מתוך נאומה של סגנית ראש ממשלת סין Liu Yandong בביקורה בישראל (ראו "קישורים"): "תודה. כבוד ראש הממשלה, אני מבקשת גם להודות לך על ההזמנה האדיבה של ממשלתך להגיע למדינה יפהפייה זאת, מדינה תוססת ובעלת היסטוריה עשירה. אני מבקשת גם לשלוח, באמצעות התקשורת, ברכות בשמי ובשם ממשלת סין לממשלת ישראל ולעם ישראל. כפי שציינת בצדק, אדוני ראש הממשלה, שני עמינו נטועים במסורת של ידידות. העם היהודי והעם הסיני הם עמים בעלי תבונה רבה. אנו ניצבים בשני צדיה של אסיה ויצרנו מסורות אדירות בנות אלפי שנות היסטוריה. שנינו גם תרמנו תרומה כבירה לתרבות האנושית. אתמול אחר הצהריים ביקרתי במוזיאון ישראל וגם בעיר העתיקה בירושלים, ונדהמתי מיופייה של המדינה הזאת. בפרט במהלך מלחמת העולם השנייה, נלחמנו כתף אל כתף נגד הפאשיזם וניצבנו יחד בימים אפלים. אני הייתי 18 שנים בשנחאי. בכל מקום בשנחאי אנשים מספרים סיפורים על הדו-קיום ההרמוני בין העם הסיני והעם היהודי. אני מבקשת במיוחד לציין כיצד ב-1942, רופא יהודי בשם יעקב רוזנפלד הגיע למקום בשנחאי בו נלחם אבי נגד התוקפים היפנים, וד"ר רוזנפלד וצוותו הצילו את חייהם של אלפי סינים. זוהי תמונה קבוצתית של ד"ר רוזנפלד ואבי. אחד הגנרלים המייסדים של סין, הגנרל שין יי, הכתיר את ד"ר רוזנפלד אחד הגיבורים נגד התוקפנות היפנית. לצערי, ב-1952, במהלך ביקור בישראל, ד"ר רוזנפלד נפטר. כשאבי עוד היה בחיים, הוא נשבע לבקר בישראל ולראות את עיר הולדתו של ד"ר רוזנפלד על מנת להביע את הערכתו. חלומו הוגשם על ידי בתו.הפעם אני מבקרת בישראל כדי ליישם את ההסכם שהגיעו אליו מנהיגינו במהלך ביקורך וכן במהלך ביקור הנשיא פרס בסין. ב-20 השנים שחלפו מאז כינון היחסים הדיפלומטיים, נהנות שתי מדינותינו מקשרים מדיניים יציבים ושיתוף פעולה הולך ומתחזק. בשני הביקורים הקודמים הסכמנו כולנו שעלינו להרחיב את שיתוף הפעולה בינינו בתחומים כגון חדשנות, לטובת שתי מדינותינו. ביקורי זה הוא עבורי סיור לימודי של ממש. אני כאן כדי ללמוד מהמומחיות הישראלית בתחומי המדע, הטכנולוגיה והחדשנות. וזהו גם ביקור שתכליתו קידום שיתוף הפעולה. כולנו תקווה שנוכל להביא את שיתוף הפעולה בינינו בכל התחומים לשיאים חדשים. זהו כמובן גם ביקור של ידידות, שתכליתו לחזק את הידידות בין עמינו ולהגביר את תמיכת הציבור בקידום הקשרים בינינו".
כיצד אירע הדבר? (מתוך המאמר של מיכאל טוכפלד - ראו "קישורים")יש אומרים שמי שבעצם אשם ב"מהפך" שעבר על האיש הוא ידידו הקרוב, קומוניסט יהודי בשם היינץ שיפה, ששכנע אותו להצטרף לקבוצת דיון מרקסיסטית שהוקמה בעיר. אותו חבר סייע לרוזנפלד לחמוק מהעיר ולהצטרף לצבא השחרור של מאו במארס 1941. מה שדרבן את רוזנפלד לזנוח את השלווה היחסית של חיי העיר ולהתגייס לצבא היו הזוועות שחוללו היפנים נגד הסינים. אלה גרמו לו להחליט שהוא רוצה לעזור לסינים לא רק נגד היפנים, אלא גם נגד הכוחות הקיסריים הפנימיים שאיימו להשתלט מחדש על המדינה. הרופא היהודי התגייס לארמיה הרביעית של הצבא האדום שלחמה בשתי החזיתות, נגד היפנים ובמלחמת האזרחים הסינית. הוא שימש מנתח בבית חולים שדה וטיפל באלפי כפריים שעד להגעתו לא ראו רפואה מודרנית מימיהם. הוא ניתח חיילים פצועים לאור פנס תחת אש, ובמקביל יילד תינוקות. האנשים סביבו התאהבו בו. באותה תקופה דבק בו הכינוי לו שנג-טה, רק מפני שהסינים התקשו לבטא את שמו האמיתי. הוא עצמו דיבר מנדרינית בסיסית. שמע מעלליו הגיע עד לדרגים הגבוהים, יש אומרים אף אל המנהיג מאו. הוא התקדם בסולם הדרגות ומונה לגנרל. דבקותו בתורה הקומוניסטית סייעה לו לעלות בחוגי המפלגה והוא נחשב למקורבם של שני המנהיגים הקומוניסטים, הנשיא לעתיד ליו שאו קי ושר החוץ העתידי בממשלת סין מהפכנית, צ'ן ין. רוזנפלד הפך למעין שר בריאות של מחוז מנצ'וריה, והיה האחראי על הרפואה הצבאית והאזרחית. הוא הקים בית חולים גדול, בתי ספר לרפואה מודרנית וטיפל באופן אישי באלפי חיילים ואזרחים במהלך השנים הללו. כך הפך הרופא היהודי מווינה לאחד מגיבורי המהפכה האדומה של מאו. אחרי המלחמה לא מיהר לחזור לאירופה לחפש את משפחתו, אלא ראה את ייעודו בצבא הסיני. הוא עשה זאת עד 1948. בהתלהבות רבה הצטרף למצעד הניצחון של מאו אל תוך פקינג הבירה ב־1 באוקטובר, והשתתף אישית בהכרזתה של המדינה כעל הרפובליקה העממית של סין, שאותה הכריז מאו מעל חומת העיר האסורה נוכח כיכר טיאנאנמן הענקית מול מיליוני סינים נלהבים. רק לאחר ההכרזה חש רוזנפלד שהשלים את תפקידו. בתוך חודש ימים ארז את מטלטליו ועזב את סין שלא על מנת לחזור. מן הסתם ביקש לחפש את קרוביו ולברר אם נותרו בחיים בין חורבות אוסטריה.?לידידיו אמר כי הוא גם מבקש ליצור מערכת יחסים טובה יותר בין אוסטריה לסין, שתי מדינות שהיו משני צידי המתרס במלחמת העולם. אך המלחמה הקרה שהתפתחה בין הגושים ומלחמת קוריאה הפכו את המשימה לבלתי אפשרית. אלא שלרוזנפלד קרה מה שקורה לרבים וטובים המסיימים את שירותם, בבחינת "הכושי עשה את שלו". במשך השנים זכרו נשכח מהסינים שהיו עסוקים במלחמת התרבות של מאו. שני פטרוניו, ליו וצ'ן נהרגו במלחמה זו בתחילת שנות השישים והוא נותר בודד ודחוי. עד כדי כך היה זכרונם של הסינים קצר, שנסיונו לחזור לסין נתקל בסירוב לא מובן. השלטונות החדשים שכחו לחלוטין את הרופא שמסר את נפשו למענם. באופן פרדוקסלי, גם הכניסה לארה"ב, לשם ביקש להיכנס כדי להתאחד עם אחיו שהיגר אליה עם תום המלחמה, נמנעה ממנו בגלל היותו קצין בצבא האויב הסיני. בשלב זה של חייו החליט רוזנפלד "לעשות עליה". הגנרל הסיני המהולל עלה לישראל והתגורר ברמת־גן. מספר שנים עוד הספיק לעבוד כרופא בבית החולים "אסותא" עד שלבו בגד בו. שלטונות ארה"ב שוב סרבו להכניסו למדינה, הפעם כדי לעבור ניתוח לב, והוא נפטר באפריל 1952 מבלי שאיש ידע את קורותיו האמיתיים של הרופא הבודד.