יליד 1923. בן לאב יהודי מאוסטריה ולאם נוצרייה שהתגיירה, אח תאום למרים. הוא גדל באחת השכונות העניות של ברלין, שאוכלסה בעיקר על ידי מהגרים יהודים ממזרח אירופה. כאשר היה בן חמש, עברה משפחתו לוויסנזה, שכונת פועלים בברלין, שם החל את לימודיו בבית הספר היסודי. "מיד הפכתי מטרה להערות אנטישמיות: 'המורה, אני יכול לשבת במקום אחר, לא ליד גד? יש לו כאלו רגליים יהודיות מסריחות'. בשנת 1934 הוריי רשמו אותי לבית ספר יהודי, אך נאלצתי לפרוש בגיל 12, כיוון שהם כבר לא יכלו לממן את שכר הלימוד". לאחר שנשרו מהלימודים, החלו התאומים גד ומרים לעבוד כשוליות בחנות בגדים בבעלות יהודית. לאחר ליל הבדולח, בשנת 1938, נהרסה החנות בפוגרומים, והוא מצא עבודה במפעל לייצור קרטונים. באותה התקופה דאג הנער הצעיר לשמור תמיד על מצב רוח מרומם, ושימש עוגן נפשי לבני משפחתו וחבריו. באותה התקופה החלו היהודים להישלח למחנות ריכוז, אך מאחר שאמו אינה יהודייה והתגיירה מאוחר יותר, הוגדר על ידי היטלר "בן כלאיים" (Mischlinge), שעדיין לא היו מיועדים להישלח למחנות. מאותו רגע, החליט לנצל את המצב כדי להצטרף לקבוצת המחתרת הציוניות "החלוץ", ולסייע ליהודים לברוח לשוויץ ולהעפיל לארץ ישראל. "אף פעם לא הייתי מתבודד או אינדיבידואליסט, שמנסה להצליח בכל זאת בסביבה עוינת", הוא מספר. "השתייכות קבוצתית ופעילות חברתית תמיד הייתה לי חשובה. תמיד היה לי חשוב לעשות משהו, לארגן משהו, להביא לשינוי". במהלך פעילותו במחתרת "החלוץ", הכיר את מנפרד לוין, שהיה לבן זוגו הראשון. לוין ובני משפחתו נעצרו ונשלחו למחנה מעבר, לקראת "שילוח" למזרח אירופה. בק, שכבר ידע בשלב זה את המשמעות של המילה "שילוח", החליט להסתכן ולחלץ את בן זוגו. הוא לקח מדים של ההיטלריוגנד, תנועת הנוער ההיטלראי, וניגש אל הקצין שהיה אחראי על בית המעצר. "המדים היו גדולים עלי בכמה מידות, וחששתי שהדבר יסגיר אותי", אמר. "בכל זאת, ניגשתי בקול בוטח לקצין, ודרשתי ממנו: 'הנער דרוש לנו כדי לעבוד בבניין'". אלא שלמרבה האכזבה, מנפרד סירב להמשיך ולרדת עם בק למחתרת. "גד, אני לא יכול ללכת איתך", אמר. "המשפחה שלי זקוקה לי. אם אנטוש אותם עכשיו, לעולם לא אוכל להיות חופשי". לוין ובני משפחתו שולחו לאושוויץ, שם נרצחו. ככל שהגיעו אליו יותר ויותר עדויות על הנעשה באושוויץ-בירקנאו, כך גברה המוטיבציה בקרבו להמשיך ולפעול. הוא הפך לאחראי על גיוס הכסף וארגון השוחד לפקידים וקצינים. לא אחת הצליח לרכוש את אמונם של מכרים לא יהודים, כדי להבריח מזון אל מקומות בהם הסתתרו יהודים. בתחילת 1945 בגד אחד הצעירים היהודים בבק ובחבריו במחתרת, והסגיר אותם לידי הגסטפו. הם הועברו למחנה מעבר בברלין, שם נשארו עד לשחרור העיר על ידי בנות הברית כמה חודשים לאחר מכן. אחרי המלחמה פעל לארגן קבוצות של ניצולים יהודים, לקראת העפלתם לארץ ישראל. בשנת 1947 הוא עלה בעצמו ארצה, וחי בישראל עד 1979. לאחר מכן חי באוסטריה כמה שנים. מאוחר יותר חזר לברלין ושימש מנהל מרכז החינוך היהודי למבוגרים עד שפרש לגמלאות. נפטר בברלין בשנת 2012.