בבוקרשט התקשו להאמין שהוא בא מהארץ לסייע מאת אורי דרומי פרופ' יצחק בן-אפרים, צנח ברומניה במלחמת העולם השנייה, 1914-2006 יצחק בן-אפרים (מוסקוביץ) נולד בפיאטרה-ניאמץ שברומניה ובגיל ארבע עבר עם משפחתו לבוקרשט, שם למד בתיכון והיה פעיל וחבר בהנהגה הראשית של "השומר הצעיר". ב-1935 עלה לארץ והיה ממייסדי קיבוץ שמיר. ב-1944 התנדב לצבא הבריטי ואחרי הכשרה קצרה בבסיס רמת דוד הוצנח ברומניה, ב-4 ביוני, יחד עם שייקה דן. הוטל עליהם לסייע בחילוץ צוותי אוויר של בעלות הברית, ובמקביל - להציל יהודים ולארגנם להגנה ולעלייה לארץ, באמצעות "המוסד לעלייה ב'". לדברי תהילה עופר, חוקרת פרשת הצניחה, הם היו בין הבודדים שעמדו בשתי המשימות. דן ובן-אפרים, שכונה מנו, הגיעו לבוקרשט ושם התקבלו בחשדנות: פרופ' מרדכי אברהם (פילו), מפעילי התנועה הציונית בעיר, מספר כי הוא ואנשיו התקשו להאמין כי שליחים מארץ ישראל אכן הגיעו לסייע. עד מהרה קיבלו השניים את הפיקוד על הקהילה היהודית, כשמנו מארגן את ההגנה העצמית בעיר שהיתה עדיין בשליטה גרמנית. בין השאר טיפל בשליחת אוניות מעפילים דרך נמל קונסטנצה שבים השחור, וב-2 באוגוסט 1944 דאג בחשאי להעלות את הוריו (שלא ידעו כלל שהוא נמצא ברומניה) על האוניה "מפקורה". יומיים אחר כך טובעה הספינה, כנראה על ידי צוללת גרמנית. עם תום המלחמה חזר מנו לארץ, אך במהרה יצא שוב עם שייקה דן לרומניה, לשקם את התנועה הציונית. ב-1948 חזר לארץ. היה גזבר הקיבוץ וגזבר המועצה האזורית גליל עליון. מאשתו הראשונה נולד בנו יגאל, ואת שארית ימיו חלק עם נחמה שטרנזיס וילדיה, אורית ואבישי. שוריקה ברוורמן, חברתו לקיבוץ ולמשלחת הצנחנים מספרת על טוב לבו ועל כך שעזיבתו את הקיבוץ ציערה את הכל. ב-29 ביולי 1954 הוא ישב עם יגאל בטקס במעגן לזכר הצנחן פרץ גולדשטיין כשמטוס קל התרסק לתוך הקהל, הרג 17 בני אדם ונעצר סנטימטרים מהאב ובנו. בגיל 43 הלך מנו ללמוד הנדסת ייצור בטכניון. את הדוקטורט עשה באוניברסיטת ניו יורק ובשובו לארץ הביא עמו רעיונות חדשניים בתחום הנדסת האנוש והסוציומטריה ככלי לשיפור ארגונים. הוא היה בצוות ההקמה של המכון הטכנולוגי בחולון ואחר כך פרופסור במחלקה להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון. ראש המחלקה אז, פרופ' נחום פינגר, אומר כי אהב סטודנטים וחיפש כל דרך לסייע להם. בספרו "ממצור בארץ ליהדות נצורה" (1996) נדרש לשאלה במה הועילו הצנחנים, וציטט מה שאמר אנטק צוקרמן, ממפקדי גטו ורשה, לחיים גורי: "לא יכולתם להושיע אותנו. רק כוח עליון יכול היה להציל. מעצמה. אבל מדוע אחד לא הגיע? אחד!" למנו, (הדברים נכתבו ע"י יגאל בן אפרים, בנו של מנו, 23.4.06). יצחק בן-אפרים או איסאק בפי בני המשפחה, ולאחר מכן מנו, כינוי שדבק בו מגיל צעיר, נולד ברומניה ב-25 לדצמבר 1914 להורים פנינה לבית סגלר ולאון מוסקוביץ. להורים היו 4 ילדים - סופי ומישו ז"ל, מבוגרים ממנו בשנים מועטות, ואסתר הצעירה, שתיבדל לחיים ארוכים. את ילדותו עשה בפיאטרה-ניאמץ, כאשר חלק מהזמן הוא מבלה בבית סבו שהיה שומר-יער בהרים. בגיל 4 עברה המשפחה לבוקרסט. בהמשך למד מנו בבתי ספר מסודרים, היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר" וסיים את התיכון עם תעודת בגרות. לפני עלייתו ארצה היה חבר בהנהגה הראשית של התנועה ומרכז "החלוץ". בשנת 1935 עלה ארצה והיה בין ראשוני קיבוץ שמיר במחנה הזמני ליד רמת יוחנן. עד שנת 1943 עסק בסלילת כבישים, סבלות בנמל חיפה, חבר ועד ופועל ומנהל ייצור בבית החרושת ללבנים "נעמן" במפרץ חיפה. באביב 1944 התנדב וגוייס לצבא הבריטי במסגרת "השליחים-צנחנים", שהופעלה בשיתוף פעולה בין המודיעין הבריטי וארגון "ההגנה" לשליחת אנשים לארצות הכבושות על ידי הנאצים באירופה במטרה משותפת של קשר והצלת שבויים של בנות הברית והצלת יהודים והפנייתם לדרכי בריחה שונות במסגרת "המוסד לעליה ב". את השליחות התחילו מנו ובן זוגו שייקה דן "בצניחה עיוורת" ב-4 ליוני 1944 בצפון רומניה, ללא סיוע מהקרקע. לאחר התארגנות קצרה הם הגיעו לבוקרסט וקיבלו את הפיקוד על הקהילה היהודית המאורגנת, בתחומי ההגנה, ההתנגדות והבריחה. את ארבעת החודשים הראשונים הם עשו תחת שלטון צבא גרמני עד לשחרור רומניה על ידי הצבא האדום. במהלך תקופה זאת עבר מנו את הארוע הקשה בחייו. כאחד מהאחראים על שליחת ספינות מעפילים מנמל קונסטנצה שבים השחור, בהסכם עם השלטון הרומני הפשיסטי, יצאו ב-2 באוגוסט 1944 שלוש ספינות וביניהן הספינה "מפקורה, עליה העלה בחשאי מנו את הוריו בלא שידעו שהוא נמצא ברומניה והוא הדואג לעלייתם. האוניה טובעה ב-4 לאוגוסט ע"י צוללת גרמנית, ובכך ההורים, שביקרו בארץ במהלך שנות השלושים של המאה העשרים ואף קנו חלקת אדמה להתיישבות, לא זכו לעלות ולהצטרף לבניהם. עם תום המלחמה חזר מנו לארץ ושוחרר מהצבא הבריטי. לאחר שהות קצרה יצא בדרך לא חוקית ביחד עם שותפו לצניחה שייקה דן, להמשך השליחות במסגרת המוסד לעליה ב'. רומניה, שהפכה למרכז לפליטים יהודים מכל רחבי אירופה הכבושה, שימשה גם צינור יציאה לארץ ישראל, כאשר הפעם המאבק הוא עם השלטון המנדטורי, שניסה למנוע את כניסתם לארץ. השליחות נמשכה עד אפריל 1948 עם הפסקות לביקורים בארץ בקיץ 1946 ו-1947. כאשר הסכנה להמשך שהותו של מנו ברומניה גברה הוא חזר ארצה לקיבוץ. בין תפקידיו בקיבוץ בשנים 1948-1955 היו: בא כח/גזבר פעמיים ובצוות ההקמה ולאחר מכן גזבר המועצה האזורית גליל עליון במשך 3 שנים. ב-1955-1956 למד מנו בתל-אביב את המקצוע טכנאי ייצור, וכל רצונו לעבוד במקצוע בקיבוץ לא צלח. במכתבו אל המשפחה הקרובה - מישו ורעיה, אסתר ומילו, ממאי 1956, הוא מודיע על החלטתו לעזוב את הקיבוץ, שלדבריו: "מצר את צעדיו והתפתחותו". בין השנים 1957-1960 למד בטכניון הנדסת ייצור, עבר לתל-אביב לדירה משותפת עם נחמה וילדיה - אורית ואבישי. ב-1960 נתקבל לעבודה ב"מכון לפריון העבודה והייצור" בתפקיד של הקמת מחלקת האחזקה. ב-1963 גוייס על ידי המפלגה - מפ"ם - לעמוד בראש סיעה משותפת למפ"ם והציונים הכלליים בהסתדרות, כראש הסתדרות המהנדסים. הוא נבחר ברוב של 2/3 ומונה לתפקיד. שנתיים לאחר מכן נבחר שנית ברוב גדול יותר על רקע אישי, עד לסיום ב-1967. השלב הבא היה הקמת משרד לייעוץ בנושא תעשייה וניהול עם שותפו דב רוט. במקביל עשה תואר שני בארץ ותואר שלישי בארה"ב. תפקידים נוספים שמילא היו בצוות ההקמה של המכון הטכנולוגי בחולון ולאחר מכן כראש הפקולטה לתעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע. משנת 1971 נשא בתפקידים הבאים: פרופסור חבר במכון האוניברסיטאי בחולון ולאחר האיחוד גם באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת בן-גוריון. מנו יצא לפנסיה בגיל 71 (1985) אך המשיך בקשרים מדעיים וחברתיים עם אוניברסיטת בן-גוריון עד לפני מספר שנים. בעשור האחרון עסק והועסק בתיעוד של נושא השליחות אל העם היהודי באירופה הכבושה. נסע מספר פעמים לאנגליה לעבור על ארכיונים כדי לדלות חומר נוסף. עבר על ארכיונים של הסוכנות וגורמים אחרים, וכן היווה נשוא "מועדף" על חוקרים ומתעדים ממקומות שונים, ובכלל זה מאירופה, בנושא פעילותו ופעילות חבריו לשליחות במלחמת העולם השנייה. את סיפור שליחותו העלה מנו בספר "ממצור בארץ ליהדות נצורה", שיצא ב-1996. עבודתו המדעית באה לידי ביטוי במספר חוברות הדרכה וספר על "עקרונות האחזקה" בתעשייה. בדצמבר 1994 ערכנו לו מסיבת יום הולדת 80, בהשתתפות עשרות בני משפחה וחברים. בנובמבר 2004 השתתף מנו ביום הולדת 60 של דינה. מספר שבועות לאחר מכן, חלה ירידה בתפקודו כתוצאה מהמחלה. התדרדרות נוספת הייתה לקראת סוף 2005 ומנו עבר לבית אבות סיעודי, שם קיבל טיפול מסור ומקצועי עד לימיו האחרונים. לצערנו, בגלל מחלתו לא יכול היה מנו לסכם את חיי המעש שלו כפי שלבטח היה רוצה, ואני נאלץ להסתמך על דברים שנאמרו בשנים שקדמו למחלה.מנו אהב לצלם ולתעד דברים, הארכיון מלא באלפי צילומים משפחתיים ואחרים מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-21. אני מקווה שאת חלקם נוכל להציג באחד הימים. ונסיים באחת התכונות הבולטות אצל מנו - ההומור. וכך נכתב (בראשית כ"א, 3) "ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו...יצחק". ובהמשך (בראשית כ"א, 6) "ותאמר שרה: צחוק עשה לי אלהים, כל השומע יצחק לי". יהי זכרו ברוך !