אורי ריגאי - שמי אוֹרי אני בנו הצעיר של עוזי ריגאי, איש מדהים אבא נפלא ואיש יצירה כפי שכינינו אותי "ידי זהב" , אבא היה בשלן נפלא , ובעצם בכל תחום בו נגע הוא פשוט יצר ממזון וכלה בבניה שפות ועוד 100 אחוז.

אבא נולד באיטליה בעיר פירנצה ועלה בגיל שנה לישראל, שרת בצבא הבריטי והיה שותף למלחלמה במדבר המערבי, המלחמה באיטליה ופרשת לה ספציה המפורסמת.

אבא סיים את תפקידו כסא"ל בשיריון ואחד מהקצינים הידועים שהובילו את חיל השיריון לגדולתו. היה מנהל בכיר בדיסקונט כמנהל מחלקת הבינוי תקשורת ומחשוב , וכשפרש בשנת 1991 בגיל 66 היה עסוק ב- 100 אחוז. בעוד שתי קרירות נפלאות ועבד עד גיל 81.5. אבא נפטר בגיל 83+ ממחלת הסרטן לאחר מאבק וכמו תמיד הוא איתן וחזק עד שהמחלה הכריעה אותו. בלכתו השאיר את אמא אילנה , את אודי בנו בכורו גיא ואותי , וכן 3 כלות וארבע נכדים ומורשת אדירה של עשיה סיפרים חוויות חברים והמון אהבה. בין תחביביו בישול , בנייה נגרות נהיגה אפיה , פיסול שירה , הגינה שהיתה ועודנה יצירה נפלאה , דיבר ושלט בשמונה שפות ועוד ועוד.

סיפורו של יואב אבניאון - פלוגת ההובלה 462  - סיפורה של פלוגה זו הוא מר.

הפלוגה הוקמה באפריל 1942. הפלוגה הופעלה לראשונה בבניית קו הביצורים באל עלמיין במדבר המערבי, בלוב. ביוני 1942 היא נשלחה לביירות שבלבנון. הכשלונות של הצבא הבריטי במדבר המערבי גרמו לכך שפלוגת ההובלה חזרה לקו ההגנה של אל-עלמיין. היא הובילה חטיבה אוסטרלית מסוריה למצרים, כתגבורת לארמיה השמינית של הצבא הבריטי באל-עלמיין, במערב מצרים. היא השתתפה עם המחנה השמיני בקרבות הבלימה נגד הצבא הגרמני בראשות פלדמרשל ארווין רומל. לאחר המתקפה הבריטית על הצבא הגרמני, בקרב אל-עלמיין השני בסוף אוקטובר 1942 , המשיכה פלוגת ההובלה עם הצבא ללוב.

פלוגה 462 הייתה הפלוגה הארץ-ישראלית הראשונה שעמדה להשלח לנחיתה באירופה. ב-24 באפריל 1943 - אחרי חג הפסח יצאה מנמל אלכסנדריה שבמצרים לאי מלטה שיירה של כ-30 אניות נושאות ציוד, דלק וחיילי עזר כהכנה לקראת פלישת בעלות הברית לסיציליה. בראש השיירה הפליגה האוניה ארינפורה (Erinpura), שנשאה את חיילי הפלוגה ואת ציודם. במהלך ההפלגה, ב-1 במאי, שיירת האוניות, 27 במספר, שנשאה חיילים של הצבא הבריטי, אותרה על ידי מטוס סיור גרמני. הטייס הזעיק מטוסי קרב, אשר הגיעו לעת ערב. האוניה נפגעה פעמיים ושקעה תוך כ-4 דקות. 139 מחיילי הפלוגה ניספו ורבים נפצעו.

זמן קצר קודם להפלגתם חתמו החיילים הנשואים על גט על תנאי, שהתממש עם טביעתם.

הניצולים הוחזרו לטריפולי ולבנגאזי, ומשם נשלחו לחופשה בארץ ישראל. ביולי 1943 הוקמה הפלוגה מחדש, וזו התארגנה בסרפנד, קיבלה מתגייסים חדשים ושיחררה את אלה שלא התאוששו מן האסון. בסוף יולי 1943 חזרה הפלוגה למצרים. בספטמבר 1943 היא נשלחה לאיטליה ונחתה בראש החוף בסלרנו שמדרום לנאפולי. שם פעלה בפריקת ציוד לרציפים והובלת דלק ותחמושת לחזית. לאחר כחודשיים השתלבה בפעולה בחזית ואנשיה השתתפו במבצעים בחזית איטליה עד סוף המלחמה ואפילו נטלו חלק בליווי המשלחת הצבאית הבריטית לחתימת חוזה הכניעה עם גרמניה הנאצית.

כיוון שהייתה פלוגה של מתנדבים ותיקים, הייתה זו הפלוגה העברית הראשונה שפורקה באוגוסט 1945. וותיקי היחידה שוחרו משירות ואילו המגויסים החדשים הועברו ברובם לפלוגת הובלה 468.

בבית הקברות הצבאי שבהר הרצל בירושלים הוקמה אנדרטה דמוית אוניה לזכר חיילי הפלוגה. למיטב ידיעתי נפלו כאן המספר הרב ביותר של חללים יהודים בארוע קרבי בודד בעת החדשה.

יש להניח כי חיילים מארץ ישראל מהפלוגות הללו ביקרו במערה סביב שנת 1944 עת שרתו עם פלוגותיהם באזור.

נותר עתה לפצח את התעלומה – מי הם הכותבים?

כאן יש כרגע הצלחה חלקית.

ליד סמל פלוגה 745 מופיע R.E. PAL 204  . הקידומת PAL היא מעין "מספר אישי". מיהו החייל מאחרי המספר איני יודע.

חייל אחר שחתם הוא JACOB SPIER – גם עליו לא הצלחתי להשיג פרטים.

אך סקרן אותי במיוחד מיהו הפטריוט בעל הנפש הפיוטית שכתב את המשפט הלירי כל כך..

השם הסמוך למשפט לא היה לגמרי ברור.

השם הפרטי בלט מייד: עזי אך את שם המשפחה לא פענחתי מייד. אותו שם מופיע שוב בסמוך.