פלוגת ההובלה היתה יחידה עברית בפיקודו של הקצין היהודי יפה, שכונה מייג'ור הארי יפה. הפלוגה היתה משובצת במערך ההגנה הגדול של אל-עלמיין, במבואותיה המערביים של מצרים.
בסוף שנת 1942 פתח המחנה ה-8 של הצבא הבריטי, בפיקודו של הפילדמרשל מונטגומרי, במתקפה אשר הביאה את פלוגת ההובלה 462, עם שאר היחידות, עד גבול תוניס. עד אז סבלה היחידה, שהייתה מצויידת ברכב ישן, מאבידות רבות, ולכן הועברה למצרים לצורך התארגנות והצטיידות ברכב חדש ומשוכלל יותר מסוג "דודג'".
תוך כדי ההתארגנות, קיבלה הפלוגה פקודת תזוזה לנמל אלכסנדריה, שם עלו על האנייה ERINPOORA.
ERINPOORA היתה אניית מסע לשעבר, בת 12,000 טון, שהותאמה להעברת גייסות על-ידי התקנת שורות רבות של ערסלים לשינה במחסניה ושולחנות במרכזה.
ב-28 באפריל 1943 עזבה האנייה את נמל אלכסנדריה, כשעל סיפונה כ-800 חיילים אפריקאיים, 100 ספנים הודים, 300 חיילים ארצישראליים (חיילי פלוגת ההובלה 462) ואנגלים מצוות האנייה.
כעבור הפלגה של יום הגיעה האנייה לנקודת מפגש, בו התארגנה שיירה בת כ-35 אניות משא ומיכליות, בתוספת אניות ליווי שכללו משחתות, צוללות ושולות מוקשים, ולאחר יום נוסף של התארגנות יצאה השיירה בדרכה לאי מלטה, שם התרכז כח שהיה מיועד לפלישה לסיציליה.
בשעות אחר הצהריים של יום ה-1 במאי 1943, במהלך פעילות חברתית, הבחינו חיילי פלוגת ההובלה במטוס צולל מגובה רב עד לגובה פני הים וחולף במהירות גדולה בין האניות לכל אורך השיירה. המטוס זוהה כמטוס סיור גרמני, אולם טיסתו הנמוכה בין האניות מנעה את האפשרות לירות בו, וממילא בטרם הספיקו החיילים להתאושש מהאירוע, כבר נעלם המטוס כלא היה, כך שהם לא הקדישו לכך תשומת לב מיוחדת וחזרו לעיסוקיהם הקודמים.
שעות ספורות לאחר מכן, עם דמדומים, נשמעה צפירת אזעקה שהקפיצה את החיילים לבטן האנייה. הפעם היה זה להק שלם שתקף את השיירה כולה. תוך שניות ספגה ה- ERINPOORA, אניית הדגל של השיירה, שתי פגיעות ישירות והחלה נוטה על צידה. באנדרלמוסיה שנוצרה, ניתנה לחיילים פקודת נטישה והם החלו קופצים למים, תוך שהם דוחפים לפניהם את המהססים וכבדי התנועה.
4 דקות בלבד לקח לאנייה הגדולה לשקוע והניצולים מצאו עצמם באפילה, מוקפים על-ידי מטוסי אוייב ששבים ומבצעים מטסים סביבם ומקלעיהם יורים לעברם אש תופת. בהתקפה זו מצאו את מותם מספר ניצולים שהספיקו לקפוץ מהאנייה.
חיים וחברו יונה קוזילביץ' מצאו מפלט על גבי רפסודה מאולתרת שבנו משברי קרשים שנפלטו ממקום שקיעת האנייה, ובעודם מתטלטלים על גביה ,החלו שומעים זעקות לעזרה. חיים קפץ למים והעלה בזה אחר זה 10 ניצולים, כאשר יונה, שנשאר על הרפסודה, מנחה אותו בצעקות באשר למיקומה.
הרפסודה הרעועה המתנדנדת על גלי הים נשאה כעת על גבה תריסר ניצולים, כאשר מסביב שקט עלטה גמורה. זיק תקווה התעורר כאשר ממרחק הם הבחינו בצילה של שולת המוקשים שעסקה בהצלה, אולם עד מהרה אבדה גם תקווה זו. האנייה, שלא הבחינה בהם ולא שמעה את קריאותיהם, נסובה על עקבותיה והתרחקה מהמקום בהותירה אותם בודדים באפילה.
3 שעות וחצי שהו בים עד אשר התגלו על-ידי שולת מוקשים שהעלתה אותם על סיפונה, שם פגשו ניצולים נוספים.
יחדיו מנו הם כ-80 איש, ניצולים ארצישראליים ואפריקאים , כולם רטובים עד לשד עצמותיהם ורועדים מקור, רעב וצמא.
מלחי הספינה נתנו להם בגדים יבשים ומשקה חם והעבירו אותם עם שחר לחוף מבטחים בנמל בנגזי.
רק כ-200 חיילים ניצלו מכל 1200 האנשים שהיו על האנייה.
בתוך 1000 האבידות נמנו כ-140 מחבריהם ליחידת התובלה 462.
לאחר הקמת מדינת ישראל הוקמה מצבה בחלקה הצבאית בהר הרצל בירושלים, בהשתתפות משרד המלחמה הבריטי, הוועד למען החייל, המחלקה להנצחת החייל במשרד הבטחון והמשפחות השכולות ,לזכרם של 140 החיילים מפלוגה 462.