ציפה שירתה שנתיים ושבעה חודשים בחיל האוויר הבריטי. בעוד שרוב חברותיה ובנות משפחתה התגייסו לאט"ס, נמשכה ציפה לחיל האוויר. באיסמעיליה שם שירתה בחדר המבצעים. "ישבנו עם אוזניות ורמקול, קלטנו דיווחי רדאר של מרחק וגובה והעברנו את הנתונים לפיענוח, לדעת אם אלה מטוסי אוייב" היא מספרת ומוסיפה, "המפקדים הבריטים דרשו, שאנחנו, הבחורות מארץ ישראל, נדבר בינינו רק באנגלית, כי מי יודע מה אנחנו זוממות. עשינו שביתה, עד שבסוף הוחלט שבנוכחות האנגלים נדבר ביננו אנגלית, אבל כשאנחנו לבד נוכל לדבר עברית".
ציפה גוב: האשה שהכירה לשאגאל את אילת - אחרי מות - עופר אדרתהיא שנאה את גימנסיה הרצליה ואת הקיבוצניקים באשדות יעקב. היא התגייסה לצבא הבריטי "בשביל הכיף" ובמלחמת העולם בילתה במועדונים בקהיר. כאלמנה צעירה חרשה את הארץ כאשת תיירות. סיפור החיים הלא שגרתי של אמו של גידי גובציפה גוב. ב-1943 אמה אמרה לה: "יש עכשיו מלחמה. או שאת הולכת לקיבוץ, או לצבא. בבית את לא תסתובבי"איתן נדל / תולדות ישראלהרבה דמויות מפורסמות וחשובות מההיסטוריה המקומית נקשרו בחייה של ציפורה (ציפה) גוב, שנפטרה בשבוע שעבר בגיל 93. עבור הצעירים שבין קוראי שורות אלה היא מוכרת כאמו של הזמר גידי גוב. מבוגרים יותר יכירו גם כמה מבני משפחת אמה, בהם חבר הכנסת לשעבר אברהם כ"ץ-עוז (כֶּצָלֵ'ה) ואמו הציירת ציונה תג'ר. הוותיקים ביותר יזהו גם את שמותיהם של סבה מצד אמה, אפרים חרל"פ, ממייסדי רחובות, ואת ד"ר חיים חיסין, הרופא ואיש ביל"ו ממייסדי תל אביב, שהיה סבו (מצד אמו) של בעלה המנוח, דני.מצד אמה היתה נצר למשפחת חרל"פ, מצאצאי מגורשי ספרד, שהתגלגלו למזרח אירופה דרך צפון אפריקה. "אני ספרדיה מטולדו", אמרה גוב בחיוך בראיון מקיף לפרויקט התיעוד "תולדות ישראל", שבעשור האחרון צילם עדויות של מאות מבני הדור שהקים את המדינה.בסוף המאה ה-19 עלה אפרים חרל"פ מרוסיה לארץ, התאלמן מאשתו השנייה ונותר עם ארבעה ילדים. ביפו הוא הכיר את אשתו השלישית, יהודית. השניים גרו ברחובות, שם ניהלה יהודית משק ובית מלון בו התארחו מכובדים כמו פרופ' יוסף קלאוזנר ומרים ברנשטיין-כהן.אפרים חרל"פ. סבא של ציפה. התאלמן פעמיים. היה אב ל-11 ילדים"אני זוכרת אותה כובשת זיתים ומלפפונים, מכינה חמאה ושמנת", סיפרה ציפה. מנישואיהם של אפרים ויהודית באו לעולם שבעה ילדים. אחת מהם, בת שבע, היתה אמה של ציפה גוב.אביה של גוב, יצחק כץ, נולד ברוסיה אך גדל באלכסנדריה במצרים. ב-1919 הכיר שם את בת שבע חרל"פ מרחובות, ועלה עמה לארץ. ביתם, בתל אביב, היה מקום מפגש לבוהמה המקומית במשך עשרות שנים. כץ עבד תחילה בסוכנות הנסיעות "פלשתיין אקספרס" ובהמשך, בין היתר, ניהל את קונסוליית הכבוד של בלגיה, שבראשה עמד מאיר דיזנגוף ויחד עמו היה ממקימי מוזיאון תל אביב.גוב נולדה בערב יום כיפור של שנת 1924 ברחובות. אמה, בת שבע, חשה כאבים אחרי תפילת "כל נדרי". סבה, חרל"פ, יילד אותה בסיוע מיילדת. היא למדה בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב – ושנאה אותה. אחר כך יצאה להכשרה בקיבוץ אשדות יעקב, ושנאה גם אותו. "עיצבנו אותי הפרינציפים של הקיבוצניקים. מה אכפת להם אם אני הולכת עם קוקו כזה או כזה. הרגיזה אותי ההתנשאות שלהם כאילו אלה מהעיר הם זבל'ה. כרגיל, עזבתי באמצע", סיפרה ב-1987 בראיון למיכל קפרא ב"מעריב". ב-1943 אמה אמרה לה: "יש עכשיו מלחמה. או שאת הולכת לקיבוץ, או לצבא. בבית את לא תסתובבי". גוב בחרה להתגייס לחיל האוויר הבריטי, ונשלחה למצרים. "לא היו לי אידיאלים. התגייסתי בשביל הכיף", סיפרה. את השנתיים הבאות בילתה בחדר מבצעים של בסיס צבאי של חיל האוויר הבריטי באיסמעליה ובין לבין במועדוני לילה באלכסנדריה ובבתי הקולנוע של קהיר."זו לא היתה מצרים של היום. קהיר היתה אז כמו פאריס. עולם שכולו בידור ובילוי... בערבים שמענו מוסיקה קלאסית על שפת הבריכה ואכלנו מאכלים משגעים. יצאנו לבלות עם בחורים. רומנים בכיף, עצמאות בלתי רגילה. בלט, קונצרטים, קלאבים", תיארה. מצרים שהכירה אז היתה עבורה "ארץ קוסמופוליטית ומרכז תרבותי", אשר לעומתה ארץ ישראל היתה מפגרת ותל אביב היתה כפר.במאי 1945 שבה לתל אביב וב-1947 נישאה לדניאל (דני) גוב (במקור: לנגר) - נכדו של חיסין. גוב, בוגר המחזור של יצחק רבין ב"כדורי", שירת בצבא הבריטי, בבריגדה היהודית ובצה"ל, שם היה שלישו הצבאי של יגאל ידין ומפקד יחידת הקשר לעיתונות.ציפה ודני הכירו עוד כילדים בתל אביב. "הוא היה הילד הכי יפה בגן", סיפרה. אחרי גירושי הוריו, אמו נישאה לישראל פינקלשטין, מזכיר מערכת "הארץ", והוא גדל כבנו.בכ"ט בנומבר 1947 ישבו דני וציפה במערכת העיתון והקשיבו להצבעה הדרמטית באו"ם. אחר כך "רצנו את רחוב אלנבי בשירה ובהורה, רקדנו בכיכר מגן דוד והמשכנו עד 'כסית'. שמחה כזו אני לא זוכרת בימי חיי", סיפרה.דני וציפה התגוררו בשכונת צהלה בתל אביב. ב-1957 נפטר דני בפתאומיות ממחלה, כשהיה בן 36, והותיר את ציפה אלמנה צעירה עם שני ילדים קטנים, גידי ומיכי, וללא מקצוע."באותו רגע הפסקתי להיות הילדה המפונקת, ויצאתי לעבוד", סיפרה. תחילה עבדה במפעל הקרטונים "קרגל". אחר כך ב"משכית" של רות דיין. ב-1961 החלה לעבוד במשרד התיירות, מטעמו ירדה ב-1963 לאילת. "רציתי לעבוד באילת כי לגידי היתה אסטמה. במשך חמש השנים שהיינו שם הוא נשם", סיפרה.בתפקידה החדש אירחה מכובדים שביקרו בישראל, בהם מארק שאגאל, מרגוט פונטיין וגינתר גראס. "הייתי עושה איתם טיולים מעל ומתחת למים", סיפרה. "לא אהבתי את המנטליות של החופש באילת", אמרה עם זאת.ב-1968 עברה לירושלים, משם הוציאה קבוצות תיירים לכל רחבי הארץ. "נתקעתי 13 שנים בעיר הכי יפה בעולם אבל גם המלאכותית, הלחוצה, הלוקאל-פטריוטית", אמרה. ב-1981 חזרה לתל אביב, ועבדה בתיירות בעירייה. היא סיפרה כי הגתה את הסיסמה "עיר בלי הפסקה" וסיפרה כי פיתחה את "שביל התפוז".היא נקברה ברחובות והותירה את שני בניה, נכדים ונינים.