אליהו בנם של פרידה בת משה חיים לבית פלדמן [ילידת 1894] וגרונם [GROJNE] קראוזה [יליד 1889] נולד בלודז' שבפולין בשנת תרפ"א בדצמבר 1920, אחותו היא צפורה [נולדה בשנת 1932]. גרו ברחוב פודזצנה. סיפרו כי לפרידה היה שם בית מסחר .
בצעירותו הצטרף אליהו לשורות בית"ר וכשבגר היה פעיל גם בברית הצה"ר - הציונים הרוויזיוניסטים
בשנת 1939 עלה לארץ ישראל, יש אומרים באניית המעפילים 'פאריטה'­ - ספינה שאורגנה במסגרת עליית 'אף על פי' של תנועת בית"ר, ספינת משא בנפח של כ-1300 טון נושאת דגל פנמה. למפקד הספינה התמנה יצחק ליבוביץ' – אריאל [הוא 'ארווין' בכינויו המחתרתי] ועמו כמה בוגרי בית הספר הימי של בית"ר [ אומרים בצ'יויטווקייה, איטליה]. רב החובל ולאדימיר ניקולאייביץ' על 15 אנשי צוותו היו גויים.
'פאריטה' יצאה לדרך ב-12 ביולי 1939 מהנמל הרומני קונסטנצה שבים השחור, כשעל סיפונה 857 בית"רים צעירים שנחלצו מאירופה: בעיקר מגרמניה, אוסטריה, רומניה ופולין ['הקבוצה הפולנית' הייתה באחריותו של אברהם סטבסקי [נהרג ביום 'אלטלנה' - 22 ביוני 1948] כאשר לקראת ההפלגה "על החוף" נפרד מהם נציב בית"ר בפולין – מנחם בגין [לימים ראש ממשלת ישראל].
מסעה של 'פאריטה' תוכנן להימשך כשבוע, אך נמשך 42 ימים. לאחר תלאות רבות [ הטרדות ספינת מלחמה של הצי האיטלקי ושל שלטונות תורכיה] כמעט ללא מזון ומים [רודוס. סוף יולי. זכר נוסעי ספינת טיולים מפוארת שעברה לידם והעבירו להם להוראותיה של יהודייה אמריקאית אבטיחים ובירה.] הגיעה הספינה לחופי תל אביב ב-22 באוגוסט 1939. הספינה הניפה דגל כחול-לבן הונחתה ובמלוא מנועיה עלתה על שרטון חול כחמישים מטר מהחוף - מול קפה 'סאבוי' ומלון 'ריץ' [ לימים מלון 'דן']. מספרים כי רבבות מתושבי העיר התוססת באו לקבל את פני המעפילים במזון, שוקולד וסיגריות.
לאחר קבלת טיפול רפואי מאנשי 'מגן דוד אדום' נעצרו המעפילים על ידי הבריטים, הועברו באוטובוסים לסרפנד [לימים צריפין]. קיבלו סרטיפיקטים שנוכו ממכסת הסרטיפיקטים [רישיונות עלייה] שנקבעה במסגרת ה'ספר הלבן השלישי', ושוחררו. בו ביום פרצה מלחמת העולם השנייה.
מיד עם שחרורו מסרפנד נשלח לפלוגת הגיוס של בית"ר בעקרון 'צבא עבודה' התנדבות לתקופה של שנתיים, שם הצטרף לארגון הצבאי הלאומי [אצ"ל], למדו להפעיל נשק.
"שכרו את הבית של עמנואל הלזלר ראש הכפר אחרי קום המדינה, היו להם מדים, סמלים ודגל, רקדו הורה בשבת, כשאירחו קבוצות מפלוגות אחרות עשו זאת בטקס, סיפרו שאברהם שטרן היה שייך לפלוגה בעקרון לפני הפילוג בשנת 1940" אמר לי עודד מנור לבית שקולניק.
"גרו בבית על ידי, היו שרים כל בוקר בעברית, שיר מסוים, איני זוכרת את המילים. הייתי ילדה קטנה" אמרה לי תלמה שחם.
"גרו בבית ממול בשבת בבוקר בשעה עשר היו עושים מסדר, שרים את המנון בית"ר מול הדגל. לא זוכר שהיו שם בחורות. איני יודע היכן אכלו, קראנו להם הבית"רים, עם תחילת מלחמת העולם השנייה נעלמו" אמר לי רמי פרס.
"גרו מול הרב בבית של עמנואל הלזלר, הם לא היו הרבה, אחד עבד אפילו בתור בנאי", אמרה לי אביבה לוין.
"היו עולים חדשים, אמרו שהם בלתי ליגאליים, באו מוינה ומפולניה, עבדו אצל החקלאים וחיו בשיתוף כקבוצה בבית של הסבא של אסתר, שאביה עמנואל היה ראש המועצה, כיום אשתו של בין-נון " אמרה לי שושנה מלר.
-"גרו בפינת הרחוב היו עושים מסדרים כל שבת אחרי הצהרים", אמר לי ישראל ארקין מכרמי יוסף .
"אבא היה מריגה, היה מפקד הפלוגה בראש-פינה ועבר לעקרון, התחתן עם הבת של אליעזר לוין ממייסדי המושבה" אמרה לי ליאורה ארנס מבנימינה שאמא שלה - בת ציון ילידת עקרון ואביה בן ציון קצנלבוגן [קשת] היה בשנת 1937 מפקד פלוגת הגיוס של בית"ר בעקרון היא מזכרת-בתיה.
לקריאת השלטונות המנדאט הבריטיים, כחודשיים אחרי פרוץ המלחמה, היה אליהו בין ראשוני המתנדבים לצבאם - יחידות צבאיות פלסטיניות - שירות משותף של יהודים וערבים, גיוס שלא על דעת המוסדות הלאומיים [המתנדבים התגייסו לצבא כבודדים, היהודים, הרוב, ללא מסגרת לאומית-עברית, לה זכו אלה שהתגייסו לאחר מכן. ה'מוסדות הלאומיים' לא שיתפו פעולה עם השלטונות הבריטיים מכיוון שסברו כי הגיוס איננו תואם את האינטרסים של הנהגת היישוב‏ שרצתה בהשתתפות רשמית במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות הקמת יחידות בהם ישרתו חיילים יהודיים בלבד, ורצוי לוחמות בפועל]. הם היו בית"רים.
אמרו כי רובם היו עולים חדשים אשר משפחתם נשארה באירופה והם שאפו להילחם בנאצים ויש שאמרו כי מצוקה כלכלית דחפה אותם, יש ומנו סיבות אחרות.
מתנדבים אלה זכו להכשרה צבאית דלה ורק חלקם נשא נשק. אמרו כי הבריטים ראו בהם 'חוטבי עצים ושואבי מים', רובם הוצבו ל'חיל החפרים'.
לפי נתוני משרד הביטחון המלכותי הבריטי 3222 איש התנדבו בארץ ל'חיל החפרים'
A.M.P.C. = AUXILIARY MILITARY PIONEER CORPS
אלה שעל סימלם טבעו את האימרה הלטינית:
Labor Omnia Vincit
''העבודה כובשת הכל'' - סיסמה שאומצה משירו של וירג'יל גורגיקס [Georgics Virgil]
שיר שנכתב לתמיכה במדיניות העבודה של הקיסר הרומי אוגוסטוסAugustus] ] לפני כאלפיים שנה.
אליהו התגייס יחד עם דב אייזנברג צעיר ממנו בחודשיים, כטוראים - מספרו האישי היה 11786 ובעוד זה של דב 11797, עם קידומת PAL.
אליהו הוצב לפלוגה 605 של 'חיל החפרים'. נשלח לטירונות במחנה סרפנד המוכר לו; קיבל כלי עבודה ויצא עם פלוגתו, מאירופה למצריים. שם בסתיו 1940 הוקמה 'מפקדת קבוצה' Group Headquarters לתשע פלוגות החפרים הארצישראליות שחנו בארץ היאור והזימה או נשלחו למדבר המערבי.
פלוגה 605 הוצבה בקווי חזית הקרבות במדבר המערבי.
אנשיה הועסקו בעבודות ביצורים, אך ובעיקר עסקו בעבודת סבלות: טעינה ופריקה של סחורות לצורכי הצבא - מזון, ציוד צבאי, רכבים ותחמושת. פעמים רבות הם פעלו תחת הפגזות האויב, גם בנמל הגדול של טוברוק באזור מפרץ סולום לא הרחק מגבול מצרים - לוב, ובמרסה-מטרוך - נמל על גבול מצרים, – מול הארמיה העשירית של צבא איטליה הפאשיסטית המתקדם מזרחה. בסוף שנת 1940 עבר הצבא הבריטי למתקפת נגד במבצע 'מצפן', הצליח להביס את הכוחות האיטלקיים, להדוף אותם משטח מצרים ולכבוש את בליטת קירינאיקה, החלק המזרחי של לוב, כולל נמלי טוברוק ובנגאזי.
במארס 1941 נשלח אליהו ליוון עם החיל, שנועד לעצור את פלישת הפאשיסטים לארץ זו.
פלוגה 605 הוצבה באזור פיראוס. משימתה העיקרית הייתה פריקת כמויות הציוד והתחמושת של חיל המשלוח שהגיעו לנמל והעברתן באמצעות רכבות לצפון יוון, שם הייתה צפויה הפלישה.
כעבור חודש, בסוף אפריל, נכנע חיל המשלוח הבריטי לגרמנים ומרבית אנשיו נפלו בשבי, כולל מי שנשארו מפלוגת החפרים 605 ואליהו קראוזה בתוכם, ברכבות הובלו הנשארים למחנה המעצר בויטן שבשלזיה, שהוא חלק ממחנה השבויים סטאלאג 8 ב', ואליהו היה לעובד כפייה במכרות הפחם, עבדו במשמרות.
סיפרו כי כבר ביום הראשון למעצרו במחנה השבויים החל לחפש דרך כדי להימלט ולחזור לחזית. התחבר לחיפאי יצחק אלקינד [בן-אלי] סמל מחיל ההנדסה מפלוגת מתפעלי הנמל; יליד קראקוב אמרו, מבוגר ממנו [נשוי + בת בארץ בשם רחל]. לימים הסתבר, שנולד בקובנה, שהיה בית"רי בדאנציג אליה עבר בילדותו [ותיק בארץ ומאנשי פלוגת הגיוס של בית"ר], אך זה חלה בסרטן ונפטר כשבוי בסוף שנת 1941. היו שמועות כי רצחו אותו, הגרמנים קברו אותו בלי כל טקס, על יד גדר בית קברות הצבאי ליד בית החולים בלמסדורף "השליכו אותו לתוך שוחה שחפרו השבויים".
למחרת הוגשה תלונה ל'צלב אדום' באמצעות ראש השבויים סרג'נט מייג'ר שריף. נתקבלה פקודה לנהוג לפי חוקי ז'נבה. נציג הצבא הגרמני לאחר ויכוח מר , נענה.
"הוטל עליי לארגן את הטקס לפי מנהגי ישראל. המת הונח בארון עץ. על הארון הזה פרשנו דגל כחול לבן שאולתר במאמצים רבים, ודגל בריטי שהשיג שריף." סיפר יוסף אלמוגי אז יוסף-אהרן קרלנבוים [לימים שר בממשלת ישראל וראש עיריית חיפה].
בראש צעדו שני חיילים גרמניים ובידם זר מטעם ה'וורמאכט' שבמרכזו 'צלב הקרס', אחריהם צעד משמר כבוד של 9 חיילים גרמניים חמושים ברובים וחבושי קסדות, בהמשך נעה עגלת תותחים נושאת הארון ובעקבותיה תזמורת צבאית. נאמרו התפילות היהודיות, זר הצבא הגרמני הונח, ומשמר כבוד נאצי ירה שלוש אלומות אש.
לזכרו הוצבה מצבת עץ - 'מגן ובתוכו המילה 'ציון'. משני צדיו נחרטו בעברית האותיות פ נ, מתחת נחרטו הפרטים המקובלים באנגלית.
[במשך הזמן הועברו עצמותיו לבית הקברות הצבא הבריטי בקראקוב-רקוביצ'י ומצבה תקנית בריטית [c.w.g.c.] נקבעה כמו ל- מסעוד משעלי וריכרד אלטמן].
בסוף אותה שנה יפן תקפה את הצי האמריקאי בפרל-הארבור. ארצות-הברית נכנסה למלחמה לצד בנות-הברית.
הגרמנים, כוחות השריון של ה'וורמאכט' בפיקודו של הגנרל ארווין רומל תקפו את הבריטים - במלחמת בזק מהירה = 'בליצקריג', וביולי 1942 חצו הנאצים את גבול מצרים ונעצרו באל-עלמיין 100 ק"מ מערבית לאלכסנדריה [אומרים שאזל להם הדלק].
במקביל זכו הגרמנים ועוזריהם לניצחונות בחזית הרוסית והיפנים במזרח הרחוק.
ההמונים במדינות ערב ציפו באהדה גלויה לבואם של הגרמנים...
הגלגל התחיל להתהפך רק בסוף אוקטובר 1942: בחזית צפון-אפריקה – הגנרל ברנרד מונטגומרי - בראש הארמיה הבריטית השמינית יצא למתקפה נגד רומל באזור אל-עלמיין שבמצרים והצליח.
כוחות אמריקאים נחתו במרוקו, האמריקאים והבריטים תקפו גם באלג'יר כדי לחבור לכוחות הבריטיים המתקדמים מלוב שבגבול מצריים.
הצלחה הייתה לאמריקאים בקרבות גואדאלקאנאל במזרח הרחוק.
וב-31 לינואר 1943 הושלם הניצחון הסובייטי במערכה על סטאלינגראד, ה'צבא האדום' דהר לעבר ברלין.
טייסים פולנים וצ'כים יחד עם עמיתיהם בבעלות הברית הכו ללא רחם בערי גרמניה.
באותו חורף הועברו כמה מאות שבויי מלחמה יהודים מארץ-ישראל ממחנה למסדורף [סטאלאג 8 ב'] ל'יחידות עבודה' בגלייוויץ [Gleiwitz], ובלכהמר [Blechhammer], חלק מתשלובת אושוויץ, הידועה לשימצה, הייתה זו תקופה של בריחות רבות ממחנות השבויים בשלזיה, השומרים הגרמנים נעשו עצבנים וחשדנים, החמירו את הוראות הביטחון.
עברו שלוש שנים במחנה שבויים בבויטן, אליהו קראוזה בא בדברים עם חברו מנוער ולשבי דב אייזנברג וביום כ"ד באייר תש"ד [17.5.1944] ניסו להימלט - הם יצאו בבוקר לעבודה במכרה הפחם, שליד המחנה ב'ביסמארקהוטה', (Bismarckh?tte) הסתלקו ונחבאו בשדה ליד פלג מים, עם ערב חשבו להמשיך, פולנית הם ידעו. השומר הגרמני של הקבוצה נוכח בשעת ספירה שחסרים לו שני שבויים. חזר בלווית הקבוצה למחנה וציווה על חייל מהמשמרת השנייה לחפש אחריהם. השומר השני מצא אותם מיד, איים עליהם ברובהו ואסרם [יש אומרים -שחוליות של חיילים גרמנים חיפשו אחריהם כיון שהשניים לא הספיקו עדיין ממש לברוח, העמידם בתוך קבוצה אחרת שעמדה לשוב למחנה.
בדרך אל המחנה פגשה הקבוצה בפלדפבל [סמל] נאצי ובחברו הגפריטר [רב"ט]. הפלדפבל שבכיר היה ציווה להוציא את הבורחים מן השורה, פקד עליהם להילוות אליו באמתלה של חיפוש שבוי שלישי שנעלם - ללכת ולהראות לו את מקום מחבואם. משהגיעו השבויים לשדה פתוח שלפו הגרמנים אקדחים וירו שלושה כדורים בכל אחד, מאחור [יש אומרים כי רק הפלדבל ירה, את כל המחסנית].
אליהו קראוזה, שנורה על ידי הפלדפבל נהרג בו במקום ונקבר במקום. הלוויה הגרמנים ערכוה לפי כל דקדוקי הטקס הצבאי, אף ירו יריות כבוד. בהמשך הוא הובא למנוחות בבית הקברות הצבאי הבריטי בקראקוב שבפולין בלוויה צבאית בחלקת היהודים.
דב פצוע קשה "שותת דם" הספיק לספר לחבריו את פרטי המקרה וביקש מן הגרמנים, שיעבירו אותו לבית החולים בלומסדורף [שם נפטרו החפר הנשוי שכטר ליאון מפלוגה 608 וצבי אריה הרציג מפלוגתם], הם לא נענו לבקשתו והביאוהו למחנה השבויים הצבאי בבויטן.
"הם רוצים להיפטר ממני, הם אינם מחליפים את התחבושות שלי, הם אינם מטפלים בי כלל" אמר דב אייזנברג לחבריו שהיו האחרונים שראוהו בחיים בבית חולים פולני בפיקוד גרמני, ליד בויטן בשלזיה בשנת 1941" - כתבה אינגה דויטשקרון ב'מעריב' 8.3.1985.
כשלושה שבועות לאחר שנורה נפטר מפצעיו טוראי אייזנברג [דב] ברל EISENBERG BERL [מ"א PAL/11797 ] אומרים כי עקב טיפול רשלני מכוון בבית-החולים הצבאי בלומסדורף לשם הועבר בסופו של דבר.