כבר בשנת 1940 הושג הסכם בין הסוכנות ומחלקת המבצעים המיוחדים של הצבא הבריטי לקבל שיתוף פעולה לפעילות חבלנית ואנטי גרמנית בשטחי הכיבוש הנאצי. ב- 1943 שותף גם אנצו במגעים. מאוחר יותר גוייס לעבודה מלאה כיועץ לסוכנים בענייני חדירה והשתלבות בשטח הכבוש . ההתרחשויות באיטליה, כליאתם של יהודי רומא ויהודי צפון איטליה במחנות ריכוז עוררו שמועות קשות. אנצו חש שהוא חייב להיות באיטליה, לתרום את חלקו לחירות יהודים ואיטלקים. הוא דאג גם לאחיו מימו שנתפס כסוכן קומוניסטי ליד ניצה. בפברואר 1944 נכנע המוסד ללחציו של אנצו והוחלט לשלחו למצרים לטפל בצנחנים שהתאמנו שם. ב- 5 בפברואר, באסיפה הכללית נפרד שורה אושרוביץ מאנצו בשם המשק. נסיונותיה של עדה להניעו משליחות זו עלו בתוהו. הוא יצא למצרים ברכבת ושם פגש את חבורת הצנחנים. רק שם הוא גילה להם שהוא מתכוון גם כן לצנוח מעבר לקווי האוייב. ב- 8 במרץ יצאו חנה סנש, יואל פלגי, יונה רוזנפלד ופרץ גולדשטיין להונגריה. דב ברגר, שייקה טרכטנברג ואבא ברדיצ'ב לרומניה, ראובן דפני ליוגוסלביה. חברי המוסד ועדה ניסו לשכנע את אנצו לחזור לארץ. בלית ברירה אישרו אנשי המוסד את יציאתו לצפון. אנצו בחר לו שותף מקומי, יליד פירנצה רוסלי דל טורקו, ששירת כקצין קשר בצבא האיטלקי, בעל עבר אנטי פשיסטי. ב- 71 באפריל חגג אנצו את יום הולדתו ה- 39 ולמחרת התחיל בקורס צניחה. אחרי 4 צניחות יום, בלי צניחות לילה הודיע שהוא מוכן. תפקידם היה להגיע לפירנצה ולסייע לשבויים בריטים שהסתתרו, לעבור את הקווים, להשיג מפות מדוייקות על האיזור לקראת הלחימה בצפון וליצור קשר עם אנשי המקום. ב- 7 במאי הצניחה התבטלה בשל ערפל כבד. ב- 15 במאי צנחו. היה חושך ורח חזקה נשבה. רוסלי נפל במורד, התגלגל וחטף חבטה בראש. הוא שמע את שריקתו של אנצו, ענה בשריקה, אך לא נפגש עם אנצו. הוא הצליח להגיע לפירנצה ולדווח על היעלמו של אנצו. העלמותו של אנצו היתה חידה. לפי התכנית היו אמורים לצנוח ליד פרארה, אבל הטייסים טעו והורידו אותם ליד מבצרים גרמניים. עוד באותו לילה אנצו נפל בשבי. הוא הועבר למחנה שבויים, משם לווירונה , שם הוחזק במרתף של האס.אס כחודש ימים. ב- 8 באוגוסט הועבר לבולזאנו עם עוד 23 שבויים איטלקיים. כולם נורו חוץ ממנו. ב- 8 לאוקטובר הועבר לדכאו בטרנספורט של אסירים פוליטיים. שם הוסרו מדיו והולבש בבגדי אסיר עם משולש אדום של אסיר פוליטי ומשולש צהוב של יהודי. ב- 10 באוקטובר הועבר למילדורף וב- 16 בנובמבר הוחזר לדכאו. עד כאן ישנה עדות בטוחה של אנשים רבים, הזוכרים אותו היטב בגלל סגולותיו המיוחדות ואומץ ליבו. בשעת מבחן העליון במחנה דכאו, נתגלו כל כוחו הפנימי וכל יציבותו. במקום של רעב, עינויים וזוועות היה מדריך, משענת, אח. במקום בו נשחק צלם אנוש העניק תקווה ונחמה. היתהזו עדותו האחרונה על אהבתו לבני אדם – ורק מעטים נותרו כדי לספר עליה. לפי סיפורי אנשים שהיו אז בדכאו, הגיע לשם באמצע חודש נובמבר קצין אס.אס. עם ניירות של 8-7 אנשים, כולם נורו בין ב- 17 ל- 20 בנובמבר. יש לשער שאנצו סרני היה ביניהם (סיפורי גבעת ברנר). הידיעה על צנחן מארץ ישראל, עודדה את הרוחות והסעירה את הדמיון בקרב אסירי המחנה (דוד פור ", צנחני התקווה" משהב"ט 1995 ).