הצטרף בחודש יולי 1942 ליחידה היהודית הלוחמת בעיירה סופיובקה בווהלין, ובהמשך עבר לשורותיה של החטיבה הפרטיזנית בפיקודו של גנרל מאיור סידור קובפק; בחטיבה זו היו 247 לוחמים יהודים. בינואר 1944 יצאה החטיבה למסע לפולין. באחד הקרבות שנערכו באותו החודש הוא נפצע. הפציעה אירעה בקרבת העיר הורוכוב שבאזור ווהלין. באותו זמן הצבא האדום כבר היה בשטח, ויחד עם כ- 40 פצועים נוספים הועבר דרך קו החזית והובאו לבית החולים הפרטיזני בעיר קייב. בעדותו סיפר על מפגש מיוחד שהיה לו ביערות פולסיה: "משהו מיוחד משך אותנו לאזור זה...שמענו כי בעיירה זו נשארו יהודים הרבה, והם מסתתרים ביערות, ואצל איכרים, או שהצטרפו לפלוגות הפרטיזנים... הפעם, כיוון שהמסע צפונה שוב לא אץ לנו, גמרנו אומר לחפש אחר יהודים. לא היה עלינו לחפש זמן רב. בכפר פולני, לא הרחק מסנאבידוביץ', מצאנו כמה משפחות יהודיות שעבדו אצל הפולנים, בשדות ובבתים. שוחחנו עם הפולנים וביקשנום שישמרו על המשפחות היהודיות עד לשעת השחרור. רשמנו את שמותיהם וכתובותיהם. חילקנו להם בגדים... ימים אחדים ישבתי עם היהודים הללו... לאחר שהייתי למעלה משנה מנותק מאחי היהודים, הרגשתי שמחה רבה על שנותרו עוד יהודים בארץ, מלבד אלה העושים בחיל הפרטיזנים..." יומיים לפני יום הכיפורים החלו היהודים לדאוג שמא לא יהיה להם מקום להתפלל בו. גד תיאר את חששותיהם ואת שארע באותו יום כיפור: "... דאגה זו משמיע באוזני יהודי גבוה ורזה... יהודי זה הוא ר' קעק מראקיטנו. עם משפחתו הובל לשחיטה, אך הצליח לברוח ליער הקרוב... כל מעייניו נתונים עתה בהכנות לתפילת יום הכיפורים... דבריו התמימים והנלהבים של היהודי היקר פעלו עלי את פעולתם... אמנם, חשבון ארוך לי עם בורא עולם. מיום שראיתי מה עוללו הנאצים לעם היהודי, נקעה נפשי בו, בריבון העולמים... ועלו בזיכרוני תמונות איומות ממראות השחיטה בעיירתנו... הובלתי, עם עוד אנשים, לקבור יהודים שנטבחו בשני ימי השחיטה... אותו יום ראיתי בשדה, לא הרחק מבית הכנסת הגדול, שמונה יהודים הרוגים....אנשי תורה היו אלה, שתפסום בשעת תפילה והובילום לשדה, כשכל אחד מכורבל בטליתו ותפיליו... אכן חשבון ארוך... ואף על פי כן זע משהו בלב, ונעתרתי לבקשתו של קעק. נכנסו אפוא, פטי ואני, לביתו של איכר וביקשנוהו להוריד את תמונת האם הקדושה ובנה מן הכתלים , כיון שעתידים אנו לערוך שם בערב תפילת יום כיפור.. הרצפה נוקתה למשעי. העמדנו שולחן קטן בצד מזרח, וקעק הביא מאי שם ארבעה נרות שעווה גדולים והדליקם... התפרקנו מנשקנו והצבנו אותו בפינות הבית. סביב הבית התהלכו ארבעה פרטיזנים מזוינים ושמרו על מבואותיו. שעת 'כל נדרי' הגיעה, אך באין סידור מי יקרא את התפילה בשלומה , בעל פה? ... כבמטה קסמים מתחילים הכול לקרוא פה אחד. הקול הנוגה משתפך בחלל הבית , ונדמה שהוא פורץ החוצה, לכל רוחות השמיים...מבעד החלון הפתוח הגיעו אלינו קולות בכי חנוקים. אלה הן הבחורות והנשים שבאו ונשארו בחוץ מאחורי החלון, לשמוע את התפילה... התפללנו שעה ארוכה. לא רצינו להיפרד זה מזה, משהו קישר אותנו בעבותות אחווה..."