האלוף אליהו כהן – בן חור
בני מיכלסון

ילדות ושנים ראשונות בארגון ה"הגנה"
אליהו כהן נולד בעיר וִויטֵבְּסְק שבּבּלארוס (רוסיה הלבנה) בשנת 1907. אמו של אליהו הייתה בעלת בית מלאכה ומסחר לכובעי נשים שנקרא מאדאם סופי. אביו היה פַּקיד בבית מסחר לאריגים והיה פעיל בתנועה הציונית באזור. באחד הימים עשו השלטונות חיפוש בבית המשפחה ומשמצאו חומר ציוני - נאסר האב לשלושה חודשים. לאחר שחרורו, התנדב האב לגדוד הכבאים בעיר ומצא שוב עבודה במקצוע הבדים. בשנת 1915 עברה המשפחה לעיר חארקוב. אביו של אליהו, אבא כהן, נכנס כשותף במכרה פחם והמשפחה זכתה לרווחה כלכלית. משפרצה המהפכה ברוסיה, עברה המשפחה לוילנה שבליטה וחיה שם שנתיים "בדרך לארץ ישראל.
בשנת 1923 עלתה המשפחה לארץ ישראל. בתחילה התגוררו במחנה אוהלים בתל אביב ואליהו עבד במאפיה. אביו הקים בשנת 1925 את "גדוד" מתנדבי מכבי-האש של תל אביב והניח את היסודות למקצוע כיבוי האש בארץ כולה. אביו גם התגייס לארגון ה"הגנה". שני אחיו של אליהו התגייסו לחיל-הספר העבר ירדני.
העיסוק הביטחוני קסם לאליהו ובראשית שנת 1924 כבר התנדב ל"הגנה" בתל אביב כחבר מן השורה. באותה תקופה החל אליהו לעבוד כנהג של עיריית יפו. בשלהי שנת 1925 מונה אליהו לסגן מפקד סניף ה"הגנה" בשכונת בורוכוב כאשר תפקידו הגלוי היה שומר ורועה עדרי התושבים במקום. בהיותו בוגר קורס מפקדים של ה"הגנה" מונה אליהו למפקד סניף שכונת בורוכוב. בן 19 ושנה וחצי לאחר גיוסו ל"הגנה" כבר היה אליהו למפקד סניף. בשנת 1930, (לאחר מאורעות 1929) פנה מפקד ה"הגנה" יוסף הכט לאליהו – בהיותו בגיל 23 - ומינה אותו למפקד ה"הגנה" במרחב השומרון. בעת כהונתו בתפקיד זה הקים אליהו בשנת 1932 את "אגודת השומרים בארץ ישראל" במחוזות השרון והשומרון, כממשיכת דרכו של ארגון "השומר" שחדל להתקיים במלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1933 סיים אליהו את תפקידו כמפקד ארגון ה"הגנה" בשומרון, בעקבות הדחתו של מפקד ה"הגנה" יוסף הכט, כשעיר לעזזאל של כשלון הארגון במאורעות 1929. אליהו חזר לתל אביב והחל עובד כפועל במוסך "וולוו" בעיר. בשנת 1934 התבקש אליהו (יחד עם צבי בן-יעקב) ע"י אליהו גולומב, המנהיג הלא מוכתר של ה"הגנה", לסייר לאורך חופי הארץ ולמצוא מקומות מתאימים להורדת מעפילים מספינות בחשאי. ובאותה שנה סייע להורדת מעפילים מהספינה "ולוס". לאחר מכן נשלח ע"י גולומב להיות מפקד ה"הגנה" באזור החולה, מקום בו היה צורך בהשלטת הריבונות היהודית על הקרקעות שנרכשו ובפועל מצא עצמו אליהו גם מרכז את נושאי הביטחון בחלק מישובי עמק הירדן ועמק בית שאן.

"היציאה מהגדר"
בשנת 1936 מונה אליהו כהן לסגנו של יעקב פת, מפקד ה"הגנה" בירושלים, סניף בו היו כ- 2,000 חברים.
בתקופת המרד הערבי 1936-1939 שינה אליהו את תוכניות ההדרכה של ה"הגנה", תוך דגש על ניצול הלילה ויציאה מתחומי היישובים -"היציאה מן הגדר" (כפי שכונה אז הדבר), לתקיפת הערבים בישוביהם הם.
אליהו כהן קיבל את אישורו של מפקד ה"הגנה" בירושלים, יעקב פת, להקים כיתות "נודדות" בעיר ובסביבתה. תוך כחודש התלכדה מכוחות אלה "הפלוגה הנודדת" ובקיצור "הנודדת", שהקיפה בשיאה כ 75 צעירים. הממונה עליה היה אליהו כהן, בעוד יצחק לנדוברג (שדה) היה המדריך הטאקטי והמפקד בפועל. "הנודדת" הייתה סנונית ראשונה לגישה חדשה, התקפית, ב"הגנה" מקובל לראות בהקמתה של "הנודדת" — יחידה שחרתה על דגלה את הסיסמה: "לצאת מן הגדר". במבצעיה הראשונים של "הנודדת" יש לראות את המעבר — אם גם ראשוני ועוברי — מקרב נייח לקרב נייד.
הלוחמים יצאו למארבים, תקפו כנופיות ערביות שניסו להתקרב ליישובים היהודיים, ושמעם יצא למרחוק. בסתיו 1936 משרפתה המתיחות, פורקה "הנודדת" אך אליהו כהן, מפקדה, המשיך בתפישתן המבצעית - בהקמת פלוגות השדה.
לאחר פירוק הנודדת בירושלים, בסתיו 1936, מונה אליהו כהן למפקד גוש פתח-תקוה. באותה עת הושבתו מחצבות מגדל-צדק (מגדל-אפק), דווקא כאשר גבר הצורך הדחוף באבן ובחצץ בכמויות גדולות לביצורים, לסלילת כבישים ולבנייה. כהן הקים כוח נייד, שהורשה לשאת נשק, לאבטחת מרחב המחצבות בנוסח בו פעלה "הנודדת". יצחק שדה מונה למפקד הכוח שאיבטח את העלייה למחצבות. הדרך לכלי-רכב שופרה, ובינואר 1937 עלתה למקום יחידת האבטחה, שמנתה 50 איש, שהוכרו כנוטרים וצוידו בנשק בריטי. בחיפויה ניגשו פועלים לתיקון ההריסות במחצבות ולחידוש פעולתן. מחנה המחצבות היה למרכז אימונים, לרבות אימוני חבלה. הפלוגה שימשה דוגמה להפעלת כוחות ניידים במרחבים אחרים.
ניסיונה רב הרושם של "הנודדת" בהרי ירושלים בקיץ 1936, הכניסה למחצבות מגדל צדק בחורף 1937 ופעולות דומות שנעשו במקומות שונים בארץ, המריצו את פעילי ה"הגנה" להמשיך בניסיונות כאלה בכל אזורי היישוב היהודי, לפתחם ולהרחיבם. קבוצה יוזמת של חברים, בהם יצחק שדה ואליהו כהן, תבעה לכנס את המפקדים לשם הסקת מסקנות מן הניסיון. היה ברור שדרוש צבא ולא שומרים לביטחונו של הישוב, צבא ולא הגנה בתפקידי משטרה, שאינו צמוד למקום מסוים ובהיקף כל ארצי, שתפקידו לחפש את האויב ולתקפו במקומות הימצאו, ובבסיסיו, לפעול פעולה מקדימה, ואת אנשי היחידות יש להניע ממקום למקום לפי הצרכים. מאליו מובן שגם נשקה של היחידה נועד להיות כללי ולא קניין הישובים. באותו כינוס נבחרה ועדה של שלושה: יצחק לנדוברג-שדה, אליהו כהן ויהושע אייזיק (אשל) ועליה הוטל לתכנן את הקמת פלוגות השדה.
לראשונה בתולדות ה"הגנה" והיישוב היהודי הוחלט להקים יחידה גדולה (בעצם, חיל) – "פלוגות השדה", שתפעל בהיקף כלל-ארצי ותופעל לא בידי היישוב בו היא מוצבת אלא על-ידי המפקדה הארצית; נוסף לכך, בעקבות ההתחלות הצנועות של "הנודדת", נכונים היו עתה אנשי הפו"ש לצאת לפעולות יזומות בקנה מידה גדול ביחס. אנשי הפו"ש פעלו ברובם כנוטרים, וכך נוצר שיתוף פעולה בין גוף ליגלי בחסות הבריטים שכמעט כל חבריו נמנים עם ה"הגנה". בקיץ 1938 כתב ישראל גלילי, איש המפקדה הארצית של ה"הגנה", על הפו"ש: "ברשותנו כיום יחידות פעילות שאינן מרותקות ליישוב פלוני או אלמוני. היחידות האלו עומדות לרשות ההגנה הגושית ..." ובהמשך: "עלינו לא רק להבטיח את הנקודה, את עובדיה ואת רכושה, אלא להשקיט ולהבטיח קווים ארוכים של הארץ כולה... שליטה ביום ובלילה של כוחות נוטרים בפטרולים, האומרים לכל איש כנופיה, בפועל או בכוח, כי התוקף לא יינקה".
אליהו כהן מונה סגן מפקד פלוגות השדה, ובהמשך נתמנה למפקד פלוגות השדה - הפו"ש. בשנת 1938 בעת הקמת גדר הצפון היה האחראי לאבטחת העובדים שהקימו את הגדר.
עם דעוך פעולות האיבה הערביות, החליטה המפקדה הארצית של ה"הגנה" לפרק את הפו"ש. ההחלטה הושפעה מהשיפור במצב הביטחון וכן מנכונות ממשלת המנדט לממן את המ"נים (המשמרות הנעים – נוטרים מנויידים ברכב), שעד אז קוימו בעיקר מתקציבים של היישוב. 62 יחידות המ"נים מנו יותר מ-400 איש, ואליהן עברו חלק מאנשי הפו"ש. עד אפריל 1939 נותרו רק כמאה אנשי פו"ש בתעסוקה שמומנה בידי "כופר היישוב" (התקציב המרכזי של ה"הגנה"). גרעין מאנשיו המשיך לפעול ביחידות לפעולות מיוחדות (פו"ם). ייחודו של הפו"ש בכך שהיה כוח עצמאי מגוייס ראשון שעמד לרשות ה"הגנה" ופיתח שיטות פעולה והדרכה, פרי ניסיון מקורי. הוא ביסס את השינויים הטקטיים ואת שיטות ההפעלה שמקורם ב"נודדת", ושמהותם - מעבר מכוננות סבילה לפעילות יוזמת ומקדימה, ומהתגוננות נייחת לפעילות ניידת במרחב, ביום ובלילה. הפו"ש השתלב ביעילות בפעולתם של כוחות הביטחון הליגאליים, הן מפאת האפשרות לפעול כנוטרים והן על-ידי יישום הניסיון הייחודי של "פלגות הלילה המיוחדות" של וינגייט.
הישגיו של הפו"ש ניכרו גם במספר חבריו: כ-2,500 איש אומנו ושירתו בו בפרקי זמן שונים; כ-850 עברו בו קורסים למפקדים, ומהם הוסמכו כ-600. לאחר פירוקו רוכזו פעיליו בפו"ם, בפיקודו של אליהו כהן.




מתנדב לצבא הבריטי
באביב שנת 1940 התמנה אליהו כהן על ידי מפקדת ה"הגנה" כמפקד מחוז ירושלים במקומו של יעקב פת (שעבר לעסוק ברכש). כסגנו של כהן במחוז מונה שלמה רבינוביץ' (שמיר) שהתמנה גם לפקד על יחידות החי"ש (חיל השדה) בירושלים.
על אף תפקידו הבכיר, החליט אליהו כהן בחודש יולי 1941 להתגייס לצבא הבריטי וקיבל לכך את אישורם של גולומב ומשה סנה. גולומב מינה את אליהו כהן למפקד חברי ה"הגנה" בצבא הבריטי כאשר משימתו העיקרית רכש חשאי של ציוד ואמצעי לחימה עבור הארגון המחתרתי.
אליהו כהן נחשב על ידי רבים ביחידות התובלה וההנדסה כמנהיג ומפקד חברי ה"הגנה" בצבא הבריטי עקב ההכרות אתו מתקופת הפו"ש, הפו"ם והפיקוד על מחוז ירושלים, כאחד מראשי ארגון ה"הגנה".
עם גיוסו, הוצב אליהו כחייל בחיל התובלה בעיקר בתפקידי נהיגה. במשך הזמן קודם אליהו לדרגת סרג'נט בפלוגה 178 – פלוגת התובלה העברית הראשונה. אחרי תקופה קצרה התמנה במדבר המערבי לרב-סמל פלוגתי (CSM) בפלוגת ההובלה 179 בפיקודו של מייג'ר ישראל בוגנוב (לימים האלוף ברנע). במדבר המערבי ובמצרים התייחסו אליו החיילים העבריים כאל מי שמונה על ידי מפקדת ה"הגנה" למפקד חברי הארגון בצבא וקיבלו באופן כללי את סמכותו. סיפר אברהם שביט (שטרן) שהיה נהג ביחידת ההנדסה 544 אשר ישבה באביב 1943 בטוברוק: "הקבוצה שעסקה בפעילות הזו (הברחת נשק), היינו נפגשים בשטח או באוהל והאחראים היו מעדכנים אותנו. יום אחד הודיעו שמפקד ה"הגנה" בצבא הבריטי יבוא לבקרנו. הכול היה סודי - כך הציגו אותו. את אליהו בן חור הכרתי חלקית כיוון שבכפר ויתקין היו לו קרובי משפחה וידעתי מי האיש. לא הכרתי אותו אישית ... הוא הסביר לנו שמטרתנו לאסוף נשק כדי להעבירו לארץ במכלים של פלוגות מובילי המים".
אליהו כהן לא היה קצין ולכן לא מונה לתפקיד באופן רשמי וגם לא הוכר ככזה על ידי הנהלת הסוכנות והמחלקה המדינית שלה. בן גוריון ושרת התעלמו במידה רבה ממינוי זה של גולומב. מבחינתם שלמה רבינוביץ' (שמיר) היה מפקד כל החיילים היהודים בצבא הבריטי.
לאחר הפלישה לאיטליה בקיץ 1943 ואסון "ארינפורה", מונה אליהו לרס"פ פל' הובלה 462 כחלק מהמאמצים לשיקום הפלוגה. פלוגתו החדשה של כהן - 462 פעלה במדבר המערבי במשך כל תקופת הקרבות באל-עלמיין ולאחר המתקפה הבריטית בסוף אוקטובר 1942, השתתפה במרדף "הארמיה השמינית" אחר האויב הגרמני הנסוג ללוב, והובלת תחמושת לגייסות.
אנשיה היו מוותיקי המתנדבים מארץ ישראל, והתקופה בה שירתו בחזית אל-עלמיין עשתה אותם ללוחמים וותיקים בהרגשתם. באותם ימים, הפכה היחידה למקור גאווה ומופת ליחידות תובלה אחרות. היא היתה הפלוגה העברית הראשונה שנועדה להישלח למלטה במסגרת ההכנות לנחיתה בסיציליה.
ב- 29 באפריל 1943 הפליגו מאלכסנדריה על סיפון האונייה "ארינפורה" ( Erinpura), במסגרת שיירה בת 27 ספינות, 334 קצינים וחיילים של הפלוגה (20 מהיחידה הפליגו על אוניה אחרת). להוציא את מפקדה, מייג'ור יפה, לא ידעו אנשי הפלוגה שמחוז חפצה של השיירה הוא מלטה.
בשבת, ה- 1 במאי 1943, הותקפה שיירת האוניות מן האוויר על ידי 12 מטוסים גרמנים. ה"ארינפורה" נפגעה ושקעה במהירות תוך ארבע דקות. התקפת האוויר נמשכה, והמטוסים הגרמניים ירו במקלעים על הניצולים במים סביב האונייה. זמן קצר לאחר מכן השתררה חשכה, שהקשתה על פעולות החילוץ וההצלה, אך מנעה את המשך התקיפה האווירית. מחצית מהניצולים נאספו על ידי שולת המוקשים "סנטה" ומחציתם ע"י המשחתת היוונית "אדריאס". והגיעו עמם לנמלים שונים. 139 חיילי הפלוגה נספו באסון. רבים אחרים נפצעו ולא חזרו לשרות ביחידה. הניצולים קיבלו חופשת מולדת להתאוששות.
ביולי 1943 התארגנה פלוגה 462 מחדש, במחנה סרפנד וקלטה מתנדבים חדשים אליהם צורף, כאמור אליהו כהן בתפקיד הרס"פ – תפקיד מכריע במאמצים לשיקום הפלוגה. בספטמבר 1943 נשלחה פל' 462 לאיטליה ונחתה בראש החוף בסאלרנו, שם פעלה בפריקת אוניות, ובדחיפת אספקה, תחמושת ודלק ליחידות הלוחמות בחזית. כאשר החזית נעצרה בקו וולטורנו הוחזרה הפלוגה לאחור והועסקה בפינוי חופי הפריקה מציוד. היחידה פעלה במסגרת הקורפוס העשירי.
כאשר התקדמה החזית צפונה, עדיין נותרה היחידה מאחור בחוף סאלארנו. מפקד הפלוגה, הרי יפה, עבר לפקד על יחידת מובילי טנקים בריטית, ואת מקומו תפס סגנו, דב שמר (שמוראק). רק באוגוסט 1944 הוצאה היחידה מסאלרנו, וקודמה לסביבת רומא ובתחילת 1945, צפונה, לאזור פירנצה-ליבורנו. ככל שנמשכה התעסוקה השגרתית,ירד ביחידה המתח הצבאי והמשמעתי, ופרצו בה חיכוכים פנימיים בין ותיקים, ניצולי אסון הטביעה, לבין הסגל הפיקודי החדש. ביוזמתו של הרס"פ אליהו כהן הועברו כמה עשרות מוותיקי היחידה ליחידות אחרות. בנוסף לחובותיה הצבאיות, השתתפו לוחמי הפלוגה באיתור יהודים והגשת סיוע להם. פעילי היחידות העבריות, חילקו ביניהם את השטח והאחריות, כמעט ליד כל יחידה הוקמה נקודת הכשרה, שהיחידה הייתה אחראית לתחזוקתה ולהדרכתה.
הפלוגה קיבלה על אחריותה את אזור פירנצה – ליבורנו, והחזיקה את הכשרת מאג'נטה הסמוכה לעיר מילאנו. בעקבות המתקפה האחרונה באפריל 1945 קודמה פלוגה 462 לבולוניה, ופעלה שם במסגרת טור ההובלה ה- 13. כמה מאנשיה צורפו לשיירה, שהובילה את משלחת מפקדת כוחות הברית, למעמד כניעתם של הגרמנים. לאחר הניצחון הועברה הפלוגה בתחילת יוני, מבולוניה למילאנו ומחלקות שלה נשלחו לטורינו ולגנואה.
בפלוגה 462 התרכז גרעין של פעילים, בהנהגת הרס"פ אליהו כהן, שמילאו תפקיד מרכזי בארגון ההעפלה מאיטליה לאחר המלחמה לצדו של שליח "ההגנה" יהודה ארזי. זו הייתה הפלוגה העברית הראשונה שפורקה באיטליה, מכיוון, שכללה חיילים וותיקים רבים, שממילא הגיע תורם להשתחרר.
לקראת סיום המלחמה היה, כאמור אליהו כהן, פעיל בתנועות הבריחה וההעפלה, במסגרתן חצו ניצולי שואה את אירופה, ממזרחה וממרכזה, בדרך לא דרך, אל נמלי איטליה על מנת להעפיל בספינות מעפילים לארץ ישראל. הוא היה מ"החבורה", ותכנן וניהל תכניות חשובות להברחת נשק שאספו החיילים היהודים משדות הקרב של אירופה לארץ ישראל.

צינור המים לנגב
לאחר שש שנים של שירות בצבא הבריטי, לאחר סיום המלחמה שב לארץ. אליהו נטל חלק במבצעי הברחות עולים מעיראק, סוריה ולבנון לארץ ישראל מגבולותיה הצפוניים, והיה האחראי הביטחוני על הנחת קו צינור המים שהתחבר עם ישובי הנגב המערבי.
הנחת קו צינור המים מניר-עם ליישובים בנגב היה תנאי להתבססותם. בחורף 1946 הוחל בהנחת קו מים בקוטר של 6 אינטש' מניר עם בשתי זרועות וזאת לאחר שהסוכנות התחייבה לספק מים גם לערבים ולבדואים ששכנו לאורך הצינור. את העבודה ניהלו אליעזר בודנקין (מחברת "סולל בונה"), וסגן מנהל מקורות פינחס קוזלובסקי (ספיר) כאשר על ההיבטים הבטחוניים של הפרוייקט מונה מטעם ה"הגנה" אליהו כהן.
הצינורות נקנו במחירי עודפים מעיריית לונדון, שהשתמשה בהן בעת מלחמת העולם השנייה לכיבוי שריפות. הם היו בעלי דופן עבה במיוחד כדי שיעמדו בפני הפצצות הגרמנים ומשום כך מחירם היה גבוהה למדי והצינור כונה בעקבות זאת "צינור השמפניה" רמז למחירו הגבוהה. זרוע אחת של הצינור, המזרחית, תוכננה לעבור דרך דורות, שובל, ומשמר הנגב ולהגיע עד בית אשל ונבטים, והזרוע השנייה – המערבית, מניר עם דרך תקומה וצאלים עד נירים. הכוונה הייתה להעביר בו כ-3 – 4 מיליון מ"ק בשנה וכשליש מכמות זו תוכננה להקצות לצרכי חליפין של קרקע במים עם בעלי האדמות הבדואים. תחילה הונח קטע ראשון בין ניר עם דרומה לבארות יצחק. מחשש להתנגדות לעבודה, היא בוצעה בלילה אחד והתוואי השתדל להיצמד לאורך הדרכים הממשלתיות שנחשבו כקרקע ציבורית בו מותרת חפירה ברצועה ברוחב 30 מטר.
בינואר 1947 הוחל בהנחת שתי הזרועות ובסוף ינואר הגיע הצינור לשובל. בפברואר גברו מעשי האיבה של הבדואים וערבים לאומנים מסיתים מעזה והחלו חבלות בקו המים, נטמנו מוקשים כדי לפגוע במשמרות "ההגנה" ואף נורתה אש מהמארב לעבר מניחי הקו. יותר ויותר בדואים התנגדו לאפשר לקו לחצות את אדמתם ודרשו פיצויים גבוהים, ברז מים והטבות נוספות. אליהו כהן פיקד על כל הפעילות המבצעית כנגד אירועים אלו והפיגועים תוך שהוא מאפשר את המשך העבודות כסדרן.
לאור החשש מחוק המים שממשלת המנדט הכינה ומשמעותו החמורה - איסור העברת מים מאזור לאזור - הוחלט להגביר את קצב הנחת הקו וגויסו לכך פועלים רבים וכהן תוגבר במחלקות שמירה של "ההגנה" והיישובים. בינתיים נתגלו בארות נוספות ורק אז ב- 6 בפברואר, הוגשה בקשה רשמית לשלטונות הבריטיים (למחלקה לעבודות ציבוריות) בדבר "הצורך בהארכת קו המים לנגב" שאכן אושרה. בכל נקודה חדשה התחבר הקו למיכל מים בנפח של ארבעה קוב והיו שזכו למיכלים גדולים יותר. באפריל 1947 הוחל בהזרמת מים בקו, ב-30 בחודש פרצו מים בצינור שהגיע לקיבוץ שובל ובראשית מאי הגיעו המים גם למשמר הנגב. בשלהי מאי באותה שנה התחייב דוד הורביץ מהמחלקה המדינית בפני המזכיר הכללי של ממשלת פלשתינה-א"י כי בשלב הראשון הקו יעבור רק לאורך דרכים ממשלתיות ובקרקע יהודית. בעקבות זאת, העבודות חודשו לאלתר. באוקטובר של אותה שנה סיכמה הסוכנות את עבודת הקו וקבעה כי נקדחו 15 בארות, הוקמו בריכות ותחנות שאיבה והונחו כ-220,000 מטר צינור שמוזרמים בהם 240 קוב בשעה. המים חולקו ב – 14 נקודות יישוב בנגב ובדרום ומים הגיעו גם לפלחים הערבים, ולבדואים שחיו בשבטים בקרבה לתחנות המשטרה באזור.
תוך כדי עבודה זו היה אליהו כהן למתכנן הראשי של הגנת הישובים ויזם את הורדת יחידת הפלמ"ח הראשונה לנגב – למעשה היה לאישיות המרכזית של ה"הגנה" במחוז הנגב.

ראש אגף ההדרכה במטכ"ל במלחמת העצמאות
בחודש נובמבר 1947, כשבועיים לפני החלטת החלוקה, "נשלף אליהו כהן ממחוז הנגב ומונה לראש לשכת ההדרכה של "הגנה". היה עליו להפוך ארגון מחתרתי לצבא סדיר בתקופה הרגישה של המעבר מיישוב למדינה.
כחלק מההכנות להקמת צבא, מונה חיים לסקוב בספטמבר 1947 לראש לשכת ההדרכה של ה"הגנה" והוטל עליו לארגן מחדש את הלשכה ואת מערך ההדרכה כך שיכשיר צבא סדיר. חיכוכים ומחלוקות עם מפקדי ה"הגנה" האחרים, שלא הסכימו לאמץ שיטות הדרכה מהצבא הבריטי ובפרט שיטת "תרגולת הקרב (Battle Drill)" שניסה לסקוב להטמיע, הביאה למינויו של אליהו כהן לראש הלשכה, כשלסקוב שימש כסגנו, והתרכז בהכנת קורס המ"מים. מינויו של אליהו נראה ללסקוב לא ראוי כיוון שהידע המקצועי של אליהו כרס"פ בצבא הבריטי בעוד לסקוב היה רב סרן ועסק רבות בהדרכה נפל לאין שיעור מזה שלו. מצב זה יצר מרירות וחיכוכים בין שני האישים בעת שהיו צריכים להקים אגף חדש במטכ"ל ולהכשיר כוח אדם במהירות שיא נוכח התביעות הביטחוניות הגואות.
בדצמבר 1947 הוחלט בישיבת המטה הכללי להקים צבא בן 20,000 חיילים והוגדר תפקידו של אגף ההדרכה החדש להכשיר כוח זה. מבנה אגף ההדרכה כלל שלוש מחלקות: הדרכה, מינהל ואפסנאות ותפקידיו כללו הכנה ואישור של כל תוכניות האימונים בבתי הספר הארציים ובחטיבות, פרסום ספרות הדרכה והפצתה, השגת עזרי אימון והקצבתם ליחידות, חלוקת תחמושת אימונים, ביצוע קורסי מפקדי כיתות ומפקדי מחלקות, השתלמויות מפקדים ואימונם למחלקות הנשק המסייע. לאחר הקמתם של החילות המקצועים באפריל 1948 שונתה הגדרת תפקידו של האגף והוא כלל אימון מפקדים, פיקוח על ההדרכה בחטיבות ותיאום ההדרכה בחילות ובשירותים השונים.
אולם היה קושי רב לאמן בזמן קצר את החיילים באימון בסיסי של טירונות, ובקורסי מפקדי-כתות ומפקדי מחלקות כאשר מתנהלת לחימה ברחבי הארץ והיה צורך לבצע זאת בזמני אימון מקוצצים ביותר שלא איפשרו מתן הכשרה מספיקה לחיילים. זאת ועוד, היחידות התקשו ביותר להקצות קצינים ומפקדים לתפקידי הדרכה בלחץ המבצעים. מצב זה יצר תלונות רבות של אליהו כהן בדבר הקושי שלו למלא את תפקידו והמכשולים המועמדים בפני אה"ד ככלל להכשרת הצבא. אמנם בתקופה זו הצליח אה"ד להכשיר מספר רב של מפקדי כתות ואף לסיים את קורס המ"מים והחלו הכשרות רבות בחילות המקצועיים והייתה לכך השפעה רבה על הקמת הצבא ותפקודו אולם נוצר עימות מחריף והולך בין אליהו כהן למטכ"ל ובן גוריון מחד גיסא לבינו ובין קציני הצבא הבריטי כמו סגנו לסקוב ומאיר זורע מאידך גיסא.
לבסוף נוצר משבר כללי בתפקוד אה"ד. החל ממבצע "נחשון" בחודש אפריל 1948 ועד לעמידה כנגד פלישת צבאות ערב, בחודשים מאי-יוני 1948, סבל אגף ההדרכה משיתוק ופורק בפועל. כאשר לחץ המבצעים וריתוק קצינים ומפקדים ללחימה ביחידותיהם הביאו לביטול תוכניות השתלמות שונות, לקיחת מדריכים לצורך הקמת יחידות חדשות ואי יכולת להמשיך בתוכנית ההדרכה הכלל-צה"לית. כבר ב"מבצע נחשון" מונה אליהו כהן לקצין המינהלה של המבצע וחיים לסקוב למפקד גדוד. בתחילת מאי, לקראת פלישת צבאות ערב, החליט המטכ"ל להפוך את אה"ד על מפקדיו וקציניו לעתודה מבצעית מטכ"לית. ואכן על בסיס סגל מה"ד וחייליו הוקמו חטיבות העתודה, המשוריינת 7 בפיקוד שלמה שמיר והשריון 8 בפיקוד יצחק שדה. המסגרות החדשות שהוקמו הוכנסו ללחימה בעיקר במערכה על ירושלים. בתקופת ההפוגה הראשונה, החל מה- 11 ביוני 1948, הגיש אליהו תוכנית הדרכה כלל-צה"לית חדשה לבן גוריון ולמטכ"ל אשר צריכה הייתה להכנס לתוקף לאחר אישורה בעיקר ע"י ריכוז מחדש של מפקדים ומדריכים מהיחידות.

התפטרות מהמטכ"ל
ב- 24 ביוני הציג יגאל ידין בפני בן-גוריון תוכנית להקים ארבע מפקדות ביניים בין המטכ"ל לחטיבות אשר תקראנה "חזית" ותפעלנה בזירות הלחימה השונות. חזית הצפון, חזית התיכון, חזית ירושלים (שכבר הייתה קיימת) וחזית הדרום. משה כרמל הוצע כמפקד חזית הצפון, דן אבן כמפקד חזית התיכון, שמעון אבידן כמפקד חזית הדרום ויגאל אלון כמפקד חזית המרכז (ירושלים), בה כבר פעל מאז שמונה לסגנו של מרכוס ובה גם היה ערוך רובו של הפלמ"ח. בן-גוריון לא קיבל עד תום את הצעת ידין, ולאחר התייעצות עם הרמטכ"ל החולה, דורי, הודיע על תוכניתו לפיה יוקמו שלוש חזיתות בלבד: "הצפון" בפיקוד משה כרמל; "המרכז" (כולל השרון וירושלים) בפיקוד מרדכי מקלף ו" הדרום" בפיקוד יגאל אלון. באותו הקשר הציע בן-גוריון להעביר את נחום שריג מתפקידו כמח"ט "הנגב", בשל פציעתו בתאונת דרכים, ולמנות במקומו את אליהו בן-חור (בינתיים, עם הקמת צה"ל עיברתו ראשי האגפים – האלופים את שמותיהם ואליהו כהן אימץ את כינויו המחתרתי "בן חור" כשם משפחתו). אליהו סרב למינוי זה.
משמעות המינויים הייתה ששתי חטיבות הפלמ"ח "הראל" ו"יפתח" יעמדו תחת פיקודו של מקלף, מפקד שלא היה איש הפלמ"ח, יוצא הצבא הבריטי, שלא פיקד עד אז על חטיבה. מינוי זה, וכן הטלת הווטו של בן-גוריון על מינויו של איש הפלמ"ח לשעבר שמעון אבידן, למפקד חזית, אף שכבר צבר ניסיון בפיקוד על-חטיבתי במבצע "נחשון", נראו תמוהים, בלשון המעטה.
המשבר הגיע לשיאו ב- 1 ביולי, כאשר יגאל ידין, צבי איילון (סגן הרמטכ"ל) ואליהו בן-חור, הגישו מכתבי התפטרות לבן-גוריון. וכן מכתב מישראל גלילי לחברי הממשלה (בן גוריון בתוכם) המסביר את "צוק העיתים"). שר הביטחון ראה בכך מרי פוליטי, למרות ששלושת המתפטרים – ידין, בן-חור ואיילון – לא השתתפו אף פעם בפעילות מפלגתית או בפוליטיקה.
משבר המינויים הגיע לדיון בממשלה ב- 2 ביולי, וזו החליטה על הקמת ועדה בת חמישה שרים ממפלגות שונות לחקור את המתרחש בצמרת הפיקוד הצבאי ולהמליץ על דרכים להגדרת הסמכויות ונוהל העבודה בתוכה. בראש הועדה הועמד שר הפנים יצחק גרינבוים, וחבריה היו השרים: משה שרת, אהרון ציזלינג, משה שפירא ופנחס רוזן ("ועדת החמישה").
"ועדת החמישה" התכנסה לישיבתה הראשונה ב- 3 ביולי, בנוכחות בן-גוריון וגלילי, שהשתתפו גם בשאר ישיבותיה. ב- 6 ביולי סיכמה הועדה את דיוניה. היא הציעה להקים קבינט מלחמה ולמנות את ישראל גלילי כסגן-שר הביטחון לענייני צבא, האחראי לניהול הצבא ולממונה על הרמטכ"ל, למתאם בין האגפים, החטיבות והחילות ולמוסמך לתת הוראות כלליות (אך לא פקודות מבצע). משהתברר לבן-גוריון הכיוון שבו מתגבשות מסקנות הועדה, הוא הודיע ליושב הראש שלה על התפטרותו מן הממשלה. לבסוף הוא נעתר לקבל הצעת פשרה של יגאל ידין, לא למנות בינתיים מפקדי חזיתות, ולמנות את יגאל אלון, את חיים לסקוב ואת מרדכי מקלף כ"מפקדי מבצעים" - מבצעים על-חטיבתיים המחייבים הפעלת מספר חטיבות לשם השגת יעד אסטרטגי מוגדר – "דקל" ו"ברוש" בצפון ו"לרלר" ("דני") במרכז. בן גוריון התרצה וחזר בו מהתפטרותו כך גם ראשי האגפים במטכ"ל שמשכו את מכתבי ההתפטרות שלהם. בן גוריון קיבל את חזרתם לתפקיד, מלבד אליהו בן חור, אשר התפטרותו מתפקיד ראש אה"ד התקבלה. הייתה זו הזדמנות עבור בן גוריון לפעול שוב להעמדתו של חיים לסקוב בראש אה"ד.
במצב זה החליט בן חור לוותר על דרגת האלוף ועל מעמדו בצמרת הביטחונית, הוריד עצמו לדרגת טוראי ואת חודשי המלחמה האחרונים עשה כנהג זחל"מ שלחם במסגרת חטיבת "גבעתי".
בחודש מרץ 1949 בסיום מלחמת העצמאות פרש אליהו מצה"ל.



לימודים בגיל מתקדם והמשך התנדבות בשירות העם
לאחר מלחמת העצמאות, בגיל 43 הגיע אליהו בן חור להכרה שלשם בניין הארץ שהפכה להיות משימה לאומית חשובה עליו ללמוד הנדסת ייצור. מקצוע זה ניתן היה ללמוד באותה תקופה רק בחו"ל. אולם אליהו לא סיים אפילו בית ספר יסודי, שלא לדבר על תיכון. במשך שנה למד בארץ ולאחר מכן, עם מכתב המלצה של הנשיא וייצמן התקבל ללימודים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. משה שרת מצא דרך להלוות לו 5,000$ כדמי מחיה בתקופת הלימודים ואף דאג להעסקתה של אשתו בקונסוליה בלוס אנג'לס, מה שאיפשר לו לסיים שש שנות לימוד בארה"ב ולשוב לארץ כמהנדס תעשייה וייצור. בתקופת הלימודים שלח לו ראש אכ"א בצה"ל, משה צדוק, באישור בן גוריון, את דרגות האלוף (דרך הקונסול בלוס אנג'לס), לאמור – זו דרגתו הרשמית לכל דבר ועניין.
הייתה זו הכשרה נחוצה מאד בארץ, ועם שובו התקבל כמנהל מחלקת הנדסת הייצור בקונצרן "כור". בעת מלחמת ששת הימים הקים, לפי פניית הרמטכ"ל יצחק רבין, יחידת מתנדבים לעזרת יישובי הסְפר. בשנת 1969, בעת מלחמת ההתשה, הקים שנית, בשיתוף עם משמר הגבול, יחידת מתנדבים לשמירה בישובי הספר. בשנת 1971 עבר להתגורר בקרית שמונה, בה עסק כעוזר ראש העיר בענייני ביטחון ופיתוח התעשייה בעיר וזאת עד לפרישתו בשנת 1975. את זכרונותיו פרש בספרו - "לצאת את הגדר, זכרונות איש מגן". אליהו בן חור נפטר בשנת 1985.

מקורות
אוסטפלד זהבה, צבא נולד, משהב"ט, ת"א, 1994.
בן חור אליהו, לצאת את הגדר, מערכות, ת"א, 1985.
גלבר יואב, גרעין לצבא עברי סדיר, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1986.
דודזון מאיר, דמותו של אלוף במחלוקת, יד טבנקין, רמת אפעל, 1990.
פטישי חנוך, מחתרת במדים, משהב"ט, ת"א, 2006.

"...(הוא) נחשב על ידי רבים ביחידות התובלה וההנדסה כמנהיג ומפקד חברי ה"הגנה" בצבא הבריטי. במדבר המערבי ובמצרים התייחסו אליו החיילים העבריים כאל מי שמונה על ידי מפקדת ה"הגנה" למפקד חברי הארגון בצבא. סיפר אברהם שביט ( שטרן , (שהיה נהג ביחידת ההנדסה 544 אשר ישבה באביב 1943 בטוברוק : "הקבוצה שעסקה בפעילות הזו , היינו נפגשים בשטח או באוהל והאחראים היו מעדכנים אותנו . יום אחד הודיעו שמפקד ה'הגנה' בצבא הבריטי יבוא לבקרנו . הכול היה סודי - כך הציגו אותו . את אליהו בן חור הכרתי חלקית כיוון שבכפר ויתקין היו לו קרובי משפחה וידעתי מי האיש . לא הכרתי אותו אישית ... הוא הסביר לנו שמטרתנו לאסוף נשק כדי להעבירו לארץ במכלים של פלוגות מובילי המים 247 . " בךחור לא היה קצין ולכן לא מונה לתפקיד בצורה רשמית וגם לא הוכר ככזה על ידי נציגי הסוכנות הבכירים. בן גוריון ושרת התעלמו במידה רבה מהמינוי הזה"... ( מתוך "מחתרת במדים : ה"הגנה" והחיילים הארץ - ישראלים בצבא הבריטי 1939 - 1946 > מחתרת במדים > פרק ד פעילות ה"הגנה" במצרים ובמדבר המערבי " מאת חנוך פטישי, העמותה לחקר כוח המגן עש ישראל גלילי, הוצאת משהב"ט)