האמין שהמצב אף פעם לא אבוד: הנער שהסתתר בברלין כתבה של אלי אשכנזי 31.10.2020

ביום בו פרצה מלחמת העולם השנייה הבינו היינץ אברהמזון והוריו, תושבי ברלין, כי הם כלואים בתוך מלכודת. "אתה יושב בתוך מדינה שלא רוצה אותך וגם לא יכול לברוח ממנה. רואה את האסון מגיע ויודע שאין שם עתיד יותר. אתה נמצא בידי האויב שלך והוא יכול לעשות בך כרצונו", סיפר. הנער היינץ אברהמזון, ולימים צבי אבירם, מרד בגורל האכזרי הזה: נער יהודי בודד בעולם, שירד למחתרת בתוך לוע הארי, בברלין - והצליח לשרוד את מלחמת העולם השנייה. בסוף השבוע שעבר הוא הלך לעולמו, בגיל 93. הוא נולד בשנת 1927 בברלין להוריו ארתור ומרגריטה. שנתיים וחצי לאחר מכן נולדה אחותו, בטי. הייתה זאת משפחה יהודית חילונית, שמעורה בחיי העם הגרמני. "בני האומה", כהגדרת צבי בעדות שצולמה על ידי יד ושם. ארתור אברהמזון אף לחם בשורות הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. בהתאם, ציונות לא עמדה על הפרק, וארץ ישראל לא עלתה על שולחנה של המשפחה כמין יעד נכסף. חגים יהודיים נחגגו יחד עם המשפחה המורחבת, ואבי המשפחה אף היה השמש של בית הכנסת, שבו שימש חברו מימי המלחמה כחזן. משפחה שהייתה מעורה בחיי העם הגרמני. צבי ואמו מרגריטה עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933 החלו החיים הבטוחים והיציבים להתערער. "סבלנו מהתגרויות, בעיקר מצד המורים בבית הספר", סיפר צבי. באפריל אותה שנה הוכרז יום חרם על חנויות היהודים. "כל העולם התהפך מול עיניו של אבא", תיאר צבי את הזעזוע. "הוא, שלחם בשורות הצבא הגרמני, לא היה יכול לעכל את השנאה הזאת והוא התמוטט. יותר לא היה מסוגל לעבוד". החנות נסגרה, ועול הפרנסה נפל על כתפי האם, שעבדה כתופרת. "העולם התהפך מול העיניים". הילד היינץ אברהמזון בטיול עם חבריו (יושב באמצע) המשפחה נקלעה לחיי עוני. במקביל, נוכח האנטישמיות, צבי נאלץ לעזוב את בית הספר בו למד ועבר ללמוד בבית ספר יהודי. ברחוב היה נתון להשפלות והתגרויות, ונקלע לקטטות. הוא זכר היטב את מראות ליל הבדולח ב-1938 בשעה שהיה במרכז העיר. "רצתי הביתה רועד בכל הגוף ובוכה ואמרתי לאמא: 'הם הורסים ושורפים הכל'. מה יכול להרגיש באותו רגע ילד בן 11. איך הוא יכול להבין למה עושים דבר כזה? הוא לא יכול להבין את העולם", סיפר בעדותו. השמיים הלכו והתקדרו. הילד צבי קלט את חוסר האונים שבו היו הוריו נתונים. עזיבת דוד אהוב לארגנטינה הבהירה לו סופית כי מה שהיה - לא יהיה עוד. "הפכתי לזאב בודד", סיפר. "החלטתי לעשות דברים שנאסרו על יהודים, לדוגמה: הייתי נכנס לראות סרטים בבתי קולנוע". ההורים עוד הצליחו לחלץ את אחותו, בטי, במשלוח הילדים (קינדרטרנספורט) שיצא לאנגליה, ומשם היא נשלחה לאוסטרליה. עבור צבי לא נותר מקום באותו משלוח. גשם שחור על ברלין עם פרוץ המלחמה חולקו לתושבי ברלין תלושי מזון. התלושים שקיבלו היהודים אפשרו קבלת מזון במשורה, וכל זאת בשעה בודדת ביום, בשעות אחר הצהריים, בהן כבר לא נותר דבר על המדפים. ב-1940 עוד חגגה המשפחה בר-מצווה לצבי, ואחרי העלייה לתורה נפגשה כל המשפחה המורחבת בדירה של ארתור ומרגריטה. "אחרי שלוש שנים, חוץ ממני - כל מי שבדירה כבר לא יהיה בין החיים", סיפר. במרץ 1941 נשלחו בני המשפחה לעבודות כפייה שונות בעיר, כל אחד בשעות שונות של היממה. צבי עבד במפעל מעשר בלילה ועד שש בבוקר. "לא היו כבר חיי משפחה. בקושי ראינו אחד את השני. אלו היו חיים אומללים", סיפר. הגזירות הלכו והחמירו, וכשהיהודים נדרשו לענוד טלאי צהוב, צבי סרב לעשות זאת. בסתיו של 1943 החלו הגירושים מזרחה, לגיטאות ולמחנות השמדה. הוריו של צבי נלקחו על ידי הגסטאפו - אך הוא עצמו הצליח לחמוק מידיהם. על פי ההוראה שאנשי הגסטאפו מסרו לשכנים, היה עליו להגיע למקום בו רוכזו היהודים. "הייתי צריך להחליט אם אני הולך להורים או מתנתק מהם ונשאר לבד. החלטתי להישאר לבד. הלכתי ברחובות ברלין בין הרבבות שהלכו ברחובות, והייתי בודד, ללא אף אחד". "ציוני גדול": האיש ששרד צעדת מוות - וזכה לראות את בנו מושבע כח"כ תה המלאה ההורים נשלחו לאושוויץ, האחות לאוסטרליה. צבי, בטי והוריהם דרך חבר לעבודה במפעל, צבי חבר לאיש קשר של המחתרת הקומוניסטית בברלין, שדאג לו למקום לינה בבקתה מחוץ לעיר. בתמורה היה עליו לחלק בעיר כרוזים נגד המשטר. "זה היה פחד אלוהים. הרגליים רעדו לי, זה היה טירוף", הוא תיאר את המשימה המסוכנת. במקביל הוא הצטרף לקבוצה מחתרתית קטנה בשם "החוג הציוני", שהייתה מתכנסת לפעילויות תרבות ופעלה לסייע ליהודים שניסו להימלט לשווייץ. צבי היה מתחבא לעתים בביתה של מארי גרונברג, נוצרייה שהייתה נשואה לקרוב משפחתו. היא החביאה בבית עוד מספר יהודים לאורך המלחמה. גרונברג נתנה לו תלושי מזון שעזרו לו להתקיים, כמו גם לסחור בהם בשוק השחור עבור כסף, שיועד גם לחבריו. אולם, הלשנה של אחד מאנשי השוק השחור הביאה למעצרו על ידי הגסטאפו. הוא הוכה קשות ואיבד את שיניו הקדמיות עוד לפני שהחלה החקירה. אולם, כשנחקר לא הסגיר אף אחד מחבריו. "כך נהגנו. כל אחד הגן על השני", אמר. ב-1 בינואר 1944, בחסות ההפצצות על העיר, ברח מהכלא עם שישה עצירים נוספים ומצא מסתור. "העשן התערבב עם הגשם והיה גשם שחור על ברלין. העיר הייתה תוהו ובוהו", הוא תיאר זאת. משפחת אבירם בחוג הציוני התיידד צבי עם מנהיג הקבוצה, גד בק. במרץ 1945 השניים נעצרו יחד על ידי הגסטאפו. "עברתי חקירות על ידי הקצינים הגרועים ביותר", סיפר. במקביל, הצבא האדום התקרב לברלין ולפני שהעיר נכבשה נכנסו לתאו שני קציני גסטאפו. "אתה יודע שאני יכול לתקוע לך כדור בראש ממש ברגע האחרון", אמר אחד מהם כשהוא שולף את אקדחו. "כמעט התמוטטתי, הייתי חצי מת", הוא סיפר. אולם, זה השיב לבסוף את האקדח לחגורתו. שני הקצינים יצאו, והשאירו את התא פתוח. צבי וגד יצאו לרחוב. הם היו חופשיים. "לא הייתה שמחה, זו הייתה הקלה", הוא תיאר את תחושת החופש, אחרי שנים קשות כל כך, "הייתי סחוט, כל מה שרציתי זו מנוחה". כעבור זמן מה גילה שהוריו נלקחו לאושוויץ, ונרצחו שם. כשהוא לבדו, נהגו בו בק וקרוביו כבן משפחה. השניים התגלגלו למחנה עקורים, שם השתתפו במפעל "הבריחה" מאירופה, להעלאת שארית הפליטה לארץ ישראל. "לא היה בו כעס. הוא היה עסוק בהישרדות" בחודש מאי 1948 הגיע גם צבי לארץ ישראל, ימים ספורים לפני הכרזת העצמאות. עם בואו חלה בשחפת, וסבל ממצב בריאותי קשה לאורך תקופה ממושכת. גם הקליטה בארץ לא הייתה קלה. "החיים לא היו פשוטים לניצולי שואה", אמר על כך. כדי להתפרנס למד נגרות והקים נגריה ביפו. הוא נחשב כבעל מקצוע עם איכויות גבוהות. כשהיה בן 40 פגש את אסתר, עולה מעיראק, והשניים נישאו והתגוררו בחולון. כל החיים היה לי מזל וכך גם היה כשפגשתי את אסתר", אמר. לזוג נולדו שלושה ילדים: שגיא, מירב וענבל, שהפכו אותם לסבא וסבתא ל-11 נכדים. לאורך כל השנים אבירם עבד. אחרי שסגר את הנגרייה עבד בבית מלון, ולאחר מכן כמורה לנגרות בבתי ספר, ובשנים האחרונות כמדריך לנגרות בדיור מוגן לגימלאים - שם עבד עד שפרצה מגיפת הקורונה, והחוג נפסק. "היה לי מזל גדול כשפגשתי אותה". צבי ואסתר אבירם ילדיו אמרו כי במשך שנים ארוכות לא סיפר על מה שעבר עליו. לדבריהם, רק בסביבות גיל 70 החל להיפגש עם פסיכולוג והחל לפרום את קשר השתיקה. אז, העברת הסיפור שלו ושל חבריו לחוג הציוני הפכה להיות משימה עבורו. הוא גולל את סיפורו בישראל, ומדי שנה נסע לגרמניה להעיד גם שם. ילדיו אמר כי למרות מה שהעם הגרמני עולל למשפחתו, הוא לא חש תחושת בגידה. "אולי לא היה לו זמן לעסוק בכך. הוא היה עסוק כל הזמן בהישרדות. לא היה בו כעס. כן היה לו חשוב להזכיר את כל שמות חבריו. הוא ראה בכך מעין מפעל הנצחה עבורם והוא הדגיש כי הישרדותם הייתה בזכות עבודת צוות וחברות", אמרו הילדים. בעדותו אמר אבירם: "המוטו שלי בחיים הוא שצריך להאמין שאף פעם המצב לא אבוד. תמיד צריך למצוא דרך להתגבר על הבעיות". בסוף השבוע הוא הובא למנוחות בבית העלמין ברעננה.

סיפורה של מחתרת יהודית-דתית בלב ברלין - כתבתו של שמעון גת,   פייסבוק 25.6.2021

לפני שמונה חודשים (24.10.2020) הלך לעולמו צבי אבירם, שבגרמניה הנאצית היה חבר בשתי מחתרות, יחד עם חבריו הציל יהודים רבים בגרמניה. הוא היה אחרון אנשי "חוג חלוצי", סיפור גבורה שלא ייאמן. דרך סיפורו של צבי אבירם אני מבקש להציג את הפרשה הנשכחת של מחתרת יהודית-דתית, שהצילה מספר רב שליהודים בברלין הנאצית. צבי אבירם נולד בברלין בשנת 1927 בשם היינץ אברהמזון. בן שש חווה את ארועי החרם שארגנו אנשי ה-SA על חנויות היהודים (1.4.1933). כך נתקל לראשונה בהשנאה הנאצית: "כשהחלו המהומות חששו הורי שאנשי האס-אה ייכנסו אלינו לעסק ולדירה. אמי מיהרה להסתיר אותנו, הילדים, בחלקה האחורי של הדירה. ישבנו שם - אני, ילד בן שש ואחותי הקטנה, חדורים פחד, רועדים ובוכים". חוויות הילדות הקשות שלו הגיעו לשיאן בליל הבדולח: "באותו לילה יצאתי לחפש את אבי, שהיה במפגש החיילים היהודיים שלחמו בצבא גרמניה, במלחמת העולם הראשונה. בדרך ראיתי כיצד הנאצים ניפצו את חלונות הראווה, גררו את הסחורה החוצה והשליכו אותה לרחוב. ... ראיתי כיצד גוררים גבר אל מחוץ לחנות. בגדיו היו קרועים ופרצופו מכוסה דם. הפורעים הכו אותו באלות ובכל הבא ליד, בראשו ובכל חלקי גופו. הוא שכב שם, ואיש לא זע ולא בא לעזרתו. ... עמדתי שם, ילד בן 11, וצפיתי במחזה המבעית. ... בדרך הביתה בכיתי כל הזמן". כמו כל הילדים היהודיים הוא סולק מבית הספר בו למד והועבר לבית ספר יהודי. אחותו של צבי, בטי, שנולדה שנתיים אחריו, נמנתה על 12,000 ילדי ה"קינדער טרנספורט", שנשלחו מגרמניה לבריטניה ברגע האחרון. הוא עצמו נותר עם הוריו בברלין. קשה להאמין, אבל עד סתיו 1941, היתה ברלין המקום הבטוח ביותר ליהודים בגרמניה. עד ספטמבר 1941 לא נאלצו היהודים לשאת סימן מזהה כלשהו. רק אז הונהגה חובת הטלאי הצהוב. באוקטובר 1941, החלו לשלח יהודים למזרח. בהתחלה לגטאות (לודג', ריגה, קובנה ומינסק) ובהמשך ישירות לאושוויץ. אולם עד ראשית 1943 הניחו הגרמנים לנותרים לחיות בבתיהם. עסקיהם הוחרמו והחל מאפריל 1941 הוטלה עליהם חובת עבודת כפייה ורבים מהם, ובהם צבי הנער והוריו, הוכרחו לעבוד במפעלי ייצור נשק בעיר. בסה"כ הועסקו בתעשייה זו 76,000 יהודים, שהועבדו ב-230 חברות גרמניות. בפרוס 1943, לקראת יום הולדתו ה-50 של הפיהרר, החליט יוזף גבלס, שבין יתר תפקידיו היה גם הגאולייטר ( Gauleiter, מנהיג המפלגה במחוז) של ברלין, לתת להיטלר מתנה: ברלין ריקה מיהודים ( (Berlin Judenfrei. ב-27.2.1943 נאספו היהודים ממקומות עבודתם לששה ריכוזים ושולחו לאושוויץ. רק 4,700 מיהודי העיר הצליחו להסתתר. רובם ייתפסו לימים בידי הגסטאפו. הוריו של צבי נאסרו ונשלחו לאושוויץ. אנשי גסטאפו הגיעו לדירה לעצור את אבירם, אך הוא לא היה בה וכך ניצל. הוא הגיע לדירה בחשאי, בלילה, אך לאחר ימים מעטים הפסיק לישון בה מחשש למעצר בידי הגסטאפו. לימים כתב: "פטיש כבד הלם בראשי שוב ושוב את המשפט הבא: "אני לא הולך למזרח. אני לא הולך למזרח." זה היה משפט שהפנמתי עמוק במשך השנתיים האחרונות. עתה היה עלי להיווכח אם אמנם היה בי האומץ לעשות מעשה ולהימלט מן הגירוש למזרח. כיצד אוכל לשרוד בברלין כיהודי, ללא דירה וללא תלושי מזון? אדם במחתרת לא יכול היה לנהל חיים נורמליים שכן הוא היה חסר זהות, חסר דיור וחסר תלושי מזון חיוניים. חייו היו כשל חיית בר, שעלולה להיות לטרף בכל רגע נתון. ... לא יכולת להיכנס סתם כך למאפיה על מנת לקנות ככר לחם. אותו המצב שרר ביחס לפירות או לירקות, לחמאה, לביצים או לחלב. כדי לקנות מצרכי מזון היה עליך להציג את תלושי המזון שלך. לכל מצרך היו תלושים, כולל הבשר באטליז. בנוסף לכך, הכירו בעלי החנויות את הלקוחות שלהם באופן אישי. זר היה אבוד. ... כל הזמן הוקדש לחיפוש פרוסת לחם. ... רוב הזמן הסתובבתי רעב." צבי ישן בחורבות של בתים שהופצצו בידי מפציצים של בנות הברית. בהמשך הצטרף לחברו, וישנייבסקי (Wischniewsky), חבר במחתרת הקומוניסטית, אותו הכיר במהלך עבודת הכפייה. בהמשך מצא מקלט בביתה של מריה גרינברג, אשתו הנוצריה של דודו קורט. (מקיץ 1943 עד תום המלחמה במאי 1945 הסתירה מריה גרינברג בבית הנופש שלה בבלנקנבורג שמצפון לברלין עוד שלושה יהודים ועריק נוצרי מצבא גרמניה. בשנת 1984 קיבלה מריה את אות חסידת אומות העולם.) צבי הצטרף למחתרת הקומוניסטית ויחד עם חברו, וישנייבסקי, הוא התפרנס ממכירת כרטיסי מזון בשוק השחור וכך גם סייע ליהודים אחרים, במזון ובכסף. בשותפות עם וישנייבסקי הניח אבירם כרוזים אנטי נאציים בקרונות רכבת ובתחנות רכבת בברלין. הוא נשא אקדח שקיבל מווישנייבסקי. אבל עיקר פעילותו המחתרתית של צבי היתה במסגרת יהודית. דרך חברו מתקופת הלימודים לאופולד (פולדי) חונס Leopold Chones) נרצח באושוויץ ב-1943) יצר אבירם קשר עם גד (גרהארד) בק, בן לאם נוצריה ואב יהודי, עם יצחק שוורזנץ (Schwersenz) וחברתו, אדית וולף. שלושה אלה ייסדו, בעקבות גרוש היהודים בפברואר 1943, מחתרת בשם "חוג חלוצי" (בגרמנית: Pionier-Kreis). לשלישיה זו אקדיש רשומות נפרדות, כהמשך לרשומה זאת. כשגורשו היהודים האחרונים מברלין אסף שוורזנץ ילדים ונערים מקבוצות נוער יהודיות שונות לקבוצת "חוג חלוצי". מטרת הקבוצה הייתה לחפש דרכי מילוט לחו"ל ולארגן את החיים תחת מסווה חוקי ככל האפשר עד לשחרור על ידי צבאות בעלות הברית. החבורה פעלה לארגן ואף לייצר מסמכים מזויפים, למצוא מקורות מזון, לארגן מקומות לינה לחברי החוג ולאתר כתובות של יהודים מסתתרים, כדי לסייע להם בדרכים אלה. "חוג חלוצי" היתה קבוצת ההתנגדות היחידה בתוך גרמניה שפעלה ממניעים יהודיים-דתיים. בצד הפעילות הנמרצת להצלת יהודים ובעיקר בני נוער, קיימו חברי המחתרת, ככל יכולתם את מצוות היהדות. סיפר אבירם: "את חג הפסח חגגנו בצוותא. מובן שלא היו לנו מצות, אבל חשבנו על צאת ישראל ממצרים וזכרנו את בני משפחותינו שכבר לא היו איתנו. השתדלנו לשמור על ספירת העומר, ארבעים ותשעה הימים שבין פסח לשבועות. היינו נאספים לתפילה בפארק, לפני רדת החשיכה. מובן שלא כולם יכלו תמיד להגיע. היינו מתפללים במהירות ועוזבים את המקום. צבי אבירם הצטרף לחבורה כמעט מראשיתה, תוך שהוא מסתיר מהם את היותו חבר במחתרת נוספת, קומוניסטית: "הבנתי היטב מה נדרש ממני והייתי מוכן ומזומן ליטול על עצמי את האחריות, לחיים ולמוות. חברי "החוג החלוצי" והדודה מארי, לא ידעו כמובן דבר על הסיכון שלקחתי על עצמי. נשבעתי לעצמי שעד תום המלחמה לא אספר לאיש על פעילותי במחתרת הקומוניסטית, ועמדתי בשבועתי זו." צבי אבירם, שמימן את פעילות החוג, ממכירות לא חוקיות בשוק השחור, היה פעמיים על סף המוות. ב-17.11.1943 הוא נאסר בידי הגסטאפו: "לפני ששכבתי לישון ספרתי את תלושי המזון ואת הכסף שברשותי. הנחתי את הנשק כהרגלי מתחת לכר. ... לפתע נקרעתי מתוך שנתי לקול צעקות: "ידיים למעלה! המשטרה החשאית!" שבקעו מפיהם של שני גברים. מעדתי אל מחוץ למיטתי הלום שינה, ולפני שהתחלתי להבין מה קורה ידי כבר היו אזוקות. ... לאחר שסיימו את החיפוש בדירה פקד ועלי להתלבש, אזקו את ידי בשנית ולקחו אותי עמם." צבי נאסר ועבר עינויים קשים כדי שיסגיר את חבריו למחתרת. הוא איבד את כל שיניו הקדמיות במכות: "הייתי כה אומלל ופצוע עד ששקלתי ברצינות ליטול את חיי. לא היו לי שום אשליות. ידעתי כמה קשות יהיו החקירות שעוד נכונו לי. רק התפללתי שיהיה בי הכוח לא להמיט אסון על חברי מחתרת אחרים. ... חשבתי על הורי שגורשו ועל כך שעכשיו יהא עלי ללכת בעקבותיהם. ... הייתי נחוש בדעתי לא לומר מילה על החוג החלוצי או על המפלגה הקומוניסטית". התושייה והמזל באו לעזרתו. עם שני אסירים נוספים - אב ובנו, גם הם חברי "חוג חלוצי" - השיג צבי מכוש והצליח לשחרר בחשאי סורג בחלון תא הכלא. "את התרוממות הרוח של הרגע ההוא לא אשכח לעולם", כתב. בליל סילבסטר, 31 בדצמבר 1943, בחסות הפצצות עזות של בעלות הברית שהרעידו את בית הכלא, השתחלו החוצה צבי ושני חבריו. "לפני המעצר היינו אנונימיים, אבל עכשיו נמצאנו בראש רשימת החיפוש של הגסטאפו." לאחר שכמעט נהרג בהפצצות בעלות הברית על ברלין, שב צבי לביתה של דודתו מריה בבלנקנבורג: "היתה שעת לילה כאשר צלצלתי בשער הגן. הדודה מארי הופיעה לאחר המתנה ארוכה. היא לא האמינה למראה עניה וחשבה שניצבת מולה רוח רפאים. בריחתי היתה דבר שלא ניתן היה להעלותו על הדעת. ... זכיתי לכבוד רב על שעמדתי בחקירות הגסטאפו ולא הסגרתי אנשים שחיו במחתרת". צבי המשיך לפעול במחתרת "חוג חלוצי". הוא סייע ליהודים נרדפים בהשגת מסמכי זהות מזויפים, במציאת מקומות מסתור, בהשגת כסף ותלושי מזון, ובמציאת אנשי קשר שיסייעו בבריחה לשוויץ. הפעולה נעשה ברובה בשוק השחור, בעזרת נוצרים בעלי מצפון שסיכנו את חייהם כדי להסתיר את היהודים, לספק להם מסמכים מזויפים ומזון ולהבריח אותם. בתחילת מרס 1945 נעצר צבי שנית יחד עם גד בק, שניהל את החוג מ-1944, לאחר שיצחק שוורזנץ, ראשון המפקדים, הוברח לשוייץ, כאשר הגסטאפו עלה על עקבותיו. המאסר השני היה קשה לא פחות מהראשון. מסכת העינויים הנוראה חזרה על עצמה. בינתיים הלכו צבאות הברית וקרבו לברלין. באפריל 1945 התקבלה פקודה לרצוח את צבי והאסירים שהיו עמו במחתרת, אך קצין ה-SS שפיקד על הכלא, חשש מנקמת בעלות הברית עם הכניעה הגרמנית, ושחרר את האסירים. צבי וגד הסתובבו בעיר הבוערת והמופגזת, ומדי פעם נקלעו לקרבות ירי בין הצבא האדום והוורמאכט. הם הסתתרו במרתף בית החולים היהודי, ושם שוחררו ב-2.5.1945 במאי 1945 על ידי הצבא האדום. צבי המשיך לחפש את הוריו תקופה לא קצרה, משהבין שהם לא ישובו עזב את ברלין. בהמשך היה פעיל בתנועת "הבריחה", שהעבירה יהודים מגרמניה לאיטליה. במאי1948 עלה לארץ. כאן למד נגרות ועבד כנגר וכמורה לנגרות לאורך שנים. ב-1968, בגיל 40, פגש את אסתר, עולה מעיראק. הם נישאו באותה שנה והוא שינה את שמו מאברהמזון לאבירם. לזוג נולדו שלושה ילדים אליהם נוספו, עם הזמן, 11 נכדים. ילדיו אמרו כי במשך שנים ארוכות לא סיפר על מה שעבר עליו. לדבריהם, רק בסביבות גיל 70 החל להיפגש עם פסיכולוג והחל לפרום את קשר השתיקה. מאז, מתן פרסום לסיפור שלו ושל חבריו לחוג הציונית חיים, הפכה להיות משימת חיים עבורו. הוא גולל את סיפורו בישראל, ומדי שנה נסע לגרמניה להעיד גם שם. ילדיו אמר כי למרות מה שהעם הגרמני עולל למשפחתו, הוא לא חש תחושת בגידה. "אולי לא היה לו זמן לעסוק בכך. הוא היה עסוק כל הזמן בהישרדות. לא היה בו כעס. כן היה לו חשוב להזכיר את כל שמות חבריו. הוא ראה בכך מעין מפעל הנצחה עבורם והוא הדגיש כי הישרדותם הייתה בזכות עבודת צוות וחברות". ב-2015 התפרסם ספרו: "Mit dem Mut der Verzweiflung. Mein Widerstand im Berliner Untergrund 1943-1945" (הכוח שבייאוש: התנגדות במחתרת בברלין, 1945-1943"), שתורגם לעברית באותה שנה בשם:" ברלין, בין שתי מחתרות". ספר זה הוא המקור העיקרי לידיעותינו אודות סיפורו המופלא של "חוג חלוצי", המחתרת היהודית-דתית, שהצילה יהודים רבים בברלין, כאשר הגיעה שואת יהודי אירופה לשיאה. צבי אבירם נפטר כאמור לפני שמונהה חודשים והוא בן 93. בתמונות: צבי ב-1946, עת עסק בענייני "הבריחה" וצבי, בשנים האחרונות לחייו, בחברת אשתו האהובה, אסתר.

​מקור: צבי אברהמזון-אבירם, ברלין בין שתי מחתרות (תרגום: אורי אשכר) 2015 (ללא מקום הוצאה לאור).