"המלחמה פרצה כשהייתי בן 16. מיד החלו מגיעות ידיעות מרות על הפולש הגרמני המתקדם ועל חיילנו הנאבקים בחירוף-נפש ונופלים במאמץ נואש לעצור את האויב. הייתי בחור צעיר ובריא ולא יכולתי לשבת בבית, כאילו המלחמה אינה נוגעת לי. החזית התקרבה אלינו. בלי לעבור הליכי גיוס הצטרפתי ליחידה הצבאית שהגנה על עירי. היה זה גדוד חי"ר בדיביזיה ה-130. קיבלתי רובה, מאה ועשרים כדורים, ארבעה רימונים, ובו-ביום כבר השתתפתי בקרבות. לקחתי חלק בנסיגה עד העיר אומן. שם נפצעתי ברגלי והושארתי בכיתור גרמני תשעה עשר יום. לא קיבלתי כל עזרה רפואית והייתי נע ונד על פני שדות עד שהגעתי לגדות הדנייפר. בכוחותיי המותשים צלחתי את הנהר לעברו המזרחי באזור שבין קריוקוב וקרימנצ'וג, כשאני מלא ביטחון שהשטח מוחזק בידי הצבא האדום, ורבה מאוד הייתה אכזבתי כשהתברר לי שהאויב הקדים אותי בהרבה. ברצוני לשלב כאן אפיזודה קטנה. בהתקרבי לדנייפר פגשתי חייל אומלל כמוני. יחד נכנסנו למים, כשמבטנו מרוכז קדימה ומחשבתנו נתונה כולה למאמץ צליחה. בעלותי לחוף בצד המזרחי לא ראיתי את חברי, והייתי בטוח כי טבע. אחרי המלחמה פגשתיו בקייב והוא קטוע-רגל. שכבתי על האדמה ובכיתי. בעלות השחר ראיתי בית לא הרחק ממני. התקרבתי ודפקתי על החלון. אישה מבוגרת פתחה את הדלת. תגובתה בראותה אותי הייתה: "היכנס ילד, הביתה". היא עזרה לי להתרחץ, החליפה את בגדיי והאכילה אותי. לאחר יומיים של מנוחה יצאתי לדרך, לבוש כנער כפרי. עברתי את קו החזית והגעתי לפולטבה וכאן נפגשתי עם הצבא האדום. סיפרתי להם את קורותיי ואושפזתי במשך חמישה חודשים. בבית החולים רצו לקטוע לי את הרגל שנפצעה אך אני לא הסכמתי. בראשית דרכי הצבאית, עוד בעירי, היה לי מפקד גרוזיני וכטבעם של לוחמים לפני קרב, מסר לי את כתובת הוריו. כשיצאתי לבסוף מבית החולים, ועדיין נזקקתי לטיפול רפואי ולא היה לי למי ולאן ללכת, נזכרתי בכתובת זו ונסעתי אל הוריו שגרו בכפר קטן בין באטומי וקוטאיסי. הם קיבלו אותי יפה כאילו הייתי בנם. אצלם שהיתי עד ה-15 ביוני 1942. יום-יום הגיענו ידיעות קשות מהחזית והם הטרידו אותי: הנני בחור צעיר שכבר החלים מהפציעה ואל לו לשבת בעור, הרחוק, כשבארצו מתנהלת מלחמה אכזרית נגד הפולש הגרמני. למרות שהוכחתי בלשכת הגיוס המקומית שכבר השתתפתי בקרבות סרבו לגייס אותי בשל גילי הצעיר, אף שהייתי בעל גוף מפותח. נסעתי אפוא, למקום שבו התארגנו יחידות למשלוח לחזית ופניתי למפקד רכבת משוריינת והסברתי לו שיש לי ניסיון כסייר וברצוני להצטרף ליחידתו. הוא שמע את דברי והסכים. כעבור ימים אחדים מוניתי למפקד מחלקת סיירים ברכבת משוריינת מס' 42. היה עלינו לחפות על נסיגת כוחותינו- היו אלה קרבות שנמשכו מאר מאוויר עד אילכוטובו שבקרבת אורדז'נקידזה. במהלך הקרבות נאלצתי לעיתים לשמש כתותחן או מקלען, כי נפלו בנו חללים רבים והמצב השתנה מידי פעם. בארבעה עשר לאוקטובר 1942 נפצעתי שנית ולאחר החלמה הופניתי לבית- ספר הראשון לשריון בצ'רצ'יק שליד טשקנט, ובסיימי את הלימודים במרץ 1944, שובצתי בבריגאדה העצמאית השנייה של הטנקים של הגוורדיה בחזית הבילרוסית השלישית והשתתפתי כמפקד טנק בקרבות בין ויטבסק ואורשה. בימים בין שמונה ושלושה עשר ביולי 1944 בהיותי בדרגת סגן-משנה המפקד על יחידת מחלקת טנקים , השתתפתי בקרבות-רחוב בווילנה. היה זה קרב שנוהל בשטח בנוי, בינות לבתים , בעקשנות וחירוף נפש. הטנק שלי נפגע, וחלק מהצוות נהרג. קפצתי לטנק שני והמשכתי בקרב. גם הצוות של הטנק השלישי שלנו נפגע ונשארתי עם טנק אחד. בכל צומת רחובות העמידו הגרמנים תותחי נ"מ וירו עלינו. תוך הקרב אזלה לי התחמושת ונאלצתי לסגת להתחמש מחדש. בבואי לנקודת החימוש התברר שעל הטנק שלי שכבו שני גרמנים הרוגים, שעלו, כנראה לחסלנו ונהרגו ואנו לא ידענו. בסוף יולי צלחנו את הניימן כשכיתת הטנקים שלי הייתה בין הראשונות שעלתה על הגדה המערבית והתקדמה צפונה לעבר קובנה. התנגדות הגרמנים הייתה עקשנית מאוד ונערכו קרבות שריון עזים. הטנק שלי כפי שסיפרו חברי, השמיד עשרה טנקי אויב , בהם שישה "פנתרים" ושני T-4, ותומ"ת "פרדיננד". הייתי בין הראשונים שתוך קרב קשה חצו את באוגוסט את הגבול בפרוסיה המזרחית. פעם נקלעתי עם הטנק לתוך קרב פנים אל פנים צפוף שהתנהל בין אנשי חיל הרגלים שלנו וחי"ר גרמני, וניטלה ממני אפשרות ירי או יציאה מהטנק. ראיתי בעיני שני סמלים שלנו, מחזיקי דגל היחידה, נאבקים עם גרמנים הרוצים לחטוף את הדגל. כולם היו שטופי דם, וסביבם נערך קרב כידונים . שמעתי אחרי כן ששני הסמלים הללו שרדו מהקרב והומלצו לתואר גיבור-ברית-המועצות. תפקידה העיקרי של הבריגדה שלנו היה פריצת קווי הגנה של האויב בכל מקום שהוא כדי לאפשר את התקדמות שאר הכוחות. בכל פריצה כזו איבדנו אנשים רבים ולפעמים כמעט והושמדה הבריגדה כולה והיה הכרח להקימה מחדש. בעשרים ואחת בינואר 1945, בקרבת אינסטרבורג, פקדתי על מחלקת טנקים שצוותה משאריות של יחידות שונות לנוע- אך אנשיה סרבו להילחם. דפקתי בטנקים שלהם, דיברתי אליהם ודרשתי שימשיכו אחרי, הזהרתי אותם, אך הם התעלמו ממני. נכנסתי לטנק שלי ושכל תשומת הלב שלי וערנותי מופנים קדימה לעבר חפירות האויב, יצאתי מאחורי המסתור. הטנקים מאחורי לא זזו. טנק גרמני פגע בי ובשנייה האחרונה פגעתי גם אני בו. נפגעתי קשה. הקרב התלהט והגרמנים התקדמו. רק כעבור שעות אחדות הדפו כוחותינו את הגרמנים, חדרו לשטח והצילוני. גורלנו כעם בגלות, גרם להעללת עלילות שווא לרוב. אחת מאלו הייתה ה"עובדה" כביכול, שנפוצה ברחבי בריה"מ בשנות המלחמה כנגד גרמניה, כי "היהודים לוחמים בטשקנט"- היינו, הם מתחמקים מלהתגייס לצבא הלוחם. בשתי כיתות של בית ספרי במוהילוב-פודולסק, למדו שלושים ואחד בנים ושלושים מהם יהודים. עשרים ושישה מהשלושים נפלו במלחמה והארבעה ששרדו - נכי מלחמה. אני רואה לנגדי את חברי לכיתה שיחד התכוננו לבחינות: סיאוניה דף, סיומה קריץ, אברשה מברגוז, אלי נמירובסקי, מוניה רויזמן, סאוניה רויטברג, בומה טיינגן, אברשה אפשטיין- כולם נפלו בגבורה בלוחמם נגד גרמניה. בעת הקרבות המרים ליד תחנת הרכבת פרוחלדני, בצפון קווקז, הכרתי בחור נחמד וטוב לב, סגן קוזלוב. מראהו היה רוסי טיפוסי ולא עלה על דעתי כי יהודי הוא. עד שפעם, כאשר כיבדתיו בנקניק, סירב בעדינות בהסבירו שאינו אוכל מאכלי טריפה.. כמו כן שאלני: "מדוע אינך מקפיד על כשרות?" בשיחה זו נתוודע לי כיהודי שמוצאו מהרי קווקז. קוזלוב היה מפקד טנק. באחד מהקרבות השמיד שבעה עשר טנקים גרמניים ובסוף אותו קרב נפל. בעיר אורדזניקידזה מוצבת אנדרטה לגיבור-ברית-המועצות סגן קוזלוב, אך לא צוין בה הלאום שלו ואין ספק שהמדריכים את התיירים למצבה אינם מזכירים כי אף הם עצמם אינם יודעים כי יהודי היה. חברי לכיתה, מישה, בחור בעל חזות יהודית טיפוסית, נפל בשבי הגרמנים בקרבת נהר בוג. הוא הובא למחנה הסגר מצ'ור ויחד עם קבוצת יהודים הוצא להורג בתוך תעלה נגד טנקים. למזלו, כדור הרצח פגע בידו בלבד, והוא כרע-שכב בתוך ערימת הגוויות. ברדת הלילה התאושש, זחל מן התעלה ומצא לעצמו מסתור זמני, שם אגר מעט כוח ואחר-כך התקדם אט-אט מזרחה. באזור מומי נתקל באנשים מיחידת הפרטיזנים, סיפר להם את שעבר וביקש כי יצרפוהו לסיירת כי שולט הוא בשפה הגרמנית. באחת הפעולות לכדה יחידתו שני גרמנים. צעדים אחדים לפני הגיעם למפקדה לא התאפק מישה וחנק אותם למוות. במפקדה הסביר מישה שבכל העת שהוליך את שני הגרמנים נאבק עם עצמו, כי ידע היטב עד כמה זקוקה המפקדה ל"לשון", אך לבסוף לא הצליח לכבוש את יצרו,. הוא לא היה מסוגל לראות מול עיניו חייל גרמני במדים היטלראים חי. מעתה נאסר על מישה ללוות גרמנים שבויים, אף כי לא היה בסיירת אף אחד שהיה יכול לבצע את "מלאכת החטיפה" ביותר מיומנות ממנו. מאותו לילה שבו יצא מישה ירוי-למחצה מתעלת הנ"ט, לא העלה צחוק על פיו ולא סבל לגלוג או פגיעה כלשהי בעמו. לרוע מזלו לא ידע זאת הפרטיזן החדש שהצטרף ליחידה וצחק בקול לאופן דיבורו של הפרטיזן היהודי ולגלג על יהודים ככלל. צרור יריות מתת-מקלע של מישה שם קץ להלצותיו האנטישמיות. כעונש על כך נשלל ממישה עיטור הכוכב האדום שנשא- אך מאז גם פסקו התבדחויות על יהודים בנוכחותו של מישה. עם זאת העריצוה, ורק בזכות אומץ ליבו הנדיר ושנאתו העמוקה לגרמנים, שהתבטאה בפעולותיו, ניצל מפסק דין חמור. למטה הפרטיזנים הגיעו שמועות שבני כפרו של הפרטיזן שנורה ע"י מישה מתכוונים לרוצחו, אך המפקדים לא מיהרו להזהירו. יום אחד יצאו שלושה מבני כפרו של הפרטיזן הנרצח עם מישה לסיור. כעבור יומיים חזר מישה ועמו גרמני שבוי. הוא עצמו היה פצוע בגבו בסכין. על גורל חבריו לסיור דיווח במפקדה במילה אחת: "הרוגים". מי הרגם ובאיזה נסיבות- לא נודע. מישה לא דיבר. סיפורו של יון דגן על פגישותיו עם צ'רניאחובסקי: ... על פגישה אחת עם גנרל צ'רניאחובסקי כבר כתבתי בספר "המלחמה לעולם אינה נגמרת". זו לא הייתה הפגישה היחידה. מצריח הטנק צפיתי על מה שקורה. הרובאי שלי, זכריה זַגידוּלין, נכנס למחפורת כדי לעשות את צרכיו. בדיוק באותו זמן נעמדה בין המחפורת ובין הטנק קבוצה גדולה של גנרלים וקצינים בכירים בראשות מפקד החזית. זכריה שמע את הקולות, אבל לא ראה למי הם שייכים. פתאום נשמע מן המחפורת: "הי, סלאבים, תנו לעשן". ובעקבות זאת הופיע פרצופו העגול האדום-כחול עם קסדת-טנק על גולגלתו. בחטיבה לא היו קסדות-טנק במידתו הגדולה של הרובאי שלי. בעקבות הראש הופיעה מעל החפירה הלא-עמוקה דמותו הדובית של זכריה עם מכנסיים מופשלות. בראותו את גנרל הארמייה צ'רניאחובסקי עם פמלייתו, זכריה התבלבל. כנראה, בפעם הראשונה בחייו. הוא הושיט את כפתו לקשת הקסדה וקפא בעמידה שקטה. מכנסיו נשרו עד כפות רגליו. השדה השלו רעד מצחוק. צ'רניאחובסקי מחה דמעות צחוק מעיניו לעין כול. צחקו הגנרלים והקצינים הבכירים. צחקו חיילי יחידת הליווי. צחקתי אני, עומד חגור בצריח הטנק. רק זכריה נשאר רציני, ניצב בעמידה שלווה כשמכנסיו מופשלים. גנרל צ'רניאחובסקי פתח חפיסת "קזבק" והושיט אותה לזכריה. זה לקח בעדינות סיגריה. "תודה, חבר גנרל-ארמייה. האם תרשה עוד אחת עבור המפקד שלי?". באותו זמן מצב העישון אצלנו היה גרוע. צ'רניאחובסקי, ממשיך לצחוק, סגר את החפיסה והושיט אותה לזגידולין. את לקח הסיפור הבא, הפגישה האחרונה עם מפקד הארמייה, תפסתי בעצם רק אחרי שעברו שלוש עשרה שנה. אבל אז, ב- 20 בינואר 1945, אם בגלל שעוד לא חזרתי לעצמי אחרי הקרב, אם כיוון שלא הערכתי את המצב, לא ייחסתי את המשמעות הראויה לעובדה שהאירה באופן כה בהיר את דמותו של גנרל צ'רניאחובסקי. בחום הקרב מצאו את עצמם שני טנקים בשטח האויב. מה שבצענו שם לא היה תוצאה מגבורה. פשוט שאפנו לחזור אל כוחותינו. ל"קינוח" הבערנו בקצה החורש תותח מתנייע גרמני. זה היה הכול. בהמשך כבר לא היו גרמנים. עצרנו את הטנקים שלנו ליד מבנה לבנים מוארך (התברר שזו אורווה; משם יצאתי למחרת בהתקפה הבאה שלי). התפלאתי לראות שמפקד החטיבה והרב-סרן, מפקד הגדוד, עמדו בין קצינים שסבבו איזה שהוא גנרל. רק כשיצאתי מהטנק הבנתי שזהו מפקד החזית, גנרל הארמייה צ'רניאחובסקי. רסיס נתז פגע בידי השמאלית. כמעט לא הרגשתי פצוע. אבל הגנרל הבחין בכך וציווה להעביר אותי. כנראה שזה קרה בדיוק כאשר דיווחתי: "חבר גנרל-הארמייה, הרשה לי לפנות אל החבר פולקובניק המשמר". "דווח לי". המשכתי. גנרל צ'רניאחובסקי אמר למישהו מהסובבים אותו שידאג לעיטור כל הצוות, התיישב ב"ויליס" ונסע, ואתו – הפמליה שלו. בדיוק כעבור חודש, כבר בבית החולים, למדתי על מותו של מפקד החזית הביילורוסית ה- 3 גנרל-הארמייה איבן דנילוביץ' צ'רניאחובסקי. עברו שלושים וחצי שנים. נפרדתי מהילדות, מהנעורים האבודים, מהמקומות איפה שהמולדת החורגת שתתה את דמי. באופן מוראלי כבר הרגשתי את עצמי אזרח ישראל. נסעתי עם האשה והבן לפרוסיה המזרחית לשעבר כדי להראות להם את קברי. בסתיו 1944 נקברו שרידי הגופות מהטנק השרוף שלי. החליטו שגם אני נהרגתי. מצאו את דרגת הכתף השרופה שלי. אבל זו הייתה דרגת הכתף החלופית. למרבה השמחה נמצא שאני חי. אבל ציון הקבר, מבנה כלי הנשק שלנו, נשאר. באותם מקומות לחמתי בסתיו המאוחר ובחורף. עכשיו, בקיץ, השטח נראה אחרת, לא מוכר. אבל זיהיתי כל פרט. כאילו לא עברו יותר משלושים שנה. כאילו כל יום המשכתי להסתכל במוטל עלי נוכח מפת הקרב. הנה קצה היער איפה שהבערנו את התותח המתנייע. כאן אורוות הלבנים הארוכה שאליה הבאנו את הטנקים שלנו, ובה דיווחתי לגנרל צ'רניאחובסקי. עצור! לא יכול להיות! מקצה היער עד האורווה שלוש מאות מטר! מפקד החזית נמצא במרחק של שלוש מאות מטר מהתותח המתנייע הגרמני! לא מפקד הגדוד, מה שגם זה אינו מאוד שכיח – המפקד! אפשר לומר שהמפקד אינו צריך להימצא בקירבה כזו ליריב. אפשר. איני חושב שגנרל צ'רניאחובסקי הפגין, בחוסר שיפוט, את גבורתו או חוסר הפחד שלו. אבל מספיקות לחייל שתי פגישות כאלה המתוארות לעיל, כדי שדמותו של הגנרל תישאר מוארת בתודעתו".