צבי אולשנסקי: הגיבור הצנוע
מאת גדעון רפאל בן-מיכאל (מתוך ביטאון פורום שמירת זיכרון השואה, גיליון מספר 38 נובמבר 2011, "לוחמים יהודים בצבא האדום בתקופת השואה", המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ - חיפה)

לפני כשנה הלך לעולמו ר' צבי אולשנסקי – פרטיזן ומפקד נועז שהפיל את חיתתו על הגרמנים והגויים למיניהם בסביבה בה פעל ולחם – ביערות ווהלין ופולסיה.
צבי נולד בכפר קטן בפלך סטולין-פילסיה, קיבל חינוך דתי ונשאר יהודי מאמין ושומר מצוות עד סוף ימיו. בצעירותו למד אצל מורים פרטיים בכפר ואחר-כך עבר ללמוד בסטולין, בתלמוד-תורה. כשהתבגר החל לעסוק במלאכה ובמסחר, שירת בצבא הפולני ובפרוץ מלחמת גרמניה-רוסיה, גויס, נשלח לחזית, נפל בשבי הגרמני, ברח מן השבי וחזר למקום הולדתו עד שהוכנס לגטו יחד עם כל יהודי הסביבה.
לפני מותו הספיק לספר את קורותיו בימי מלחמת העולם השנייה, שקטעים מסיפורו אנו מביאים בזה:
באוגוסט החליטו הגרמנים להכניס את כל היהודים לגטו בסטולין. אספו את היהודים משבעה כפרים – 210 יהודים בסך הכל. שחדו את מפקד המשטרה, וכנראה גם את השוטרים, כך שהם הניחו אותנו לנפשנו. עבדנו שם בכל מיני עבודות.
ב 13- באלול ב 1942- אספו את היהודים ברוקיטנו – כדי להוביל אותם לסרנו ולהרוג אותם שם. אישה אחת, שקראו לה "די קוואצ'קע", קראה: "יהודים, תברחו כי רוצים להרוג אתכם!" כ 130- יהודים ברחו. בדרך תפסו גויים רבים מן הבורחים והרגו אותם. חלק ניצל. היו כאלה שהצטרפו לפרטיזנים, לפלוגה של שיטוב, לסבורוב, לקולפאק, אצל מידביידוב.
משפחות פינצ'וק וגרוסמן – שבע נפשות, באו אלי והיו אצלי. אחר כך הגיעו אלי שתי אחיות מלודביפול שהיו אצל מידביידוב והוא גירש אותן – לא ידוע מדוע. כך התאספו סביבי כ 40- יהודים. ביניהם גנדלמן ובנו ואחיו, ועוד אישה וילדה. לא היה קל לארגן פלוגת פרטיזנים. יהודים לא היו מתקבלים לפרטיזנים בלי נשק, ונשק לא היה קל למצוא בסביבה. החלטתי לעשות משהו בכל מחיר.
ידעתי שבמקום אחד נמצא שומר יער שיש לו רובה צייד טוב מאוד. חשבתי על כל מיני תחבולות איך להשיג את הרובה הזה. לקחתי מקל בעובי של קנה רובה, הכנסתי את קצה המקל דרך החלון שלו, בשעות הערב, ואמרתי לו שאם הוא לא זורק החוצה את רובה הצייד, אני מיד יורה. הוא איבד את עשתונותיו וזרק אלי את הרובה, וכך היה לי רובה צייד, בלי כדורים. באתי לפרטיזנים – זאת הייתה היחידה של סבורוב. המפקד היה איבנוב, מיור. אמרתי שאני חייל. הייתי קורפורל בצבא הפולני ואני יודע להילחם, ושברצוני להצטרף. אבל הוא אמר שהרובה הוא רובה צייד, בשביל ארנבות, ולא בשביל להילחם. הספק שלהם, ראה את רובה הצייד והוא מצא חן בעיניו. הוא רצה לתתו במתנה לגנרל סבורוב. הוא הציע לי תמורתו שלושה ליטר וודקה. אני רוצה תמורתו או שלושה רובים או רובה אוטומטי, אמרתי. הוא אמר שזה בלתי אפשרי אבל הציע לי כמה רובים שבורים, שאוכל לתקן אותם. הלכתי לראות את הרובים – לאוצר כזה לא פיללתי. אמרתי לו: הרי אני צריך גם כדורים. קיבלתי ממנו גם 165 כדורים. העברתי את הרובים לבעל מלאכה והיו לי שבעה רובים טובים. שני רובים סתומים שהתכתי את הקנים שלהם, ורובה חצי אוטומטי. נודע לי שאצל גוי אחד נמצאים שישה רובים. הגוי לא הסכים למסור את הנשק. לא בטוב ולא ברע הוא טען שאין לו נשק. אמרתי לו לחפור בור, העמדתי אותו ליד הבור ויריתי מעל לראשו. אז הודה שיש לו הנשק ומסר לישישה רובים וכדורים. אחר כך הלכתי למחצבה ליד רוקיטנו שעשרה קוזקים שמרו עליה. כשהגעתי לשם, עמד קוזק אחד בשמירה ותשעה ישנו במבנה. היו איתי עוד ארבעה אנשים, העמדתי אותם בארבע פינות הבית, וציוויתם שאם מישהו ינסה לברוח –שיירו בו. החלטתי לתפוס את האחד שעמד בשמירה. היה לו רובה על הכתף. כשהגעתי כשני מטרים מאחוריו, הוא הבחין בי וברח, כדי להודיע לגרמנים. דפקתי עם הרובה שלי בחלון, והודעתי לאנשים: אתם מוקפים ארבע פלוגות פרטיזנים. אם לא תיכנעו נשמיד אתכם. הם האמינו. פקדתי עליהם לזרוק את הרובים שלהם. הם עשו כן, וגם את הכדורים. אלה היו רובים צרפתיים ושלושים כדורים לכל רובה. הם יצאו אחד-אחד מן הבית. ערכתי חיפוש ואמרתי להם: "אתם צריכים להיות פרטיזנים ולהילחם נגד הגרמנים, ולא נגד הרוסים". בין האנשים האלה היה אחד, בשם זובקו שהוריד אחר כך 23 רכבות של הגרמנים. הם לחמו די טוב. פוצצתי את המחצבה והסתלקנו מן המקום.
בזמן הראשון כשהייתי פרטיזן, נקראנו בפי הגויים "גדוד עברי". ידעתי באיזו סביבה אני נמצא: בין גויים אויבים, אוקראינים וביילורוסים. ביקשתי מהפרטיזנים הרוסים שיתנו לי מפקד רוסי. בפלוגה שלי היו כ 40- יהודים. חלק מהם ילדים ונשים, (חלק מהם נמצא עכשיו בארץ) בין הלוחמים היו זלמן פרלמוטר, קפלן, מרוקיטנו, שהיה לוחם טוב. אבל ידעתי שיום אחד הגויים, אם ידעו שכולם יהודים, ימסרו אותנו לגרמנים, והם ישמידו אותנו, לכן ביקשתי מהפרטיזנים שיתנו לנו מפקד. הרוסים הסכימו ונתנו לי מפקד בשם פלסקנוסוב. הוא היה אדם ליברלי, במקצועו מורה. הוא לא התערב הרבה – מה שצריך לעשות ידעתי בעצמי.
היה גם קומיסר אחד רוסי, שאחר כך החליפו אותו ונתנו לי במקומו יהודי בשם מיכאל פלינסקי. במשך כמה חודשים הוא לא סיפר לי שהוא יהודי – אבל אחרי שנודע לו שאחד מהמפקדים קיבל כדור בראש מאחור מידי פרטיזנים הוא אמר לי: דע לך שאני יהודי, ובמקרה שאני אקבל כדור, אתה צריך לנקום. אבל האמת היא – הרבה טובות הוא לא עשה ליהודים. הוא היה יהודי רוסי. היה יהודי רוסי אחר, בשם קרביץ, בן 52 , יליד מוסקבה הוא היה טוב לב מאוד. כשידע על יהודי שנמצא באיזה מחבוא – היה לוקח אפילו עד 20 ק"ג קמח כדי לעזור לו. אף יהודי מקבוצתי לא נהרג בידי הגרמנים או מידי האוקראינים – פרט לאלה שנפלו בקרב. אלה שניצלו מההרג הגרמני והגיעו אלינו – ניצלו ונשארו איתי עד לשחרור.
חיסול בוגדים
פעם בחוזרי מפעולה ראיתי בדרך זוג זקנים ונערה, הרוגים. הבנתי שאלה הם יהודים. קברנו אותם במקום שנמצאו. הלכתי הלאה, והנה הבחנתי ביער באיזו דמות. פקדתי לתפוס את האדם הזה. הביאו לפניי גבר גבוה. התחלתי לדבר איתו ברוסית, וראיתי שהוא רועד מפחד. הבנתי שהוא יהודי. שאלתי באידיש אם הוא יהודי והוא אמר כן. מאין הוא, והוא אמר מזאלביה, והגוי אמר לי עוד קודם, שההרוגים שמצאנו בדרך הם מזאלביה. סיפרתי לו על הגוויות שמצאנו, והוא אמר שאלה הם הוריו ואחותו. שאלתי מי הרג אותם? ואמר שהיו אלה שוטרים מן הכפר שהובילו אותם לרוקיטנו לגרמנים, בדרך נמלכו בדעתם, ולקחו את כל הרכוש שלהם – אילו הגרמנים היו הורגים אותם, היו הגרמנים לוקחים את הרכוש, והשוטרים הרגו אותם כדי שהרכוש יישאר בידם. שאלתי אם הוא יודע את הכתובת של השוטרים, והוא אמר שהוא יודע, אבל הוא מפחד לגלות. לאחר שלחצתי עליו הביא אותי למקום שאומנם לא היה רחוק מן הגרמנים, אבל החלטתי לנקום. לא מצאתי את השוטר עצמו במקום, כי הם פחדו ללון בבית, אבל ראיתי בביתו, על מיטה, כרים של יהודים, כן היה שם ארון יהודי. לקחתי גרזן ושברתי את הארון ואת המיטה היהודית. פקדתי לבחורים שלי שיחתכו את הכרים היהודים בחצר ויפזרו את הנוצות, כדי שידעו שכאן גר שוטר. הפקודה בוצעה מייד. נסעתי לשוטר השני. גם אצלו היה רכוש יהודי גדול, אבל את השוטר לא מצאתי. לקחתי מה שהיה נחוץ לנו ונסעתי הלאה. היו מקרים רבים שסילקנו אנשים שעבדו עם הגרמנים ושיתפו איתם פעולה. זה לא היה כל כך קל, אבל העבודה הזאת עשינו במסירות נפש. לא רק אני – כל הפרטיזנים היהודים, כי ראו בכך תפקיד קדוש.
היה כפר אחד בשם טונייז' לא רחוק מהעיר מוזיון זה היה בצד הרוסי. כשבאו הגרמנים לסביבת פוליסיה, התארגנו בריונים מהכפר סטארה סיולו ויצאו לכיוון הטריטוריה הרוסית הקודמת, ושם הרגו את היהודים ואנסו צעירות יהודיות. הם סיפר ועל כך בכפר, התגאו בזאת – שבילד אחד ירו 15 כדורים, והילד צחק! הילד בוודאי צחק מהגורל שלהם, ולא מהגורל שלו, כי אותו הרגו רוסים, אבל יבוא יום, ועוד ימצאו גיבורים יהודים שיגידו "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון", וכך זה היה בסתיו 1942 , כשארגנתי את הפרטיזנים שלי, התנקמתי באלה שהרגו את היהודים. אך לצערי הגדול, שניים מהם ניצלו – אחד שהיה בטונייז' והרג את היהודים ושטר שני שהרג את דודי ושני בניו. הבאתי אותם לבסיס הפרטיזנים, ושם היה קומיסר רוסי אחד. אמרתי להם שצריכים להוביל אותם בדרך ביער, ולסלק אותם, ואני החלטתי ללכת עם מחלקה אחרת לקחת עוד משתף פעולה. היה ביניהם אחד שחשדתי שמסר לאנשים שמתכוננים להרוג אותם. הקומיסר ירה באחד מהם, ופתאום התקלקל האקדח, והשניים ברחו. מרוב כעס הוא רצה להרוג את קרמר, הפרטיזן היהודי מרוקינטו, על שהוא לא ירה בהם ועצר אותם. קרמר לא ידע שצריך לירות בהם, הוא חשב שצריך רק לשמור עליהם, וכך הם ניצלו.
לכל מקום שהלכתי הדבר הראשון היה לחסל משתפי פעולה. היה משתף פעולה אחד שמסר את היהודי גנדלמן מרוקינטו (בנו נמצא עכשיו בארץ), למשטרה והרגו אותו. אבל בינדר לא החזיק מעמד, והרג אותו בדרך. כשבינדר חזר בלעדיו, סיפר לואסילי את האמת, לא החזקתי מעמד והרגתיו. אמר ואסילי – אל תפחד, גם אני הייתי נוהג כמוך אך רציתי להציג את החיה הזאת לפני האנשים.
לא רק בינדר, גם בליזובסקי ואחרים, התנקמו במשתפי הפעולה עם הגרמנים. היה אחד בכפר בליזה, שהיה שוטר אצל הגרמנים. הוא שדד ועינה את היהודים, וכשהרגיש שהרוסים מתחילים להפגיז ולהתקדם והגרמנים מתחילים לסגת, עזב את הגרמנים והצטרף לפלוגה הפרטיזנית על שם איבנוב ביחידה של סבורוב. הפלוגה הזאת הייתה פלוגת פרשים שהיו תמיד בתנועה והתנאים היו קשים. השוטר הזה החליט שזה לא עניין בשבילו, ערק מהם, חזר לכפר שלו, לקח שק מלא בשר חזיר, וודקה ונקניק והביא ליחידה שלי. נתן את כל זה לקצינים הזוטרים שהיו שם והם קיבלו אותו ליחידה. במקרה הייתי אז בבסיס. כשבאתי סיפר לי חברי הטוב פינצ'וק ישראל, שקיבלו שוטר שעינה ושדד יהודי, ליחידה כפרטיזן. אמרתי לו: אל דאגה, יבוא יום ואסתדר גם איתו. בוקר אחד אני קם, נפגש עם פרסקנוסוב, המפקד שלנו, והוא סיפר לי שהוא קם בלילה ומצא את השוטר הזה ישן בזמן השמירה. הצעתי לערוך משפט חברים, וכמו שנהוג ברוסיה, עוד לפני התחלת המשפט החלטנו בינינו מי יהיה זה שיהרוג אותו. סידרתי את כל האנשים בשורה, ואני הייתי התובע. אמרתי להם: "חברים יקרים, זה שעומד לפנינו הוא למעשה לא פרטיזן, אלא בוגד. הוא היה שוטר אצל הגרמנים, ועשה הכל נגד העם והמולדת שלו, ובשביל דברים כאלה מגיע עונש מוות. אך הפרטיזנים שלנו מחלו לו וקיבלו אותו ליחידה של איבנוב. הוא ערק מן היחידה של איבנוב. בעד עריקה בזמן מחמה מגיע מוות, אבל האנשים שלנו מחלו לו שוב וקיבלו אותו ליחידה שלנו. לפי דעתי יש לו כנראה הסכם עם הגרמנים, כשהם יגיעו הנה הם יהרגו את כל הפרטיזנים ואותו ישאירו בחיים. רק בגלל זה הוא היה בטוח שהוא יכול לישון בשקט בשעת השמירה. אני חושב שלא ימצא אף אחד שיהיה נגד פסק דין מוות". השוטר ניסה לברוח אבל הפרטיזן המפקד – יהודי מהומל ירה בו שלושה כדורים וזה נפל בו במקום.
היה מקרה עם אדם בשם ודובינקו מהעיר מאלין בפלך קיוב. הוא היה ברוקינטו. הכרתיו אישית כי גם אני הייתי בזמן המלחמה ברוקינטו. הוא נשאר שם כשהיו הגרמנים. הוא היה בא לסביבה שלנו עם עוד ארבעה אנשים, לדוג דגים – כך הם אמרו. חשדתי באנשים האלה שהם באים ברגל. יום אחד תפסנו את כולם והבאנו אותם ליחידה שלנו. וודובינקו הכיר אותי. מייד ניגש אלי ושאל מה שלומי. אמרתי לו: שלומי בסדר, אבל מה מעשיך עם האנשים האלה? לדעתי אתם מרגלים. והוא אמר: כן, ניחשת נכון, אבל אני לא מרגל. ארבעה אלה באמת מרגלים, אבל אותי שלח אחד הפרטיזנים לעבוד במשטרה למטרת מודיעין. האמנתי לו, כיוון שלא יכולתי להתקשר עם הפרטיזן ההוא, וידעתי שהוא עצמו מן הצד הרוסי – וייתכן שאמת בפיו כי גם אנו היינו שותלים אנשים במשטרה ובכל מיני מקומות אחרים. את הארבעה שהיו איתו כמובן שנהרגו. לו הייתי נותן כל מיני פקודות, והוא היה צריך להעביר לי ידיעות.
יום אחד אמרתי לו: ברוקיטנו ישנם קוזקים, ואני רוצה להתקיף אותם. תביא לי את הסיסמה, של הגרמנים, לאותו הלילה. לקחתי איתי 35 איש. ואכן כ 4- ק"מ מרוקיטנו הוא הופיע בזמן עם הסיסמה. מכיוון שחשדתי בו, אמרתי לו שיתלווה אלינו. ראיתי שהוא נפל בפח. הוא התחיל לספר לי שקורה לפעמים שהגרמנים מחליפים את הסיסמה בלילה, אמרתי לו: איך אתה מתאר לעצמך, הם יחליפו את הסיסמה ואני אפול בפח עם האנשים שלי? ננסה פעם אחרת. נתתי לו ללכת והחלטתי לנסות אותו שוב. נתתי לו מוקש שאפשר היה לכוון שיתפוצץ לאחר שש שעות, ואמרתי לו כי מכיוון שהוא עובד עם ה-ס.ס., שישים את המוקש תחת שולחן, במקום סתר בין הדפנות, בשעה שש בבוקר, והמוקש יתפוצץ בשעה 12 כשאנשי ה-ס.ס. מתאספים שם, ולא יחשדו בו. כעבור זמן חבר אלי וסיפר שבמקום המיועד אי אפשר להטמין כי השוטרים שומרים כל הזמן, כך שהוא שם את המוקש בבית אחר ונהרגו שם שלושה גרמנים.
בדקתי את העניין. הוא חשב שהוא המודיע היחידי שיש לי ברוקיטנו, אבל היו לי מכרים גויים שהיו מקשרים שלי ועזרו לי. כך נודע לי שהוא לא רצה לבצע את הפעולה כי היה מסור לגרמנים יותר מאשר לנו, הוא סיפר לגרמנים את האמת, והם החליטו להסוות את העובדה שהוא עובד בשבילם, ושמו את חומר הנפץ בבית ריק – הפצצה התפוצצה אבל גרמנים לא נהרגו שם. יום אחד אמרתי לו שאני רוצה לפוצץ את תחנת החשמל ליד בית החרושת לזכוכית ברוקיטנו. הצעתי לו לעזרה בחור אחד שעבד איתי אבל הוא אמר שהוא יבצע זאת לבד. שוב נתתי לו חומר נפץ, וכעבור זמן סיפר שהוא פיצץ את תחנת החשמל. חשדתי שזה לא נכון, נתתי לאחד הפרטיזנים סוס טוב, אמרתי לו לרכב לסביבת רוקיטנו למקשר שלי לבדוק את הדבר. הפרטיזן חזר וסיפר שתחנת החשמל עובדת כראוי, ואל היה שם כל פיצוץ. אז הבנתי שהוא מרגל גרמני. היו עוד מקרים שהרגשתי שהוא רוצה להפילני בפח. הגרמנים רצו לתת עבור ראשי עשרים וחמישה אלף מארק! מידי לקחתי שוט והתחלתי להרביץ בו וציוותי שיספר לנו הכל. והוא סיפר שבא באווירון לקופלה והראה את הבית שבו היו הפרטיזנים הפולנים והגרמנים זרקו שם פצצה, וכי הוא מספר הכל לגרמנים. לא הסתפקתי בכך. תליתי אותו על עץ והורדתיו חליפות, והוא סיפר וסיפר. שלוש הימים סחטנו ממנו עד שסיפר כל מה שרצינו לדעת – וחיסלנו אותו. זה היה באוקטובר 1943
עם יהודים ביערות
עם פרטיזנים יהודים הייתי נפגש מדי פעם. לא רחוק מהיחידה שלי הייתה היחידה של גיבור ברית-המועצות ירמצ'וק ואסילי. שם היו יהודים, הוא השתדל שהיהודים ינקמו במשתפי פעולה עם הגרמנים. פגשתי גם יהודים שהיו אצל שיטוב, אצל סבורוב. פעם הייתי עם היחידה שלי בסביבות קלינקוביץ, שם היה שדה תעופה ופגשתי שם הרבה יהודים שהיו פרטיזנים.
כיהודי דתי, מאוד רציתי להתפלל בראש השנה וביום הכיפורים עם יהודים. בעוד אני מתכנן את הדבר בא פתאום שליח וקרא לנו, לפרטיזנים בכל הסביבה, להתאסף ליד נהר הדנייפר. הגרמנים כיתרו שתי דיביזיות רוסיות, ועל הפרטיזנים לבוא לעזרתם. כשהגעתי למקום המיועד רציתי גם להילחם אבל גם משהו רוחני הציק לי: רציתי להיות בראש שנה וביום הכיפורים במניין עם יהודים, ואנו כבר נדברנו, כל היהודים, על המקום שבו נתאסף כדי להתפלל וכעת כל זה השתבש. התחלתי ללכת לחפש יהודים. עבר ערב ראש השנה, צעדתי לעבר מוויסקוביץ, שם נתקלתי באחד ממשתפי הפעולה עם הגרמנים, שהיה בין אלה שהרגו את יהודי וייטקביץ. חיסלתי אותו. נודע לי שבכפר סנאבדוביץ כלומר ביערו ליד הכפר, נמצאים שלושה יהודים. היום הראשון של ראש השנה כבר עבר, וחשבתי לפחות אהיה עם שלושה יהודים ביום השני של ראש השנה.
שאלתי את הגויים על היהודים האלה, והם סיפרו לי שבמקרה באו אליהם עכשיו פרטיזנים. התברר ששם היו שישה פרטיזנים מהחטיבה של קולפק. ביניהם היה גד רוזנבלט ושפצינסקי. זה היה היום השני של ראש השנה. לי היה . תמיד בתרמיל סידור ומחזור, וביחד עמדנו להתפלל. זה היה ב 1943- לאחר מכן הלכתי משם עם הפרטיזנים שלי והגעתי לכפר זלביה. שם סיפרה לי אישה בשם פוקסמן, שהרגו את שני בניה. ידעתי אז שלא רק את הבנים שלה, אלא את כל היהודים, ואת כל המשפחות הרגו – אבל אין בידי לחסל את כל הרוצחים!
לקחתי בכפר עופות ודבש, והלכתי למקום שבו נדברנו לערוך את תפילת יום הכיפורים. התאספנו מספר עשרות יהודים לא רחוק מכפר בליזוב. הבאתי את האוכל, שיהיה לנו מה לאכול לפני ואחרי התענית. התפללנו כולנו יחד. ידוע, שיהודי שופך את ליבו ביום הכיפורים לפני בוראו, אבל יום כיפורים כזה עוד לא עבר עלי בחיי. כל אחד מאיתנו עשה את חשבון הנפש שלו, של המשפחה שלו.
כל אחד הרגיש ביתמות שלו בשבר העם כולו. לא ידוע מה יהיה הסוף. מי יישאר בחיים ומי ייהרג. עיני כל זלגו דמעות. תוך בכי והשתתפות הלב חשבתי: "ריבונו של עולם, איפה תמצא עם כזה, שאתה כה החרבת, שנשאר ממנו רק אחוז קטן בחיים וקומץ קטן זה יסלח לך! תמיד אנו ביקשנו סליחה מהשם, אבל עכשיו – עברה במוחי המחשבה, הגיע הזמן שהריבונו של עולם צריך משארית זו לבקש סליחה על העוול שעשה להם". ככה נפרדנו בלבבות שבורים, כל אחד למקומו – הפרטיזנים ליחידות שלהם, והיהודים הנודדים כל אחד לפינתו, כל אחד השתדל לעזור לאחרים, לדעת איפה הם נמצאים, ואכן הפרטיזנים עזרו הרבה ליהודים הנודדים.
אלו מהם שרצו להצטרף ליחידות הפרטיזנים קיבלו אותם בשמחה, ואלו שלא יכלו או לא רצו להצטרף, השתדלו הפרטיזנים לעזור להם בבגדים, במזון, בשמירה על חייהם, למרות שכל אחד היה זקוק למישהו שינחם ויעודד אותו עצמו – כל אחד השתדל לנחם ולעודד את האחרים.
ב 15- לינואר 1943 , עברתי עם הפרטיזנים שלי בכפר טאטילנה זה היה בחורף, הכפור היה גדול. נכנסתי לביתו של ראש הכפר וביקשתי שייתן לנו אוכל. ראש הכפר התחיל להתחנן שנלך מביתו, כי אם ייוודע לגרמנים שהיינו אצלו – יהרגו אותם וישרפו את בתיהם. אמרתי לו: אדוני הנכבד! לי כבר שרפו את הכל, ואת כל הקרובים לי הרגו, לי אין מה להפסיד. מכיוון שהיינו חמושים לא הייתה לו ברירה, והוא הגיש לנו אוכל. כשיצאתי מביתו של ראש הכפר, ראיתי ברחוב ילד כבן 13 . איזה רגש לחש לי שזה ילד יהודי. באותם הזמנים היו שוטרים גרמנים מסתובבים בכפרים בלבוש דומה לזה שלנו, היו עוברים גם נציונליסטים אוקראיניים שהיו הורגים יהודים, לכן החלטתי לפנות אל הילד ביידיש. שאלתי אותו ביידיש: האם אתה ילד יהודי? והוא ענה שכן. התחלתי לחקור אותו אצל מי הוא נמצא, כדי לדעת אולי אוכל לעזור לו במשהו. הוא סיפר שהוא נמצא כאן עם שלוש אחיות. ביקשתי לראות אותן – חשבתי שהן מבוגרות. הוא הביא אותי לדיר חזירים שהיה מחולק חציו לחזירים וחציו לשלוש הילדות ולילד. הילדות היו אחת בת שנתיים, אחת בת ארבע ואחת בת שש, הקטנה ביותר הייתה מכוסה פצעים מכף רגע ועד ראש. בחיי לא הזדעזעתי כל כך, דמעות חנקו את גרוני.
חזרתי לראש הכפר ואמרתי לו: "באתי לעשות איתך עסקה. האם ידוע לך שנמצאים כאן ילדים יהודיים?" והוא אמר: "בוודאי! הנה, ראה איזה אנשים טובים אנו, שלא מסרנו אותם לגרמנים". אמרתו לו "שלפי דעתי ההיפך מזה הנכון. לו היית אדם טוב" – אמרתי – "היית מוסר את הילדים לגרמנים שיהרגו אותם, ולא יצטרכו לסבול לפני מותם עינויים כאלה, כפי שהם סובלים כעת. הצעתי היא כזאת: אם אתה מוכן לקבל את הילדים האלה, לתת להם לבוש, אוכל ודירה ולטפל בהם כמו בילדיך אתה, אז מוטב. ואם לא – אבוא אני עם כל הפרטיזנים שלי, ונשב יחד איתך ויחד עם הילדים בכפר, ואם יבואו הגרמנים - יהרגו את כולנו, או שנחיה כולנו. אם יש לך איזה שכן, שאתה חושש שימסור את הילדים לגרמנים, אמור לי ואני אסדר את העניין". הוא כבר ידע בדיוק איך אני מסדר עניינים: הדם עלה לפניו. ראיתי שהוא בוודאי מתחרט על שלא סילקו את הילדים מהכפר קודם לכן, אבל כעת לא הייתה לו ברירה. הוא ענה לי: "אני מבין. אתה כיהודי עושה את שלך, אבל אין לי ברירה ואני נאלץ לקבל את הילדים לביתי ולהשגיח עליהם".
בסערת הקרבות
היה בסביבה בית חרושת לכבול ופיצצתי אותו. הגרמנים הקימוהו מחדש, ואני שוב פיצצתיו. קניתי אצל הפרטיזנים חומר נפץ, כדי להוריד רכבות, מלאכה זו למדתי אצל הרוסים עוד בהיותי בצבא. באו אלי מפלוגה סבורוב פרטיזנים וסיפרו שהם הולכים לפוץ רכבות. היו להם שני מטענים. אני לקחתי מטען אחד. הורדנו רכבת אחת. זה היה ב 15- למרץ 1943 . הלכנו למחרת להוריד עוד רכבת. הלכנו לכפר אחד וקנינו כבשה אצל גוי, שחטנו אותה והחלטנו לאכול ארוחה טובה. כשהארוחה הייתה על השולחן, התחילו לירות מכל הצדדים. נתברר שבאו בניהם של האיכרים, נציונליסטים אוקראינים, ורצו להרוג אותנו. הפקודה הראשונה הייתה לכבות את האור. פרצנו החוצה, הלכנו כ 15- ק"מ, עברנו . תעלות מים שהגיעו עד הצוואר – זה היה בחורף, מרץ 1943
ב 20- במרץ לקחתי איתי שלושה אנשים משלי והלכתי להוריד רכבת, והצלחתי. זה היה קטר עם פלטפורמות ועליהן הרבה מכוניות, הכל נהרס.
ב 5.5.43- פיצצתי גשר בין רוקיטנו לזלבייה.
ב 8.5.43- בין רוקיטנו וטומשגורוד פיצצתי קטר על האנשים שהיו בו, חמש פלטפורמות עם כל מיני ציוד של הגרמנים. היו הרוגים ופצועים – מ 200- עד 250 איש.
ב 12.5.43- , שוב פוצצתי בין רוקיטנו וטומשגורוד קטר על האנשים שהיו בו, 12 קרונות עם תבואה ו 10- מיכלי בנזין.
ב 12.6.43- בין רוקיטנו וטומשגורוד פיצצתי קטר עם קרונות, עד 50 איש נהרגו.
ב 19.6.1943- בין רוקיטנו וטומשגורוד פיצצתי קטר על האנשים – 25 איש נהרגו, והרבה פלטפורמות עם מכוניות נהרסו.
ב 3.8- בין רוקיטנו - אוספקי פיצצתי קטר ו 4- קרונות.
ב 7.9- בין רוקיטנו ואוספקי פיצצתי קטר עם אנשים – נהרגו כ 20- איש ו 4- קרונות עם תבואה וקרון עם ציוד צבאי נהרסו.
ב 9.9- בין רוקיטנו ואוספקי - פיצצתי קטר ו 3- קרונות על אנשים שנסעו כדי לתקן את המסילה.
ב 19.9- בין רוקיטנו ואוספקי פיצצתי קרון עם אנשים והרבה תחמושת.
ב 19.9- באותו היום – פיצצתי שוב קטר עם אנשים שנסעו לתקן את המסילה. היו שם אוסבקים, כ 70- הרוגים.
ב 13.10- בין רוקיטנו ואוספקי פיצצתי קטר עם קרונות. באותו יום פיצצתי עוד רכבת בין אוספקי ורוקיטנו – היו הרבה הרוגים.
ב 30.10- בין בין רוקיטנו וטומשגורוד פיצצתי קטר וקרון עם תחמושת ו 25- הרוגים.
ב 3.11- בין רוקיטנו לסארגו פיצצתי קטר עם אנשים והרבה קרונות – כ- 30 הרוגים. בין אוספקי ורוקיטנו פיצצתי שוב קטר עם 4 קרונות – הרבה משפחות גרמניות ו 50- הרוגים.
ב 17.11- בין אוספקי וטומשגורוד עצמה פיצצתי – קטר ושני קרונות עם חול. הם היו נוהגים לשלוח לפני הרכבת שני קרונות עם חול כדי לבדוק אם אין חומר נפץ מתחת לפסים.
ב 24.11- , בין קלושוב לטומשגורוד קטר ושני קרונות עם חומר נפץ.
ב 19.12- פיצצתי מכונות במקום שעושים כבול על יד פלושצ'ה, ליד רוקיטנו. בחוד שמאי פוצצתי את המקום שנית ולקחתי בשבי גרמני. נוסף לכך ניהלתי עוד הרבה קרבות רבים מני ספור.
בין 3 ל 4- לינואר 1944 , תפסתי מידי הגרמנים את תחנת הרכבת של טומשגורוד ונכנסתי לעיירה רוקיטנו. זה היה 24 שעות לפני כניסת הרוסים. לי היו בסך הכל 14 איש. לגרמנים הייתה רכבת משוריינת ו 200- איש בטומשגורוד. נשארתי כמפקד העיר עד לשחרור כל הסביבה.
*
צבי אולשנסקי זכה לעיטורים רבים על מעשי גבורתו, ביניהם מן הגבוהים והחשובים ביותר. הוא הומלץ לקבל את התואר הגבוה ביותר – "גיבור ברית-המועצות". אולם אולשנסקי לא רצה לחכות עד שייעשו כל הסידורים הפורמאליים לקראת קבלת תואר זה, הוא "מחל על הכבוד" הגדול הזה ויצא בדרכי ה"בריחה" לארץ. עד עלייתו הספיק לפעול רבות בהברחת יהודים על פני הגבולות בארצות אירופה השונות, ולטפל בילדים שרידי השואה במסירות ואהבת אב.
שמו של צבי אולשנסקי יתנוסס לתפארת בפנתיאון הגיבורים של ימי מלחמת העולם השנייה.
יהי זכרו ברוך!