אייטינגון נחום איסאקוביץ' (Isakovich Eitingon Naum) גנרל- מאיור למודיעין וביטחון המדינה של ברית-המועצות (1981-1899)

מאת ברוך בן נריה


במערכות הצבאיות, המודיעיניות והביטחוניות הסובייטיות שהתפתחו מהמהפכה הבולשביקית (1917) עד תום מלחמת העולם השנייה (1945), שירתו יהודים לא מעטים בתפקידים מגוונים, מן הדרג הזוטר עד לתפקידים הבכירים ביותר. נחום אייטינגון היה אחד מאנשי הביטחון והמודיעין הבכירים, המיומנים והקטלניים ביותר של השירותים החשאיים הסובייטים, שתכנן וביצע כמה וכמה מבצעי התנקשות (סיכול ממוקד), מודיעין וחבלה. הוא יליד העיר שקלוב בבלורוסיה, ממשפחת מחסנאי יהודי במפעל לנייר. אייטינגון סיים שבע שנות לימוד בבית הספר למסחר, וב-1917 הצטרף למפלגה הסוציאל- רבולוציונרית. בהתאכזבו מה-SR, שדגלה בהמשך המלחמה בגרמניה, הוא עזב אותה וב-1918 הצטרף לבולשביקים. אייטינגון החל לפעול במסגרת "ועדת החירום הכלל רוסית" בוועדת המזון המחוזית, שתפקידה היה להחרים מזון ורכוש מ"בורגנים" ולהעבירם לציבור ולמוסדות עירוניים שרעבו בגלל מלחמת האזרחים וחוסר הספקה סדירה. הוא השתתף באופן פעיל בדיכוי מרד איכרים מקומי, בקרבות הגנה על העיר מוגילב, בדיכוי מרד שפרץ ביחידות הצבא האדום, ואף לחם ב"לבנים" והתקבל כחבר המפלגה ב-1919. עם הזמן מונה לקצין מודיעין וביטחון המדינה ולסגן ראש ה-VCHK המחוזית. הוא השתתף במבצעי סיכול החדירות וההסתננויות ובמבצעי מיגור של כנופיות פליליות, ובמהלכם נפצע ברגלו פציעה קשה. מסופר שכאשר עמדו הרופאים לכרות את רגלו, בשכבו על שולחן הניתוחים, "שכנע" אותם באיומי אקדח שלא לכרתה ונשאר צולע לכל החיים. לאחר תפקוד מעולה הועבר ל"מחלקה המזרחית" במנהלת המבצעים החשאיים (SOU), שהייתה חלק מ"המנהלת הפוליטית הראשית של המדינה". הוא מונה למדור 3 והגיע לתפקיד רמ"ד. ב-1923 נתקבל לאקדמיה הצבאית ולמד בפקולטה ללימודי המזרח. בסיום לימודיו הועבר ל-INO, שהרמ"ח שלה מאיר טריליסר היהודי נחשב בעיני מומחים למייסד ולמעצב של שיטות הפעולה של מודיעין החוץ הסובייטי. מדור חו"ל, החשוב במדורי המחלקה, עסק בפעילות מודיעינית גלויה וחסויה באמצעות שלוחות מודיעיניות שהוקמו בשישה מרחבים גאוגרפיים. ב-1925 שוגר אייטינגון לסין של שנות ה-20. הוא הגיע לשנחאי בכסות סגן קונסול. כשמונה לראש שלוחת חרבין עלה בידו לגייס כמה סוכנים מקרב הקצונה "הלבנה" ולבצע את חיסול ג'אן דזו לין, השליט הסיני המקומי. את מבצע ההתנקשות ביצעו אייטינגון וראש השלוחה החסויה של המודיעין הצבאי בחרבין, ואילו החשדות בעניין זהות המבצעים הופנו כלפי היפנים. ההתנקשות בוצעה בהנחת מטען חנ"מ רב-עוצמה מתחת לפסי רכבת, והוא פוצץ בעת שחלפה הרכבת ובה השליט הסיני. כיוון שאבטחת הרכבת ותוואי המסילה היו באחריות צבא יפן, התחזקו החשדות שמבצעי ההתנקשות פעלו בהוראת ראשי צבא יפן בסין. ההיסטוריונים של שירותי המודיעין טרם באו לכלל מסקנה סופית באשר לזהות המתנקשים, אף שבמשפטי פושעי המלחמה היפניים בטוקיו (1946) האשימה התביעה את הצמרת הצבאית היפנית ברצח ג'אן דזו לין. לאחר החיסול והחיפושים שביצעה הבולשת הסינית בקונסוליה בחרבין, נקרא אייטינגון לשוב למוסקבה. עם הזמן מונה לסגנו של יעקב סרבריאנסקי היהודי, ראש יחידה מסווגת ביותר, "יחידת יאשה" שבפיקודו הישיר של יו"ר ה-OGPU. היחידה המקבילה למחלקת החוץ הוקמה ב-1930, ובמסגרתה היה על סוכני המודיעין לחדור לעומק יעדים צבאיים- אסטרטגיים ולבצע מעשי טרור וחבלה במצבי מלחמה ורגיעה. כוח ומעמד והתנקשות בטרוצקי בתחילת שנות ה-30 שוגרו אייטינגון וסרבריאנסקי לארצות-הברית כדי להקים רשת מודיעין בקרב המהגרים הסיניים והיפניים שניתן לגייסם למבצעים נגד יפן, באזורים ששלטה בהם בצפון סין ובמרכזה. ב-1933, לפי הוראת רמ"ח החוץ לשלוחות, לעבור לשיטות עבודה חסויות, מוּנה אייטינגון לרמ"ד מודיעין חסוי. בתקופה זו היה פעיל מאוד ויצא לשליחויות ומשימות בארצות-הברית, בסין, באיראן ובגרמניה. באותה שנה הכיר אייטינגון את פאבל סודופלאטוב, אחד מאנשי המודיעין הבכירים והמתוחכמים ביותר של ברית-המועצות. סודופלאטוב נהיה למפקדו שנים רבות, ובהן אין-ספור משימות ותפקידים. אייטינגון מונה לסגנו של אורלוב (הקצין הבכיר של הנ-ק-ו-ד בספרד) ובתפקידיו היה להפעיל יחידות גרילה ופעולות חבלה בעורף צבא פרנקו במסגרת משימות השלוחה הסובייטית בספרד. בין השאר, על-פי הוראה ממוסקבה, ביצע אורלוב בחשאי את מעצרו של נין, מראשי המורדים, בהעבירו מסמכים מזויפים לממשלת ספרד שתוכנם הראה על שיתוף פעולה כביכול בין POUM לבין הפלנגות של פרנקו. אורלוב חקר את נין והוציאו להורג, ובסתר קְברו בצד הכביש. במהלך מלחמת האזרחים חיסלו אורלוב ואנשיו ובהם אייטינגון, לא מעט חברי מפלגות אופוזיציוניות שלא התיישרו עם הקו של סטלין. משערק אורלוב מונה אייטינגון לראש שלוחת ספרד ופעל במציאות מורכבת של התמוטטות המשטר הרפובליקני. לקראת סופה של מלחמת האזרחים ב-1939 עבר עם קציניו לברצלונה, ושם הצליח לגייס כמה סוכני מודיעין מקרב הטרוצקיסטים והאנרכיסטים ומקרב שרי ממשלת ספרד המתפוררת. הגיוס "האיכותי" היה רמון מרקאדר, שביצע בהנחיית אייטינגון את רצח טרוצקי באוגוסט 1940. אייטינגון ארגן את מבצע המעבר לצרפת של ראשי הרפובליקה, ראשי המפלגה הקומוניסטית הספרדית והיועצים הסובייטיים, ומשם לברית-המועצות. לסטלין דווח כי אייטינגון ואנשיו בזבזו חלק ממלאי הזהב שנמסר לידיהם, ועל כן ניתנה הוראה לברר כיצד ולאן נעלמו סכומי כסף גדולים. במברק תשובה כתב אייטינגון כי "אינני פקיד ולא רו"ח, הגיע הזמן שהמרכז יענה על שאלת האמון בי ובחברים הספרדיים שיום-יום מסכנים את חייהם במלחמה אנטי-פשיסטית". התשובה כנראה סיפקה את סטלין. הבירור הופסק ושארית הזהב נוצלה להקמת רשתות מודיעין בצרפת, במקסיקו ובאמריקה הלטינית. עם שובו לברית-המועצות ב-1939 גילה אייטינגון כי רוב עמיתיו במערך המודיעין ובצבא, ובהם יהודים רבים, הודחו, נאסרו או הוצאו להורג. על מעמדו של אייטינגון בשנים אלו מספר סודופלאטוב בספרו: "אייטינגון מיד שם לב שעוקבים אחריו ועל כן צלצל אליי וסיפר כי זה עתה שב מצרפת וביקש למסור לממונים שהוא יודע שמצותתים לו, שעוקבים אחריו, ולכן אם רוצים לעצרו שיעשו זאת מיד ושיפסיקו לשחק משחקי ילדים". סודופלאטוב הציע שיבוא אליו למשרד. הוא צלצל לראש מנהלת ביטחון המדינה וסיפר לו על אייטינגון. ראש המנהלה פרץ בצחוק ו"גינה" את התנהגותם של השירותים החשאיים. הוא הזמין את אייטינגון לביצוע משימה סודית ביותר שתוכננה בידי סודופלאטוב זמן רב: ההתנקשות בטרוצקי. שם המבצע היה "אווזה". הניסיון הראשון בוצע ב-24 במאי 1940: צוות של 20 מתנקשים לבושים במדי שוטרים מקסיקניים בפיקודו של אייטינגון פרצו לחווילה המאובטחת שבה התגוררו טרוצקי ואשתו בפרבר של מקסיקו-סיטי, ופתחו באש לעבר חדר השינה של הזוג. קרוב ל-200 קליעים נורו, אך טרוצקי ורעייתו שהסתתרו מתחת למיטה לא נפגעו. תגובת סטלין על הכישלון הייתה רגועה יחסית, והוא הורה לנסות שנית. אייטינגון הטיל את המשימה על מרקאדר, הקומוניסט הצעיר שהצליח לרכוש את אמונו של טרוצקי לאחר שחיזר אחר מזכירתו. באחד מימי אוגוסט הוא הביא מאמר שכתב על מצב המהפכה בעולם, כדי שטרוצקי יעיין בו ויחווה דעה. תוכנן שכאשר יישארו לבדם יירה בו באקדח. אך בשל תקלה (אי-יור) הכה את טרוצקי במקוש מטפסי הרים שהסתיר מתחת למעיל, וטרוצקי מת בבית החולים. מרקאדר נלכד ונדון ל-20 שנות מאסר, והוא ריצה את עונשו בכלא מקסיקני. בתחילת שנות ה-60 שב לברית-המועצות ועוטר בעיטור "גיבור ברית-המועצות". אייטינגון הצליח להימלט לארצות-הברית עם חלק מהצוות, בנצלו את קשריו בקהילה היהודית של ניו-יורק, שם השיג מסמכים ודרכונים חדשים. זמן קצר לפני המתקפה הגרמנית שב לברית-המועצות דרך סין. עם שובו התקבל בכבוד רב, הוענק לו עיטור "לנין" והוא מונה לסגן ראש מנהלת 1 (מודיעין) במשרד לביטחון המדינה. הנשיא קאלינין העניק לו את העיטור הגבוה, ובלי ספק, בהוראת סטלין, אמר לאייטינגון: "זכור, מה שלא יקרה, השלטון הסובייטי ידאג לך ולמשפחתך". אייטינגון מונה לסגן מפקד של יחידה מיוחדת לחבלה ולוחמה זעירה "בעורף האויב" - על גבול גרמניה, והמשיך להתנקש במטרות מועדפות. בשובו למוסקבה מונה אייטינגון לסגנו של סודופלאטוב, ראש מנהלת 4 שהוקמה ב-1942 מתוך מטרה להרחיב את פעילות יחידות הפרטיזנים וצוותי החבלה בעורף הגרמנים. אייטינגון מילא תפקיד מפתח בניהול מבצעי הונאה נגד המודיעין הגרמני באמצעות שידורי קשר-רדיו. המבצעים כונו "מונסטיר" (מנזר) ו"ברזינו". לצדו פעל הקולונל מקלארסקי מיכאיל היהודי. מטרת המבצעים הייתה לחדור אל מערכת המודיעין הגרמנית ולהעביר מידע "מבושל" ומטעה מ"ארגון כנסייתי מלוכני מחתרתי" שפעל כביכול מתוך מנזר שליד מוסקבה. "היינה" נלכדו ואולצו לשתף פעולה ולהמשיך את משחק השידורים. לצורכי הפיקוד העליון של הצבא האדום שוגרו ושולבו גם ידיעות אמת. ל"מידע" שהעביר האבוור לפיקוד העליון של הצבא הגרמני, היה תפקיד חשוב בהטעיית הגרמנים קודם שהחלו מבצעי הצבא האדום במערכות סטלינגרד ב-1942 וקורסק ב-1943. על מבצעי הרדיו הוענק לסודפלאטוב ואייטינגון עיטור "סובורוב" דרגה 2. עיטורי "סובורוב" ו"קוטוזוב" הוענקו בדרך כלל למפקדי עוצבות גדולות כחזית, ארמיה וגיס, על פעילות ברמה אסטרטגית שניכרות בה "תכונות מצביא". עם תום המלחמה לאחר סיום מלחמת העולם, בתקופת המלחמה הקרה ועם תחילתו של המירוץ הגרעיני בין ארצות-הברית לברית-המועצות, המשיך אייטינגון בתפקיד סגנו של סודופלאטוב במחלקת S, שתפקידה היה להשיג מודיעין על הפצצה והטכנולוגיה הגרעינית האמריקנית. הוא פיקח על מחצבי אורניום בבולגריה,ששימשו להפעלת הכור הגרעיני הראשון של ברית-המועצות. בה בעת נמצאו בשטח ברית-המועצות מאגרים גדולים של אורניום איכותי. על מנת להסתיר זאת ביצע אייטינגון מבצע הונאה "מתוחכם", שבו המשיכה ברית-המועצות לצרוך את האורניום הבולגרי. באופן זה הטעה את האמריקנים זמן רב. עם תחילת מלחמת קוראה ב-1950 ועם הידרדרות היחסים בין ארצות-הברית לברית-המועצות, הוקמה הלשכה מס' 1 במשרד לביטחון המדינה. תפקידה היה לפעול פעילות חתרנית בחו"ל ובמדינות המערב. כמו בפעמים הקודמות, מונו סודופלאטוב ואייטינגון לעמוד בראש הלשכה. בשנים האחרונות פורסמו ברוסיה כתבות תחקיר על הלשכה ופעילותה, ובהן נטען שאנשי הלשכה עסקו בחיסולים של אישים שהיו לדעת ממשלת ברית-המועצות סכנה למשטר. כשנעצר בתחילת שנות ה-50, מסר אייטינגון בחקירה שהוא היה נוכח במעבדה הסודית בשעת ניסויים בבני אדם וכי ראה כיצד משתמשים ברעלים. לדבריו, הרעלים נוסו על ארבעה אנשי גסטאפו שנדונו למוות על מעשי השמדה בברית-המועצות בזמן המלחמה. עם החלת מדיניות האנטישמיות ב-1947 ופיטורים המוניים של יהודים במערכות הצבא והביטחון, התלונן אייטינגון בפני סודופלאטוב על רדיפת קרובי משפחה במוסדות רפואיים, והוא היה משוכנע שהאנטישמיות היא מרכיב משמעותי במדיניותה של ממשלת ברית-המועצות. סודופלאטוב כתב בזיכרונותיו כי ב-1951, עם קצינים יהודיים בכירים במערכת לביטחון המדינה, נעצרו גם קצינים בכירים שאינם יהודים, שהואשמו בהחזקת רעל ובקשירת "קשר ציוני שמטרתו תפיסת השלטון בברית-המועצות וחיסול ההנהגה הפוליטית כולל סטלין". הודאותיהם בחקירות הוצאו בעינויים קשים. חלק מהרופאים היהודיים שנעצרו הוצאו להורג בלי שידעו כלל על הפעילות הסודית של מייראנובסקי ומעבדתו. אייטינגון עם אחותו סוניה, רופאה במקצועה, הואשמו בתכנון רצח מנהיגי ברית-המועצות. סודופלאטוב ניסה להגן על ידידו בטענה שלא ידוע לו על הפעילות החתרנית של אייטינגון וכי לא הוא הדריך את הרופאים כיצד לחסל את סטלין, וכי הוא משוכנע ביושרו ובמקצועיותו. אשר לאחות, סודופלטוב הציג עמדה דומה אל מול הטענות ש"סירבה לטפל בחולים רוסיים וטיפלה בחולים יהודיים בלבד". לאחר זמן סודופלאטוב נעצר אף הוא, ועמו כמה גנרלים ובהם יהודים כמו משיק, מילשטיין, שהועמדו לדין או פוטרו מן השירות. אייטינגון נדון ל-12 שנות מאסר. בהופעתו במשפט טען: "אינני איש בריה אלא איש המפלגה שמילא את כל ההוראות שהטיל עליי הדרג המדיני והמפלגתי". הוא שוחרר מן הכלא ב-1964 ונפטר ב-1981. אייטינגון היה נשוי לחמש נשים, מהן שלוש יהודיות וקצינות מודיעין. מנישואיו נולדו לו ארבעה ילדים. טיהור שמו נעשה באופן רשמי רק ב-1992, לאחר שחדלה ברית-המועצות מלהתקיים. בשנת 2000, כ-55 שנה לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית, הוחזרו למשפחתו עיטוריו שהוחרמו כ-47 שנה לפני כן: שני עיטורי לנין, שניים של הדגל האדום, אחד של הכוכב האדום, עיטור סובורוב דרגה 2, עיטור "מלחמת המולדת הגדולה" ומדליות נוספות. לסיום, נצטט מדבריו כפי שהובאו בספרו של מפקדו וידידו סודופלאטוב: "במערכת שלנו יש רק אפשרות אחת, שאף היא איננה כלל בטוחה, כי אדם לא יסיים את ימיו בבית הכלא . אסור להיות יהודי או גנרל לביטחון המדינה".



מבצע "שרהורן" - משחקי הרדיו של הביון הסובייטי או המוחות היהודים נגד מומחי הריגול הגרמנים.

מאת אלכסנדר סלובודיאנסקי

בעולם הריגול והביון קיים מושג שנקראה funkspiel (בגרמנית) או radio game (באנגלית).

עקרון שלו הוא לאלץ מרגל שבוי של האוייב להעביר לצד השני מידע כוזב בעזרת מכשיר הקשר של המרגל.

הגרמנים טוענים כי הם אלה שהמציאו את השיטה הזו במהלך מלחמת העולם השנייה, מה שלא מנע מהבריטים והסובייטים להשתמש בטקטיקה דומה.

אחד המבצעים המפורסמים של funkspiel התרחש ב1944-1945 – המודיעין הסובייטי "שיחק" באופן מוצלח עם אבווהר (מודיעין צבאי ) גרמני.

ביוני 1944 ביצע הצבא האדום מבצע התקפה מוצלחת רחבת היקף בבלארוס – "מבצע" בגרטיון. כתוצאה מהמבצע הגרמנים נהדפו מבלארוס, ליטא ומזרח פולין. הצבא האדום "דהר" קדימה, כאשר מאחור נשארו "כיסי התנגדות " מבודדים של הצבא הגרמני. במהלך יוני-יולי 1944 ה"כיסים" הללו חוסלו. החיילים בכיסים הללו נהרגו או נלקחו בשבי. 

עצם קיומם של ה"כיסים" הללו הביא את המודיעין הסובייטי לרעיון של יצירת מלכודת למודיעין הגרמני בדמות של יחידה גרמנית פיקטיבית שנמצאת בעורף של הצבא האדום. הביצוע הוטל על אגף מספר 4 בנ.ק.ו.ד. (אגף האחראי על ביון חוץ ומשימות חבלה בעורף האוייב). את התכנון המפורט של המבצע ביצע קולונל מיכאל מקלארסקי , קצין יהודי בן 37. על פי התכנון במערב בלארוס יוקם בסיס צבאישל היחידה הפיקטיבית. בראש "היחידה" יעמוד קצין גרמני (שייבחר מן השבויים הרבים שנלקחו במהלך "מבצע " בגרטיון"). היחידה תיצור קשר עם המפקדה הגרמנית דרך סוכן כפול ותבקש סיוע בתחמושת ומזון ל"המשך המאבק". היחידה תעביר ידיעות מודיעינות למפקדה ותציע להיות בסיס האם לקליטה והעברה של סוכנים מ\ אל השטח שבשליטת הצבא האדום. 

התוכנית קיבלה אישור מיידי וההכנות לביצוע המשימה החלו. במחנה השבויים גייסו אנשי הנ.ק.ו.ד. לצורך המשימה את אוברסטלייטננט (סגן אלוף במושגים צה"ליים) גרהרד שרהורן (זאת הסיבה שבמקורות מערביים המבצע הזה מופי תחת השם "מבצע שרהורן"). שרנהורן היה מפקד רגימנט בדיביזיית אבטחה (יחידה בצבא הגרמני שאחראית להשלטת הסדר בשטחים הכבושים). המגייסים איימו על שרנהורן בעונש מוות בשל הפשעים שביצעה הדיביזיה , בה שירת, במהלך שהייתה בבלארוס. הם הציעו לו לשתף פעולוה עמם תמורת אי העמדה לדין בשל פשעי מלחמה.

לאחר גיוס הקצין , יצאה קבוצה של קציני נ.ק.ו.ד. אל השטח כדי "להכין את השטח". בראש הקבוצה עמדו שני קולונלים – נחום אייטינגון (שהיה גם סגן ראש האגף ה-4) ויעקב סרבריאנסקי (במקרה או שלא במקרה גם שניהם היו יהודים , כמו מקלארסקי ,מתכנן המבצע). שני הקולונלים התמחו במבצעים חשאיים בעורף האוייב. לשניהם ניסיון עשיר של ביצוע משימות ריגול, חיסול וחבלה (לא רק במהלך מלחמת העולם השנייה , אלא עוד ממלחמת האזרחים בסין ובספרד). אייטינגון "מפורסם" בכך שגייס לשורות המודיעין הסובייטי את רמון מרקדר (האיש שהרג את לב טרוצקי – לפי חלק מההיסטוריונים אייטינגון היה זה שתכנן את הרצח ומרקדר ביצע את התכנון). סרבריאנסקי "הצטיין" בחיסול מתנגדי המשטר הקומוניסטי שברחו לאירופה. במסגרת פעילותו בנ.ק.ו.ד. אף שהה בארץ ישראל בתחילת שנות ה-20 וגייס מודיעים מקרב המפלגה הקומוניסטית בארץ.

הקבוצה כללה כ20 לוחמים מיחידה למשימות מיוחדות וכמה קומוניסטים גרמנים (שהיו אמורים לשחק את חיילי הורמאכט). בנוסף אליהם צורף לקבוצה הסוכן הכפול , שהיה אמור להעביר מידע ראשוני לגרמנים. הסוכן הכפול (שהיה מוכר למפעיליו באבהוור תחת שם הקוד "פלמינגו" – ולמפעיליו בצד הסובייטי בשם הקוד "היינה") היה בפועל קצין נ.ק.ו.ד. בשם אלכסנדר דמיאנוב. הוא "גוייס" על ידי הגרמנים עוד לפני המלחמה וסיפק להם מידע. לאחר פרוץ המלחמה "ארגנו" לו מעבר לשטח שבשליטת הצבא הגרמני. בהמשך, לאחר שעבר קורס הכשרה באבווהר, הוא הוחזר לשטח שבשליטת הצבא האדום, כדי להמשיך לאסוף מידע ולהעביר אותו לגרמנים. לצורך המבצע נסעה דמיאנוב "פלמינגו\היינה" לבלארוס יחד עם מפעילו בנ.ק.ו.ד. – קצין בשם וילי פישר (פישר עתיד להתפרסם בעולם בסוף שנות ה-50 , אם כי תחת שם אחר – על כך בסוף הפוסט).

צוות הנ.ק.ו.ד. הקים את המחנה של היחידה הפיקטיבית על גדות נהר ברזינה, במרחק של כ100 קילומטרים מהעיר מינסק. בתחילת אוגוסט 1944 שלח "פלמינגו\היינה" לאבהוור הודעה על הימצאותה של יחידה גרמנית באזור מינסק. כעבור כמה ימים השיבו לו ממפקדת האבהוור – ניתנה לו הנחיה ליצור קשר עם "הכוח הגרמני בעורף האויב". הסוכן הפול דמיאנוב "ביקר" במקום ודיווח לגרמנים כי מצאה כ2000 חיילים גרמנים בפיקודו של גרהרד שרהורן. הוא ביקש שישלחו ליחידה מזון, תחמושת ומכשירי רדיו. את התשובה ממפקד אבהוור הוא קיבל כעבור שבוע (בזמן הזה ניסו במודיעין הצבאי הגרמני לברר כמה שיותר פרטים על שרהורן). ב-25 באוגוסט קיבל דמיאנוב שדר מהגרמנים – חכו למשלוח הציוד מאיתנו.

בצד הגרמני ההתערבות בפרשה הגיעה לרמות הבכירות במודיעין הגרמני - ראש המודיעין הצבאי גנרל ריינהרד גהלן ואוטו סקורצני – האיש של המשימות המיוחדות של הרייך השלישי (לפחות כך הוא מציג את עצמו בזיכונותיו) פקחו באופן אישי על המבצע.

בלילה שבין 15 ל16 בספטמבר 1944 הופיע מעל אזור הימצאות היחידה הפיקטיבית מטוס הנקל 111 מכנף הפצצה (200 Kampfgeschwader 200) , שהצניח הספקה ו4 אנשים (קשר ו3 סוכנים). הצנחנים נאספו על ידי אנשי נ.ק.ו.ד. לבושים במדים גרמנים. הסוכנים והקשר הובלו אל מפקד היחידה ושם נאסרו. כעבור כמה ימים התקבל במפקד האבהוור שדר מאחד הסוכנים : הסוכן דיווח כי מצא את היחידה והעביר את הנתונים אודות "המצב" שלה. הוא גם דיווח כי הקשר נפצע קשה בנחיתה ולא יכול לשדר. לכן הוא משדר במקומו (ככל הנראה הסובייטים הצליחו "לשכנע" את אחד הסוכנים לעבור צד והקשר "לא השתכנע".)

לאחר קבלת השדר נשלחו אל היחידה רופא , קצין קישור אווירי , תחמושת, מכשירי קשר ומזון. הוצנחו גם סוכנים שהיו צריכים להשתמש במחנה של ניחידה כבסיס לפעילות שלהם בעורף הסובייטי. כמובן שכולם נעצרו וחלק גוייסו להיות סוכנים כפולים.

אי אפשר להגיד כי המודיעין הגרמני האמין באופן מוחלט בסיפור של יחידת שרהורן. כמה סוכנים גרמנים הוצנחו באזורים הקרובים לאתר שהיית יחידת שרהורן מבלי שאותו שרהורן קיבל הודעה על בואם. המודיעין הגרמני ניסה לאמת בצורה זו את המידע. אבל, היקף המבצע של הנ.ק.ו.ד. היה כה רחב, שאזור ברדיוס של כמה עשות קילומטרים סביב אתר היחידה "שרץ" בכוחות נ.ק.ו.ד. . כל הסוכנים , פרט לאחד נתפסו. זה לא שלא הצליחו לתפוס אותו – פשוט הוחלט לא לגעת בו ולהשאירו כ"עדות חיה". הסוכן היה כל הזמן במעקב חשאי של נ.ק.ו.ד. בעזרת תחבולות שונות נמנע ממנו להגיע ישירות אל אתר היחידה. בשלב מסויים הוא נאלץ לנוס מהאזור. הוא הצליח "להימלט" צפונה ולהגיע אל השטח בשליטת הצבא הגרמני (כמובן שבזמן ההימלטות הוא לווה מרחוק על ידי חיילי נ.ק.ו.ד. ). הסוכנים סיפקו למעשה "הוכחה" נוספת למפקדת המודיעין הגרמני על קים יחידת שרהורן.

המפקדה הגרמנית לחצה על שרהורן להתקדם מערבה . המפעילים של שרהורן דרשו ממנו לדווח לגרמנים כי אינו יכול להתקדם מערבה בקצב מהיר בשל כמות גדולה של פצועים שהם סוחבים איתם. המפקדה הגרמנית ביקשה לארגן מקום נחיתה, כדי שיהיה אפשר להנחית מטוס לאיסוף הפצועים (וכך להקל על תנועת היחידה). 

נחיתת מטוסים גרמנים בשטח הייתה מסכנת (ולמעשה מחסלת) את כל המבצע של המודיעין הסובייטי. לכן מנהלי המבצע רצו למנוע את הנחיתה בכל מחיר. בהתחלה הם נתנו למפקדת האבהוור כל מיני תירוצים, למה הנחיתה בלתי אפשרית. בהמשך, כדי לא לעורר את חשדם של הגרמנים, הם שידרו כי נמצא מקום ראוי לנחיתה ונקבעה "שעת איסוף". 

באותו היום, בלילה, הואר מקום הנחיתה המיועד באש המדורות (כדי לסמן לטייסים את מקום הנחיתה). כאשר התקרבו המטוסים אל אתר הנחיתה והנמיכו טוס – התפתח על הקרקע קרב יריות. היה זה קרב שביימו אנשי הנ.ק.ו.ד . הקשר על הקרקע התחילו לשדר באופן היסטרי לצוותי המטוסים כי הם מותקפים. ה"גרמנים" על הקרקע כיבו מיד את המדורות . לצוותי המטוסים לא נותרה ברירה, אלא להסתובב ולהסתלק מן האזור. 

אחרי תקרית זו לא ניסו הגרמנים להנחית מטוסים נוספים. במקום זה הם הורו ליחידה לתפצל – חלק ממנה הייה אמור לנוע צפון לכיוון לטביה וחלק מערבה דרך שטח של פולין. בכדי להקל על תנועת היחידה הוצנחו אליה סוכני אס.אס. ממוצא פולני וגרמני-בלטי (דוברי לטבית). מיותר לציין כי גם הם נתפסו וחלקם הוכרחו לעבוד עם הנ.ק.ו.ד. במשליחת ידיעות כוזבות. כמו כן אחד הסוכנים גילה לסובייטים רשת ריגול שהשאיר ארגון אס.דה. בפולין (לאחר נסיגת הצבא הגרמני משם). 

מבצע שרהורן נמשך עד לתחילת מאי 1945 , כאשר הפיקוד הגרמני שולח אל "לוחמיו בעורף האוייב" הספקה וסוכנים נוספים. בסך הכל בוצעו 39 גיחות הספקה אל היחידה ונשלחו אליה 22 סוכנים ואנשי קומנדו. 

הפיקוד הגרמני אף העלה את שרהורן בדרגה (מסא"ל לאל"מ) והעניק לו את עיטור צלב האביר על "לחימתו האיתנה והאמיצה". 

ב5 במאי 1945 קיבל שרהורן שדר אחרון ממפקדת האבהוור- "במצב הנוכחי לא נוכל יותר להיות בקשר איתכם ולא נוכל לשלוח לכם שום הספקה. מודים על לחימתכם האיתנה".

ומה עלה בגורלם של משתתפי המצבע בסיומה ? 

הקצין הגרמני שרהורן , ש"פיקד" על היחידה הפיקטיבית חזר למחנה השבויים לאחר המלחמה. הוא לא נשפט (כפי שהובטח לו בעת גיוסו למשימה). בתחילת שנות-ה50 הוא שוחרר מן השבי וחזר לגרמניה.

"הסוכן הכפול" דמיאנוב עזב את השירות בסוף המלחמה ועבד כחשמלאי. הוא מת בשנת 1979.

מיכאל מקלארסקי, מתכנן המבצע, פרש מנ.ק.ו.ד. ב1947 לטובת תעשיית הקולנוע. ממתכנן מבצעים הפך לתסריטאי של סרטי ריגול וסרטי בלשים. 

נחום אייטינגון, ממפקדי המבצע, הועלה לדרגת גנרל. הוא ושותפו יעקב סרבריאנסקי המשיכו לשרת בנ.ק.ו.ד. 

בשנת 1951 "התגלה" "הקשר הציוני" בשורות המשרד לבטחון המדינה (שם חדש שניתן למשטרה החשאית במקום נ.ק.ו.ד.). אייטינגון, סרבריאנסקי ומקלארסקי (שבנתיים כבר הספיק לפרוש מהשירות) נעצרו והוכנסו לכלא, שם נחקרו ועונו. במרץ 1953 מת סטלין וחלק מ"אנשי הקשר הציוני" שוחררו מן הכלא וחזרו לשרת בשירותי הבטחון. אייטינגון וסרבריאנסקי זכו להשתחרר ואת מקלארסקי "שכחו" בכלא. כעבור כמה חודשים יתברר כי למרות ש"נשכח" מאחור – מקלארסקי היה בר מזל לעומת שני שותפיו למבצע ביערות בלארוס. 

ביולי 1953 , הודח מתפקידו ונעצר ראש שירותי הבטחון, לברנטי בריה. הוא הואשם בשורה ארוכה של פשעים והוצא להורג. אייטינגון וסרבריאנסקי (שכאמור שוחררו מן הכלא לאחר מות סטלין ולפי הוראותו של בריה) נעצרו שוב ו"זכו" לחקירה חדשה – הפעם הם הואשמו כי היו שותפים לפשעיו של בריה. סרבריאנסקי מת בכלא בשנת 1956. אייטינגון ישב 12 שנים בכלא ושוחרר ב1964. הוא מת בשנת 1981 בגיל 82. 

מקלארסקי , שבכל תקופת ה"בלגאן" שלאחר מות סטלין וחקירה והמשפט של בריה, ישב בכלא – הוכרז כ"נפגע" מפעילותו של בריה. כל ההאשמות נגדו בוטלו והוא שוחרר מן הכלא בנובמבר 1953. שב לכתוב תסריטים.

ומה עם וילי פישר , המפעיל של הסוכן הכפול ? ב21 ביוני 1957 שהה פישר בבית מלון Latham בניו יורק. בשעה 7 בבוקר פרצו לחדרו סוכני אף.בי. איי. עם אקדחים שלופים ועצרו אותו באשמת ריגול. כשנשאל במהלך חקירתו לשמו האמיתי – אמר שקוראים לו רודולף אבל (Rudolf Abel). כך נודעה בציבור אחת מפרשות הריגול המפורסמות ביותר בשנות המלחמה הקרה. פישר (אבל) ישב בכלא אמריקאי עד שנת 1962 , אז הוחלף בטייס פאוורס. לאחר ששב לברית המועצות עבד כמרצה באקדמיה של הקג"ב.