חנוך ברטוב, "הנכדים של חללי הבריגדה" ביקור ברוואנה בית העלמין של חללי הבריגדה באיטליה - "מעריב", 6.5.1988

​מחרתיים, 8 במאי, הוא יום הניצחון על גרמניה הנאצית. ביום זה, ב-1945, חתמו ראשי הרייך ה-3 על כניעה בלי תנאי לבעלות הברית. באיטליה נכנע הצבא הנאצי ב-2 במאי. "במכת האש הראשונה של הגרמנים רוסק גם מכשיר הקשר. אני הייתי הקשר של הפטרול – אז קראו לנו 'אתתים' – וממוות ניצלתי כנראה משום שאת רוב הרסיסים בלמו המכשיר והעץ שנשענתי אליו. מפקד הפטרול, סרג'נט לייזר, היה בהכרה, קולו החזק היה במלוא עוצמתו והוא צעק 'אש' בתקווה שקולו יגיע אל הקווים שלנו". בלב חברים לנשק ומשפחות שכולות חיים ימי הקרבות באיטליה בסוף מלחמת העולם כאילו אירעו עכשיו "לפי הסיפורים בעיתונים נשאר אשר גולדרינג אתו כדי להגיש לו עזרה וכשחזר פטרול נוסף מצא רק את גופתו של סרג'נט לייזר. גולדרינג, הנעדר היחיד של הבריגדה, נעלם ולא נמצא עוד. לפי דעתי הוא נפגע מיד, שכן נאלם דום, וגם סרג'נט לייזר נגמר". הזמן הוא מוצאי-שבת, 23 באפריל 1988. המקום – מלון "אינטרנאציונלה", בחוף-הרחצה הפופולרי מאוד שמצפון לעיר רוואנה, מאתיים מטר מהחוף האדריאטי. הדובר הוא אהרון קמחי, אז איש הגדוד הראשון של הבריגדה, שלמרות היותו טוראי פצוע, נטל את הפיקוד מידי סגן המפקד, ש"נעלם" ברגעים הקריטיים ההם. על תושייתו ואומץ-לבו עוטר באות ההצטיינות הניתן בצבא הבריטי למי שאינם קצינים, "מיליטארי מדאל". כלום אפשר להעביר ולו משהו מאווירת אותו שיח לוחמים ומשפחות שכולות, שאירועי הימים הרחוקים ההם של מרס-אפריל 1945, בדיוק לפני ארבעים-ושלוש שנים, מוסיפים לחיות בלבם כאילו התרחשו עכשיו? אמר אהרון קמחי, שבמשך כל השנים הרבות האלה, זו פעם שניה בלבד שהוא מספר על הלילה הרחוק ההוא (שאת סופו, אגב, סיפרו אחרים, שכן הוא עצמו איבד את ההכרה ברגע ששב הפטרול אל הקווים והוחש לבית-החולים). אבל העיקר לא היה בדוברים אלא בשומעים. מי היו? במסגרת אירועי שנות הארבעים למדינה, העמיד משרד הביטחון לרשות המשפחות השכולות וארגון החיילים המשוחררים מטוס של חיל האוויר, שבטיסה ישירה לפורלי הטיס כ-160 איש: שאיריהם של 38 חיילי הבריגדה הטמונים בבית-הקברות הצבאי ברוואנה, כמה עשרות מאנשי היחידות השונות של הבריגדה, ראשי איגוד החיילים המשוחררים וכמה אישים ממשרד הביטחון. כאן אני מדבר במפגשים החוזרים – במקרים רבים, פעם ראשונה מאז סוף המלחמה – בין אלמנות חברינו, ילדיהם, אחיהם ואחיותיהם לבינינו, המוסיפים לחיות מאז, זה 43 שנים, חיים עשירים ורבי תהפוכות. כאן אני מדבר בראש וראשונה במשפחות. לתיאור הלילה ההוא האזינו אלמנתו ובתו של אשר גולדרינג, שגופתו לא נמצאה וחידה אופפת את היעלמותו עד היום. כשתואר המשכו של הלילה ההוא, 31 במרס 1945, כשפטרול שיצא להביא את לייזר וגולדרינג נכנס לשדה מוקשים ועוד שני לוחמים, שלמה שרייר ומרטין לוי נפצעו פצעי מוות, הוברר לי מקריאות ביניים שנוכחות בשיחה שלוש אחיותיו של שלמה שרייר. גם הן מתהלכות עד עצם היום הזה עם שאלות בלתי פתורות. ופתאום נכנס לתוך השיחה (שהנחה אותה להפליא עזריה רפפורט, חברנו לבריגדה) זלמן לוי, המבקש גם כל מידע שאולי שמור אצל הנוכחים על נפילת אחיו מרטין וגם "להשלים את האינפורמציה". עם הבריגדה נמנה גם גדוד של תותחי שדה, וזלמן לוי שירת בסוללה "בי" של הגדוד, בפיקודו של מייגו'ר רוטשילד (כן, כן מהרוטשילדים של לונדון) ואתו יצא כקשר לסיור בעמדה קדמית. "באותו לילה קיבלתי הודעה שאחי נפל, כנראה כמה עשרות מטרים מהמקום שעמדתי בו, מצאתי אותו ונשאתיו בזרועותיי חזרה". הנה בתו של משה זילברברג שזכה ב"מיליטארי מדאל" אחרי מותו בקרב. בת שנתיים הייתה כשנפל מה עוד? מה עוד? וידוי קטן: בהיסוסים לא מעטים הצטרפתי לטיסה זו, שעיקר מטרתה, טכס הזיכרון על קברם של חללי הבריגדה ביום שאיטליה מציינת כיום השחרור, יום ראשון, 24 במרס. אמנם, בחיינו זהו דף יקר, אך כפי שהעיר אחד המשתתפים באותה שיחה, ישראל ידעה מאז מלחמות גדולות ונוראות, שנפלו בהן יותר מ-16 אלף מבניה. גם אנשי הבריגדה עצמם השתתפו באותן מלחמות, ולא מעט מחברינו נפלו בהם. ובכל-זאת, האם אפשר סתם כך לשכוח את 30 אלף המתנדבים מארץ ישראל, בהם את הכוח היחיד שלחם במלחמת העולם השניה בשם המפורש "חטיבה יהודית לוחמת" על דגליה וסמליה? האם אפשר לשכוח את המפגש עם הניצולים ואת "רכבת הבריחה" לארץ ישראל שהחלו להגיע היחידות הארצישראליות? לא מעטים מאנשי הבריגדה נענו להוראות מנהיגי הישוב וכששבו לארץ נתנו את פנקסי החייל שלהם לפליטים ואילו הם עצמם נשארו באירופה ועסקו בעלייה ב', בהכשרתם הצבאית של הניצולים לקראת המלחמה הצפויה על ארץ ישראל. אני לא שכחתי, ושלוש פעמים הגעתי במרוצת השנים לבית-הקברות ברוואנה, אף פעם לא בחבורה, לטכס. הפעם, לשמחתי, להיפגש עם כמה עשרות מאנשי החי"ל וכן עם משפחות חברים שנפלו, בהם גם עם בניהם, שאף הם שוב אינם ילדים קטנים, אין צורך להוסיף. הנה בתו של משה זילברברג, מהגדוד השני, שזכה ב"מיליטארי מדאל" אחרי מותו בקרב. בת שנתיים הייתה כשנפל אביה, אבל היא מדברת בו כאילו הוא ניצב לנגד עיניה, מתארת את גובהו, את יופיו, את אישיותו. אגב כך נגול סיפור יהודי שלם. אביה ואמה נישאו בפולין, ולמחרת החופה עלה הוא לארץ כדי לא לאבד רשיון-עלייה שהוצא לו, ואילו האם עלתה רק שלוש שנים אחריו, ממש ערב המלחמה. חייהם המשותפים, עד לגיוסו, נמשכו פחות משנתיים. מאז חי רק הזיכרון, שעבר מהאם לבתה. זהו ביקורה החמישי ברוואנה. כך זינה שניאור וד"ר אורנה נאדל, אשתו ובתו של קורפורל שניאור, שאבלן מוסיף לצרוב כתמיד. אף אורנה, בתו של קורפורל נאדל הייתה בת שנתיים בנפול אביה. גם שלושת ילדיה עלו על קברו של הסב יוסף חיים שניאור עלה מפולין כסטודנט, שימש כיו"ר הסתדרות הסטודנטים בירושלים בשעה שהתגייס. כשנפל הייתה אורנה בת שנתיים. את השם נתן לה אביה משום שפלוגתו חנתה אז ביערות אורנים וכן על שם אורנה מתוך "בלוז" של יעקב כהן. אורנה היא רופאה, ממונה על תחנות האם והילד בתל-אביב, אם לשלושה ילדים. גם היא וגם ילדיה מקיימים את זכר אב המשפחה. בבית-הספר שבתה ובנה הגדולים למדו בו, מקפיד המנהל על הוראת השואה, אך שניהם בחרו לכתוב על הבריגדה ועל "הצד המלחמתי והגבורתי" של מלחמת העולם. שלושת ילדיה עלו על קברו של סבם בראוונה. היו כמה מחברי לפלוגה וקרובים של חברים שנפלו. הנה סימה ברוד, רעייתו של חיים ברוד, שהיה מן המבוגרים והנערצים בחברינו, חבלן שהנחה את הטנקים שסייעו לפעולת-היום הראשונה שביצעה פלוגתנו ונפל באותו קרב, החלל הראשון שנשאתי בזרועותיי. והנה אשר, הדסה ונחמה, אחיו ושתי אחיותיו של יהודה גולובוב, בן מושב עטרות של הימים שלפני תש"ח – ולעולם לא אשכח איך הוטל על כמה מאתנו לטמון אותו ביום הגשום ההוא בלס הבוצי של עמק המוות ההוא, שעכשיו הוא כולו פריחה ירוקה, החלקה של הבריגדה בבית הקברות של רוואנה – השבים גם הם ובאים לכאן זו הפעם השלישית והרביעית. וכל משפחת אחיו של סרג'נט משה מלמן, בהם משה הקרוי על שם דודו, שנשרף עם עוד ארבעה מחברינו באסון מחריד שעות אחדות אחרי שנשלחתי לבית החולים וחברי "בייבי" בא במקומי והוא היחיד שיצא חי אך עם כוויות איומות... הכל רחוק יותר מארבעים שנה לאחרים, לא למשפחות. העיקר היה הטכס. הקדמנו ויצאנו ביום ששי, למחרת יום העצמאות, רק בגלל השבת. יום ראשון נחלק בין טכסי זיכרון לבין טכס יחיד במינו שראוי להזכיר גם אותו בכמה מלים, שכן הוא נוגע בעיקר בעיירה קוטיניולה. במקביל לעניין שלשמו באנו, לא הפסקנו לחוש בהווה. בלי לדעת איטלקית הבינונו את כותרות העיתונים ואת ראשי החדשות ברדיו ובטלוויזיה: ישראל, אבו ג'יהאד, פלשתינים, ישראל, עראפת, אסד, כאילו לאיטליה עצמה אין כל בעיה... והנה אנחנו נוסעים לקוטיניולה, בגדה הצפונית, "הגרמנית", של אותו נהר קטן, קוו -החזית המפורסם של הבריגדה, הוא הסניו. מה קרה בקוטיניולה? עד לפני שנה לא ידע איש מאתנו מה קרה. באותו יום עצמו, לפני שנה, נקלע לשם אחד מפעילי איגוד החיילים המשוחררים, ז'אק לוי, ולתימהונו מצא עצמו בטכס הסרת הלוט מעל אנדרטה לזכרו של ויטוריו זאנזי, בן העיירה, שביוזמתו נתנה מחסה במשך שנתיים לארבעים יהודים והצילה – בקו החזית עצמו! – את כולם. השנה השתתפנו כולנו בחנוכת גינה שניטעו בה ארבעים עצים לכבוד ארבעים הניצולים ובמרכז הוצבה אבן זיכרון עם כל שמותיהם. כאן עדיין זוכרים מי הוא באמת העם הנרדף של המאה הארורה הזאת. הצד התמוה והמסתורי ביותר בפרשה זו הוא, שאנחנו, שהיינו שם, לא ידענו גם אחרי תום הקרבות דבר וחצי דבר על היהודים הניצולים. הפחד לא סר, כידוע לנו מפרשיות אחרות, גם אחרי המלחמה. יש משהו נוסף, שאיני נלאה מלשוב אליו וגם הפעם התגלה לי פתאום באורח בלתי צפוי: אותו מפגש בין ארץ-ישראל לבין שארית הפליטה היה במידה מרובה מפגש בין שרידיהן של אותה משפחה. ואסתפק כאן בסיפוריהם של עוד שני לוחמים להמחשת הדבר. בקוטיניולה ניצבת אנדרטה לזכר ויטוריו זאנזי. ביוזמתו הוסתרו וניצלו 40 יהודים בקו החזית עצמו. טכס הזיכרון בבית-הקברות עצמו, בהשתתפות יחידה של הצבא האיטלקי וארגון החיילים המשוחררים מצבאה האנטי-פאשיסטי, היה מרשים מאוד. אשוב לרגע למי שבא אתנו, אף שהיה איש גדוד קומנדו בריטי ולא נמנה עם הבריגדה, צבי סוויט. לא הרחק מכאן, בפשיטה עמוקה של הקומנדו לאגם קומאקו, איבד את שתי רגליו, ואם כי שיקומו הוא כולו נס מעורר השתאות, איני יכול לשכוח שאחד מבניו נפל במלחמת יום הכיפורים. כאן בא לפקוד את קברו של חבר, אחד מחמשת הארץ ישראלים שבגדודו, בובי שלום. רק עכשיו שמעתי מפי סוויט, שאותו לוחם נועז היה ילד פליט מבלגיה, ששמו אינו ידוע לאיש וכשהתגייס קרא לעצמו שלום רק משום שהכל היו אומרים לו "בובי, שלום". בן שש-עשרה התגייס ובן עשרים ואחת נפל, לפני ארבעים ושלוש שנים. וכאן אפילו לא נגעתי בסיפור מופלא זה של צבי סוויט וחבריו. וסיפור שני, לכאורה שולי, שרק כדי לשמעו כדאי היה לנסוע. ליד שולחן ארוחת הבוקר, התגלגלה שיחה קלה עם אחד מאנשי הפלוגה המסייעת של גדודנו, חיים שווימר, שערב קודם – ערב שני של שיחה – סייע לסרג'נט שלו לספר עלילות גבורה נשכחות. פה, פתאום, הוא מספר שלארץ הגיע מסלובאקיה ממש בפרוץ המלחמה, בסתיו 1939. שם נשארה בין היתר חברתו, שנשאה אותו שם עצמו, שווימר. יום אחד, כבר אחרי שהיה לחייל בשרות הוד מלכותו ג'ורג' השישי, הבזיק במוחו רעיון גאוני: הוא החל להמטיר בקשות לחלץ את אשתו "הפלשתינאית שתעודותיה אבדו לה". לא ייאמן כי יסופר, עם קבוצת הפלשתינאים האחרונה, שהוחלפה בגרמנים, חודשים אחדים לפני ששולחה יהדות סלובאקיה להשמדה, הגיעה אותה בחורה לארץ, והיא אשתו של חיים שווימר. צבי סוויט, שאיבד את רגליו בפשיטת קומנדו, בא לפקוד קברו של חבר שאת שמו האמיתי לא ידע איש ומספר איש שיחי: כשנגמרה המלחמה, עזב את היחידה והתחיל להתרוצץ בין המחנות, מחפש יהודים ודואג להם. כששב לפלוגה העמידו הקצין למשפט (את שמו של הקצין, לא תאמינו, חשש פתאום לגלות, אבל אני אומר: שוורץ) ודן אותו לשלושים וחמישה ימי מעצר. "מה איכפת לי", הגיב שווימר המאושר במעשיו. בלילה נפתחת פתאום דלת חדר המעצר, ומי נכנס בה אם לא אותו קצין? כמה שעות אחרי שגזר את דינו של שווימר, סיפר הקצין שוורץ, נודע לו שאחיו חי, אבל אין הוא יודע באיזה מחנה, והריהו פוקד עליו לצאת ולחפש אותו... האם תאמינו אם אספר שנמצא האח ובשובו הביא אתו שווימר בין השאר אלפיים מכתבים שכתבו ניצולים, אבל לא ידעו איך לשולחם, והוא שיגרם במעטפות צבאיות בדואר הצבאי. ומי שהאמין עד כאן לא יתקשה להאמין למופלא בסיפוריו של חברי לגדוד השלישי, חיים שווימר. באחד מערבי חנוכה של שנת תש"ו, שלהי 1945, ישב האיש, צאצא למשפחת חסידים מקרפטורוס, בתחנת הרכבת של פרנקפורט, מציץ מחלון הקרון ותוהה: איך אני מגלה מי במהומה הזאת יהודי? ושוב הבזיקה אותה תושייה עצמה: על אדן החלון הדליק שמונה נרות וחיכה. בתוך עשר דקות עמדו לפני החלון אמריקנים, קנדים, אנגלים, פליטים... כן, לפקוד קברי חברים שנפלו בחזית האיטלקית לפני כל המלחמות שלנו בישראל, נסענו במלאות לה ארבעים, והנה שוב אותם האנשים, אותם הסיפורים, אותם החיים, רק שאיטליה זו שביקרנו בה לא שרד בה דבר ממה ששומר זיכרוננו מן האביב ההוא, שבו נכרו הקברים בלס האפור. רק סמוך לקאסטל בולונז, ההרים זרועי המטעים, שבהם חצינו את הסניו ויצאנו מהמלחמה, עמדנו פתאום שנינו, יוסי כהן מבאר-טוביה, שהיה אז איש כיתת-הצלפים של הגדוד, מאמצים את זיכרוננו, יודעים שאנחנו משקיפים אל הסניו מן הגדה האחרת, "הגרמנית", ופתאום הצבענו שנינו לעבר איזה עיקול משמאל למקום עמידתנו וקראנו יחד: "זה פה!" או כן או לא. בכל-זאת חשוב היה לנו לחבר את הזיכרון אל השטח. הן לשם כך באנו. לתרועה אחרונה על קברות חברינו.