ירחמיאל (מיליה) פלזנשטיין מחארקוב שבאוקראינה, הלוחם האנטי-נאצי, אשר ברית-המועצות העניקה לו את התואר הגבוה ביותר בארצה – "גיבור ברית-המועצות". ב-17 לנובמבר 1943 פורסם בקרמלין שבמוסקבה צו נשיאות הסובייט העליון של ברית-המועצות, חתום על ידי היו"ר שלה מ. קאלינין והמזכיר א. גורקין, בדבר הענקת תואר "גיבור ברית-המועצות" ל-58 חיילים וקצינים של הצבא האדום. במקום ה-51 היה הסרן הצעיר מיליה לאזרוביץ פלזנשטיין. הוא נולד ב-23 לאוגוסט 1924 בעיר חארקוב שבאוקראינה, שם התגוררה משפחתו עד לפרוץ המלחמה בין רוסיה וגרמניה בשנת 1941. הוריו היו אנשים תרבותיים ומבעלי השכלה, קשורים למסורת היהודית ושומרי מצוות בגדר האפשרי, בתנאי הזמן והמקום. אביו ואמו עבדו במפעלים שונים בעיר, האם, אישה אורתודוקסית לפי השקפותיה, משכילה ובעלת תרבות, אשר קיבלה את חינוכה בוורשה, שלטה באורח חופשי, בכתב ובעל-פה, נוסף לרוסית, גם באנגלית, גרמנית וצרפתית. בשנים האחרונות למלחמה עבדה כמתורגמנית. בשנות העשרים כבר לא היו "חדרים" בחארקוב, אולם כמה בתי-ספר יהודיים עוד נותרו לפליטה. אבל אליעזר פלזנשטיין, למרות היותו יהודי חרד, שלח את בנו לבית-ספר רוסי. את החינוך היהודי הוא החליט להקנות לילדיו בבית. נוסף אליו הייתה במשפחה עוד בת, המתגוררת גם היא כיום בישראל. וכך קרה שבבית-הספר קנה לו ידיעות כלליות, הנלמדות בדרך כלל בכל בית-ספר, בארגון "הפיונרים"- הצופים, הוא קיבל חינוך סובייטי לכל דבר, ובבית שקדו ההורים להחדיר בלב ילדיהם, את התודעה למסורת היהודית, ואת תחושת הגאווה הלאומית ואהבת העם היהודי. ב-1941 סיים את בית-הספר מס' 63 בחארקוב. באותה שנה פרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה. הגרמנים מתקרבים לחארקוב. מיליה, אשר הודות חינוכו ב"פיונרים", מפותח אצלו הרגש הפטריוטי )הסובייטי( והשנאה לפאשיזם, רוצה להתגייס לצבא, אולם ילידי 1924 עדיין לא נקראו להתייצב. הוא לא השלים, בכל ליבו ומאודו הוא רוצה להשתתף במלחמה. הוא שמע על מעשי הגרמנים בשטחים הכבושים, במיוחד על רצח היהודים, והמילה גרמני הפכה אצלו לשם נרדף לפאשיסט ורוצח. שיחק לו מזלו. בהתקרב הגרמנים לחארקוב הוציא סטאלין צו גיוס על כל בעלי השכלה תיכונית, כדי להפנותם לבתי-ספר צבאיים, וכך למלא את המחסור בקצינים, שהיה מורגש מאוד כבר עם התחלת המלחמה. הוא פנה ללשכת הגיוס והתקבל לצבא כמתנדב. הוא נשלח לבית-ספר צבאי למקלענים בסמרקנד שבאסיה המרכזית. סמרקנד הייתה אז כ- 5,000 ק"מ מקו החזית. מתחילה דרכו הארוכה מלאת הוד וגבורה, קרבות ופציעות לאין סוף, "זא רודינו"- למען המולדת הסובייטית, ולמען נקמת דם אחיו היהודים, דרך שהביאוהו לבסוף לקבלת התואר הרם ביותר ברוסיה הסובייטית, "גיבור ברית-המועצות". שם סיים קורס מזורז, שנמשך חמישה חודשים, ובצוו המפקד הצבאי של מחוז אסיה המרכזית הוא הופנה לרזרווה של החזית האוקראינית השלישית, בתור מפקד מחלקת מקלענים, ובדרגת סגן-משנה. את טבילת האש הראשונה הוא עבר בקיץ 1943 באזור קרסנודר. הייתה זאת תקופת הפעולות הנועזות מצד הצבא האדום נגד הגרמנים, אשר נמצאו כבר במצב בהלה ונסיגה מתמדת. אין פלא אפוא, שבעיניו "הקרב אינו איום כל כך, נופלים הגרמנים ולא אנחנו". כבר אז גילה מעשי גבורה שהביאו להערצה מצד פיקודיו הממונים עליו. אולם אפילו הוא לא חלם להיות מועמד לתואר "גיבור ברית-המועצות". לפי הרגשתו הוא לא גיבור, אלא ממלא את תפקידו, כפי שחונך בבית-הסר הצבאי, אשר הרעיון המרכזי בו היה: לעשות את האפשרי והבלתי אפשרי כדי למלא את המשימה. אף כי בית-הספר הצבאי חינך את הצעירים ברוח של נכונות להקרבה עצמית, והצעירים פעלו לפי "התקנון" – החוקים וההוראות שקיבלו ולמדו, במציאות לא כולם יכלו להתגבר על ייצרם ולהתנהג באומץ לב ברגע הנכון, לזה דרושה הייתה הכנה נפשית עצמית. הוא היה מצויד בכל התכונות האלה, זה היה בתת-הכרתו ופעל באופן אינסטינקטיבי, מבלי שהוא ייתן לעצמו דין-וחשבון על כך. הוא נהפך לאות ומופת לכל החיילים שהיו תחת פיקודו. הוא בז לסכנות. את המשימה יש למלא, אפילו אם היא בלתי-אפשרית, המולדת בסכנה. גם משפחתו, בני עמו וחבריו. בעת ההיא כבר היה ידוע על השמדת היהודים ברחבי מזרח אירופה. הידיעות האלה אפילו עד טשקנט וקרסנודר הגיעו. מכונת "הפתרון הסופי" עבדה במלוא הקיטור. והתוצאות: עשרות אלפי יהודים מושמדים בכל יום בגטאות, מחנות ריכוז, תאי גזים ומשרפות אש. לחיילים והקצינים היהודים, הנמצאים בחזית, היו על כך גם חשבונות אישיים כלפי האויב הגרמני. זאת היא גם הסיבה שהם עשו הכל כדי להצטיין ולהתבלט לטובה מבין יתר הלאומים שנלחמו נגד הגרמנים. את השנאה האישית והחריפה נגד המשמיד הגרמני הרגיש כאשר נוכח במקרה בהוצאת גופות מתוך בור שנחשף, קורבנות שנורו למוות על ידי הגרמנים. רובם היו יהודי המקום. ואם היה בליבו לפעמים רגש חמלה אפילו כלפי אויב מנוצח, דבר שהתבטא אצלו בפגישות הרבות עם משלחות מגרמניה המזרחית, בתוקף תפקידיו לאחר המלחמה, רגש השנאה כלפיהם נשאר בליבו לעד. מה שמסופר בשורות הבאות קרה לאחר שהוענק כבר התואר "גיבור ברית-המועצות": למטה הובא שבוי גרמני. על כובעו ומדיו סימני קצין ה-ס.ס. בשעת החקירה הוא הציץ במקרה בשעונו של השבוי. הלז הוריד אותו מעל ידו והושיטו לעברו במילים: "קח אותו". "אני לא צריך את שעונך" הייתה תגובתו של הקצין היהודי הצעיר, שהראה לגרמני את הכוכב של גיבור ברית-המועצות הדוק על מדיו ושאל אותו: "האם אתה יודע מה זה?, אני גיבור ברית-המועצות". קצין ה-ס.ס. השבוי הסתכל בעיניים מלאי התפעלות על העיטור ופלט מפיו: "זה כביר". ואחר כך שאל אותו מיליה: "האם אתה יודע מי אני לפי לאומיותי?" "אתה רוסי", ענה השבוי. "אני לא רוסי, אני יהודי!" הגרמני הסתכל בתימהון על הקצין ובאופן אינסטינקטיבי הפליט: "דו, פארפלוכטער יודה" – אתה יהודי מקולל. מיליה לא שלט בעצמו, שלף את אקדחו וכיוונו ישר למצחו של הגרמני, נהנה כשהביט בגרמני וראה את פניו משתנים, מאדום מכעס הם החווירו כסיד, וארשת של פחד עליהם, ידיו התחילו לרעוד ובקול בכי הוא ממלמל: "לא, לא". אבל מיליה לחץ כבר על ההדק. בדרך כלל הייתה פקודה מאת סטאלין לא לירות למוות בשבויים. אולם הקצינים הרוסים, ביניהם גם אחד מ"סמרש" – ה-ק.ג.ב., שהיו נוכחים בעת החקירה וההוצאה להורג של הגרמני, אשר אימת את הכלל של "ישנם רשעים שאפילו על פתחו של גיהינום אינם חוזרים בתשובה", או בשפת המציאות שלנו "גרמני נשאר גרמני", כולם הבינו לרגשי העלבון שהנאצי גרם לו, כיהודי וגיבור ברית-המועצות והצדיקו את מעשהו. בדרכו במלחמה, השתתף בקרבות, נפצע פעמים מספר, שכב בבתי חולים ושוב חזר לחזית. באחד הקרבות, בקרבת הכפר ברומסקייה שבקובן. מחלקתו נמצאה בחפירות. החיילים כוונו אישם לעבר האויב. לפתע הגיחו "מסרשמיטים" והפציצו ללא הרף. על יד החפירות התפוצצה פצצה כבדת משקל. הוא קבל הלם ואבד את הכרתו. כשהתאושש הבחין שהוא נמצא בבית חולים שדה, עם ראיה מעורפלת, כשהוא לא יכול לדבר עם בחילה וכאבי ראש עצומים וזיכרון פגום.רק כעבור חודש חזרה אליו שמיעתו. הדיבור יותר מאוחר, את השמיעה באוזן הימנית הוא איבד לתמיד. כוח רצונו לחיות ולהכות באויב עד מיגורו הסופי, גבר על פצעיו ומחלתו. הכובש עדיין נמצא על אדמת מולדתו, יש גם לנקום את דם בני עמו השפוך. וכך חזר, הקצין היהודי הצעיר, כעבור חודש וחצי, ליחידתו שבצבא הפעיל. הקרב הקשה ביותר ועקוב מדם בחייו היה בזמן הנחתת חיל נחתים על אולטינגן. היה זה בנובמבר 1943. הוא השתתף אישית בהכנת כוח הנחיתה של מחלקתו, אשר אבדה את צביונה העצמאי והצטרפה לחיל הרגלים כיחידת מקלענים. ההכנות נמשכו זמן רב. במשך חודשיים התקיימו אימונים אינטנסיביים, כל מפקד קבל את גזרת הנחיתה שלו. למרות זאת לא כל אחד הגיע לגזרה, שסומנה במפה. הנחיתה התחילה עם עלות השחר, כאשר היחידות הרוסיות התקרבו בסירות לאלטינגן קיבלו אותה הגרמנים באש צולבת מכל מיני נשק. מהסירות הרוסיות הפגיזו בקטיושות. סירת המנוע, עליה פקד, גררה אחריה סירת מלאי. כאשר התקרבו לחוף, עשתה סירת המנוע פניה חדה ועזבה את הנגררת. גזרת הנחיתה שלו השתרעה על כמאתיים מטר. החיילים הרוסיים הצליחו לעלות על החוף, בהטילם על הגרמנים מטר של רימונים. הגרמנים התחילו לסגת בחיפוי אש מרגמות. הרוסים התקדמו כמאתיים מטר ותפסו מחסה בחפירות, שהגרמנים עזבו. ככה עבר עליהם היום. עם רדת הלילה קיבלו פקודה לנוח במשמרות ולהתכונן לקרב עם שחר. עם עלות השחר הגיח מעל לגזרה מטוס תצפית גרמני. הוא חג מעל החזית כעשר דקות. כאשר התחילה ההפגזה הגדולה, הופיעו מטוסים רוסיים, שהשתדלו לפגוע במטרות הגרמניות. התקפת הנגד הגרמנית התחילה בשעה אחת-עשרה. בראש נעו טנקים ואחריהם חיל רגלי. הרוסים יכלו להתגונן רק ברימונים ונשק קל. בגזרה נמצא גם תותח נגד טנקים בקוטר 45 מ"מ, פגזים היו בצמצום, האש, מהתותח היחיד הזה, הייתה יעילה מאוד והיא פגעה בטנקים הגרמניים. אבדות הרוסים ביום הראשון של הנחיתה היו קשות מאוד. היום נטה לרדת ומפקד הגזרה, בדרגת רב סרן, קרא לו והטיל עליו לבדוק את השטח, ולמצוא מחסה מפני הפגזות הגרמנים ומקום לשם אפשר יהיה להעביר את הפצועים. הוא החל לאט-לאט והתקדם כבר כ-600- 500 מטר, כאשר מפתח מערה נורו אליו כמה יריות. כנראה שהגרמנים עדיין שלטו בגזרה הזאת. הוא לא שם לב לסכנה, הטיל ארבעה רימונים, מתוך השישה שהיו ברשותו, בכיוון הירי, עקף את המערה מהצד השני, והגיע לפתח המערה. לעיניו נתגלו גופות גרמנים מרוסקות בתוך שלוליות דם. אבל המשימה טרם הושגה במלואה. יש גם לבדוק את תוכן המערה ומה בעברה השני. נתברר שמאחורי המערה השתרעה בקעה סלעית. בשטח לא נראו חיילים גרמנים. בהיצמדו לסלעים זחל כ-400 מטר נוספים, כאשר כדור צלף פגע בצד השמאלי של צווארו. הוא לא איבד את עשתונותיו, למרות הדם הרב שזרם מפצעו, הוא אזר כוח, לחץ בידו את הפצע ובמלוא קומתו, בהיצמדו לסלעים התחיל לרוץ בחזרה. הוא עוד הספיק לדווח למפקד היחידה על המצב ואיבד את הכרתו. כשהתעורר מצא את עצמו על "שולחן הניתוחים" שלא היה אלא יריעת אוהל מונחת על הרצפה. כפי שנודע לו אחר כך נשאו אותו שני חיילים לנקודת העזרה הרפואית, וכך ניצל ממוות, אשר על גבורתו במבצע הנחיתה באלטינגן הוענק לו התואר "גיבור ברית-המועצות". מנקודת העזרה הרפואית בשדה העבירו אותו לבית החולים בקרסנדר, שם שכב כחודשיים, אחר כך בסוצי, שם טיפל בו פרופסור אגאפוב, מומחה לניתוחי לסתות. לאחר ההחלמה נסע מיליה אל אביו בסמרקנד, אבל צעירים כמוהו לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים בזמן שהמלחמה עדיין בעיצומה והאויב עוד לא הוכנע. לאחר חודש ימים בו נח אצל אביו, שב לקווים אל יחידתו. הוא הועלה לדרגת סרן ותפקיד של מפקד פלוגה, שהייתה הפעם מורכבת מחיילים חדשים. הימים עברו בלימודים, תרגילים ותמרונים. משימתם היתה השתתפות בהתקפה על סבסטופול. המצב הפעם היה שונה מאשר בעבר. שנות המלחמה עשו את שלהן. היה כבר ניסיון בכל. החיילים היו מצוידים בנשק חדש. גם הפיקוד היה טוב יותר. וכאשר התחילה ההתקפה לא הייתה אנדרלמוסיה כבעבר. כל אחד ידע את מקומו ותפקידו. כבר ביום הראשון התקדמה יחידתו כעשרה ק"מ והתגברה על קו ההגנה הראשון של הגרמנים. קו הגנה כזה כלל כל מיני חפירות, עמדות אש יציבות ומבוצרות, תעלות נגד טנקים וכדומה. גם הפעם הוא לא שם לב לסכנות ולמכשולים ונמצא תמיד במקום הראשון. למרות ההנחייה כי אסור לו למפקד להימצא בזינוק הראשון של ההסתערות, הוא פעל אחרת. הוא ידע שבתור יהודי הוא חייב להצטיין יותר מאחרים. מפי הוריו, וגם מסבתו שהתגוררה איתם, הוא שמע על המרטירולוגיה של העם היהודי באלפיים שנות גלותו, על מסעי הצלב, הפוגרומים, עלילות הדם, ומעל לכל התג הלא מוצדק, בו ציינו את היהודים, שהם כביכול, עם של פחדנים ולא יודעים להילחם. בתנועת "הפיונרים" לימדו אותו את תורת מרכס, לנין וסטאלין. וגם שם קיבלו את דברי מרכס ולנין כתורת משה מסיני, המציינת שהיהודים אינם אומה, כי אם כת דתית, בה האל הוא הכסף. מיליה יודע שזה לא נכון. רק שטיפת מוחות, המנסה לבזות את בני העם היהודי, אשר חלקם אפילו במהפכה הבולשביסטית לא היה מבוטל. הוריו סיפרו לו גם על העבר המפואר של העם, על רוח הגבורה וההקרבה, העוברת כחוט השני בתולדות עם ישראל משך כל הדורות. מיליה, בדוגמתו האישית מוכיח, כי כל הדיבורים על "היהודים הפחדנים" הם שקר אחד גודל. הוא לא שם לב להוראות ונמצא תמיד במקומות הכי מסוכנים, הראשון לזינוק, אותות ומופת לפיקודיו. בהתקפה על סבסטופול פגע כדור בפרק בין הכף והשוק של רגלו השמאלית. את העזרה הראשונה הגישו לו בתוך החפירה, חבשו את רגלו והדם חדל לזוב. בלילה, בעיצומה של ההתקפה, העבירו אותו לבית חולים שדה, ואחר כך לקיסלובודסק. לאחר שיצא מבית החולים שלחו אותו, לפי בקשתו, לסמרקנד להחלמה. ללכת הוא יכול היה רק על קביים. בסמרקנד, אצל אביו, הוחמר מצבו, לא היה מנוס מלשוב לבית החולים. הפעם החליטו לא לנתחו, אלא לתקן את מצב בריאותו על ידי תזונה נכונה. ואכן, הגוף הצעיר ושמש סמרקנד עשו את שלהם. הפצע התחיל להגליד. בספטמבר 1944 עזב את בית החולים. חייל ותיק, פצוע פעמים רבות, מנוסה בקרב ובעל "כוכב" ואותות הצטיינות אחרות. בפברואר 1945 התייצב שוב בפני ועדה רפואית, אשר קבעה כי הוא לא מתאים עוד לשרת בצבא. הוא הפך לאזרח רגיל. תקופה מסוימת עבד בלשכת הגיוס, עזר לאחרים להסתדר בעבודה, ביניהם נכים רבים כמוהו, עד שהתקבל לעבודה בחברת עובדים נכים, כמנהל עבודה לתרבות המונים – "קולטורנו מאסובייה ראבוטה". באותה תקופה עושה הכיר בחורה בשם תמה, אשר עבדה בבית החולים למדה במכון בסמרקנד. הם התחתנו ונולדו להם שני ילדים. הם חוזרו לחארקוב. תמה גמרה את המכון לכלכה בסמרקנד והתחילה לעבוד במקצועה. מיליה כחבר המפלגה הקומוניסטית, פנה לוועד המרכזי, אשר עזר לו להתקבל לבית ספר טכני - מחלקה לתעשייה קלה. עם גמר בית הספר הטכני הוא התמנה לסגן מנהל מחלקה בבית חרושת גדול למפעלי טקסטיל. אחר כך למנהל המחלקה. הגיעה שנת 1948. הקמת המדינה העברית בארץ ישראל. המאורע הזה עמד במרכז התעניינותם גם של יהודי רוסיה, במיוחד של הצעירים. רובם נולדו לאחר המהפכה הבולשביסטית, חינוך לאומי לא קיבלו, הציונות הייתה מהם והלאה וברוסיה נרדפה עד צוואר. ואף על פי כן ולמרות הכל התעורר אצלם הרגש הלאומי. אישית לא הרגיש את האנטישמיות על בשרו, אבל, היא הייתה קיימת. גם במפעל הגדול, בו עבד כמנהל מחלקה, בפניו כולם מלאי הערצה לגיבור ברית-המועצות. אולם מאחורי גבו, בחשמלית, ברחוב, בתיאטרון, בכל מקום יכולת לשמוע קריאות אנטישמיות. הוא זכר את קבלת הפנים החמה והנלהבת לגולדה מאיר, בהגיעה כשגרירת ישראל למוסקבה. הוא בעצמו היה באותו יום בבירת ברית-המועצות, אבל לא ידע שגולדה מאיר תבקר בבית הכנסת הגדול. רק חבר טוב סיפר לו על הביקור הזה, ועל ההתלהבות שאחזה באלפי היהודים שהתכנסו בתוך בית הכנסת והרחובות הסמוכים לו. וגם על פעולות הדיכוי סיפרו לו אחר כך. דיכוי היהודים, על אשר הביעו בפומבי רגשותיהם החמות למדינת ישראל. אביו, שחזר אף הוא מסמרקנד ובא לגור איתם בחארקוב, פנה אליו לאחר שהתחילה העלייה הגדולה של יהודי פולין: "אולי גם אנחנו נתחיל בדבר הזה", והוא ענה : "אבא, אני בעד זה, אבל איך להגשים זאת? אני יליד חארקוב ואין לנו האפשרות להתחזות כיהודי פולין". הייתה זאת תקופה, בה יהודים רבים מרוסיה "נהפכו" ליהודי פולין ובתור כאלה קיבלו היתר יציאה. הם היו נוסעים לסמרקנד, או למקום אחר, שם לא הכירו אותם, ועולים ארצה יחד עם יהודי פולין. גם אביו רצה לעשות כמוהם, אבל "הדבר" הזה לא יצא לפועל. ארוכה היא הדרך מחארקוב לישראל. התקווה של משפחתו לעלות ציונה לא אבדה. כשהתחילה העלייה מברית-המועצות. התקיימה בביתו "התייעצות משפחתית". הגיעה גם אחותו, שהתחתנה וגרה עם משפחתה בטקשקנט. ההחלטה הייתה קצרה וחד- משמעית. אין להם מקום יותר בברית-המועצות, יש לשוב הביתה, לישראל. אבל איך להגשים זאת? אם יפעלו כולם ביחד לא יצא מזה דבר. לכן הסכימו, כי הראשון לעלייה חייב להיות האב. הוא כבר בן 75. יותר משנה התרוצץ אליעזר פלונשטיין, כדי לקבל היתר יציאה. פעמיים הוא נתקל בתשובה שלילית, אך המשיך בבקשתו. סוף-סוף הוא קיבל את הרישיון ועלה ארצה. חודש לאחר מכן הוא שלח הזמנה לבתו, הגרה בטשקנט, והיא התחילה לפעול לקבלת רישיון יציאה. יותר משנה נמשכו מאמציה, עד שגם היא הצליחה לעלות ארצה עם משפחתה. לבסוף קיבל גם מיליה הזמנה לאיחוד משפחות מאביו ומאחותו. הוא התחיל לפעול בכיוון העלייה, אבל נתקל בקשיים מרובים. ראשית הוא התפטר מעבודתו, בעוד אשתו ובתו המשיכו לעבוד,והגיש את כל המסמכים לקבלת היתר יציאה. לאחר הגשת המסמכים הוזמן לשיחה אל אלוף המשנה סופוב, מ"מ מנהל לשכת הגיוס של אזור חארקוב. השיחה נמשכה יותר מארבע שעות. סופוב ניסה לשכנע אותו לקחת בחזרה את המסמכים שהגיש למחלקת הוויזות והרישום. התפתח דו שיח מעניין בין יהודי צעיר, גיבור ברית-המועצות, ומנהל לשכת הגיוס האזורית בחארקוב, שבסופו פנה לסופוב: "חבר אלוף משנה, אם רוצה אתה לדעת את האמת למה אני רוצה לעלות ארצה, אגיד לך גלויות. אני חושב, כי אני חייב לגור במקום, שם נמצאים אבי, אחותי ושארית עמי". "בברית-המועצות אין היום ספרים, עיתונים, כתבי עת, תיאטרונים, בתי ספר ובתי כנסת עבריים. אין שום חיים יהודיים. לכל העמים האחרים, החיים בברית-המועצות יש זכויות לאומיות "קרומיי ייבריוב", פרט ליהודים. זכותי לחיות עם כל משפחתי ובתוך עמי".הפגישה עם סופוב נסתיימה ב"עצה" מצד הראשון לא לעשות "שום צעדים טיפשיים". לאחר מכן קיבל הודעה מהלשכה המחוזית שבקשתו לצאת מברית-המועצות תיבחן מחדש בזמן הקרוב, השאלה היא מסובכת מאוד. כעבור שלושה חודשים הודיעו לו, כי בקשתו נדחתה בגלל "אי יעילות יציאתו מברית-המועצות". מה הסתתר מאחורי המשפט הסתום הזה לא יכול היה להבין, עד שנתקבל אצל גנרל וורייב, מהמחלקה הראשית לוויזות ורישום במוסקבה, והנ"ל הודיע לו במילים שאינן משתמעות לשתי פנים "כל עוד תהייה גיבור ברית-המועצות, לא תעזוב את גבולות הארץ הזאת". עקשנותם של שלטונות ברית-המועצות וסירובם לאשר לו היתר יציאה, הגבירו ביתר שאת את כמיהתו להתאחד עם בני משפחתו, ולשוב למולדתו ההיסטורית של עמו, בה יוכל לחיות חיי חופש ודרור. למעלה משנתיים עברו בנסיעות למוסקבה ופניות למשרדים שונים, הוא נתקבל בנשיאות המועצה העליונה אצל פונומרוב, מזכיר הוועדה המרכזית של המפלגה, ומוסדות עליונים אחרים, עד שהעניין התחיל לזוז. ב-29 לאפריל 1974 שלח אל פודנורני, יו"ר המועצה העליונה של ברית-המועצות, הצהרה, בה הוא מוותר על התואר של "גיבור ברית-המועצות". ידידיו דאגו שהמכתב יועבר לחו"ל והוא הודפס ב-17 במאי 1974 ב-"נאשה-סטראנה", העיתון בשפה הרוסית המופיע בישראל. בסוף חודש יולי הוא נסע לקייב, כדי למסור את כל עיטוריו ואותות ההצטיינות, לרבות תעודת "גיבור ברית-המועצות", בלשכת העיטורים של נשיאות המועצה העליונה האוקראינית. כמובן שהצהרת הויתור על התואר שלו "גיבור ברית-המועצות" לא פורסמה בשום עיתון ברוסיה. לפי התקנות זהו בגדר האיסור. בברית-המועצות מקובל שאם מישהו יוצא זמנית לחו"ל, הוא חייב למסור את כל עיטוריו ומסמכי המפלגה שלו לשמירה. וכך נמצאים גם כל המסמכים, התעודות, העיטורים ואותות ההצטיינות שלו כגיבור ברית-המועצות, בלשכת העיטורים של נשיאות המועצה העליונה באוקראינה, והוא עצמו הצליח ב-3 לדצמבר 1974 להגיע עם משפחתו לישראל, כדי לפתוח פרק חדש בחייו. ע"פ מאמרו של שלום רק : "ארוכה הדרך למולדת", פרסומי מוזיאון הלוחמים, המועצה להנצחת גבורת בית"ר והתנועה הלאומית בשואה, ניסן תשל"ז – אפריל , 1977 , כרך ג5 (30) , עמ 36-28.