נולד ביום 4 ביולי 1925 , בעיר פוניבז’ שבליטא. שלום הוא השני מבין ארבעה בנים: הלל, שלום, שמעון ואברהם. האם, רחל–לאה סקופס, נותרה בגפה עם ארבעת בניה הקטנים לאחר שהאב, לוין לייב, היגר לארצות הברית ולא שב עוד לליטא. הוא למד בפוניבז, אצל הרב כהנמן, במשך ארבע שנים. לאחר מכן הצטרף במחתרת לתנועת הצעירים של המפלגה הקומוניסטית, ה”קומסומול”, שנרדפה על–ידי השלטונות הליטאיים. בפרוץ המלחמה, ביוני 1941, עם פלישת הגרמנים לברית המועצות, הייתי בן 16. ביום הראשון של המלחמה נשלחתי, יחד עם קבוצות צעירים, לשמור על בית החרושת לסוכר שבפוניבז' מפני חבלנים גרמניים. כדי "להפחיד" את האויב ציידו אותנו ברובים, אך ללא כדורים. אולם מייד בהישמע היריות הראשונות, ברחנו מן "השמירה". ראיתי טור של הצבא האדום הנסוג וניסיתי לטפס על אחת המשאיות. למזלי הושיט חייל ממשאית קרובה את ידו ומשך אותי לתוך הרכב. עזבתי את ליטא. בלטביה, ליד דווינטק, המטירו מטוסים גרמניים אשר על הטור שלנו. חיילים ופליטים רבים ניספו. המשכתי בבריחתי אל רוסיה ברגל, כשאני מקפיד להסתתר תמיד מפני צנחנים גרמניים ומקבוצות מזוינות של עוזריהם הלטביים. לאחר שבועות אחדים של נדודים, הגעתי לאזור ירוסלב ושהיתי זמן מה בקולחוז בולשויה סילו ("כפר גדול"). משם המשכתי באוניית קיטור אל העיר הגדולה קויבישב, שליד הוולגה, שם ידעתי כי מתגוררת דודתי. שלושה חודשים לאחר תחילת המלחמה הגעתי לביתה. בסוף 1941 נודע לנו, כי בבאלאחנה שליד הוולגה מתארגנת דיוויזיה ליטאית. בלשכת הגיוס סירבו לגייסני בטענה שאני עדיין צעיר מדי. לשמחתי, דווקא בשגרירות הליטאית בקויבישב מצאתי אוזן קשבת: נשלחתי כמתנדב לבאלאחנה, וחרף התנגדותה של דודתי יצאתי מייד לדרך... ב-12 בינואר כבר הייתי חייל בפלוגה 18, הממוכנת, ליד מטה הדיוויזיה. באוגוסט הועברה הדיוויזיה שלנו לאזור טולה ובדצמבר צורפה לחזית בריאנסק. לאחר אימונים צבאיים מרוכזים נשלחנו לחזית. עברנו קרוב ל-300 קילומטרים בכפור ובדרכים מושלגות. נאסר עלינו בכל חומרת הדין לשכב לנוח בשדה הפתוח של השלג. למרות זאת היו כאלו שלא החזיקו מעמד וכששכבו לנוח אכן קפאו למוות.. לבסוף הגענו לחזית באזור אוריול ולפנות בוקר תפסנו עמדות בחזית ליד הכפרים אלקסייבקה, זולוטוי רוג, טרויצקויה ופרוטסובו. ב-24 בפברואר 1943, לאחר ריכוך ארטילרי קל, עברה הדיוויזיה להתקפה, על אף שעשתה זאת כמעט בלי תחמושת – זו נשארה תקועה בשהות השלג ליד אוריול. ואכן, כבר בימים הראשונים של הקרבות נפלו אלפים, טוראים וקצינים. אז כבר שירתתי בפלוגת הסיירים המיוחדת ליד מטה הדיוויזיה, שעליה הוטלו משימות מסוכנות במיוחד. לאחר שהדיוויזיה נכשלה בניסיונותיה הראשונים להבקיע את מערכת ההגנה של הגרמנים, פקד מפקד הדיוויזיה של פלוגתנו לתפוס "לשון". נשארנו "בלי עיניים ובלי אוזניים", איננו יודעים דבר על האויב. היינו חייבים, בכל מחיר, להביא "לשון", כלומר – לתפוס גרמני חי, שיספק לנו ידיעות על שיטת האש שלהם ועל מקומות הריכוז של כוחותיהם. היעד היה תחנת הרכבת זמיובקה, וחמישה עשר סיירים מובחרים מיחידתנו נבחרו לביצוע המשימה. בליל ירח מלא, בעוד הכפור מגיע למינוס 30 מעלת, יצאנו לדרך בחלוקי הסוואה לבנים, כשאנו זוחלים על גחוננו, על השלג, כדי שלא ירגישו בנו הגרמנים. יותר מעשרה גרמנים הרוגים נשארו בשדה הקרב, אולם בסופו של דבר נאלצנו לסגת, כשאנו נושאים איתנו שני הרוגים ושלושה סיירים פצועים. לאחר ניסיונות כושלים להביא "לשון" הוחלט במטה לבצע את הפעולה בדרך של "סיור קרבי". ב-8 ביולי 1943 שלחו להתקפה את המחלקה השנייה שלנו. אחרי ריכוך ארטילרי כבד פרצנו אל תוך חפירות האויב, הרגנו כעשרים גרמנים וחזרנו כשאיתנו "לשון". גרמני אחוז אימת מוות. על הפעולה המוצלחת הזאת הוענק לי האות "על אומץ לב". שנת 1943 התקרבה לסופה. הפלוגה שלנו רדפה אחר האויב הנסוג. ליד הומל שבביילורוסיה קיבלנו פקודה לחדור אל שטח העודף של הגרמנים, כדי לברר מה גורלו של חיל המצב באחד הכפרים, שהיה בידי האויב. בשתי קבוצות, בחסות הלילה, הלכנו דרך חורשה, ונכנסנו לעורפם של הגרמנים. השביל שאליו הגענו הוביל אל בית חולים, 12 קילומטרים מאחורי קו החזית הראשון של הגרמנים ביער עבות. התבצרנו לא הרחק מבית החולים. לפתע הופיעו בשביל ארבעה חיילים גרמניים, נושאים פצוע. אני, שכבר הייתי אז קצין, צעקתי בגרמנית: "הנדה הוך" – ידיים למעלה. הגרמנים המבוהלים השליכו את הפצוע ורצו אל השיחים, שם תפסנו אותם בלי אף ירייה אחת. לאחר דקות ספורות נשנה הסיפור וכך לקחנו בשבי, תוך זמן קצר, שנים-עשר גרמנים בריאים וארבעה פצועים, ביניהם סרן אחד. מיהרנו להסתלק מן המקום, בטרם ירגיש בנו חיל המצב. ב-12 בינואר 1945, לאחר הקרבות בליטא, נלחמנו בקורלנד. שוב נתבקשנו אנו, הסיירים, על ידי מפקד הדיוויזיה, רב אלוף אדולפס אורבשס, לחדור אל שטח האויב, לבדוק באיזו מידה התבצר בעמדותיו, ואגב כך, אם נצליח, להביא "לשון". באשמורת אחרונה של לילה התקרבנו למרחק של 10 מטרים מעמדות הגרמנים בתוך חורשה. ראינו שישה גרמנים משוחחים ליד מכונת ירייה. לא הייתה אפשרות לדעת כמה גרמנים עשויים לעמוד מאחוריהם, ומכיוון שבקבוצתנו היו בסך הכל שמונה-עשר אוחזי רובה, פקדתי על חלק מהסיירים של לפתוח באש תת מקלעים חזקה מן האגף השמאלי, כדי שהגרמנים יפנו את כל תשומת ליבם לצד זה. עם חמישה סיירים נוספים הסתערנו על מכונת הירייה הגרמנית, בעוד הלוחמים הנותרים מחפים עלינו באש ו"מכסים" את עמדת מכונת הירייה. ברימונים, באש תת מקלעים ובסכינים שלופות פרצנו לתוך שוחת האויב והרגנו בריות את הגרמנים. שלושים חיילים גרמניים חיסלנו בפעולת סיור זו. אני עצמי יריתי למוות בחמישה מהם, עד אשר... גרמני אחד זרק לעברי רימון, ואיבדתי את ההכרה. ארבעים שעות שכבתי ללא הכרה, גם לאחר שחבריי נשאו אותי בחזרה לעמדותינו. מה שהצילני ממוות בטוח היה אות ההצטיינות "על אומץ לב", אשר החזקתי בכיס השמאלי של חולצתי. העיטור היה מנוקב כולו. כותונתי ועורי היו שטופים בדם. כששבתי להכרתי מצאתי את עצמי בבית חולים במז'יקו, שם סיפר לי המנתח, לאחר הניתוח הראשון, כי הרסיס שהתקדם היישר אל ליבי הצליח רק לשרוט את עור החזה שלי, ולאחר שניקב את המדליה נשאר תקוע בין הכותונת לבשר, וכי אלמלא העיטור הייתי כבר שוכן עפר. רסיס שני חדר לחזה, בין הצלעות, וכן נפצעתי גם בשתי רגליי. מ-12 בינואר עד 12 במאי, כלומר, גם אחרי הניצחון על גרמניה הנאצית, "נדדתי" מבית חולים אחד למשנהו. כמעט חודשיים שכבתי "חנוט" בגבס מן הצוואר עד הרגליים. כשחזרתי מבית-החולים לדיוויזיה נודע לי, שכגמול על הצטיינותי בפעולה ניתן לי העיטור המכובד "מלחמת המולדת". עם סיום המלחמה, הייתי רק בן 20, ונכה. מאוחר נודע לו כי כל משפחתו הושמדה. מאז, עלה לארץ, התגורר בחולון והקים את משפחתו עם אשתו הלנה וילדיו רחל, אריה ומיכל. את המדליה שבה סימני הפגיעה שומר שלום ואומר: “זה החיים שלי...” עוד - ראו עדותו בפרק "קישורים נוספים" http://www.jwmww2.org/show_item.asp?levelId=48103