"המוביל"

מאת נדב נוקד (מתוך אתר חיל-האויר http://www.iaf.org.il/975-16638-he/IAF.aspx)

זו היתה התקיפה הראשונה של חיל-האוויר הישראלי: ארבעה מטוסי מסרשמיט, שתקפו אלפי חיילים מצרים בדרכם לעבר תל-אביב. התקיפה בלמה את התקדמותו של הכוח ומאז נקרא הגשר בו נעצרו המצרים - "עד הלום". מוביל התקיפה ההיסטורית היה לו לנרט, טייס יהודי-אמריקאי בוגר המארינס, שסיפור חייו יכול לפרנס סרט פעולה משובח. "זה היה רגע השיא שלי בחיים", אומר לנרט, 50 שנה אחרי. "שרדתי את מלחמת-העולם השנייה, כדי שאוכל להוביל את התקיפה הזו" מחלון דירתו של לו לנרט, בקומה הרביעית ברחוב ה' באייר בתל-אביב, אפשר לראות את כיכר המדינה. דגם שחור וגדול של קורסייר, מטוס קרב ממלחמת-העולם השנייה שבו טס לנרט בשירות המארינס, מעטר את הקיר הפונה אל החלון. בסמוך לו, צילומים של חברים מחיל-האוויר ומהפלמ"ח: יצחק רבין, עזר ויצמן, יצחק שדה. על קיר אחר תלויה מסגרת בינונית בגודלה. מאחורי הזכוכית המבריקה, ממנה משתקפים השמיים, שמור תחקיר התקיפה הראשונה של חיל-האוויר. התאריך: 29 במאי 1948. לנרט, טייס מח"ל צעיר מלוס-אנג'לס, יצא אז בראש כל מטוסי הקרב של חיל-האוויר, בסך-הכל ארבעה מטוסי מסרשמיט, לתקיפת טור השריון המצרי, שהיה בדרכו לעבר תל-אביב. ארבעת המטוסים הישראליים תקפו מהאוויר את טור השריון והתקדמותו נבלמה ליד אשדוד. בכך השיגה ישראל הצעירה, בת השבועיים בסך-הכל, ארכה נוספת להתחמשות ולהיערכות לקרבות הבאים. "זה היה האירוע החשוב ביותר בחיי", אומר לו לנרט בפרספקטיבה של 50 שנה. "שרדתי את מלחמת-העולם השנייה, כדי שאוכל להוביל את המשימה הזו". לנרט, נולד בהונגריה ליד גבול צ'כוסלובקיה, למשפחת חוואים יהודית דתית. בשנת 1931, כשהיה בן עשר, היגרה משפחתו לארה"ב, בעקבות גילוי של אנטישמיות, ששיכנע את הוריו לעזוב. "אני חב את חיי לאיכר אנטישמי", מספר לנרט. "כילד קטן, שהיתי עם אבי בבקתה ושמענו בחוץ מישהו צועק על סבתי 'יהודייה מסריחה'. אבי לקח אגרופן ותקף את אותו אדם. אבי נעצר ונלקח לכלא, וכעבור זמן מה הובא בפני שופט, ששאל אותו: 'איך אתה, כיהודי, מעז להכות הונגרי?' הייתי בהלם". דודו של לנרט, שגר בפנסילבניה, הגיע להונגריה, ושיחד את השופט כדי לשחרר את האב. שוחד נוסף, לקונסול האמריקאי, איפשר למשפחה לקבל ויזה לארה"ב. "הגענו לעיירת כורי פחם בפנסילבניה, וחיינו באיזור עני במיוחד של העיר. אם חשבתי שבארה"ב לא תהיה אנטישמיות - טעיתי. הילדים האחרים תמיד הרביצו לי, כי לא ידעתי אנגלית וכי הרגתי את ישו. הם לימדו אותי את השיעור הכי חשוב בחיי - חשיבות הכוח. אז התחלתי להתאמן באיגרוף לצורך הגנה עצמית". במהלך שנות ה-30, צפה לנרט מרחוק בעליית הנאצים באירופה, בה נשארו עדיין רבים מבני משפחתו. ביוני 1940, כשסיים את בית-הספר התיכון, התייצב בלשכת הגיוס של חיל הנחתים, המארינס, האמריקאי. "מלימודי ההיסטוריה האמריקאית ידעתי שהמארינס הם תמיד הראשונים להילחם, ממש כמו הפלמ"ח בישראל", אומר לנרט. "ארה"ב עדיין לא היתה מעורבת ישירות במלחמה באירופה, אך שיערתי שכאשר היא תצטרף, המארינס יהיו הראשונים, ואני אוכל להרוג נאצים". לנרט הגיע לבסיס טירונים של המארינס, וגילה שהוא היהודי היחיד בבסיס. "לא רק שהייתי היהודי היחיד, גם לא שתיתי, לא עישנתי, ולא שיחקתי קלפים. ממש חנון אמיתי. רוב החיילים גם היו מבוגרים ממני". כעבור ארבעה חודשים סיים לנרט את הטירונות, והתנדב לכוח קומנדו על האונייה "נורת' קרוליינה", אוניית המערכה האמריקאית הראשונה שנבנתה מאז מלחמת-העולם הראשונה. "אחרי מסלול הכשרה מיוחד הוצבתי בכוח התקיפה באונייה, שביצע משימות ליווי וסיור בסמוך לספינות שהביאו אספקה לבריטניה, שכבר היתה מעורבת במלחמה". לנרט ביקש להתקבל לאקדמיה לפיקוד של הצי, אך נענה בשלילה. לבסוף הצליח, בהמלצת מפקדיו, להתקבל לקורס יוקרתי לא פחות - קורס-הטיס באקדמיה של הצי. כשהגיע לשם, נוכח לדעת שהוא שוב היהודי היחיד באיזור. את קורס-הטיס סיים שנה אחר-כך כטייס קרב, אך ללא דרגות קצונה, שכן במארינס היה חוק נוקשה, שמנע הענקת דרגות קצונה לחיילים שאינם אזרחי המדינה לפחות עשר שנים. אחרי קבלת הכנפיים הוצב בבסיס אל-תורו, בסיס אימונים של המארינס הסמוך ללוס-אנג'לס. "הוצבתי בטייסת קורסייר F-4U, מטוס קרב חד-מושבי, מקביל ל-F-15 של היום". אחת מטיסות האימונים השיגרתיות איימה לשלוח אותו חזרה לפנסילבניה, ועם מקל הליכה. "זה היה באיזור ההרים דרומית ללוס-אנג'לס, באימונים ללחימה בטייסי הקמיקזה היפנים. היינו 'ערימה' של 16 מטוסים מחולקים לזוגות וחצינו זה את זה בזיגזג, כדי לטוות מעין אריג בשמיים, שיגן על המפציצים מתחתינו מפני הקמיקזות. פתאום אחד הטייסים צעק בקשר: 'מישהו הולך ליהרג', כי כל המטוסים היו קרובים מאוד. קרובים מדי". ללנרט היו אז שתי ברירות - למשוך את הסטיק ולצאת מתוך המבנה, או להיצמד לטייס המוביל. לנרט בחר להישאר. "בתור היהודי היחיד שם, לא יכולתי לנטוש את המבנה. הייתי חייב להוכיח שיהודים יכולים להיות טייסי קרב, לא רק בנקאים ועורכי-דין. אז נצמדתי ממש מתחת למוביל. התחלנו למשוך ימינה ב-800 רגל, ובזווית העין ראיתי צל של מטוס, שהתקרב אלי, פגע בי והתפוצץ באוויר. "המטוס שלי נחתך לשניים, ותא הטייס רוסק לגמרי. שלחתי יד לפנים, וראיתי שהם מכוסים בדם. המטוס הסתחרר לכיוון הקרקע והעצים החלו להתקרב. לא יכולתי לנשום בגלל האדרנלין. כדי לצנוח ולצאת חי, הייתי צריך גובה של אלף רגל. לא היה לי צ'אנס. כשזה קרה, כבר הייתי בפחות מ-800 רגל. אבל הגובה כבר לא שינה - כשניסיתי לצאת, גיליתי שאני לכוד בתא הטייס. העצים המשיכו להתקרב. "לפתע הכל היה בסדר, וראיתי שמש גדולה ויפה. המוח שלי כאילו כבה, ואני לא זוכר שום דבר עד ההתעוררות על הקרקע. כנראה שחוויתי את מה שמכונה NEAR DEATH EXPERIENCE - תחושת המוות המתקרב. לו נטשתי את המטוס כפי שתיכננתי, לא הייתי שורד, כי הייתי נמוך מדי. בדיעבד הבנתי, שהמטוס התפוצץ והעיף אותי אופקית. המצנח נפתח איכשהו מעצמו, ואני צנחתי לעבר מדרון של גבעה". כשהתעורר לנרט שרוע על המדרון, הוא הבחין שהמטוס שלו התרסק לידו וגרם לשריפה. הוא ניסה לשחרר את עצמו מהמצנח, כדי לא להיגרר על-ידי הרוח, אך התעלף מכאב לפני שהספיק לעשות זאת. "למעשה, ההתעלפות הצילה את חיי. המצנח, שהיה עדיין קשור אלי בחזה ובירך הימנית, התמלא באוויר ונפרש, וגרר אותי למרגלות הגבעה אל מחוץ לאש. זמן קצר אחר-כך התפוצצו מצבורי תחמושת ודלק שהיו על הגבעה, ועלו באש בגלל נפילת המטוס שלי. היה לי עדיין קשה לנשום בגלל שטפי האדרנלין, אבל ניסיתי לשמור על קור-רוח. הוצאתי מימייה מהסרבל ורוקנתי אותה מעל הראש. שכבתי שם זמן-מה, כי לא יכולתי לזוז. די מהר שמעתי את קולות צוות החילוץ שנשלח למצוא אותי. הייתי מכוסה בשיחים, אז הוצאתי את האקדח שלי ויריתי שש יריות באוויר כדי שישמעו אותי". הזיכרון הבא של לנרט הוא זיכרון בית-החולים. מהחוויה המפוקפקת של ההתרסקות, הוא עבר למציאות קוסמת עוד פחות של שיקום מניתוח, פנים מרוסקים, כסא גלגלים, מקל הליכה, תפרים, גבס. "הרופא אמר שרוב הסיכויים הם שלעולם לא אצליח ללכת, כי הכל היה שבור וקרוע, שתי הרגליים שלי התרסקו. 'ובטח', הוא אמר, 'בטח שלא תטוס'". לנרט לא קיבל את חוות הדעת של הרופא, ואחרי אישפוז של חודש בבית-החולים ושיקום נמרץ, הוא הצליח ללכת. "כשהתחלתי להשתקם, הגעתי עם מקל הליכה למפקד שלי ואמרתי לו בדרך ההונגרית הרגשנית שלי, 'תראה, עבדתי כל-כך קשה כדי להגיע להיות טייס במארינס, אני היהודי היחידי כאן, ואני חייב להוכיח לעצמי ולעמי, שאני יכול לעשות את זה. תן לי הזדמנות". המפקד השתכנע, והירשה לו לטוס במטוס בו הותקן מנוע חדש, כדי לבצע הרצת מנוע. "בפעם הראשונה שחזרתי לתוך תא הטייס של הקורסייר, שהיה גבוה, המכונאים היו צריכים לדחוף אותי לשם. בגלל הברכיים השבורות לא יכולתי לעלות בסולם". לנרט חזר ללכת ללא מקל הליכה, ולבסוף השתקם לחלוטין וחזר לטיסות אימונים סדירות. בהמלצת מפקדו, קיבל דרגות קצונה בלי שעבר קורס קצינים ואחר-כך נשלח לחזית האוקיינוס השקט, למלחמה ביפן. בתחילת 1944 הגיע לחזית, שם לחם עד כניעתה של יפן. הקרב הראשון בו השתתף היה הקרב באי אוקינאווה, שהתחיל עם הגעתו. רוב הטייסים במקום היו טייסי מילואים, ואילו לנרט היה טייס סדיר שהצטרף לפני המלחמה. בשל כך, נשלח למשימה שעות ספורות בלבד לאחר שהגיע לבסיס. "המשימה, שהיתה המשימה המבצעית הראשונה שלי, כמעט והפכה אותי לטייס קמיקזה אמריקאי", מספר לנרט, שיצא במטוס האחרון במבנה של ארבעה מטוסי קורסייר, לתקיפת עמדות יפניות שהשקיפו על הבסיס האמריקאי. "נכנסנו לתקיפה בצלילה ואני, שהייתי האחרון במבנה, הגעתי קרוב מאוד לקרקע לפני הטלת הפצצה. ב-800 רגל מעל הביצורים היפניים לחצתי על כפתור שחרור הפצצות, אבל דבר לא קרה. המשכתי להתקרב לקרקע, ולבסוף משכתי בידית השחרור הידני. את הפיצוץ ראיתי בזווית העין, כי הייתי קרוב מאוד להתרסקות בעצמי. ממש לפני שהספקתי להפוך לפצצה חיה, משכתי את הסטיק ונסקתי מהמקום. בגלל הג'י הגבוה נכנסתי לבלק-אאוט, והמטוס הגיע להזדקרות. כשייצבתי אותו לא הצלחתי למצוא את החברים שלי למבנה, שכנראה חשבו שהתרסקתי בצלילה, כך שהייתי צריך לחזור לבד לבסיס. כשנחתתי שם, כולם התפלאו שנשארתי בחיים". למרות ההתחלה המינורית, המשיך לנרט להילחם באוקיינוס השקט, בתקיפות תחנות רדאר, מיפקדות ומטרות אחרות. לקראת סוף המלחמה הוא ביצע משימות רבות של סיוע לכוחות קרקע וליווי מפציצים ומטוסי צילום. באחת המשימות התנדב לנרט להיות מטוס פתיון למטוסי יירוט יפניים, כדי שמטוסי צילום אמריקאיים יוכלו להיכנס עמוק לשטח ולאסוף מודיעין על סוללות נ"מ ומטרות אחרות. "את הגיחה התחלנו באיזור הדרומי של יפן, מעל האי קיושו. צללנו כלפי מטה, והפעלנו את כל תותחי הנ"מ היפניים. מטוס הצילום שמעלינו התקדם וצילם. להיות ברווז מטרה למקלעים היפניים זו לא חוויה מלבבת, אבל חשיבות המטרה היתה עליונה. כשסיים המטוס מעלינו לצלם את כל האתרים, חזרנו לבסיס". עבור משימה זו קיבל לנרט מדליה אווירית - עיטור של המארינס. עיטור נוסף הוא קיבל על רצף ממושך של משימות תקיפה בשטח יפן. בסוף שנת 1945, עם סיום מלחמת-העולם השנייה, חזר לנרט לארה"ב, השתחרר בדרגת קפטן (סרן) ועבר להתגורר בלוס-אנג'לס. "רק אחרי המלחמה התוודעתי, כמו כל העולם, למשמעות השואה. 14 מבני משפחתי, כולל סבתי שנשארה בהונגריה, ניספו באושוויץ. ואז הבנתי: היהודים צריכים בית, ואם אני לא אבוא להילחם עבור המטרה הזו, מי כן יבוא?"