה"מ הובילו אותו לקשר גם עם הרבי מליובאוויטש, שהשקיע מאמצים רבים בשימור הקשר עם יהודי בריה"מ באותם ימים. כפי שסיפר לבנו חיים, באחד הביקורים במוסקבה הלך בריקמן לבית הכנסת בליל שבת. הרב יהודה לייב לוין, רבה הראשי של העיר, שידע את זהות האורח שלפניו אך חשש מסוכני קג"ב שהיו שתולים בקהל, נשא דרשה ברוסית שבה שיבח את השלטונות שתומכים בחינוך יהודי, בבתי כנסת, במוסדות דת וכן הלאה, כאשר לפתע, בשטף הדיבור, נעץ מבטו בבריקמן והבליע את מילות הקדיש "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". יותר מזה לא היה צריך להיאמר. בריקמן הבין שיהדות בריה"מ נמצאת על ערש דווי.

במסגרת פעילותו בבריה"מ יצר בריקמן קשרים עם שגרירות ישראל במוסקבה. בחומש שנמצא אצלו נרשמה הקדשה מיוחדת מאת השגריר יעקב שרת (בנו של רה"מ השני, משה שרת) מערב ראש השנה תשכ"א (1960), ובה נכתב: "לפרופסור בריקמן היקר, המסור והאמיץ, לזכר הרבה חומשים אחרים".

ב־1986 נפטר בריקמן בארה"ב ונקבר בהר המנוחות בירושלים. משפחתו מונה כיום 25 נינים המתגוררים בישראל. בהלווייתו הוא זכה בין היתר להוקרה רבה על תרומתו לחינוך היהודי בארה"ב ועל מאמציו להשגת מימון פדרלי לבתי ספר יהודיים.