סיפורו של טנק הוצ'קיס מספר 611 - שירות בצבאות צרפת, גרמניה הנאצית, ישראל, שלל במצרים ושוב בצה"ל, הינן רק חלק ממסעותיו של טנק הוצ'קיס מספר 611 , כפי שסופר ע"י סא"ל שייקה אבני לכתב במחנה בנימין לנדאו. (במחנה 11 שנת תשכ"ב). כתב וליקט סא"ל (מיל') מיכאל מס
הרקע לסיפור הינו תשובה שהעביר לרשותי ההיסטוריון של "יד לשריון" , סא"ל ד"ר עמיעד ברזנר (חליל) ז"ל , במענה לשאלתנו לגבי אופן הסימון של ההוצ'קיס היחידי שנותר בישראל, מתוך 10 שהגיעו לצה"ל במהלך מלחמת העצמאות. לשאלתנו על מקורו של הטנק המיתולוגי שהופיע בכול כך הרבה עצרות וטקסים של חיל השריון, ענה לנו ד"ר ברזנר, שהטנק הנמצא בתצוגה ביד לשריון הוא הטנק מפלוגה ו' מגדוד 82 של חטיבת הזקן מספר 8, אשר באוקטובר 1948, במהלך ההתקפה על עיראק אל-מנשייה, הגיע עד סמוך לעמדות המצריות וצוותו נאלץ לנטוש אותו . בעיתון "במחנה" גיליון 11 משנת תשכ"ב , פורסמה כתבה שנכתבה ע"י בנימין לנדאו לאור ראיון עם איש צוות של הטנק, בשם שייקה אבני. הדבר החשוב, מציין ברזנר, הינן התמונות שפורסמו בכתבה ומקורן בשבועון מצרי שנמצא בסוף דצמבר 1948, בהן ניתן להבחין בקבוצה של קצינים מצריים הכוללת את גמאל עבדול-נאצר (לימים נשיא מצריים) המצולמים בכיס פאלוג'ה. בשבועון המצרי מופיעה גם תמונה באדום ובה מצולם הוצ'קיס 611 לאחר נפילתו לידי ידיים מצריות. בתמונה נוספת בכתבה בעיתון "במחנה" נראים אנשי צוות של 611 ובינהם שייקה אבני, לפני יציאתם להתקפה על עיראק אל מנשייה.
"הדברים זכורים לסא"ל אבני בבהירות מליאה. בשעה 5, בערב ה-19 באוקטובר 1948, נערכה קבוצת פקודות אחרונה למפקדי חטיבת השריון 8 (של האלוף יצחק שדה) שהתכנסו באוהל קטן במרכזו של חניון הטנקים. המטרה היתה : פריצת עיראק אל-מנשייה – מתחם מבוצר , שחסם בעקשנות את הדרך לדרום הנגב והתבססות בצומת פאלוג'ה.
עם ערב יצאה קבוצת סיירים לכיוון מתחם האויב. היא חזרה קרוב לחצות, הביאה פרטים מדויקים על נתיבי המעבר של טנקי ההוצ'קיס ועל מקומות הפריצה בגדר הדו שיפועית. אותו זמן, סיימו אנשי הצוותים לטעון את 8 טנקי ההוצ'קיסו-2 טנקי הקרומוול ב-120 פגזים של 37 מ"מ. הם אף סיימו את התיקונים האחרונים בטנקים המיושנים (שנת יצור 1924) ושכבו לישון. כמוהם ניצלו את שעות המנוחה גם שתי פלוגות החי"ר מגדוד הפלמ"ח. השעה הייתה 24.00, חמש וחצי שעות לפני שעת ה"ש". בשעה 6 בבוקר עדיין היה ישעיהו אבני , מ"פ בגדוד השריון 82, ממתין במבואות עיראק אל-מנשייה להרעשה הארטילרית המובטחת ולהפצצה מהאוויר.
היה בכך, בעובדה שלא נראה זכר לריכוך המובטח, מעין סמל לדרך בה התנהל הקרב כולו. שני טנקי הקרומוול התהפכו כבר בתחילת הקרב, תוך ניסיון לעבור בוואדי תלול. פגזי המצרים נפלו בדיוק רב בתוך ריכוז חיילי החי"ר וגרמו לאבדות קשות. שני הקרומוולים שנעו באיגוף עמוק לרגלי תל מנשייה , במטרה לתפוס עמדות צריח באזור ולהוות בסיס אש, יצאו מכלל פעולה בשל תקלות. תותחי הנ.ט. 6 ליטראות של המצרים שהיו בעלי טווח גדול בהרבה מזה של תותחי ה-37 מ"מ של ההוצ'קיס, פגעו תוך זמן קצר ביתרת הטנקים, וישעיהו אבני, עם תותחן הטנק שלו, דוד, מצא את עצמו לפתע בודד במרחק של 100 מטרים מעמדות המצרים. השעה הייתה 11 בבוקר ביום בהיר ומוצף שמש. הוא היה אז בן 22, בחור בלונדיני, בעל עיניים כחולות, שנולד ברוסיה ובגיל 16 התגייס לצבא האדום. עד אז הספיק ללחום כשיריונאיT34 בכול קרבותיה בריגדת השריון הפולנית ממבואות מוסקבה ההרוסה, ועד עיבורה של ברלין.
באחד הקרבות, חדר פגז נ.ט. גרמני לתוך הטנק שלו, חלף בין רגליו, הרג את כול אנשי הצוות והותיר אותו פצוע קשה ונושא רסיסים בכול גופו. הוא קורס קציני שריון ב-1954, ושנתיים מאוחר יותר עלה לישראל. חודשיים לאחר שעלה, הופגש לראשונה עם אלוף יצחק שדה, שאירגן אז את חטיבת השריון הראשונה. עתה ישב בטנק הוצ'קיס מיושן והביט בקור רוח על עמדות המצרים.
"לא התרגשתי", נזכר לא מכבר סא"ל אבני. "גם כיום אינני מתרגש בקלות. בהחלטת בזק של בחור צעיר קל דעת, התנעתי את הטנק לכיוון עמדות המצרים. עברתי כ-50 מטר בתוך רעש מהמם של פגזי נ.ט. שורקים, ואז נפגע הטנק שלי ישירות במנוע. תוך שניות שותקה המכונה ואני נמצאתי מטרה נייחת וברורה, במרחק של 50 מטר מן העמדות".
מימינו של הטנק, בטווח של 20 מטר נמצא תותח נ.ט. 6 ליטראות מוסתר למחצה מאחורי בית הספר של הכפר. ממול לטנק, בטווח של 50 מטר נמצאו 3 תותחי נ.ט. 6 ליטראות ומספר צוותי פיאט (PIAT). משמאל ליד משוכות צבר עבותות היתה מחופרת פלוגת חיילים סודאנים. "לא היה אז פנאי להרהורים", נזכר סא"ל אבני. "תוך דקה אחת כבר התפוצץ פגז שלנו מאחורי בית הספר, בחסלו בפגיעה ישירה את כול אנשי הצוות של תותח הנ.ט. . צוותי הפיאטים ניסו להתקרב, ואנו ירינו בהם במקלע. משך מספר שעות ניהלנו קרב חסר תקוה, ואז אזלה התחמושת". השקט המוזר שהשתרר באותן דקות זכור כיום לישעיהו אבני כגרוע הרבה יותר מיללת מאות פגזים מאימים.
במכשיר הקשר, שפעל עדיין, ניסה להתקשר עם מפקדתו הקדמית של האלוף. "שייקה" הוא שמע את יצחק שדה קורא לו ברוסית, שהייתה משגעת את האלחוטנים הערביים. "שמח שאתה חי, חיילים סודאנים יושבים למעלה על הטנק שלך...." . באותה דקה, לאחר קבלת הבשורה המבעיתה, חייב היה סא"ל ישעיהו אבני להחליט את ההחלטה הגורלית ביותר בחייו. חיילים סודאנים ישבו על צריח הטנק שלו והתכוננו לפרוץ פנימה (הם ביקשו לשבות ותו ע"מ להוכיח שחטיבת שריון רוסית אמנם לוחמת בחזית כפי שהפיץ המודיעין המצרי). אבני ידע שסיכוייו לצאת חי מן הטנק הם אפסיים.
אז ביקש השריונאי הצעיר הפגזה על הטנק שלו עצמו. הוא החליט: או שהפגזים יניסו את הסודנים ויושבי הטנק יצליחו להימלט, או שיהרגו ויינצלו מן השבי, זאת הייתה הדרך היחידה. הוא מסר את מקומו המדויק, ומיד החלו פגזים ישראליים נופלים סביב. "ישבנו בטנק, בוהים קדימה כשהזיעה ניגרת מאתנו פלגים פלגים", נזכר סא"ל אבני באותן דקות איומות. "בכול פעם נדמה היה לנו שהפגז הבא יפוצץ את הטנק. נדמה לי שאלו היו הדקות הארוכות ביותר של חיי...". ולפתע השתרר שוב שקט. שני הטנקיסטים לא הססו. הכול כבר היה מוסכם מראש. תוך דקה כבר פרצו את פתח ההצלה של הטנק, זרקו שני נרות עשן שהיו עימם, והחלו רצים בכול כוחם לכיוון הכוחות הישראליים.
הפתעה בעיתון מצרי
הריצה לא נמשכה זמן רב. עם הימוג העשן התגלה ישעיהו לעיני פלוגה שלימה של חיילים סודאנים שהייתה ממוקמת ארבע מאות מטר ממנו. "הם רצו לעברי בצעקות טירוף, הייתי עייף עד מוות, אבל כוח רצון נורא דחף אותי להמשיך ולרוץ. לפתע נפתחה אש פראית בלתי מכוונת, ואני נפלתי מאחורי תלולית, חיכיתי עד שיתקרבו לטווח רימון". הוא לא המתין זמן רב. כאשר הגיעו הסודאנים, זרק את הרימון, ניצל את המבוכה הזמנית ונמלט. תוך דקות היה בשטח נתון בשליטת חיילים ישראליים. גם חברו ניצל.
חודשים מספר לאחר מכן, בזמן מבצע חורב, מצא סא"ל ישעיהו אבני באחת העמדות המצריות שבעוג'ה אל-חפיר, שבועון מצרי. הוא דפדף בו וגילה להפתעתו את תמונת הטנק שלו, הוצ'קיס מספר 611 (שבינתיים כבר הועבר שוב לידי כוחות צה"ל, לאחר כיבוש כיס פאלוג'ה) ליד תמונת חיילים מצרים. דברי ההסבר תיארו את גבורתם של החיילים המצריים ששבו טנק ישראלי.
אפילוג
בחודש אוקטובר 2000 ביקר באתר יד לשריון בלטרון מר הילארי לואיס דוייל, חוקר היסטוריה וטנקים ידוע. מר דוייל היסב את תשומת לבנו לעובדה שעל פי כיפת המפקד הקטומה של הטנק אפשר להסיק את עברו הגרמני, כלומר שזהו טנק צרפתי שנפל לידי הוורמכט הגרמני והוכנס לשימוש בדיוויזיות הפנצר לאחר ביצוע שינויים בליין קליטה מקוצר. מר דוויל הצביע על נקודה מסוימת בחזית התובה וביקש לקלף שם את הצבע. הסימן שהתגלה טבוע בפלדת הטנק, בגודל של גרגר אפונה, כלל את סמל הנשר הנאצי, נושא צלב קרס ברגליו, ומתחתיו רשום מספר 431 של הבוחן הגרמני שסימן את הטנק במספר 17 בליין הקליטה! מנתונים אלה אנו יודעים שמדובר בטנק מדגם H.35,M.39 שיוצר עבור הצבא הצרפתי עוד לפני פלישת הצבא הגרמני לצרפת, ומספר הייצור שלו מוטבע גם בחזית הטנק 1569# (מס' 169 בליין). הטנק הוסב כאמור לפי המפרט הגרמני וקיבל את המספר 17#. הצריח נושא את המספר 2301#. בין 10 הטנקים שהיו בשירות בצה"ל היו גם טנקי הוצ'קיס מקוריים (עם כיפת מפקד כדורית) וגם טנקים עם עבר גרמני (כיפת מפקד עם מדפים). הטנק שבלטרון היה מוצב במשך שנים רבות בביה"ס לשריון והיה בעל יכולת נסיעה. לפני שנים אחדות שוחזר הטנק במש"א על-ידי רנ"ג חיים שור מביה"ס לשריון אשר יצר והשלים את כל פרטי הטנק שהיו חסרים, כמו כנפיים, תותח, דוד עמם (שבצינור המפלט), חרכי תצפית, כלי עבודה ועוד.
טנק מספר 611, בעל הצריחון הקטום המופיע בצילומים המצריים, הינו הטנק בעל הצריחון הקטום באוסף שבלטרון.