הירייה הראשונה, הירייה האחרונה עמוס רגב לא הכרתי מעולם את הדוד זכריה. הוא נהרג במרד בגטו ורשה, נשקו בידו. זכריה ארטשטיין היה אחד מאחיה של אמי. רוב האחים עלו ארצה לפני המלחמה. הוא נשאר שם. בחור צעיר, חבר תנועת "דרור". כשהחלה ההתארגנות למרד הוא היה צעיר המתנדבים ל"אי"ל" - "ארגון יהודי לוחם". במהרה הפך למפקד פלוגה, אחד מבכיריו של מרדכי אנילביץ', מפקד המרד. רבים נהרגו שם; היו שהצליחו לברוח. מבין ההריסות המשיך דוד זכריה להילחם, עד שנפל. כינו אותו "זכריאש", ובילדותי שב השם הזה והידהד בביתנו שוב ושוב. היה האבל, על הסבים והסבתות וההורים והקרובים שנספו במחנות. מצידו של אבי כל בני המשפחה נספו בשואה. מצידה של אמי היו המתים והיו החיים, האחים שעלו. ומעל לכל ריחף צילו של "זכריאש". אי-הוודאות על נסיבות מותו. תחושת מועקה שאיכשהו, סיפורו של האח, הדוד, צעיר המורדים בגטו - התמסמס. שגרסאות אחרות עלו, וגיבורים אחרים זכו בתהילת עולם. ובבית, עם קומץ חבריהם שעלו מהעיירות הקטנות שם בפולין, בפרברי ורשה, תמיד דיברו עליו בפולנית או ביידיש. שהילדים לא יבינו. לפני פחות משנתיים יצאו לאור שני ספרים על המרד בגטו ורשה. מבוגר בהרבה, קראתי על הדוד שלא הכרתי. קראתי, ונדהמתי. ב-19 באפריל 1943, כך כותב שר הביטחון לשעבר משה ארנס ("דגלים מעל הגטו", הוצאת ידיעות אחרונות, 2009), החלה הפעולה הנאצית להשמדת הגטו. הטור הגרמני התקדם פנימה: "היריות הראשונות נורו מעמדתו של ארטשטיין ברחוב נאלווקי 33 כאשר הגרמנים עברו ליד בניין זה. היו אלו היריות הראשונות של המרד". וזכריאש עדיין היה בחיים גם אחרי שהמרד דוכא, והבונקר ברחוב מילא 18 נחרב ב-8 במאי בידי הנאצים על רוב יושביו, כולל אנילביץ'. איתמר לוין ושלומית לן מספרים ("הקרב האחרון", הוצאת ידיעות אחרונות, 2009) כי כשנפגשו שרידי הלוחמים היהודים ברחוב אחרי נפילת הבונקר - צביה לובטקין עם קומץ אחד, זכריה בראש קומץ אחר - "דרש זכריה שייצאו בזה הרגע, יירו בגרמנים, ימותו בקרב ויגמרו עם זה". לובטקין הרגיעה אותו, נכתב, "וזו היתה הפעם האחרונה שראתה אותו". לובטקין ואחרים הצליחו לפלס דרכם החוצה דרך תעלות הביוב. זכריה ארטשטיין נשאר שם. לפי ארנס, עוד בתחילת יוני נותרו בין שרידי הגטו "שני לוחמים מהוללים" - זכריה ארטשטיין מ"אי"ל", ויוזק לופאטה מ"אצ"י" (ארגון צבאי יהודי - הארגון הרביזיוניסטי). שניהם המשיכו להילחם בנאצים, עד שנהרגו יחדיו בקרב נגד חיילים גרמנים ביוני 1943. הגירסה בספרם של לוין ולן קצת אחרת: "הקבוצה האחרונה של אי"ל, בפיקודו של זכריה ארטשטיין, לחמה עד 3 או 4 ביולי, וככל הנראה חבריה נהרגו בעת שניסו לצאת מהגטו". הפרטים, כדרכם, מעורפלים. אבל דבר אחד עולה משני הספרים הללו: זכריאש הצעיר, מפקד פלוגה של יהודים שהחליטו לקום נגד הצוררים - ככל הנראה ירה את הירייה הראשונה במרד גטו ורשה, המשיך להילחם עוד שבועות ארוכים מבין ההריסות ותעלות הביוב, וככל הנראה ירה גם את הירייה האחרונה של המרד. הוא לחם כל עוד נשמה היתה באפו. הוא ירה בצוררים גם אחרי שכבר התפארו בניצחונם על היהודים. הוא נפל, ונשקו בידו. משונות הן דרכי ההיסטוריה. הוריי, שנפטרו זה מכבר, עשו את שלהם במלחמת העולם השנייה. שניהם התנדבו לשורות הצבא הבריטי: אבי כאיש חיל ההנדסה המלכותי, מקרב אל-עלמיין ועד חזית איטליה, ואמי כאחות רחמנייה באיטליה. מדינת ישראל קמה, ומתישהו הכירה ממשלת פולין בגבורתו של זכריאש, ושלחה למשפחה בארץ אות הצטיינות שהחליטה להעניק לו. ומשפחתנו? נשארה עם זיכרון עמום על גיבור צעיר, כמעט אלמוני, שמפעם לפעם צץ ועולה שמו בספר חדש או בסרט הוליוודי - דווקא שם דמותו מופיעה בכמה וכמה סרטים וסדרות טלוויזיוניות שנעשו על המרד, ושלעיתים מקרינים אותם אצלנו ביום הזיכרון. ואני רואה את השחקנים שמגלמים את הלוחם הצעיר זכריה ושואל עצמי איך הוא היה נראה אילו יצא משם בשלום, ומה הוא היה אומר לנו, ומה הוא היה מצפה מאיתנו.