15.01.2002, אשדוד - ביקור אצל יבסיי וינרוב התרגשה וכתבה - תמר קטקו

נסעתי עם ארקדי תימור, והוא גם תרגם) רוב הזמן דברתי איתו ביידיש ומה שהיה לו קשה לביטוי – נאמר ברוסית. בין התפרצויות של בכי והתרגשות, שמענו "נפיל", מאחרוני הגיבורים ההם, מספר על חייו, על המלחמה ואיך שהיה שותף בשינוי העולם והצלתו, כדבריו. ארקדי נושא אליו עיניים בהדרת כבוד של אלופים, כאילו הוא עומד מול הר סיני ממש. הייתה שם גם בתו ועוד נכד. על הקיר תמונה של הנין ( דניאל) בבגדי צבא. סיים קורס בשריון. יבסיי ופניה נישאו בשנת 1928. יבסיי, היה בן 19 ופניה הייתה בת 16. בשנה הבאה יחגגו 75 שנות נישואין. יבסיי, ישוב בכסא גלגלים, מספר בשובבות שהסוד לחי נישואין ארוכים הוא – לא להתראות כל יום, לצאת לנסיעות ארוכות, לכתוב מכתבי אהבה ולהתגעגע. יבסיי נולד ב-1909 בנובי בוריסוב שבבילורוסיה. אביו היה פועל שחור, חוטב עצים שעבד במנסרה. כשכבר היה זקן לא יכול היה יותר לנסר עצים ולסחוב אותם עם סוס ועגלה, הוא קבל עבודה בתור שומר בתחנת רכבת. גם יבסיי, כבר בהיותו נער בן 11, עבד כמה שנים במנסרה, עבודה פיזית קשה בניסור עצים והעמסתם על עגלות סוסים. אחר כך למד בבית ספר טכני והפך להיות מנהל עבודה במנסרה בגיל 16. במקביל הוא למד בתיכון טכני שבסיומו קבל תעודה מקצועית. כשהיה בן 17 עבד בבית יציקה של זכוכית שזו עבודה קשה עם הרבה חום ואש שהמיסה את הזכוכית והוא היה צריך להרים את ה"טנק" עם החומר הבוער ולשפוך את זה לשבלונות שם היו מנפחי הזכוכית והמעצבים. כל זה היה יחד עם אחיו, מטביי שהיה גדול ממנו בשנה בלבד. תמיד היה בחור חזק ושרירי כי החיים עשו אותו ואת אחיו לחזקים. כשהיה בן 19 התחתן ובגיל 21 היה כבר אבא לתינוק. באותה שנה, שנת 1931 התגייס לצבא. שם למד לימודים צבאיים במשך 7 שנים והפך להיות מהנדס חימוש של רכבים צבאיים. בשנת 1938 הצבא שלח אותו לאקדמיה על-שם "פרונזה". את הלימודים האלה עשה עם אחיו מטביי. הם סיימו באותה שנה. בתקופה הזו כמעט שלא חזר הביתה ולא ראה את אשתו והתינוק כמעט ארבע שנים רצוף. אבל היא חיכתה לו בנאמנות. בשנת 1939 היה כבר רב-סרן במטה של חטיבת טנקים והיה מהנדס טנקים. כשפרצה המלחמה הוא היה במטה השריון. אחיו יצא מיד לחזית ואותו השאירו עוד בעורף להכנת הטנקים למלחמה. רק בשנת 1942, יצא לחזית כמפקד בריגדת טנקים בדרגת סגן אלוף. מבין שני האחים הוא היה ה"קרבי" יותר במעשיו. נועז יותר ולקח יותר סיכונים בקרבות פנים מול פנים. האח שלו, מטביי היה יותר אסטרטג ותכנן את הפלישות ומהלך המלחמה. יבסי היה יותר איש שטח. הוא נלחם בהרבה מקומות עם גנרל לוטננט סמיון קריבושאין. הוא היה גיבור גדול. היו להם קרבות קשים ביחד. ראו הרבה הרוגים. מאות טנקים שנשרפים עם חיילים חיים. כמו גיהינום. ( מתחיל לבכות...) במסלול הקרבות שלו שחררו את קוטנו, גנאזנו, נהר האודר, קוסטין, לודז', וארשה, בידגושץ', קניגסברג, פומרן ועד לברלין ולנהר האלבה. לברלין דהר בראש הטנקים יחד עם אחיו וקריבושאין. הייתה התרגשות גדולה לראות את ברלין נכבשת על ידי הצבא האדום שלנו. מפקדים ישבו מלוכלכים, אחרי הרבה חודשים בלי מקלחת לפעמים בלי אוכל ובכו מתחת לקסדות ולאבק. בכו כמו ילדים קטנים. ( גם יבסיי וגם ארקדי בוכים) הוא עבר יותר מאלף ק"מ עם הטנקים שלו. ב- 22 באפריל 1945 הוא פקד על כוח שהשתלט על וייסנזי ומשם דהר לעבר ברלין. הכוח שלו הבקיע את המערך הגרמני האחרון בברלין אחרי שבועיים. ב-1 במאי כבר היה בברלין. לחטיבת הטנקים שלו קראו "חטיבת ברלין". איזה חג כפול היה לנו. היה חשוב להניף את הדגל האדום שלנו. חג למולדת. לצבא האדום. ב- 2 למאי כבר היה דגל שלנו על בניין הרייך. שתינו הרבה שם עד שהיינו שיכורים מהניצחון. אי אפשר לתאר איך התפרצנו. חיילים השתגעו משמחה ומבכי. אחרי שהשתחרר חזר למינסק, למשפחה, אחרי ארבע שנים שלא התראו. הילד לא ידע מי האיש שנכנס הביתה. אחר כך נולדו עוד ילדים. הוא עבד כמהנדס מכונות בבית חרושת לטרקטורים ולרכב כבד. בשנת 1995 עלה לארץ עם אשתו. פתאום יבסיי מבקש לקום מכסא הגלגלים. ארקדי מזנק אליו ומחזיק אותו. הוא מושיט יד לכוננית בחדרו הקטן שהיא מלאה בספרים. על המדף העליון מונח כובע הגנרלים שלו ועל מתלה בגב הדלת, עטוף בניילון, תלויים המדים שלו עם עשרות המדליות. הוא מבקש לעמוד ולחבוש את הכובע לכבודי. הוא רוצה שאדמיין לעצמי איך זה היה. ככה כשהוא נשען על ארקדי הוא מצדיע ואומר: "200,000 ואולי יותר יהודים נהרגו במלחמה הנוראה הזו. הם הצילו את העולם. אני מצדיע להם כל יום שאני חי. נכון, המולדת רוסיה השמידה את גרמניה, אבל בשביל החיילים היהודים זה היה יותר: הם השמידו את הנאציזם. את האנשים הנאצים. זה לא מספיק לכבוש מדינה. צריך לכבוש אנשים". כל גופו הגרום רועד מהתרגשות. אשתו מגישה לו כוס תה ומלטפת את ראשו ואת ידו. הוא התיישב בחזרה בכסא הגלגלים ושאל אותי אם אני מבינה למה הוא מתכוון. אני מבינה. ארקדי מוחה דמעה ומרחיב את הדיבור לגבי הנקודה הזו. אני קולטת, לראשונה, את עוצמתם של הלוחמים היהודים בצבא האדום. איזו זכות נפלה בחלקי לגעת בהם. להקשיב להם. הוא מבקש מארקדי ביד רועדת לשלוף חוברת דקה מקופסא שמונחת מתחת לשולחן קטן. זו חוברת ברוסית שבה מתואר כל סיפור גבורתו של יבסיי במלחמה. הוא פותח עמוד ראשון וכותב לי הקדשה, מוסר לידי ומנשק את גב ידי. התרגשתי עד דמעות. אחרי כן התיישבנו לאכול משהו ולהרים כוסית "לחיים".