הצנחן ממעגן

דרכו של פרץ גודלשטיין, חבר מעגן והצעיר בחבורת הצנחנים השליחים במלחמת העולם השנייה, לקחה אותו מעיירה בטרנסילבניה לחברת נוער באפיקים, חצר כנרת, ומשם ללב התופת בבודפשט הכבושה. קווים לדמותו של גיבור כמעט אלמוני. 

עלי קדם, קיבוץ מעגן

באחת התמונות ששרדו מסוף שנות ה-30, נראה פרץ גולדשטיין יושב, מביט למצלמה. מן התמונה נשקפות פנים יפות ועדינות, תלתל שיער נופל מסתיר חלק מהן. העיניים ספק מהורהרות, ספק עצובות, מביטות למרחק, כאילו רצו לפענח את העתיד הטראגי הצפוי לנער המצולם.

מבין שבעת הצנחנים שיצאו לשליחות במלחמת העולם השנייה ונפלו במשימה, הפכה חנה סנש  לסמל המבצע ולמיתוס לאומי. אחרים זכו ששמם יונצח ביישוב (נצר סרני על שם אנצו, אלוני אבא ע"ש אבא ברדיצ'ב, להבות חביבה – על שם חביבה רייק), או לילדים שישמרו וינחילו את המורשת. לזכרו של פרץ גולדשטיין, הצעיר שבחבורה, נבנה עמוד זיכרון בקיבוצו מעגן, נערכה חוברת צנומה, והוצב שלט זיכרון בבית הכנסת בעיר שבה גדל – קלוז' שברומניה. אך דומה ששמו וסיפורו   נותרו לא ידועים,  מחוץ לקיבוץ ולמשפחה, למעט לכמה סטודנטים וחוקרי התקופה,  למבקרי מוזיאון "בית הצנחן" במעגן, ולחוג המצומצם של מי שהיו קרובים לתנועה הציונית בהונגריה ובטרנסילבניה.

"פלמ"ח - פרץ לא מפחד חלילה"

פרץ גולדשטיין נולד ב14 ליולי 1923 בעיירה לודוש (בהונגרית: מארושלודש) שבטרנסיבניה, חבל ארץ שחלק גדול מתושביו – כולל הרוב מכ200 אלף היהודים  - היו דוברי הונגרית. החבל נקרע מהונגריה וסופח לרומניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, מה שיצר אצל יהודים רבים משבר זהות. עד אז הם ראו עצמם כהונגרים גאים לכל דבר (אביו אף לחם במדים האוסטרו-הונגרים בחזית האיטלקית). עכשיו, היה עליהם להתמודד במקביל עם האנטישמיות המתגברת, יחד עם גזרות נגד התרבות והשפה ההונגרית.

בזכרונות שכתבה הרבה שנים אחר כך, תיארה אותו אחותו הגדולה, פלורה ג'יימס, כילד שובב שנודע בהתעלמותו המוחלטת מכל סכנה פיסית. פעם, למשל, קפץ לברכת מים עמוקים בלא שידע לשחות.   ב1933 עברה המשפחה לקלוז' (קולוז'וואר), העיר הגדולה בטרנסילבניה. כמו רבים מבני גילו ודורו, הוא הצטרף לתנועת הנוער החלוצית "הבונים – נוער צופי חלוצי". החברות בתנועה – זכרה  ג'יימס, – הניבה "רווח מיידי וגדול, מתוך היותנו חלק מקבוצה חברתית מגובשת, חלק מקבוצה נבחרת, שלאידיאלים שלה היינו שותפים".

גולדשטיין כונה "פרקו" – קיצור של השם ההונגרי פרנץ (פ'ור' בסגול) והיה חלק מקבוצת "היער", שערכה פעולות על נושאים ברומו של עולם, יצאה למחנות קייץ, וטיפחה את חלום העלייה לארץ ישראל והקמת קיבוץ חקלאי. עד מהרה התבלט כנער רציני ויסודי, והכין "פעולה" מעניינת על יהדות ספרד. עם סיום הכתה הרביעית בגמנסיה פנה ללמוד את מקצוע המסגרות, כדי להכשיר את עצמו לחיי עבודה בארץ. ב-1941 זכה לסרטיפיקאט, עלה עם חלק מחבריו והוא בן 17, ויחד נקלטו כ"חברת נוער ד" באפיקים. הם נפרדו מהורים ואחים, ולא שיערו כי רובם לא ייזכו שוב לראותם. 

חבריו באפיקים זוכרים נער שקט ומאופק, גבוה וחסון פיסית, מקרין סמכות מוסרית פנימית. הוא לא היה מנהיג, אלא אחד שתמיד מקשיבים לדבריו בתשומת לב, ושהבנות שמות עליו עין. כך כתב עליו מורו-מדריכו מוליה זהרהרי, חבר אפיקים שנספה שנים אחר כך באסון המטוס במעגן: "בבת צחוק של בינה היה מפרש תופעות בחיים . . .שקט ושלו בשעות האספה, כוח שופע ביום העבודה, מרץ מוסיף בטיול. ...הוא דורש ותובע להישלח (להתגייס), הוא שואף אל הקרב   עם אויבים, הוא צריך לעמוד בשורת המגינים. וביום הגיוס, בליל הפרידה ...כתבו חבריו את משמעות ראשי התבות במילה פלמ"ח: פרץ לא מפחד חלילה".

יחזקאל ברנע (85), אחיו הצעיר של פרץ, גמלאי של השירות הדיפלומטי ומשרד החוץ, זוכר דווקא דמות אחרת: "אני זוכר את אחי כצעיר שמח. אחד מחבריו לאימונים בקהיר סיפר, שכשפרץ נכנס למועדון הנאפ"י "אורו עיניהן של הבנות". הוא לא היה טיפוס אינטלקטואלי, התרחק מתיאוריות ואהב פעילות".

השליחות, מפגש עם ההורים

ב1943 החליטו חניכי "חברת נוער ד" שלא להיענות להפצרות של חברי אפיקים להישאר כהשלמה, והצטרפו לחבריהם הבוגרים, מייסדי מעגן, במקומם הזמני בחצר כנרת. גולדשטיין כבר היה מגוייס לפלמ"ח, אבל הוא לא הסתפק באימונים המקומיים, ונשא את עיניו לקבוצה הסודית שהלכה והתגבשה בחשאי, לשם פעולה מסוכנת ואולי חסרת סיכוי באירופה – קבוצת הצנחנים. "היו שסברו – סיפר הצנחן  יונה רוזן ממעגן – שפרץ צעיר מידי (הוא היה אז בן 19), אך אליהו גולומב, מפקד ההגנה,  פסק: הרי גם באירופה נלחמים נערים על חייהם."    יחד עם עוד שני חברי מעגן, יואל פלגי ויונה רוזן, עוברים חברי הקבוצה במהלך  1943 אימוני צניחה, קשר ולוחמה זעירה. משימתם: להגיע אל מעבר לקווי האויב, לקיים קשר עם הפרטיזנים וכוחות מתנגדים לנאצים, ולסייע לטייסים של בנות הברית שנטשו את מטוסיהם. בינם לבין מנהיגי היישוב וההגנה סוכמה מטרה נוספת: לארגן יהודים להתנגדות, לסייע לשארית הפליטה, לנסות ולהציל יהודים בהונגריה.  

שלושת חברי מעגן התאמנו בקהיר וברמת דוד, וצנחו אל הפרטיזנים של טיטו ביוגוסלביה. יחד עם פלגי עבר גולדשטיין את הגבול להונגריה. זה קרה ב19.6.44, בדיוק שלושה חודשים לאחר שהנאצים כבשו את הונגריה, בה התרחש בעצם אותם ימים, בתכנונו ובפיקוחו הצמוד של אדולף אייכמן,  גירושם של מאות אלפי יהודים למחנות ההשמדה. הם נפגשו בבודפשט עם סגן ראש ועדת ההצלה והרוח החיה בה , ישראל רז'ה קסטנר, אותו הכירו היטב מימיו כעיתונאי וכעסקן ציוני בולט בקלוז'. העיר שרצה מרגלים, סוכני חרש ומלשינים, ונראה שמלכתחילה היו שני הצנחנים במעקב.

אפשר רק לדמיין את תדהמתו של קסטנר כשראה לפניו לפתע, בלב התופת של בודפשט הכבושה, את שני בני עירו שהכיר כנערים ושלמיטב ידיעתו  היו בארץ ישראל הרחוקה והבטוחה יחסית. בהתחלה הוא לא זיהה אותם. קסטנר היה נתון באותם ימים במו"מ קדחתני עם אייכמן, להצלת יהודי בודפשט תמורת העברה של משאיות וציוד מבנות הברית לגרמניה, ושלח את חברו לוועד ההצלה יואל ברנד לאיסטנבול על מנת לקדם את העסקה. במקביל,  רכבת הצלה ובה למעלה מ1600 יהודים,שנבחרו על פי שיקול דעתו [לאחר הפרסום העירו לי שרק מעטים מהם בחר קסטנר עצמו, היתר הגיעו לרכבת בכל מיני דרכים, בין היתר לפי החלטות מקומיות – ע.ק.], עמדה לצאת  באישור הגרמנים לשוויץ. הוא חשש שגילוי הצנחנים הארץ ישראלים יטרפד את יציאת הרכבת, והגה רעיון: להציג בפני הגרמנים את   השליחים כנציגים של הסוכנות ושל הבריטים, שבאו לבדוק את אמיתות ורצינות הפרטים של הצעת המו"מ. אלא שהגרמנים וההונגרים כבר עצרו באותו זמן את חנה סנש, גילו מזוודות של הצנחנים עם מכשירי קשר, ולא "קנו" את סיפור הכיסוי.

אחד האירועים היותר דרמטיים באותם ימים גורליים היה המפגש של פרץ עם הוריו. יואל נאסר ראשון. לפני מאסרו, בהכרה שהשליחות אבודה, פקד על פרץ לנטוש את המשימה ולהציל את עצמו.  פרץ התנגד – "איך אביט בפני חברי אם תיכשל ואני עזבתיך" – אבל קיבל את הדין.

קסטנר החליט שעל פרץ להסתתר במחנה של המיועדים להישלח ברכבת ברחוב קולומבוס, כי שם בוודאי לא יחפשוהו, ו"הפקיד" אותו במחנה בידיו של הלל דנציג, גם הוא עיתונאי ידוע וממנהיגי יהדות טרנסילבניה. שעות ספורות לפני יציאת הרכבת פרץ לא עמד בפיתוי, וביקש להיפגש עם אביו ואימו שהיו בין ברי המזל שנבחרו לרכבת, ושהו במחנה. על אותה פגישה מספר אחיו, יחזקאל: "אנחנו לא יודעים הרבה על מה שנאמר בשעה הקצרה שבה היו ביחד. ההורים סיפרו שהיו המומים, אמא אמרה שהיא כל הזמן בכתה. פרץ סיפר להם – כדי שלא ידאגו – שיש שני  סוכנים גרמנים שמשמשים כבני ערובה בידי בנות הברית כדי להבטיח שלא יפגעו בו ביואל, אבל אבי הבין שזה לא יכול להיות נכון. בהמשך העמידו את פרץ בפני דילמה אכזרית. הגרמנים איימו להוציא להורג את יואל, לאסור את חברי וועד ההצלה ולעצור  את  הרכבת לפני הגבול, אם לא יוסגר לידם הצנחן השני. האנזי ברנד נבחרה ללכת לפרץ ולמסור את ההחלטה בידיו, למרות שלמעשה היא ידעה שעוקבים אחריה כך שזו אפילו לא ברירה אמיתית.   ליואל סיפר אחר כך שהיה לו ברור מיד שעליו להסגיר את עצמו".

מתיאורו של פלגי את הימים ההם בספרו "רוח גדולה באה" – ספר שהפך לטקסט מכונן בישראל שאחרי השואה – מתגלה פרץ גולדשטיין כאדם  אמיץ ללא חת , קר רוח, החלטי ודבק במשימה. דומה שהוא התבגר תוך מספר חודשים, תוך הפנמה מלאת של משמעות הסיטואציה שאליה נקלע.

השניים, פרץ ויואל,   עברו עינויים קשים בכלא בבודפשט, כשעל ראשם מרחף גזר דין מוות מיידי . נראה שבשלב זה כבר התחרו הגרמנים וההונגרים  על החזקתם וחקירתם, כשאלה כאלה מחפשים מצד אחד להשמיד ראיות ועדים לפשעיהם, ומצד שני לצבור נקודות זכות לכשיגיעו הרוסים.  בזמן  שהיו כלואים,  הוצאה באותו כלא להורג חנה סנש על ידי הפאשיסטים ההונגרים, ב- 7.11.1944.

לקראת סוף נובמבר הופרדו יואל ופרץ,   ונשלחו בנפרד ברכבות לגרמניה. פלגי הצליח להימלט מהרכבת, חזר לבודפשט וסייע  במאמצי ההצלה והארגון של פליטים יהודים. גולדשטיין הובל למפעל תעשייה לייצור מטוסי היינקל בעיר אוריינבורג שבמזרח גרמניה, סמוך לברלין. העדות האחרונה אודותיו ניתנה מיהודי בשם פליישמן, חברו לתא בכלא בבודפשט, שנשלח יחד עימו ברכבת. פליישמן סיפר שביום הגעתם הופצץ המפעל  על ידי מטוסי בנות הברית. מאז לא נודע דבר על גולדשטיין.

תעודת נישואים ומכתב מהבריטים

במשפחתנו היה ידוע שפרץ ונ.,  בת דודה של אבי שהיתה גם היא חניכה בחברת נוער ד באפיקים', היו "זוג". נשארה תמונה משותפת אחת, בה הם נראים יושבים, הוא מחבק את כתפה. על טיב הקשר המדוייק היו הדעות חלוקות. אחיה של נ. , שהיה פעיל בהגנה וב"בריחה" ומאוחר יותר אחד המנכ"לים הבכירים במשק הישראלי, טען שהם היו רק חברים. אבי, בזהירות האופיינית לו, גרס ש"ככל הידוע לו" הם התחתנו לפני שפרץ יצא לשליחות. לאחר שהורי נפטרו, עברתי על תיקי מסמכים ישנים, ומצאתי שני דפים מצהיבים שקשורים לפרשה. האחד היה תעודת נישואים של פרץ ונ. חיתן אותם מי שחיתן את כל חברי מעגן באותם ימים, רב המושבה כנרת שלום קורן. העדים החתומים על התעודה הם מרדכי קידר, חברו של פרץ מקלוז' ובחברת הנוער באפיקים, ומנחם דנציג (דניב), ממייסדי מעגן. המסמך השני היה מברק שקיבלה נ. משלטונות הצבא הבריטי במצרים. במברק, הנושא את התאריך 20 לאוגוסט 1946, והממוען ל"גב' נ. גולדשטיין" , נאמר (תרגום מאנגלית): לצערי עלי לאשר שבעלך, טוראי פ. גולדשטיין, שדווח כנעדר, מדווח כעת כמי שכנראה מת (reported as presumed to have died ) ב1.3.1945 או זמן קצר אחר כך, בזמן היותו אסיר מלחמה. ברצוני להביע את השתתפותו של הצבא  בצערך על מות בעלך בשירות הוד מלכותו".  

מדוע הסתירו במשפחה את דבר הנישואים? מצאתי לכך שני הסברים. האחד, שהשנים שעברו השכיחו את העניין. השני, שגם מעט האנשים שזכרו ניסו להצניע ולהסתיר, שכן לאחר שפרץ לא שב מן השליחות, לא הוסדרה התרת עגינותה  של נ. מבחינה הלכתית.

נ. איבדה שלוש אצבעות של ידה בתאונת המטוס במעגן. היא המשיכה בחייה, התחתנה, ונולדו לה שני ילדים, בת שחייה כיום באנגליה, ובן המתגורר בישראל. היא  נפטרה לפני שנים רבות מסרטן. ידענו שהיא סגרה את הפרק ההוא בחייה. מעולם לא דיברתי איתה על פרץ גולדשטיין.

החיפושים לא העלו דבר

עם תום המלחמה עלו הוריו של גולדשטיין משווייץ – לשם הגיעו ניצולי הרכבת – לישראל, נפגשו עם הבת פלורה והבן יחזקאל, ושהו מספר חודשים – בהזמנתם האדיבה של חברי מעגן –  בחצר כנרת.  הם המשיכו לקוות שבנם בחיים, והמשיכו בנסיונות לגלות מה עלה בגורלו. יואל פלגי ויחזקאל ברנע הפעילו קשרים -  עם הבריטים ועם שליחי המוסד באירופה – לנסות לאתרו. מספר ברנע, האח: לא השלמנו בקלות. הצלחתי לאתר את פליישמן בהונגריה, למרות ששינה את שמו. הוא לא הוסיף הרבה על הדברים שאמר ליואל – שבהגיעם לאוריינבורג, המרוחקת רק 15 ק" מברלין,  ב7 לדצמבר. הפרידו בינו לבין פרץ, היה שם תוהו ובוהו, עם הרוסים שמתקרבים לברלין, הפצצות בנות הברית והתפוררות השליטה הגרמנית, ויותר לא ראה אותו.  שליחי המוסד באירופה ניסו לקבל מידע ולא השיגו דבר.   בגנזך הצבא הבריטי בלונדון יש תיקים אישיים של חיילים נעדרים, אנחנו יודעים שיש שם גם תיק של פרץ, אך לא הורשינו לעיין בו."

פיליס, אלמנתו של יואל פלגי: "יואל התייחס אל פרץ כאל אח צעיר, וחש כלפיו אחריות. הוא אהב והעריך אותו. מאוד העיק עליו שפרץ לא חזר. היה לו קשה לקבל זאת. הוא הבין שהסיכוי שפרץ ניצל הוא אפסי, אך המשיך לקוות שאולי, בדרך נס, הוא עוד יופיע." בחוברת לזכרו של פרץ כתב יואל: "היה אולי הכרח שהקבר, שהיה צריך להתווסף על שפת הכנרת, לא יאמץ בחובו את פרץ, כי עפרו ודמו התייחדו אי שם במדבר אירופה בעפר ודם המיליונים".

משפט קסטנר ואסון המטוס

הדרמה הגדולה והטעונה של שנת 44' שבה ועלתה לתודעת הציבור בשנת 1954-1956 במשפט קסטנר, עם חלק מהדמויות מימי בודפשט הכבושה – דר' קסטנר כתובע, יואל פלגי, האנזי ויואל ברנד, וקתרינה – אימה של חנה סנש כעדים.  פרץ היה "נעדר נוכח" – שמו "גוייס" להוכחת ההאשמות שהטיחו בקסטנר.

לאלה שאינם בקיאים בפרשה נזכיר, שקסטנר הואשם על ידי יהודי הונגרי חרדי בשם מלכיאל גרינוולד, בכך שהקריב את יהודי הונגריה וטרסילבניה, ואף גזל את מיטב כספם,  על מנת להציל את מקורביו ובני משפחתו ברכבת שתצא מבודפשט לשווייץ, על פי ההסכם עם אייכמן. קסטנר היה אז דובר משרד המסחר והתעשיה, והמדינה החליטה לתבוע את גרינוולד על הוצאת דיבה. להגנתו של גרינוולד התגייס הפרקליט המבריק שמואל תמיר, שהשכיל להפוך את המשפט למערכה ציבורית ופוליטית נגד הנהגת מפא"י, אותה האשים שבמודע החליטה להפקיר את יהודי אירופה. ב"זכותו" של תמיר הפך המשפט ל"משפט קסטנר", כשאיש כבר לא זכר ולא התעניין בגרינוולד. פלגי, למרות הביקורת שלו על קסטנר, הגן עליו, וכתוצאה מכך האשים אותו העו"ד תמיר בהפקרת חברו פרץ. 

פסק הדין של השופט בנימין הלוי הפך לכותרת היום: הוא זיכה את גרינוולד כמעט מכל ההאשמות, וקבע שקסטנר, בשיתוף הפעולה שלו עם הגרמנים, "מכר את נשמתו לשטן". לימים הביע צער על ביטוי זה, וטען שלא הובן כהלכה. בקיבוצים מעגן וכפר החורש, שרוב מייסדיהם היו יוצאי הונגריה וטרנסילבניה, עורר פסק הדין ביקורת ותרעומת רבה. ראו בו כתב אשמה נגד כל התנועות החלוציות בהונגריה. חברי מעגן שלחו לקסטנר מכתב תמיכה, ובכפר החורש אף הרחיקו לכת והציעו לקסטנר ולמשפחתו להתקבל כחברים בקיבוץ.

בזמן  הדיון בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, הותקף  ישראל קסטנר ליד ביתו ביריות  בידי שני צעירים, שהושפעו מההסתה הפרועה נגדו,  ונפצע אנושות. הוא נפטר בבית החולים ב15.3.1957. כעבור מספר חודשים זיכה אותו העליון מרוב ההאשמות שיוחסו לו.  

בעצם ימי המשפט, ב 29 ליולי 1954 ,  נערכה בקיבוץ מעגן עצרת לציון עשור לשליחות הצנחנים. לקראת האירוע הוקמה בקיבוץ אנדרטה – מעין אובליסק – לזכרו של גולדשטיין, כשלב ראשון לקראת הקמת "בית הצנחן" כמוזיאון להנצחת השליחות. בעצרת התכוון משה שרת, ראש הממשלה, לשאת נאום תקיף שיזים את טענותיו של עו"ד תמיר, ויוכיח שהנהגת מפ"אי והיישוב כן פעלו למען הקהילות באירופה, ולהביא את פעולת הצנחנים כדוגמא הירואית למאמצי ההצלה. לעצרת הוזמנו מנהיגי היישובים בעמק הירדן, ראשי מפלגת השלטון מפא"י, מאות אנשי ציבור, הצנחנים ובני משפחותיהם, והוריו של פרץ. אלא שהאירוע החגיגי  הסתיים באסון נורא. מטוס פייפר מוטס על ידי הטייס אורי גלין, שהיה אמור לזרוק איגרת של "קלוב התעופה", התרסק אל תוך הקהל. בתאונה נספו שבעה עשר בני אדם, ביניהם ארבעה מהצנחנים , "אבי קבוצת כנרת" בן ציון ישראלי, מייסד הנח"ל אליק שומרוני מאפיקים, מוליה ורחל זהרהרי – מחנכיו של פרץ מאפיקים, וכן דניאל , בנו של הצנחן אנצו סרני, ואשתו הצעירה עופרה. פיליס פלגי, אלמנתו של יואל, זוכרת: "עמדתי עם ביתי הבכורה, אילנה, שהיתה אז בת חמש וחצי, ומהצד השני של השביל עמד יואל ליד חייל מהצנחנים. אמרתי ליואל – בוא תעמוד לידינו. כעבור מספר דקות נפל הפייפר, והצנחן ההוא נהרג. אפשר לומר, שככה היצלתי את יואל".  יונה רוזן נאבק אחר כך שנים בשם שרווח בציבור "אסון מעגן". "זה לא אסון מעגן, הוא נהג לומר, אלא האסון שקרה במעגן".

פגישה עם פלורה ג'יימס

נפגשתי עם פלורה "ללו" ג'יימס, אחותו הגדולה של פרץ,  בלונדון ב2009. זה היה ביום השנה לחללי המלחמות באנגליה, ב7.11. כמו בכל שנה, האנשים ברחוב ענדו סיכות של "פופיס" (פרחי פרג) אדומים, המלכה הניחה זר לרגלי המצבה לזכר הגיבורים שחירפו את נפשם למען האימפריה, והתזמורת ניגנה את "בריטניה, מישלי בימים". בין האלפים שצפו בטקסים  היתה גם ג'יימס, מי שהכירה אישית אחדים מגיבורי הדרמה של מלחמת העולם השנייה. כיום בת 89, היא מגלמת בסיפורה האישי פרקים מרתקים של הציונות, הבריטים בארץ ישראל והשואה.

ג'יימס, ילידת 1922,  היא אשה מרשימה. קומתה זקופה, ןהיא מפגינה זיכרון מדהים . כמו רבים מבני דורה היהודים מטרנסילבניה, היא דוברת כמה שפות: הונגרית – שפת ההורים, רומנית – שפת המדינה, לטינית וצרפתית שלמדו בבית הספר, עברית – מתנועת הנוער הציונית, ואנגלית, השפה שאימצה, ואף סיימה תואר שני בספרות אנגלית. היא מתכתבת במייל, גולשת באינטרנט ולומדת דרך הרשת. מדירתה המרווחת ברובע המפסטד שבלונדון אפשר לראות באופק את הכפה העגולה של כנסיית סנט פול ואת מרחבי העיר.

בתנועת הנוער בקלוז', כמעט לכל אחד היה כינוי. פריץ היה פריצי, וילהלם היה וילי, שרה היתה שורי, ופרנצ היה פרקו. ג'יימס המציאה לעצמה את הכינוי "ללו", ומאז מכנים אותה כך כל מכריה מהתקופה ההיא. בנה פרנסיס נקרא על שם האח פרץ, וכך גם נכדתה פרנצ'סקה, ביתה של הבת קארן.

ג'יימס עלתה לארץ ב-1939, יחד עם ראשוני מעגן. היא נישאה  ליעקב כרוז, גם הוא עולה מטרנסילבניה, ולימים מבכירי המוסד ועיתונאי נחשב בעיתון "ידיעות אחרונות". כרוז עבד מטעם הסוכנות בחאלב שבסוריה, וג'יימס , שכבר שלטה בשפה האנגלית, מצאה שם עבודה בצנזורה הבריטית. מאוחר יותר התאהבה בקצין בריטי, נישאה לו, עברה לאנגליה ועבדה שנים רבות בסניף אל על בלונדון.

  "יום אחד , היא נזכרת, בא לאלפו (חאלב) בחור מהונגריה, ואמר שכבר אין אין יהודים בפרובינציה בהונגריה, אני לא יודעת עד היום מי הוא היה,  וזה היה בשבילנו שוק גדול. פגשנו בחאלב את (משה) שרת, שהיה בדרך לפגוש את יואל ברנד, הוא גר במלון מפורסם, יעקב ואני פגשנו אותו. מאוחר יותר חלקים מהפאזל התחברו. אז לא ידעתי כלום על הרכבת של קסטנר, ידעתי רק שפרץ יצא. הוא היה כותב לי מכתבים דרך הצבא. הסכמנו שהמשפט "פישטה הולך לטיול", זה  בקוד שהוא יוצא למשימה. העבודה שלנו היתה  במסגרת שלטונות המנדט, בפיקוחו של סמואל – בנו של הנציב העליון הראשון.

אני  זוכרת שיואל פלגי  היה פעם בדיצ'ה לביקור באיזה קיץ. אז עוד קראו לו "בנדיקה", אבל בקולוז'ואר כבר קראו לו "ניוסי", קיצור של שם משפחתו אז, שהיה נוסבכר. הוא אפילו היה איזה זמן חבר שלי. רומנטיקה היתה לנו כל הזמן, זה היה חלק מהחיים התנועתיים. היינו מאוד רציניים בעניין זה. יואל  בא למצוא אותי בלונדון אחרי האסון במעגן, הוא רצה לעזור לי. כשהוא ראה את ביתי, הוא פרץ בבכי. אולי הוא חשב שזאת אני. היגעתי הביתה, וביתי סיפרה לי: היה פה חבר שלך, והתחיל לבכות."

על הזוגיות של פרץ עם נ. אומרת אחותו ג'יימס:  "הקיבוץ לא דיבר על זה. טוב, הרי היא התחתנה שוב אחרי המלחמה, אבל  בארץ אי אפשר היה להתחתן , להיות נשואה, כשלא יודעים אם בעלה בחיים או לא, הרי היה יכול לקחת שנים לברר מה עלה בגורלו. והם צדקו, באמת הוא לא היה בחיים. אז לא דיברו על זה.  אני תמיד אמרתי שאלו היו "נישואים קיבוצניקים". גרים באותו אוהל וזהו. לפי התאריך של תעודת הנישואים (ספטמבר 1943) זה היה בזמן שהוא כבר ידע שהוא יוצא לשליחות.

קשר אישי ומשפחתי

לנו, בני מעגן במחזורים הראשונים, סיפור הצנחנים היה מיתוס מכונן שגדלנו וחונכנו עליו. את טקס יום הזיכרון שלפני יום העצמאות מקיימים עד היום ברחבה לפני האנדרטה שהוקמה לזכרו של גולדשטיין. מעבר לכך, יש גם קשר אישי-משפחתי.

בחלק הפעיל הציוני של יהדות טרנסילבניה כמעט כולם הכירו את כולם. הם נפגשו בקיני תנועת הבונים, בהכשרה, ובעיירות מגוריהם. למרות ששם משפחתה של אימי מצד אימה היה גולדשטיין, לא היה קשר משפחתי בינינו לבין משפחתו של פרץ. השם היה נפוץ למדי בקרב יהודי הונגריה. אימי נולדה בכפר שבו נולד פרץ – לודוש , והיתה חברה יחד איתו בחברת נוער ד באפיקים. יואל פלגי, חברו של פרץ לצניחה, היה בן דוד של אימי, והקשרים בין שתי המשפחות שלנו נשמרו לאורך השנים.  הלל (הילי) דנציג, שהסתיר את גולדשטיין במחנה ברחוב קולומבוס, היה בן דוד של אבי מצד אביו, הרב יחיאל יוסף קראוס. דר' קסטנר עבד בעיתון בשפה ההונגרית אוי קלט ("מזרח חדש"), שמייסדו ועורכו באותן שנים היה דר' ארנסט מרטון, דוד של אבי מצד אימו, שכונה במשפחה "ארנה באצ'י". בליל הרצח, קסטנר נסע לביתו לאחר שהסיע קודם לכן את דודתי (אחות אבי) אדית גוטפריד (קראוס), שגם היא עבדה בעיתון,  לביתה בשכונת ביצרון. בזמן המשפט היתה ברחוב אווירה קשה נגד קסטנר, ולכן הביאו את ביתו סוזי (אימה של העיתונאית והפעילה הפמיניסטית מירב מיכאלי) למעגן. היא היתה אז בת 11 או 12, ואני זוכר אותה כנערה. ביום עצרת הזיכרון,  הלבישו אותנו, ילדי מעגן, בחולצות לבנות, ולקחו אותנו ל"וולף", בית הקפה במושבת כנרת, לאכול ארטיקים. אחר כך צפינו בטקס ממרחק של כמה מאות מטרים. אני זוכר את תמונות המטוס הנופל על הקהל, כמו ב"סלואו מושן", את דקות הדממה, ואת אחת המטפלות זועקת: "אסון, קרה אסון, תרחיקו את הילדים".