בשנת 1942 שררתי בפלוגה 14 שקבלה את האחריות לשמירה במחנה ואדי סראר ("נחל שורק" - הנמצא על כביש לטרון - מסמיה, סמוך לצומת חולדה, בו היו מחסני התחמושת הגדולים ביותר של הצבא הבריטי במזרח התיכון). כל הקצינים מלבדי וכן הס"פ היו אנגלים. אנשי הפלוגה היו ברובם אנשי משקים וחברי ה"הגנה"…, תפקיד הפלוגה היה לשמור על הבסיס…, ובמקרה של ירידת צנחני-אויב, להיות כוח-מחץ (כתת-כוננות). מטעם הפיקוד העליון (של ה"הגנה") הוטלו עלי שני תפקידים: I. במקרה של נסיגה (ימי אל-עלמין)…, להשתלט על הבסיס. II. להוציא תחמושת, עד כמה שאפשר. התפקיד הראשון היה רק בתכנון, אבל את השני מלאנו במידת האפשר. היינו חייבים להיזהר מאד בפעולות שכן כשלון היה מפסיק את תהליך הגיוס…, באותו הלילה (של פעולת "רכש" ממחסני הבסיס) היינו עורכים נשף או מסיבה כדי להסיח את דעת הבריטים. זה היה נעשה לרוב על-ידי אנשים שבאו מבחוץ…". לצורך ה"טיפול" במחסנים השונים, הוכנו מראש מפתחות שהועתקו מצרור המפתחות הרזרבי שהיה במשרד הקצין התורן בשער הצפוני. במחסנים מסודרים כמו בבסיס ואדי-סראר, הוצמדה לכל ערמת ארגזים רשימת-מלאי שהתעדכנה כל יום. מחסנאי מנוסה יכול היה להבחין שהערמה טופלה – צריך היה איפוא לוודא שצורתה החיצונית של הערמה לא תשתנה. בעיה נוספת הייתה שסידור המשמרות נערך על-ידי הרס"פ האנגלי והוא שקבע איזה שומרים יוצבו והיכן (עד אשר קיבלו היחידות העבריות את האחריות גם לתפקיד זה). "מעורבותי כקצין הייתה בכך שהטלתי על מפקד השמירה לתגבר קטע מסוים בשעה מסוימת ואנשינו היו מתנדבים לפתור את הבעיה ולעזור לאחראי למלא את המשימה שנוספה. כך יכולנו להבטיח שמשמרת אחת (תעמוד) לרשותנו".

הייתה אתמול מועצת [תנועת ה]מושבים המוקדשת לעניין הגיוס, בה התווכחו חברים עם קלמן קיט ואמרו לו אם נתגייס, נתגייס לנוטרות - מתוך מחשבה שבנוטרות, בשעת דחק בעבודה, אפשר באיזה אופן שהוא ״להסתדר״ - אפשר לבוא מרמת-דוד בלילה ולעבוד במשק. קיט טען: יש מלחמה ויש צבא ואתם לא תקחו חלק בגיוס לצבא? מובן, שגיוס לצבא מביא לידי כך שהמשק יסבול במקצת. ונתקבלה החלטה שקיט רצה. אני רואה בהחלטה זו של ״הקיבוץ המאוחד״, שפלמ״ח עומד במקום הראשון, פגיעה קשה מאוד בעניין הרמת הגיוס לצבא. אני בהחלט בעד שהגיוס לצבא יעמוד במקום הראשון. (משה שרת)