במכתבים שכתב תיאר בורנשטיין את חיי היום יום הקשים בגליל. כל יציאה מהקיבוץ מבוצעת ברכב משוריין, כשם שעשה בורנשטיין בשבוע הקודם כדי לעזור לנפגעים בישוב שכן, במשאית המצופה בלוחות פלדה כדי להגן על הנוסעים. במשאית נסעו עמו ארבעה מאבטחים חמושים. עקב משקלו הכבד נוסע הרכב מאוד לאט, וכאשר נתקלים נוסעי הרכב במחסום אבנים ובמארב, אין להם ברירה אלא להלחם, שכן הדרך הצרה אינה מאפשרת להסתובב ולנתק מגע. ליאו מתאר תנאים רפואיים קשים הרבה יותר בהשוואה למלחמה באירופה. בישראל הוא עבד בתנאי ניתוק, ללא יכולת של פינוי פצועים לבתי חולים בארץ.
ד"ר בורנשטיין תאר במכתביו את התנאים הקשים בהם היה עליו להפעיל מרפאה, את האספקה המצומצמת ואת החוסר בכוח אדם מקצועי. ד"ר בורנשטיין הפעיל את המרפאה בתנאים ממש פרימיטיביים. הוא כתב שאיים שילך לתל-אביב לדרוש עוד עזרה ואם לא יענו לדרישותיו, יסרב לחזור לגליל. אך בלבו הוא יודע שלא ינטוש את אנשי הגליל ולא משנה עד כמה יוחמרו התנאים. ד"ר בורנשטיין מתאר את גאוותו להיות חלק מהחבורה האמיצה של מגני הגליל, ואת תקוותו שכוחו יעמוד לו, ושלא יקרוס תחת הלחץ והמתח העצומים בהם הוא נדרש לעמוד. למרות שה'צבא הזה' הוא ללא דרגות, ללא מדים וללא מדליות, מביע ד"ר בורנשטיין את אמונתו המלאה ביכולתם של הבחורים לנצח, ומוסיף שאם יצא בחיים הוא ידע שהשיג משהוא בחייו.
ב-17 באפריל 1948 כתב ד"ר בורנשטין מכתב לד"ר שיבא, בו תאר את המצב הקשה בבית החולים בכפר גלעדי אשר הוא היה אמון על הקמתו. בבית החולים נמצאו 11 פצועים, מהם ארבעה במצב קשה. המטוס שמגיע אינו יכול לשאת אלונקה. אין מכשיר רנטגן, עובדה המקשה על טיפול בשברים. למעשה, אין כל התקדמות בבניית בית החולים. ד"ר בורנשטיין טען כי עייף ממלחמות והוא די מיואש מהמצב. דווקא מבחינת הסגל הרפואי אין בעיות, אחיות חדר הניתוח עושות את עבודתן נאמנה, במגבלות התנאים הפיזיים. קיים מחסור חמור בתרופות, דם ותמיסת מי מלח. מחסור זה מציק מאוד לד"ר בורנשטיין כי הוא שמע שעליו לצפות לכמות גדולה של פצועים בקרוב. יום לאחר כתיבת מכתב זה נכבשה טבריה וההתקפה הכושלת על נבי-יושע התרחשה שלושה ימים לאחר הכתיבה, כך שבפני בורנשטיין עמד האתגר לטפל בפצועים רבים ללא ציוד וכוח אדם מספיקים.
לאחר שנים סיפר בורנשטיין, שבפעם הראשונה שהודיעו לו על פינוי מוטס שאמור להגיע הוא הכין את כל הפצועים הקשים יותר שדחוף לפנות לבית-חולים גדול ומצויד היטב. בשעה האמורה נחת 'פרימוס' (מטוס פייפר קטן) על המסלול. ד"ר בורנשטיין שהיה רגיל לפינויים המוטסים של הצבא האמריקאי באירופה, ניגש לטייס ה"פרימוס", בהיותו בטוח שזהו הסיור המקדים את מטוס הפינוי ושאל אותו מתי יגיע מטוס הפינוי. טייס ה"פרימוס" ענה כי הוא מטוס הפינוי. ד"ר בורנשטיין נאלץ היה לבחור פצוע אחד ולהעלות אותו למטוס, כאשר רגלו בולטת החוצה מחוסר מקום.