נולד בפולין ב-1917 בעיירה המעורבת סולייוב שבמחוז לודז', על גדות נהר הפיליצה. את חינוכו הבסיסי קיבל ב"חדר", שממנו חמק בכל שעת כושר לשיטוטי חקר והרפתקה על גדות הפיליצה, ילד רגיש, ערני ויצירתי. אחר כך שלחו אביו, קמעונאי טקסטיל זעיר, יהודי דתי אבל ליבראלי בהשקפת עולמו, כאת יתר אחיו ואחיותיו, לקבל חינוך כללי בבית-הספר היסודי בעיירה. באותה העת התעצמו מאד הגזירות הכלכליות שהוטלו על יהודי פולין, והן גרמו במהרה להתרוששות המשפחה, כך שלאחר הבר-מצווה נאלץ לוותר על המשך הלימודים בתיכון ונרתם לסייע בפרנסת המשפחה. הוא בחל בעיסוקים הרווחים בקרב יהודי המקום ובחר לעבוד באחת המנסרות שבעיירה. כל ימיו התגאה בכך שהיה אחד הבודדים בקרב יהודי העיירה שהתפרנס מעבודה פיזית קשה. בהיותו בן 16 נאלץ אביו לסגור את החנות ולעקור ללודז'. פשה החל לעבוד בבית-חרושת לטקסטיל, ובערבים חילק את זמנו בין לימודי-ערב לפעילות פוליטית באיגוד המקצועי של פועלי הטקסטיל ובתנועת הנוער הקומוניסטית הבלתי-לגאלית. בתקופה זו התעצבה השקפת עולמו והוא רכש ניסיון מעשי חשוב בפעילות מחתרתית. בקיץ שנת 1936, בהיותו בן 19, נרשם כמתנדב ללחום בבריגדה הבין-לאומית בספרד. הדבר נמנע ממנו מאחר שאחת החוליות שעשתה את דרכה לספרד נעצרה בגבול הצ'כי ובכך גרמה לעיכוב המשך המשלוחים. סמוך לאותה העת צורפה לתא שלו כמדריכת חוץ בחורה יהודיה בשם דורה גולדרייך. מאז ועד סוף ימיהם הם עשו דרכם יחד.
ימים אחדים לאחר פלישת הצבא הגרמני לפולין, ב-1 בספטמבר 1939, נענה לקריאת השלטון המתפורר והצטרף, ביחד עם אחיו הצעיר שמעון, לרבבות הצעירים שיצאו מכל רחבי פולין להגנת הבירה. כשזו נפלה הצטרפו לטור הארוך של החוזרים הביתה. בדרך, בעת ששהה כשבוע ימים במחנה מעצר זמני שהקימו הגרמנים תחת כיפת השמים סמוך לעיירה בלוניה, חווה לראשונה על בשרו את הייחוד שזימנה המציאות החדשה ליהודים מקרב כלל האוכלוסייה הפולנית. הגרמנים הפרידו בין הקבוצות, ומן היהודים מנעו אוכל ומים. כשעלה בידו להתגנב באחד הלילות לאגף הלא-יהודי של המחנה בנסיון להשיג מעט אוכל עבור אחיו שנחלש מאד, הוא הופתע למצוא מכר ותיק שלו, יושב ראש ועד העובדים במפעל שבו עבד, מנהיג פועלים וקומוניסט בעל ותק של שנים בבתי-סוהר, כשהוא מפוחד וחסר אונים. האיש התחנן בפניו שיעזוב מיד את המקום בטרם יוודע הדבר לאחרים, היות שאלה יסגירו אותו ללא היסוס לגרמנים. הוא שיצא להגנת הבירה כפטריוט פולני, מצא עצמו עכשיו כיהודי עומד על נפשו מול גרמנים ופולנים כאחד. ימים אחדים לאחר שובו הביתה נפרדו פשה ודורה, שזה עתה נישאו, מהוריהם ויצאו לעבר אוקראינה שבתחום השלטון הסובייטי. הם הניחו שאין נשקפת סכנת חיים לאוכלוסיה המבוגרת, אלא רק לצעירים העלולים להילקח לעבודות כפיה בגרמניה; ובהיותם קומוניסטים נלהבים, הם ביקשו להצטרף ל"כוחות המחר" במאבקם הצפוי נגד הכובש הנאצי ובכינון סדר עולם חדש, שבמסגרתו תיפתר גם בעייתם של היהודים. עד מהרה התפכחו מאשליותיהם. הם הופתעו מאדישות הסובייטיים ללהטם האידיאולוגי ולנכונותם הנלהבת לתרום; ומן הבית – שעבר בינתיים לגיטו לודז' – תכפו ידיעות שמהן למדו על מימדי השואה המתגלגלת. הם מצאו עצמם פליטים בסביבה עוינת, נתונים תחת חשד מצד השלטונות והתושבים המקומיים כאחד ומנותקים מן הבית בעת שהתרגש עליו האסון. לא היה עוד ספק בליבם באשר למשמעות מהלכיהם עד כה: מתוך הערכה לא נכונה של המצב הם נטשו את הוריהם לחיסול בידי הנאצים, ועתה היו חסרי אונים להושיע. נראה היה, שגם היטלר וגם סטאלין הצליחו להוליך אותם שולל. הם גמרו אומר בנפשם להיאבק ולנקום. את מקום הקומוניזם שהכזיב תפסה בהדרגה ההכרה, שאין פתרון אחר ליהודי אירופה זולת העקירה מן הגולה ובנייתה מחדש של האומה בארץ ישראל. ככל שנקפו החודשים התבררו ביתר שאת מימדי האסון שהתחולל באותה העת בפולין. ביוני 41 השיגה אותם המלחמה באוקראינה, ובעיירה שבה שהו, פובורסק בחבל ווהלין, הם היו עדים כבר בקיץ אותה השנה לאקציה הראשונה, שבה חוסלו כמעט כל הגברים בעיירה. בחסות הגרמנים קמו השכנים האוקראינים על היהודים המופקרים לגורלם, ומעשי ביזה, אונס ורצח היו לשגרה יום-יומית. הם חברו לקבוצת צעירים מקומיים, שגמרו אומר לא למסור את חייהם לנאצים בלא מאבק מזוין. היה עליהם להסתיר את כוונותיהם מיהודי העיירה הנותרים, שכן אלו שגו באשליה שיצילו עצמם בצייתנות לכובש ושללו בתוקף כל נסיון התנגדות. תכניתם הייתה לחמש עצמם כמיטב יכולתם ולהתנפל ביום הגזירה על המשטרה האוקראינית, כדי לשבש את פעולותיה ולאפשר ליהודים ניסיון של הצלה. בסופו של דבר נאלצו לוותר על נסיון התקוממות במקום עקב התנגדותם העקבית של יהודי העיירה. בשלהי הקיץ הם יצאו ליער, כדי להילחם בגרמנים מתוכו. היה זה בתחילת ספטמבר 1942, ימים אחדים לפני האקציה האחרונה, שבה הושמדה הקהילה כליל. בצאתם אל היער מנתה הקבוצה 12 איש ואישה, וחימושה היחיד היו שני רובים ואקדח אחד, שאותם הרכיבו מחלקי כלים שעלה בידיהם לגנוב מן האוקראינים טרם עוזבם את העיירה. כעבור שבועות אחדים, כשעלה בידם ליצור קשר ראשון עם פרטיזנים רוסים, כבר היו חמושים בנשק שלל ובעלי נסיון בחבלה. קבוצתם חברה ליחידתו של קרטוכין, קצין בצבא האדום שנמלט מהשבי הגרמני. חרף נסיונותיו במשך למעלה משנה לגייס לוחמים מקרב האוכלוסייה המקומית הייתה הצלחתו זעומה ביותר עד כה, כך שקבוצת הצעירים היהודים מפובורסק הייתה, בעצם, לגרעין הממשי הראשון של יחידתו. למרות שהיו רבים במספר מאנשי קרטוכין, הם נענו ברצון לדרישתו שיקבלו את מרותו כנציג הפיקוד הסובייטי, אלא שמיד החלו ההתנקלויות האנטישמיות הראשונות. הם נתבשרו שמעמדם לא יהיה שווה לזה של שאר הלוחמים. היחידה חולקה לשניים. ארבעה אוקראינים מקבוצתם המקורית הופרדו מהם, ועל היהודים הוטלה משימה משקית באופיה, אם כי מסוכנת במיוחד, לפשוט על הכפרים בסביבה, כדי להצטייד במזון הדרוש ליחידה לקראת החורף הממשמש ובא. כך החלה מערכת היחסים העכורה עם קרטוכין, שהתדרדרה והלכה עד שהגיעה לכלל פיצוץ וגירוש היהודים תוך נסיון – שלא צלח – לגזול מהם את נשקם. יחידת הפרטיזנים לא הייתה, אם כן, מקלט בטוח כלל ועיקר. גם בזמנים כתיקונם משך אליו היער הרפתקנים ופורעי חוק שונים ומשונים, ובזמנים אלו של קריסת כל המסגרות לא כל שכן. הפיקוד הסובייטי השליט, אמנם, במשך הזמן מרות צבאית על הלוחמים, אבל מתחת לפני השטח רחשה מלחמת קיום אכזרית, שבה שרד החזק או מי שמצא הגנה תחת חסותו של אחד התקיפים. התנקלויות אנטישמיות מצד חבריהם לנשק היו דבר שבשגרה. לפחות שישה מקרי רצח של יהודים על-ידי חבריהם ליחידה נמנים בזכרונות פרטיזנים מן היחידות שבהן שרתו פשה ודורה, ומקרה אונס אחד. בכולם היו הלוחמים היהודים עדים למעשים, או שידעו על התרחשותם, אך היו חסרי אונים להושיע לחבריהם המותקפים (אם כי בחלק מהמקרים הצליחו בדיעבד להניע את הפיקוד הבכיר לנקוט פעולות משמעתיות כלשהן נגד התוקפים). החברות ביחידת הפרטיזנים גבתה, אפוא, מחיר כבד, בסכנת התנכלות, פגיעה או מוות מידי חבריהם לנשק, אך בעיקר בתחושת השפלה קבועה. מסתבר שהמחיר היה כדאי, שהרי כל השאר התגמד בעיניהם מול האפשרות להילחם בנאצים ולמלא בכך את שבועתם לנקום. עד לסופה של המלחמה עברו בני הזוג רייכמן עוד פעמיים בין יחידות פרטיזנים שונות באזור ווהלין, לזו של קרוק תחילה, ואחר כך לזו של נדלין, שאיתו הגיעו עם תום הלחימה באזור זה לעיר סארנה. באחת הפעולות, ביחידתו של קרטוכין עדיין, נפצע פשה פציעה קשה בכתפו, וחייו ניצלו רק הודות להתערבותה הנחושה של דורה. היה זה בתחילת דצמבר 1942. הגרמנים ערכו פשיטה על היער, בעת שהקבוצה הייתה ממילא בעיצומו של מעבר לאתר חדש, וחיים סליבקה, ידיד קרוב במיוחד של פשה, היה לחלל הראשון. הוא הושאר לשמור על המחנה הנטוש, כשברובהו כדור יחיד, והוא השתמש בו למרות הידיעה הוודאית שיהרג, כדי להזהיר מראש את חבריו המתרחקים. למחרת היה לפצוע הראשון, בעת שאבטח מארב ממוקש על דרכו של הכוח הגרמני ששב בכוח מוגבר. הגרמנים הונסו, אמנם, בהתקפת נגד נועזת של היחידה, אבל צריך היה להתפנות מן השטח במהירות. הוא איבד דם רב וקדח מחום. חבריו ידעו מה דינו של פרטיזן שאינו יכול לעמוד על רגליו בנסיבות שכאלה, ובלית ברירה קיבלו את הדין. חייו ניצלו רק הודות להתערבותה האמיצה של דורה. כשקרטוכין בא למקום מלווה בפמליית קצינים רכובים, היא התייצבה מולו, הטיחה בפניו דברים קשים, ובסופו של דבר, לתדהמת הנוכחים, הוא נרתע מפני נחישותה ונסוג מהחלטתו. שני לוחמים יהודים נשאוהו באלונקה מאולתרת עד שהחלים. אז חזר לפעילות מבצעית מלאה כלוחם מהשורה. עם תום המלחמה נשארו השניים עוד זמן מה בעיר סארנה. הוא גוייס לשירות בלשכת הגיוס המקומית תחת פיקוד ה-NKVD, ותפקידו היה לסרוק את יערות הסביבה בחיפוש אחר עריקים, רובם ככולם לאומנים אוקראינים. כמו כן הוא היה שותף בקבוצה ששאפה לנקום בגרמנים במסגרת יחידת "נקם".
הוא נפטר בשנת 2005.