מתוך הספר "אריאדנה" מאת ברוניה קיבנסקי, 2002, גוונים הוצאה לאור קשריות - ברוניה קליבנסקי נפגשנו באותו בוקר ברחוב. בוקר שטוף שמש של אמצע אוגוסט. בוקר מר. הרעידו אותי קולות נפץ ויריות. חשבתי שהרוסים מרעישים את העיר. מיהרתי למטבח. בעלת הבית כבר ידעה. היהודים בגטו יורים. נחרדתי. זה התחיל. מה עלי לעשות? אף פעם לא שקלנו אפשרות של הפתעה. חשבנו שנדע מבעוד מועד. אין למי לפנות. אני לבד. יוצאת במהירות מהבית. פקעות עשן מעל לגטו. צופרים של כיבוי אש. הגשמים של השבוע האחרון פסקו והשמש התגלתה בכל חוצפתה. בעיר, כאילו לא קורה דבר. תנועה רגילה. אדישות. ואילו שם התחיל הקרב האחרון. חברי מתקוממים. התחיל החיסול הסופי של הגטו. זה הסוף. חשנו בהתקרבו. התכוננו. ובכל זאת הפתעה. הרי לא ידענו את היום. קיווינו שאולי... שכחנו. לנו אסור לקוות. שוב הצליחו להערים עלינו. שום תנועות חשודות של צבא או של אס. אס. שום סימנים של אי שקט. שום סימנים בשמים או בארץ לא בישרו את הסוף. רק הגשם הבלתי פוסק של השבוע האחרון. השמים הבוכיים ולבי הקשה. התחושה הזאת. ומרדכי המרגיע אותי, "את טועה." מחישה את צעדיי לכיוון הגטו. אולי אראה משהו. אולי אקבל אות כלשהו. ידיעה. ואולי אצליח להיכנס פנימה? להיות שם עם כולם. עם מרדכי. להיות ראויה לו. אין לי מה לעשות כאן בלעדיהם. קשרית אומללה שאיבדה את מקור חייה ואת טעמם. רחוב מאזובייצקה ארוך ושומם. והנה חייקה באה לקראתי. איני מאמינה למראה עיני. הרי היתה בגטו. איך עזבה? איך עזבה את חבריה? היא, מנהיגתם. בעידודם של החברים הצליחה בבוקר, ממש בנס, לצאת דרך בית החרושת שעל הגבול ברחוב ביאלוסטוצ'אנסקה. 'המראה הטוב', תעודת הזהות ותעודת העבודה הגרמנית עזרו. אני מתקשה להבין. אך מתרשמת מתושייתה ומאומץ לבה. לבי יוצא לשמוע על המרד ועל מרדכי. ואיני שואלת. אמרה שראתה אותו לפנות בוקר. היה רגוע כיאה למנהיג. חילק את הנשק ונתן הוראות פעולה מדויקות. חשבתי שתביא לי משהו ממנו. סימן חיים אחרון, מילת פרידה, הוראה, בקשה – משהו. לא כלום. הייתי רוצה לשאול אלף שאלות, ואיני שואלת. שכח אותי. ואולי לא ידע שהיא עומדת לעזוב? אנו נעמדות בכיכר קושציושקו. מכאן רואים את החומות. את הגדרות. אני מתקשה להסתיר את אכזבתי. את כאבי. דמות מוזרה של אישה צעירה חומקת על ידנו. בלונדית, שערות גזורות, חלקות, מרושלת בהופעתה. ראשה בין הכתפים, גבה נטוי קדימה, מגפיים מאובקים. מרילקה! חייקה זיהתה אותה. מכירה אותה מישיבות משותפות עם הקומוניסטים בגטו. באה ישר מן היער. שם לא יודעים עדיין על המרד וחיסול הגטו. היא קשרית של קבוצת פרטיזנים יהודים מ'פארויס'. קבוצה לא גדולה, בודדה ביערות ביאליסטוק. חברים קומניסטים ואחדים מ'השומר הצעיר'. יצאו מהגטו טיפין טיפין, בשלושה ובחמישה. חייקה מתעניינת במצב שם, ומספרת שלפנות בוקר באראש פרסם מודעות על חיסול הגטו ועל העברת כל הפועלים ובתי החרושת על ציודם ללובלין. המחתרת פתחה במרד. יודעים מהו הפירוש האמיתי למילים 'העברה לעבודה'. ולמרות זאת, רוב היהודים נאחזים באשליות. נוהרים למקום האיסוף. אינם מצטרפים למורדים. אפילו אינם מתחבאים. משפחות נצמדות יחד, ונוהרות בציות לפקודה. מרילקה עייפה מאוד. עליה להמשיך בדרכה. ממהרת לחברים. חייקה מתלווה אליה. שוב אני לבדי. מה עלי לעשות? איני יודעת את נפשי. מדוע מרדכי לא מסר לי שום דבר עם חייקה. האם ידע שהיא עוזבת? ואולי לא ידע. אוטומטית אני סובבת את הגטו. כאילו מחפשת פרצה להיכנס פנימה. מקומי שם. עם כולם. ואף על פי כן איני מנסה. נשארת כאן. חומה בלתי חדירה של מצור צבאי מפרידה בינינו. שלוש טבעות של צבא ואס. אס. מצור צבאי לכיבוש הגטו ולדיכוי המרד. רוב הכוחות שלהם מרוכזים בשדה מצדו המזרחי של הגטו. שם בפנים פתחו בהתנגדות. לא על החיים נאבקים – זה בלתי אפשרי – על המוות הם נלחמים. על מוות בכבוד כאנשים חופשים, אוהבי חיים. מוחים על הרצח בתאי הגז. מוחים על שתיקת העולם. ידעתי, איש מהם לא יישאר בחיים. יילחמו עד הכדור האחרון. עד הנשימה האחרונה. ואני אפילו איני מסוגלת להצטרף אליהם. למרוד יחד עמהם. לאחד את נשימתי בנשימתם. מדוע איני מנסה? הרי ידעתי תמיד לבוז לכל סכנה. האם יזקקו לי דווקא כאן? אולי ישלחו לי איזה אות, ידיעה. לא ייתכן ששכחו אותי, אינם צריכים אותי עוד. לא ייתכן שמרדכי יעזוב אותי כך בשתיקה. אני מחכה לו. במשך היום אני מסתובבת מסביב לחומות, הולכת לעבודה, מעמידה פנים שהכול כרגיל. בלילות אני קוראת שוב ושוב את מכתביו. מוצאת משמעויות שלא הבחנתי קודם. לא הבנתי. ממשיכה לכתוב אליו. בוכה חרישית מתחת לשמיכה, נעזבת וחסרת אונים. לוחשת דברי רוך ואהבה. בבוקר מנסה לחייך כהרגלי. מבלבלת את האויב. מצפה לבלתי אפשרי. חוזרת לגדרות. שם בפנים, במרחק של צעדים ספורים ממני, חברים לוחמים. נהרגים. גופה של בחורה צעירה על הגדר. ידיה אוחזות בחוטי התייל במאמץ חיים אחרון. ניסתה לברוח וכדור פילח את ראשה. אני עומדת ממוסמרת למקום. אני היא התלויה על הגדר. ראשי סחרחר עלי. נושמת בכבדות. מרילקה היא אשנב לחברים נוספים בעיר, רובם קומניסטים – יהודים ופולנים. נפגשים. כבר לא שומרים כל כך על קונספירציה. פגישה עם שתי חברות מגרודנה, ליזה ואניה. נמלטו בעת חיסול הגטו שם. הסתדרו בצד הארי כאן. את ליזה הכרתי לפני המלחמה. למדנו באותה גימנסיה. היתה פעילה בוועד התלמידים, ובזמן השלטון הסובייטי – בקומסומול. מתברר שאנו שש בנות. רבקה'לה, אניה, ליזה, חסיה, חייקה ואני. קשריות ונציגות של שלוש תנועות בגטו. הקומניסטים, 'השומר הצעיר' ו'דרור'. תנועות, שחבריהן יזמו את המרד, ועתה הם לוחמים, נצורים מאחורי החומות. שוב איני היחידה. מרילקה לא נותנת לי להתייאש. דורשת להמשיך במאבק. לחזק את קבוצת הפרטיזנים שלנו ביער. מעכשיו אנו העורף שלהם במקום הגטו. והם מקום המבטחים לניצולים ולבורחים מקרונות המוות. בסיס להמשך הלחימה נגד האויב. אנו נרתמות להצלת המעטים שיצליחו להימלט מהגטו ומרכבות הגירוש. מלוות אותם ליער, לפרטיזנים. מחפשות יהודים מסתתרים בעיר, תועים ברחובות עוינים. יוזמות בריחות. לודקה מצילה את פלק וחברו. מבריחה אותם ממחנה פוניאטוב. אני – את ברל משרידי הלוחמים, ואת רובין, הפליט מטרבלינקה. ליזה – את שאצמן מידי הגסטאפו. רבקה'לה משלמת בחייה על ניסיונה להציל יהודים המסתתרים בחורבות של מה שהיה הרובע היהודי. אנו פועלות ביחד, ופעילות זו היא ההצדקה לקיומנו. מסתכנות בלי הרהור וערעור. ללא גבול. אני לומדת לשנוא. מתגרה בגרמנים. בזה לכללי זהירות. אנחנו פועלות בצוותא. אך אני סגורה ביגוני. מסתגרת בבדידותי. ניזונה מן המכתבים. ואיני חדלה לשוטט מסביב לחומות. לראות. מול עמדות הגרמנים פרצה בגדר. ניסיון שלא הצליח לפרוץ את המצור. גופות מוטלות באפר צבוע באדום. מפציץ חג מעל כמו עוף דורסני. אין עוד תקווה. עגלה עמוסה בחפצים עוזבת את הגטו. עליה שני חברים וחברה. רעד עובר בכל גופי. הולכת בעקבותיהם. מגיעים לתחנה לרכבות משא. הם פורקים כאן את מטענם. השמירה אינה קפדנית. אני מצליחה להתגנב ולהתערב ביניהם. מנסה לשכנעם לברוח. מבטיחה, אלווה אותם לפרטיזנים. יש לי קשר. הם מדברים על המוות. על סבון. אינם מקשיבים לי. הם כבר במקום אחר. בזים לחיים. אין טעם לשאול אותם על חברים, על מרדכי. הם האחרונים. אני משלה את עצמי שאוכל לשכנעם לברוח, להינצל. חושבת שעוד אראה אותם. עוד אשאל. מן השער ברחוב פאבריצ'נה יוצאת קבוצה גדולה. הולכים בשורות בסדר מופתי. כמו בצבא. בשורה הראשונה באראש וראשי היודנראט. צועדים תחת משמר אס. אס. לעבר התחנה לרכבות משא. צועדים בהפגנת ביטחון עצמי. מה הם חושבים? מה הם גאים כל כך? חייקה על ידי. אנו עומדות ומסתכלות. אחרוני הגטו. קבוצת הפרטיזנים שלנו קולטת את כל הבורחים, לוחמים ושאינם לוחמים. שולחת אנשים לאורך פסי הרכבת לטרבלינקה. אוספת את הקופצים. מצילה את הבורחים. תוך זמן קצר מכפילה את מספר חבריה למאה. החברים החדשים חסרים ניסיון ונשק. אחדים חסרים רצון לחיות. מצב קשה. זיכרונות. חלומות ביעותים. פרטיזן בלי נשק אינו פרטיזן, וחייו בסכנה. מתקשים להשיג מזון. הכפריים מגלים שאלה יהודים בלתי חמושים. נשקם אינו אמיתי. רוביהם ואקדחיהם צעצועים מפוסלים בעץ. ועוד מעיזים לסכן את הכפר בהפצת כרוזים נגד הכובש. האיכרים נוקמים על המרמה. רודפים אחריהם. אחדים אף בולשים ביער ומלשינים לגרמנים על מקום הימצאם של היהודים. האסון אינו מאחר לבוא. אנשים הופתעו בשינה או במארב ונהרגו. גם יאנקל גולדשטיין, גם המשורר אריה ויינשטיין מפליטי המרד. ימים אחדים קודם לכן עוד הספיק לקרוא בפני, ביער, כמה שירים שהציל. שירי זעם וצער על המציאות בגטו ועל השחיתות של היודנראט. ביער הזניח את עצמו. איבד כל רצון לחיים. אפילו שיר אחד משיריו לא שרד. סאשה, מפקד הקבוצה, ונאתק, ולוחמים נוספים, נופלים בקרב. רבקה הוקסימר נפצעת. חברו של פלק עורק. כנראה מרוב געגועים לחיים נוחים ולאישה שאצלה הסתתר לפני תקופת היער. הוא נתפס בידי הגרמנים ומוסר את כל מה שידע. על מקומה של קבוצת הפרטיזנים ואת כתובתה של האישה הצעירה. היא וילדתה נאסרו ונעלמו לתמיד. הרגשה נוראה. הבאנו את האיש הזה ליער. אנו אשמות! לא הכרנו אותו די ונתנו בו אמון. שרידי הקבוצה מתבצרים במקום חדש. קשה לחדור אליו. רק אחדים מהפרטיזנים מתמצאים בסבך. חיימק'ה, בחור צעיר, מלווה אותי למחנה החדש. החברים טרם התאוששו מהאבדות. יש מחסור בתרופות ובמזון. בלילות אנו הקשריות, סוחבות חבילות מזון ותרופות ליער, ואף כלי נשק אחדים. הספק שלי לתרופות ולמכשירים כירורגיים הוא ד"ר פיליפובסקי, קצין א.ק. (המחתרת הלאומית הפולנית). ידיד טוב עוד מימי הגטו, ידיד ליהודים. אצלו הוחבא ארכיונו המחתרתי של מרדכי טננבוים. הוא ממונה על מחסן לציוד רפואי. משם אני מבריחה את שניתן. מזון אנו משיגות אצל חברותיה של מארילקה, וויירה ודאריה ברחוב פודלסנה. מתעכבות ביציאה מן העיר, בביתן הבודד של שתי הנשים זימנוך בפינת בית-הקברות ורחוב ציגאנסקה. מחכות לתחילת העוצר, ואז יוצאות עם החבילות. בשעה זו הכביש המוביל ליער שומם מתנועה ובטוח יותר. במשך היום אנו עובדות כעוזרות בית אצל גרמנים. רשומות כחוק בלשכת העבודה. ליזה וחסיה במטבח אצל משפחות אס. אס., אניה בבית מלון לקצינים 'ריץ', ואני אצל שלושה צוגפיהרר, מובילי רכבות. מלווים אותי פניהם של חברים שברחו מגרודנה ובאו לביאליסטוק. ניסו להציל את חייהם ונתפסו לפי איזה תור עלום ואכזרי. נבלעו בפי המולך, הרע המוחלט הזה. הפנים החיוורות של שתי הצעירות שליוויתי להירשם כפולניות לעבודת כפייה בגרמניה. בשל עדינותן וביישנותן נחשדו. חיים וולברג נאסר למרות ראשו הבלונדי כשל מצביא רומי. שרה שווחוביץ למרות נמרצותה. שרה דלבטוב למרות מתינותה. חנה'לה יזירסקה למרות יופייה, ועוד. גילו שתעודות הלידה שלהם מזויפות. רבקה'לה, אחרי כשנה בצד הארי, גם היא נהרגה בשל עזרתה ליהודים. רגש של ייאוש. כל אחד לפי תורו. רק עניין של זמן. אם המלחמה תימשך אף יהודי לא יישאר בחיים. כל אחת מאתנו מרגישה כך. אך איננו מדברות על רגשות. גם היריות בגטו הולכות ופוחתות מיום ליום. הגרמנים כובשים את הגטו. המצור הצליח. ניצחו את החלשים יותר. החורף קשה במיוחד. הגבירו את המצוד אחרי יהודים. השלג ביער מסכן את הפרטיזנים ומגביל את תנועותיהם. השארת עקבות בשלג היא בעיה גם עבורנו. ליזה יצרה קשר עם קבוצת בעלי מלאכה הכלואים בעבודה אצל הגסטאפו. חיסולם קרוב. מתכננים את בריחתם. לבסוף בורח רק אחד מהם. הוא אמר שהאחרים נבהלו ברגע האחרון. איננו יודעות אם להאמין לגרסתו. ובינתיים צריך להציל אותו. אי אפשר להעבירו ישר ליער. צריך לחכות ליום שלג שיכסה את העקבות או ליום הפשרת השלג. לפי שעה יתחבא בחדרה של ליזה. אבל אינו זהיר דיו. בעלי הבית חושדים שמישהו מסתתר אצלה. יאנקה מסכימה לקבלו לכמה ימים בחדרה. לאחר יומיים היא דורשת שנוציא אותו מחדרה מיד. בלילה התגנב למטתה. העיפה אותו בכוח על הרצפה. שפכה עליו מים קרים לצינון. היא מציגה לפנינו את הסיטואציה התיאטרלית. הוא נמוך קומה, אפרוח לעומתה, והיא גבוהה ותמירה, נאבקת עמו. מחזה פאלסטאפי מצחיק ביותר, ואנו מתגלגלות מצחוק. מה נעשה עם האיש? אולי שאדה יסכים לקבלו לכמה ימים. חייקה מסדירה זאת באמצעות מינה, המסתתרת אצלו יחד עם מרי אחותה. מינה אישה יפה. מורה למתמטיקה בעבר. שאדה מחבב אותה מאוד. לי נדמה שהוא מאוהב בה. אביה עבד עד חיסול הגטו בבית החרושת שלו. באקציה הראשונה בפברואר החביא קבוצה של מומחים לטקסטיל וביניהם את כל משפחתה. רכש מוניטין של גרמני טוב בין פועליו. לפנים סיפק לחייקה תעודת עבודה מבלי לעבוד. באמצעותו הכירה את קודלאשק, מנהל פארק המשאיות של כל בתי החרושת לטקסטיל בעיר. ניסתה להיעזר בו. מרילקה מגיחה מן היער לביקורים קצרים. יש לה חברים קומניסטים בעיר שהצליחו להינצל מהמאסרים בשלהי 1941. לה עצמה עבר פוליטי עשיר. כבר בגיל 15 נאסרה בלודז' ונדונה כקטינה לחינוך מחדש במנזר. גבה עקום במקצת ממכות שספגה. הפולנית שלה עסיסית והיא מתמצאת בכל המנהגים הנוצריים. פניה בהירות עם שתי גומות חן. שערה בלונדיני חלק ועיניה תכולות. אי אפשר לחשוד בה. כל רזי הקונספירציה נהירים לה מנעוריה. היא נפגשת עם חבריה הפולנים, לורק, ניסמיאלק, קויאבה, בורדזינסקי. הם מספקים לה ידיעות לכרוזים ולעלונים של הפרטיזנים. לילות שלמים מתווכחים אם הם רשאים להקים מחדש את המפלגה הקומניסטית הפולנית שפוזרה ב- 1938. בוארשה הקימו הקומניסטים לשעבר את מפלגת הפועלים הפולנית. P.P.R. אולם וארשה אינה רשאית לתת להם אישור להקים מפלגה כזו בשטחי פולין המזרחיים שסופחו לברית המועצות. אישור כזה עליהם לקבל מהנהגת המפלגה הקומניסטית של ביילורוסיה. פנו, אך לא זכו לתשובה. החליטו להקים ועד אנטי פאשיסטי. יכולים להצטרף אליו קומוניסטים ושאינם כאלה, הדוגלים בלחימה נגד הכובש. אנו מצטרפות לפעול כקשריות במסגרת הוועד הזה, ועד מהרה נעשות לפעילות נמרצות בו. מרילקה וליזה מגייסות חברים מבין הפולנים והביילורוסים. בין חברי הוועד קומניסט וותיק מלודז', הפולני בורדזינסקי. איש מבוגר וחביב. לבוש תמיד בקפידה. מכובד ומרשים בהופעתו ובהליכותיו המתונות. דוד טוב כזה וחביב. יש לו תפקיד חשוב. כשמתעוררים חשדות אצל מי מבעלי הבית כלפינו, הוא בא, וכל אחת מאתנו מציגה אותו כדוד שלה. דוד כזה הוא הוכחה לפולניותה. תעודת הכשר כזו. הוא מופיע גם בתפקיד אב אצל הנקה, שהסתתרה כאם בית באחוזה. יש לה ילד מונגולי שאימצה לה לבן. מצאה אותו בוכה ליד גופת אמו, שנהרגה בהפצצת רכבת לפינוי אזרחים סובייטים. ביום ראשון, אנו פנויות מעבודה, ואנו נפגשות. במזג אוויר נאה – בבית הקברות הנוצרי. ביום גשום – אצל ליזה. בבית הקברות נעים. מלבדנו איש לא בא. המתים אינם מפריעים. אין עיניים או אוזניים בולשות. דומייה כזו, מרגיעה. אנו מדברות בחופשיות בלי להקים רעש. מכבדות את מנוחתם של המנוחים. איננו מזכירות את משפחותינו או את חברינו המורדים. לשם מה? מבליגות על הרגשות. כל אחת שומרת בלבה על היקר לה. להם אין קבר. אין מקום לבכות. לפעמים אנו מזמזמות לנו חרישית איזה שיר עממי ביידיש, או שיר ערש על פוגרום. חיות את בעיות השעה: טפשותה ואכזריותה של הגברת הגרמניה של ליזה. אלרגיה בכפות ידיה של חסיה, סיפורה המופלא על מקום עבודתה החדש אצל בוססה. סיפורי אהבהביה ובגידותיה של בעלת הבית שלה, מיסיה. הבישולים שמצליחה חייקה להכין כמעט מכלום. חשדות על גניבות נגד העובדות במלון של אניה. חסיה היא החביבה והלבבית בינינו. ורק לי יש הרגשה, המנקרת בי, שיש חוסר כנות מצדה אלי. איני יכולה להצביע על משהו מפורש, אולם ההרגשה מנקרת בלבי ואיני מוצאת לה הסבר או סיבה. עד שיום אחד היא מגלה לי. יחד עם צילה חברתה ברחו מגרודנה. קיבלו מן המחתרת את כתובתי. הרכבת שלהם איחרה. לא יכלו להיכנס לגטו. באו אלי, ואני לא עזרתי. סירבתי להלין אותן בחדר המעבר שלי. אמרתי שחושדים בי וכתובתי מסוכנת. לא היה להן לאן ללכת. ואני אפילו לא זכרתי. נמחק מזכרוני. אבל היא זוכרת. הבנתי. זיכרון. זוכרים רק מה שחוזרים ומזכירים. זיכרון חי בשינון. הכניסה לחדרה של ליזה נוחה. ישר מן הרחוב. אי אפשר לזהות מי בא. אנו מוסרות חדשות על המצב בחזית וביער. מתחלקות במשימות. בקול רם יותר מדברות על בחורים ופורצות בצחוק להטעות את האוזניים שבכותל. משוות להתכנסותנו אופי המקובל אצל בנות גילנו. בנפשנו אנו רציניות ועגומות להחריד. הצער מכרסם ומכרסם. אבידות של חברים, קשיי הקיום בצד הארי, פעולות מסוכנות, אחריות. מתמודדות כל אחת לפי התפקיד ולפי הכישרון. כשיאנקה הלודז'אית מצטרפת אלינו, היא מביאה אתה קצת קלילות צעירה. מספרת על המשרד שבו היא עובדת. על פרשיות אהבה, על מריבות תמוהות בעיני עם חברה הפולני. שרה לנו פזמונים שובבים. ואז צחוק אמיתי גובר על הרצינות. ומסתלק העצב, כינור בבית השחי, וטוקאי מלוא השצף כבר רועש סביב סביב. לב גבירות יפיפיות כמעט יפרוץ חזה, משחור עיניו המפליאות ושחור פניו כזה, טה רה רה. חסיה ואני מיד פורצות בצחוק משחרר למשמע שתי השורות האחרונות וה- טה רה רה. ליזה ואניה נעלבות תחילה. אך הצחוק גובר גם עליהן. חייקה מחייכת בסלחנות. יאנקה, שלא כמונו, חופשייה בדיבוריה ובהתנהגותה. ואז צוחקים גם מסיפור שאינו מצחיק כלל וכלל, איך הגברת קופולובה התוודתה בפני בסוד שרבקה'לה – מריסיה נאנחה בלילות, כי הרוח היהודייה לא נותנת לה מנוח בשל התנצרותה. או הצוגפיהרר גרים שכמעט נפל מהקרון מכובד המזוודה עם התת מקלע. ואני לוחשת לו שזה בשר. מה פתאום אמרת בשר? היתה לנו פעם חנות לבשר. פשוט יצא לי בלי לחשוב. לפי כובד המזוודה, רק בשר עם כל העצמות יכול להיות כבד כל כך, לא כן? עובדה שקיבל את ההסבר. עם הפשרת השלגים מגיעים מן היער הפרטיזנים סרגיי ופאוול. שומרים על קשר. מוקדם בבוקר שורקים מתחת לחלון חדרי החדש בקומה השנייה. אני יורדת בריצה. מוסרים על העברת המחנה למקום אחר. הפרטיזנים מארק ואליושה יצאו דרך היערות מזרחה לחפש קשר עם פרטיזנים סובייטים. אני מלווה אותם לליזה. מבקרים גם אצל שאדה. סרגיי אף קיבל ממנו רובה. השריקות בבוקר מעוררות את חשדותיהם של בעלי הבית. והנה, מקרה שנקרה לעזרתי. תפסתי את בעל-הבית במטבח קורא עלון מחתרתי. מבלי משים, הבאתי לו עלון משלנו ושל א.ק. היחס משתנה. הבינו. אני חברת מחתרת. פולנית כמובן. התחלנו בחליפת עלונים, כבעלי סוד משותף. כפטריוטים פולנים. בעל הבית מודד במקצועו. גבר יפה תואר. למשפחה שני ילדים. מחרימים בתי קולנוע גרמניים ומקומות בילוי אחרים. מקום המפגש החברתי היחידי הוא הכנסייה, ולא מטעמי דת. החזית מתקרבת. ליערות של ביאליסטוק מגיעים פרטיזנים סובייטים מחטיבת הגנרל קאפוסטה. תחילה הגיעה פלוגת צנחנים עם הסרן וויציחובסקי בראש. חמושים היטב ובעלי ניסיון רב בפעילות פרטיזנית. מאחדים את כל הקבוצות הפרטיזניות. הפרטיזנים היהודים שובצו לשתי יחידות רוסיות בבריגדה על שם גיבור ביילורוסי, קוסטוס קאלינובסקי, בפיקודו של הקומבריג וויציחובסדקי. אנו, חמש הבנות, עברנו כקשריות לאחריותו של השטאב, הפיקוד הפרטיזני. הרגשנו שאנו חלק מתנועה פרטיזנית אדירה. שותפות למאמץ המלחמתי של ברית המועצות נגד אויבנו המשותף. החברים היהודים אינם מרוצים כולם. מתלוננים על מכת השתיינות, ועל אנטישמיות של מפקדים אחדים, ואף של וויציחובסקי עצמו. בו בזמן אנו נהנות מכבוד ומהערכה. כל בקשה של הפיקוד היא קודש בעבורנו. ליזה מחלקת את העבודה בינינו. הכול לפי הכישרון והמהימנות. היא אף מונתה בופן רשמי ליושבת ראש הוועד האנטי פאשיסטי. אני מרגישה שיש תחרות בינה ובין חייקה, שחשבה שהיא ראויה יותר. אבל ליזה, חברת קומסומול מימי הסובייטים, מוכיחה את עצמה כמנהיגה בחוכמה ובטאקט. היא משתתפת בכל הפעולות ואינה מתחמקת מסכנות. מתגברת על הפחד. לחייקה יש קשר עם ארבעה גרמנים, מנהלים של בתי חרושת גדולים, בעלי השפעה בתחומי הכלכלה. הם חברי המפלגה הנאצית אבל אנטי נאצים. היא מנהלת אתם שיחות פוליטיות. גם הפרטיזן פאוול בקשר אתם. אחיו שולים, מומחה לטקסטיל. עבד אצל שאדה. חסיה קיבלה עבודה טובה אצל בוססה, בעל משרד לצבעות. העסיק בעבר יהודים רבים. הוא העריך מאוד בחורה שעבדה במשרדו. חיסולו הפתאומי של הגטו לא אפשר לו להצילה. הוא אינו מפסיק להצטער על בלומה. הוא פציפיסט והומניסט. אוהב להסביר את אמונתו התאוסופית, שלא השכלתי להבינה לעומקה. איש יפה בכל המובנים. חסיה גילתה לו שהיא יהודייה. מאז נעשה ידיד אמת של כולנו. מעשה יוצא דופן ומשעשע ראינו בביקורו יחד עם שאדה ביער. הם הופתעו ממראה הפרטיזנים ומן הסדר והניקיון במחנה. התעמולה הרגילה אותם לחשוב עליהם כעל כנופיות של בנדיטים, הם מצאו משהו אחר לגמרי. לוחמים נגד הפאשיזם. אני עוסקת בעיקר במודיעין, בקשר עם הפולנים ובנסיעות. אוספת מידע על כוחות האוויר הגרמנים. נפגשת בשדה התעופה הצבאי עם חבר הוועד האנטי פאשיסטי העובד בשדה ומקבלת את המידע הדרוש. ממקור אחר אוספת ידיעות על מקום מחסני הנשק והאספקה. חסיה וחייקה מלקטות בעזרתם של שאדה ובוססה ידיעות על פריסת כוחות הצבא וה- אס. אס. חסיה מכינה את המפות המתאימות. אניה מאזינה לשיחות הקצינים במלון. אנו בקשר מתמיד עם היער ועם הפרטיזנים היהודים. כל הליכה ליער היא חוויה. יוצאים מן העיר קרוב לתחילת העוצר. צועדים בצדי הכביש בחושך עם צרורות או עם צינור מתנור ברזל ובתוכו רובה. בזמן העוצר התנועה אסורה. יש ופתאום אנו מבחינות בנצנוץ אור פנס מתקרב. אופניים, או רכב גרמני. האיסור לא חל עליהם. אנו מתחילות לרוץ, מחפשות מסתור בתוך שיחים קרובים. כשנעלמים האורות, אנו ממשיכות בכביש. מגיעות למקום הפגישה אל הטנק השרוף ונכנסות ליער. מחכות מתחת לעץ לפרטיזן שיבוא לאוספנו. ישרוק את הסיסמה. היער קסום ומלא סודות בלילה. רוחש חיים ומפחיד. לא פעם נדמה שאלה צעדים של אנשים עוינים. הירח בין צמרות העצים. מדליק אלפי חלונות, דומה לעיר גדולה בלתי מוכרת. אני נצמדת לעץ, מחבקת אותו, וחושבת על מרדכי. באחד הביקורים, מבקש ממני הקומבריג למצוא לו קשר עם המפקדה של א.ק. ביער. בדרך כלל הם פעלו נגד הפרטיזנים הסובייטים והיהודים. קיווה להניע את הפולנים לשיתוף פעולה נגד הגרמנים. למתן את עוינותם לרוסים ערב כניסת הצבא הסובייטי לשטחי פולין. ליוויתי קבוצה של שלושה קציני א.ק. ליער לפגישה עם וויציחובסקי. הקשר נוצר באמצעות ד"ר פיליפובסקי. הם חשבו שאני אחת משלהם. הקומבריג מקבל אותם בצורה תיאטרלית מרשימה. יושב על גבעה וסביבו אנשי השטאב שלו. כולם מצוחצחים ובחימוש מלא. הפולנים מתרשמים. אני יושבת בתפקיד מתורגמנית: דנים על הפסקת פעולות איבה ביער. כצעד בונה אמון מתחייבים הפולנים לרפא בבית חולים שלהם פרטיזן רוסי שנפצע בידיהם. פגישה מוצלחת. כולם מרוצים. הפולנים מוזמנים להישאר ללון. אבל מסרבים. אינם נותנים אמון ברוסים ועוזבים למחנה שלהם. ממתינים לי שאלך יחד אתם. רגע של מבוכה, ואני לוחשת להם שאני נשארת. יש לי כאן ידיד במקום. הופתעו, אך הבינו מנין ידעתי על המחנה הרוסי. למרות זאת חששתי שאינם מאמינים לי. היו עוד פגישות שבהן לא השתתפתי יותר. הוחלט על פעולה משותפת לשחרור אסירי א.ק. ממבצר אוסובייצקי שבגבול פרוסיה המזרחית. התנאי של הפולנים הוא שהיהודים לא יצורפו לפעולה. וויציחובסדקי מסכים. במפקד שערך, הוא בוחר את אנשיו, ואת הפרטיזנים היהודים משאיר במקום. אף פוקד עליהם למסור לו את נשקם ומעמיד אותם בסכנה. סלקציה ביער. העלבון והכעס גדולים. לא עברו ימים רבים, והקומבריג וחלק מאנשיו חזרו מהפעולה מותשים ומוכים. נתקלו במארב וסבלו אבידות. שמחה לאיד. מגיע להם! כמו אצל רבקה'לה בעבר, אני מבקרת אצל אניה במקום עבודה במלון 'ריץ'. היא נזהרת מלבקר אצלי. אם היא באה, היא באה בחשאי. אין לה מראה ארי ואינה רוצה לסכן אותי. שערה השחור מובהר במי חמצן לבלונד, ועיניה השחורות מטילות צל שחור. ביקורי אצלה משמשים מעין אליבי. אבל גם כך יחסיה עם חברותיה לעבודה הפולניות מצוינים. יש בה משהו רגוע וטוב, ואף אחד אינו חושב להרע לה. היא עוזרת לכולן. נהנית מאהדה כללית כאילו הילה של קדושה מסביב לראשה. אני מלווה אותה לחדרה בגמר העבודה. לפעמים היא דוחפת לכיסי מעט סוכר שהבריחה מהמלון. וכשנדלקים הכוכבים, אניה מסבירה לי את הקונסטלציות בשמיים. היא אוהבת ללמד, ואני אוהבת לשמוע אותה. מתפעלת מידיעותיה. לומדת. פעם מביאה ליזה מהיער שטרות רבים של כסף גרמני ומחלקת בינינו. השטרות מזויפים ואפילו אנחנו מבחינים בזיוף הגס. איננו מעיזות ללכת אתם לשוק. אך הפיתוי גדול ואני מנסה. לתדהמתי מקבלים את הכסף ללא היסוס ובלי בדיקה. כאילו אין חשיבות אם השטרות אמיתיים או מזויפים. מוזר. הכול הולך. קניתי סופגניות גדולות, כאלו עם ריבה בתוכן. מרדכי נהג להעניק לי סופגניות בעבור כל פעולה מוצלחת. לחגוג. המלחמה באיזור שלנו נראית כאילו מתקרבת לקצה. ברחובות מסתובבים חיילים שאיבדו את יחידותיהם. הרבה עריקים ביילורוסים ואוקראינים מיחידות עזר צבאיות. מחפשים דרך להיעלם. קיבלנו הוראה לשכנע אותם למסור לנו את נשקם תמורת בגדים אזרחיים, ולצרפם לפרטיזנים. את הבגדים מוכנים לקבל, ואת הנשק למסור. אך להתחבר לפרטיזנים לא כל כך מסכימים. אינם נותנים אמון בהבטחות שיסלחו להם על בגידתם במולדת. אינם מסתכנים. גרים מספר לי שכבר ניתנה פקודה לפינוי העיר. קציני אס. אס. ומשפחותיהם הזדרזו לעזוב. עד מהרה בוטלה הפקודה. נשארים בינתיים. יילחמו. אסור לעזוב. קיבלנו ידיעה על הצנחת נשק וחומר נפץ לפרטיזנים. עלינו להגביר את האנדרלמוסיה בעיר. לתרום לדמורליזציה בין הגרמנים. עלי לנסוע מזרחה. ליצור קשר עם פלוגת פרטיזנים חבלנים, ולקבל מהם חלק מהמגניטקות שקיבלו. הן טובות לפיצוץ מכוניות או למיטות ברזל. נצמדות תחתיהן. הופסקה כבר תנועת הרכבות האזרחיות. נוסעות רק רכבות צבאיות עמוסות בחיילים לחזית. אבל צריך לנסוע, ואני נוסעת. לאחר הרפתקאות בדרך אני חוזרת עם מגניטקה אחת. איננו יודעות מה בדיוק לעשות עם אוצר כזה. ובטרם החלטנו, הגיע השחרור. 27 ביולי 1944. המרד - ברוניה קליבנסקי בעלת הבית שלי כבר יודעת ומבשרת לי. בלילה, הגרמנים כיתרו את הגטו בכוחות רבים והתחילו באקציה. היהודים יורים. איך בעלת הבית יודעת ואני ישנה לי שנת ישרים? ברגע זה חרב עלי כל עולמי. איך לא הרגשתי? איפה היו החושים שלי? איפה האינטואיציה המפורסמת שלי? אינני מסוגלת לחשוב. אקציה! בראשי ובלבי הולמות שתי המילים: "זה התחיל. זה התחיל!" בפני בעלת הבית אני מעמידה פנים של שוויון נפש וממהרת לצאת. לרוץ לכיוון הגטו. רגלי נושאות אותי לשם מעצמן... שם כל היקר לי. כל משמעות חיי. הרחוב שלי, מזובייצקה, ארוך. דומה שאין לו סוף. אני מאיצה את צעדי. לפתע חייקה לפני. היא בדרכה אלי. האמנם היא זאת, ראש הנהגת המחתרת של 'השומר הצעיר'? איך הגיעה לכאן? הרי היתה שם. אני איני מביעה פליאה וגם לא שואלת שאלות. שותקת. בלי מילה אנחנו הולכות ביחד לעבר כיכר קושציושקו. שותקות. הולכות ושותקות. לבסוף חייקה שוברת את השתיקה. באישון לילה, בשעה 2:00 לפנות בוקר. הגרמנים פלשו בחשאי ותפסו את כל בתי החרושת כדי להבטיח שיישארו בידיהם המכונות, הציוד, חומרי הגלם והתוצרת המוכנה. ידעו על המחתרת ועל ההכנות להתנגדות. שומרים שלא יאבד להם הלילה דבר. סתמו את כל המעברים. החלו באקציה ובחיסול הסופי. היודנראט הודיע שלפי פקודה על כולם לעזוב מיד את בתיהם, ועד השעה 10:00 להתייצב עם מטען יד קטן לאורך רחוב יורובייצקה. משם יועברו למחנות שבסביבות לובלין. הגטו יחוסל. האנשים הוכו בתדהמה. הרגשה של מלכוד. לא מנסים אפילו להסתתר. ההפתעה שיתקה כל רצון. נוהרים בהמוניהם לרחוב ירובוייצקה. הסריקה תתחיל בחלק המערבי המאוכלס יותר, של הגטו. טוב שמחסן הנשק שלנו ודירות הקיבוץ בחלק המזרחי. הבנתי שיושב ראש היודנראט, באראש, ידע כמה ימים מראש על החיסול, והחריש. שמר על הסוד כפי שהצטווה לעשות. "עתה התברר הדבר בתכלית הבהירות – אומרת חייקה – כל אימת שבאראש אנוס לבחור בין המחתרת, שהוא עצמו מתכנה ידידה לבין שירותו הנתעב לגרמנים, הריהו בוחר בגרמנים." חייקה דיברה בהיסוס מה. את שמו של מרדכי לא הזכירה אפילו במילה אחת, והרי ידעה... ואני לא שאלתי. השתוקקתי לשאול, ולא שאלתי. משהו עוצר בעדי. אני יודעת. הוא לא יישאר בחיים. יילחם עד הסוף. נעמדנו בכיכר קושציושקו. גדרות הגטו היו מעבר לכיכר. פה ושם קרעו את האויר יריות בודדות. כעין תזכורת לחיים. אולי קריאה לעזרה. מעל רחוב סמולנה נצבעו השמים באדום. ואחרי זה שקט אימים, המופר בצפירות של כיבוי אש. השריפה לא התפשטה מעבר לגדרות. הגרמנים השגיחו שלא תיווצר אף פרצה. לפתע עברה בכיכר דמות מוזרה. לבוש מרושל, ראש בין הכתפים. חייקה הכירה אותה. מרילקה! הקשרית של קבוצת הפרטיזנים היהודים ביערות בקרבת ביאליסטוק. יצאו את הגטו בחודשים שקדמו לחיסול הסופי. מרילקה הופתעה אף היא. חייקה מספרת שחברים הפצירו בה שתעזוב את הגטו. היא הצליחה לשכנע את המשמר בבית החרושת הגדול, הקומבינט מס' 1, שהיא פולנייה שנקלעה לשם. הציגה את ניירותיה האריים ונתנו לה לעבור. מרילקה ממהרת לחבריה בעיר. חייקה מצטרפת אליה, ואני ממשיכה לכיוון הגטו. עוברת ליד השער ברחוב יורובייצקה ופונה לאורך רחוב סינקייביץ' לרחוב פולסקה. אל מול עיני התגלתה תמונת מצור צבאי בכל אימתה. החומות והגדרות מכותרות ביחידות צבא. חיילי אס. אס. ופלוגות לא מוכרות לי. יותר מאוחר שמעתי שאלה פלוגות עונשין מיוחדות ללחימה בפרטיזנים. בשדה, בגבול המזרחי של הגטו, ריכזו כוחות גדולים במיוחד. שלוש טבעות ברזל חונקות את הגטו. נשק אוטומטי קל, מרגמות וארטילריה מפרידים ביני ובין חברי. עד כה, לא שמעתי על מצור בכוחות כה רבים על גטאות אחרים. היה להם מידע שייתקלו בהתנגדות, והם התכוננו היטב. כל הכוחות הובאו מחוץ לעיר בחשאי באישון לילה. רובם מלובלין. מפקד ה- אס. אס. והמשטרה, אודילו גלובוצניק, בעצמו תכנן את המבצע ופיקד עליו. להבות אש פרצו בשעה 10:00 מעל גינת הירק שברחוב נובוגרודזקה. ובהמשך נשמע שאון יריות, ונראו עמודי עשן. המרד החל. זעקת האש, ושבירת השתיקה על רצח עם שלם. הלוחמה מרוכזת בחלק המרכזי של הגטו. שם דירות הקיבוץ שלי. הגרמנים מזרזים את הפינוי מהחלק המערבי. מבודדים עוד יותר את הלוחמים. האנשים מצוידים בצרורות דלים, מובלים דרך השער ברחוב יורובייצקה למקום הריכוז בפרוור ביאלוסטוצ'ק. כאן רובצים באפיסת כוחות, על האדמה בערומה תחת השמש הלוהטת. הצפיפות קשה מנשוא. ילדים, נשים וזקנים מתעלפים, כמהים לטיפת מים. בכי אחד גדול. אני מתקרבת אליהם. עובדת בסמוך לחיילי המשמר כצל. רואה ובלתי נראית. איש לא שם לב אלי. ואני קופצת אגרופים בחוסר אונים. הלב נצרב. סופגת את הזוועה, את הצער. מחפשת פנים מוכרות, חברים, ואיני מוצאת. כולם שם בפנים, מסביב למרדכי מפקדם. מכאן אני רצה לעבודה. ושוב ושוב אני חוזרת לסובב בעקשנות, כאחוזת תזזית, את החומות ואת הגדרות. אולי בכל זאת יתמזל מזלי ואפגוש מישהו. אקבל סימן כלשהו. נפגשת עם הזוועה. גופת נערה צעירה תלויה על החומה. נורתה למוות בניסיון לברוח. אצבעותיה מכווצות בבליטת האבן. ברחוב סמולנה פרצה שרופה בגדר. גופות לוחמים מוטלות ספוגות דם באפר ובעפר. ניסיון שנכשל לפלס דרך בריחה ליערות. הקרבות נמשכים. יום אחד משוריינים נכנסים לגטו דרך השער ברחוב פאבריצ'נה. מפציץ חג מעל וזורע מוות. אש רצחנית מרטשת את המורדים במעטים. קריאות נואשות שאיני מצליחה להבין. קבוצה גדולה של ילדים בליווי מבוגרים עוזבים את הגטו. שמעתי שכאילו לשווייץ. להחליפם בשבויים גרמניים. איני מאמינה. מיום ליום קשה לי יותר ויותר להעמיד פנים בפני בעלי הבית ובעבודה. שואלת את עצמי, מה אני עושה כאן? נמשכת לשם, לאש. מקומי לצדו של מרדכי. אבל מצור. אי אפשר להיכנס פנימה. מדוע איני מנסה? אולי היו נותנים לי. אולי היו יורים בי במקום. איני מבינה את עצמי. משהו עוצר בעדי. מה זה? מיום ליום גואה בי רגש של שנאה ותיעוב כלפי המתעללים, כלפי הרוצחים. הגרמנים האלה אינם בני אנוש. ערפדים. מענטשן פרעסער! אוכלי אדם! פעם כמעט עצרו אותי רק בשל המבט. הכעס עוזר לי. מסווה. עבר שבוע ועוד שבוע. בהדרגה הימים נעשים שקטים יותר. החיילים משועממים. הלילות דרוכים. קול יריות מרעיד את העיר. בעלת הבית מתלוננת בפני שלא נותנים לישון. בוחנת את תגובתי. המורדים מתקיפים עכשיו בלילות. אני משוטטת בעיר בתקווה מחודשת שאולי אפגוש בבורחים מרכבות הגירוש. יש לי עכשיו אפשרות להציל, להביא ליער, אל הפרטיזנים היהודים. מרילקה הפגישה אותי עם עוד כמה קשריות של תנועות אחרות, שלא ידעתי עליהן. לפי התור אנו מבקרות אצל הפרטיזנים היהודים. בשבועות האחרונים הגיעו אליהם חברים שקפצו מרכבות הגירוש. מצבם קשה. יש ביניהם פצועים. חסרות תרופות. אין להם נשק. וכיוון שאין נשק, אין גם מזון. המורל נמוך. אני ביחד עם החברות האחרות מתגייסות לעזרתם. בלילות אני סוחבת מזון, תרופות שקיבלתי מד"ר פיליפובסקי, ליער, וכן כלי נשק שהשגתי. לאחר כשלושה שבועות של שוטטות מסביב לגדרות, אני נתקלת בעגלה עמוסה ברכוש יהודי, היוצאת מהשער ברחוב פאבריצ'נה. על העגלה אני מזהה כמה לוחמים, חברים מקיבוץ 'דרור', ישראל מרגוליס, נעמי בלומנצוויג ויצחק אנגלמן. העגלה פונה לתחנת הרכבת למשאיות שברחוב פולסקה. שם מעמיסים את החפצים, ארוזים בקפידה, על רכבות שיעשו את דרכן למולדת הרוצחים. אני דולקת אחריהם. מצליחה להתקרב אליהם ולהחליף מילים. מנסה לשכנעם לברוח לפרטיזנים. יש לי קשר ואעביר אותם ליער. הם לא רוצים לשמוע. ייאוש וכהות חושים השתלטו עליהם. אומרים ש'ילכו לסבון'. יודעים שעם גמר עבודתם יישלחו למחנות השמדה. נחושים לחלוק את גורלם עם חבריהם הלוחמים. נפגשתי אתם פעם ועוד פעם. מנסה לשכנע, לדבר בהיגיון. ביער יש להם אפשרות להמשיך ולהילחם. אבל אין להם יותר נשק, ובלעדיו לא רואים טעם ללכת ליער. היה נדמה לי שבסוף הסכימו לברוח. פרשתי לפניהם את התוכנית. קבענו את הזמן ואת המקום שלמחרת היום אחכה להם. על כל צרה שלא תבוא, מסרתי להם את כתובתי. החברות התגייסו להתפרש בשרשרת לאורך מסלול הבריחה. יעבירו אותם במהירות. שליח מן היער יחכה להם בפאתי היער להביאם למחנה הפרטיזנים. אני מחכה להם. הזמן עובר, ואף אחד מהם לא מגיע. אולי השתבש משהו. אולי טעות. אולי לא הצליחו לברוח. אולי פנו אל כתובתי. אני רצה לביתי. בעלת הבית מבשרת לי: מישהו חיפש אותי. יהודון. זה היה ברל, חבר תנועה. עבד יחד עם חברי בתחנת-הרכבת ההיא. הם החליטו לא לברוח. הוא ברח במקומם. הבאתי אותו ליער. דממת מוות ירדה על הגטו. הטראנספורט האחרון עזב את השער ברחוב פאבריצ'נה בסדר מופתי. הבחנתי בקרב ההולכים ביושב ראש היודנראט, ובחבריו האחרים. שלושת חברי, אחרוני המורדים, לא היו ביניהם. מה קרה להם? לבי נחמץ מכעס ומרחמים. שמעתי שהטראנספורט האחרון הזה הובא ללובלין, למחנה מיידאנק. איך נפל מרדכי מפקד המרד ומתי, לא הצלחתי לברר. יש שמועה, שהוא וסגנו התאבדו בכדור האחרון. המצור הצליח. גרמניה ניצחה. ביאליסטוק הוכרזה יודנריין, שטח נקי מיהודים. יותר משלושים אלף בני אדם, מאחרוני היהודים בפולין, נבלעו בתאי הגז של טרבלינקה, מיידאנק ואושוויץ. המרד נמשך כשלושה שבועות. מבודדים, ללא כל עזרה מהחוץ, לחמו כמה מאות צעירים בחירוף נפש ובגבורה עד הסוף. נכשלו ניסיונותיהם להסתער על טבעת המצור ולשבור אותה, ולברוח ליער. התחמושת אזלה. גילו את המחבוא המרכזי שלנו ברחוב חמיילנה. אולי מעשה הלשנה. הרסו את מדרגות הכניסה מתוך הבית. המחבוא הפך למלכודת. הקרב היה קצר. הוציאו דרך הבאר שבעים אנשים וירו בהם למוות. הרשל ביניהם. אחד השאירו הגרמנים בחיים. האם זהו המלשין? ראובצ'ק הצליח להתקרב עד לבניין היודנראט, מפקדת החיסול. ניסה להניח פצצה. רוסס בצרור יריות. פינו את בית החולים. נשים וילדים לטרבלינקה; גברים למיינאנק ולאושוויץ. אין עוד עזרה לפצועים. החשמל והמים נותקו. מתי מעט מקרב הלוחמים עדיין בחיים. התחמושת אזלה מזמן. התחפרו מתחת לאדמה. נודדים ממחבוא למחבוא. ממתינים להזדמנות לברוח ליער, לפרטיזנים. זה הסוף. הסיכוי האחרון לקפוץ מרכבת הגירוש הדוהרת. מי שיצליח, וייוותר בחיים, יגיע לפרטיזנים. אף לא אחד מברי המורדים לא נשאר בחיים. לחמו עד הסוף. רשמו פרק מפואר של גבורה בהיסטוריה. ברק של אור בשמי החשיכה. אשנב צר לחיים. חושדים ולא מאמינים - ברוניה קליבנסקי עכשיו שמי יאדוויגה שקיבל. כך כתוב בתעודת הזהות שלי, נרשמתי בלשכת העבודה כעוזרת בית אצל שלושה מובילי רכבת גרמנים. טמה מצאה לי את העבודה. אחד מהם, אדולף, היה מכר של לונקה. שתיהן, כקשריות, נעזרו בו במעבר הגבול לגנרל גוברנמנט בדרכן לוארשה. פולניות שידעו גרמנית היטב קיבלו עבודה במשרד. אחרות נשלחו כעוזרות לבתים של אנשי אס. אס. או לבתי חרושת. עבודתי אצל גרמנים אלה נוחה למדי. רוב הזמן הם בנסיעות, ואינם בבית. אין עלי פיקוח של נשיהם. הן נשארו בגרמניה. עושה את עבודתי בקפידה ומסתלקת. יש לי הרבה זמן לעבודתי המחתרתית. מנצלת אותם בנסיעותי ברכבת. היחס אלי קורקטי, פונים אלי ב- Sie ולא ב- Du. כאשר הם נעדרים מן הבית, אני מתחילה את עבודתי בצחצוח נעלי החדשות שקיבלתי לפני יציאתי מן הגטו לצד הארי. כך יחזיקו זמן רב יותר. הברק שומר מפני השלג ומפני הרטיבות. שמתי לב שהרובים שלהם מוצבים בגלוי. אני בודקת את הסוג. ובההזדמנות גם את הקליבר של הנשק האישי במקום החזקתו. רק אצל קלדנבאך הכול נעול בקפידה. השכר זעום, אבל זה מה שקבעו כשכר עבודה לפולנים. העבודה לא תמיד נעימה. לעתים קרובות עורכים בלילות בהלולות עם נשים, שתיית בירה ואלכוהול. משאירים לכלוך וקיא בכל מקום אפשרי. חלקי לבוש תחתון שלא הספיקו לסלק. אני מנקה בלי התמרמרות, כדבר מובן וצפוי אצל גרמנים. לא מצאתי אצלם אף ספר, ואפילו עיתון רק במקרים נדירים. אני בזה להם בלבי ומפגינה קצת עליונות. נדמה לי שהם מרגישים. חשה זאת בעיקר כלפי אחד מהם, הר קלדנבאך. יהיר וחלקלק כזה. מצוחצח ומכופתר תמיד עד הכפתור האחרון. מרוצה מעצמו. נוהג להבריש ולצחצח את מגפיו במין תאווה גברית שלא ראיתי אצל האחרים. אחרי כל הילולה הוא שולח חבילה לאשתו בגרמניה. מכין את החבילה בתנועות חגיגיות ובתוך כך מתפאר בפני על נאמנותה, ועל אהבתו הגדולה אליה. אדולף הוא טיפוס אחר. אוהב לעשות עסקים, להרוויח מן הצד. אוהב נשים, ואוהב לחיות. אבל גם אוהב לתת לאחרים לחיות. בדרך כלל אינם נכנסים עמי לשיחה. וטוב שכך. רק אחד מהם, גרים, מנסה לדבר אתי, להצחיק אותי. מדי פעם, בהיעדר האחרים, הוא מתחלק עמי במנת הנקניק שקיבל. הוא המבוגר בשלושתם. גוץ כזה, עגלגל וטוב מזג. מוצאו מרוטווייל על הנֶקֵר. שם אשתו וחמשת ילדיו. פעם שלחה לי אפילו חבילה עם דברי מאפה לחג. לחבריו מתייחס גרים מזלזול מה. קורא להם 'הבונצים האלה'. מתלונן שמשכורתו, על אף הותק הרב שלו בעבודה, נמוכה בהרבה ממשכורתם משום שהם חברי מפלגה. פעמים הוא מעודד אותי בחדשות מן החזית. רכבות עמוסות בפצועים. לאחר התבוסה בסטאלינגרד הוא לא מאמין יותר בניצחון גרמניה במלחמה. אף פעם לא מזכיר אף לא ברמז, את הרכבות המובילות יהודים למחנות ההשמדה. הייתכן שאינו יודע? שאינו רואה? הוא מבין את התעניינותי בפוליטיקה, ובבדיחות הדעת קורא לי ראש הממשלה הבא של פולין. בתחילת פברואר היתה אקציה גם בביאליסטוק. נתפסו כעשרת אלפים אנשים ונשלחו להשמדה בטרבלינקה. הכנות קדחתניות להתגוננות אם יחדשו את המשלוחים. עיקר פעילותי בנסיעות לרכישת נשק. איכרים מסתירים נשק שאספו לאחר התמוטטות הצבא הפולני ב- 1939, והצבא הסובייטי ב- 1941. לפי ידיעות שבידי, אני נוסעת לשני כפרים בסביבות גרודנה. חושבים שאני פולנייה, חברת מחתרת. אסור לנסוע ברכבת בלי רישיון מהגסטאפו. מבקשים למנוע הברחת מזון מן הכפר אל העיר. מבקשים אך לא מצליחים. המבריחים מתחכמים. בהתקרב הרכבת לתחנה, תכונה רבה. עשרות נוסעים צרים על החלונות. מזהים את מכריהם, נותנים סימנים, ומהחלונות נפלט מטר של חבילות ומזוודות. נפטרים מסחורתם. המכרים, או בני המשפחה, אוספים את החבילות בשדה. מונעים החרמה ומעצר. משטרת הרכבות בודקת את הנוסעים ביציאה. מחרימים את הסחורה אם יש, ועוצרים את מחוסרי הרשיונות. אינני יכולה להסתכן בהוצאת רישיונות נסיעה, ואני נעזרת במעבידי, בעיקר בגרים. מעבירים אותי דרך כניסת השירות שלהם, או רק את מזוודתי עם נשק. רימונים, אקדחים. ופעם אפילו תת מקלע. הכל מסווה כדברי מזון. נסיעתי מתואמת לפי לוח הנסיעות שלהם. ברוב המקרים הכול עובר בשלום. רק פעם אחת נעצרתי. יחד עם אחרים הובילו אותי לתחנה של משטרת הרכבות. הצלחתי לחמוק מהם בדרך. למדתי לגנוב כדורי רובה או אקדח לפי קוטר הקנה הדרוש לנו בגטו. פעם התלוננו לפני שבמטווח ספרו את הכדורים, והחשבון לא התאים. היו חסרים כדורים, אף על פי שלא השתמשו בנשק. אך לא הקפידו עמם. בי לא חשדו. חברים אמרו שזה בגלל המראה התמים שלי. ואולי אני באמת תמימה. הכול מצליח לי, ובטוחה שתמיד יהיה כך. מרחפת לי מעל בלא פחד מנפילה לתהום. מנסה לשמור על שיווי משקל. אביב! יש בו משהו משכר. בגטו מתעוררות תקוות. הגרמנים נחלו תבוסה איומה בסטאלינגרד. ארמיה שלמה, יותר משלוש מאות אלף חיילים, קצינים, ובראשם גנרל פון פאולוס, לקחו בשבי. שמחה. תקווה. אולי לא יספיקו לחסל אותנו. אולי יקרה נס. על לוח במרכז העיר אינם מזיזים לאחור את החצים על המפה. לא מציינים את הנסיגה. את המפלה. הלוח נהפך להלצה. הבחנתי בחסידה, מבשרת האביב. ברחוב ליפובה, שאני עוברת בו בדרכי לעבודה, מלבלבים כבר עצי הטיליה, החורף בנסיגה. השמש משחקת עם העננים. דומה שגם החשדות שנערמו נגדי נפוגו. בוקר חדש. אני עולה במדרגות למקום עבודתי. פותחת את הדלת, ונעצרת על עומדי. גרמני בלתי מוכר לי במדים של ה- Bahnpolizei ניצב מעל גרים וחובט בו בחגורה באכזריות. וזה, שוכב לו על הספה, שיכור, אינו מגיב ואינו מתגונן. איך אפשר? ואני, כאילו פגע בי ברק וכאחוזת אש, רצה לדלת, פותחת אותה לרווחה, מראה עליה בתנועת יד רחבה, ופוקדת: Sofort raus מיד החוצה! הקצין במדים של משטרת הרכבות נשמע לפקודה, מרפה מגרים ויוצא. גם הוא נראה לי שיכור. הוא אך מוצא את עצמו בחדר המדרגות והחל לצרוח. "הפולנייה הזאת, ואפילו לא פולנייה, יהודייה! מעיזה להראות לי את הדלת?!" ה"לי" נשמע ארוך מאוד ומאיים. גרים מתפכח כהרף עין. קם על רגליו ומושך את הצורח פנימה. ואני, כאילו כלום, עוברת לחדרים אחרים ומתחילה בעבודתי. קשה לי להירגע. נזכרת. בדרכי לעבודה, פגשתי פעם מכרה פולנייה מגרודנה. שכנה. היא הופתעה. לא אמרה לי שלום, וגם אני העמדתי פנים שאיני מכירה אותה. כי עכשיו אני מישהי אחרת, ובכלל לא מגרודנה אלא מכפר לוקאביץ. פולנייה כשרה. שמתי לב שהיא פנתה למשרדי משטרת הרכבות. הנחתי שהיא עובדת שם, ממש קרוב למקום עבודתי. סיבוך בלתי צפוי ומאוד בלתי רצוי. אולי אפילו מסוכן. אין לדעת. יכולה להלשין עלי. במשך כמה ימים איני שקטה. אך ממשיכה לבוא לעבודה. אפילו לא סיפרתי למרדכי על הפגישה. מחכה. קשובה לכל רחש חשוד בסביבה. לכל מבט. דרוכה לבאות. עברו כמה ימיים ולא קרה כלום. ועד מהרבה נשכח הדבר מלבי. והנה היום, תזכורת. קשר ברור בין ההתפרצות של קצין משטרת הרכבות ובין המכרה הפולנייה. אולי בכלל לא רצתה להזיק לי, אבל גם לא הייתה מסוגלת לשמור על 'הסוד הנורא' וסיפרה למישהו במשרד. יהודייה מסתובבת לה חופשית בחוצות העיר. היום זה התפרץ החוצה, ועוד באשמתי. מה היה לי להתערב בין שיכורים? מה זה ענייני שגרמני אחד מכה את השני? אבל לא יכולתי לשתוק. גרים הוא אדם טוב. הפעם המצב רציני. עלי להחליט מיד מה לעשות. צריך לספר למישהו. לשמוע דעה אחרת. אולי עצה. אולי כדאי ליידע מישהו, אם מחר ייעלמו עקבותי. מן העבודה אני הולכת ישר לבלומנטל, איש הקשר ביני ובין מרדכי. הוא עובד בבית חרושת שעל גבול הגטו, שתי כניסות אליו. אחת מתוך הגטו, לפועלים היהודים; והשנייה, מחוץ לגטו, לעובדים הפולנים. נוח מאוד לבקר בו בלי לעורר חשדות. כמעט יום יום אני אצל בלומנטל. מקבלת מכתבים, הוראות ממרדכי, ומוסרת מכתבים בעבורו. הפעם, רק מספרת לו מה קרה. נרגעת בבת אחת עם תום סיפורי. המצב נראה לי עתה פחות מסוכן. סתם נכנסתי לפאניקה. לו רצו לעצור אותי, היו עושים זאת מזמן. בלומנטל אינו יודע מה עלי לעשות. אינו מוסמך לייעץ לי כמובן. אינו בעמדת פיקוח במחתרת. חבל שסיפרתי לו. הוא עלול עוד לעורר מהומה מיותרת. אני מפצירה בו לא לגלות לאיש לעת עתה. סתם הגזמתי. הוא מבטיח לא לספר. לשמור סוד. אני יוצאת משם רגועה, או אולי רק נדמה לי. חוזרת לחדרי, מנסה לחשוב. איני מצליחה. כמו חור לבן בראשי, במוחי. חלל ריק. בבוקר אני הולכת לעבודה כרגיל. רק לא לברוח! להתמודד. לשמור על קור רוח. לבלבל את האויב. מילים אלו חוזרות ומהדהדות שוב ושוב בראשי. כמו סיסמה. גרים בנסיעה. איננו בבית. קלדנבאך דומה כמחכה לי בפינה. שלא כהרגלו, אינו יוצא בהיכנסי לסדר את חדרו. הוא פותח בשיחה ארוכה אתי, הדומה יותר לחקירה. קרוב לוודאי שהייתי אתמול במרכז הרכילויות במסעדה שלהם, בקומה התחתונה. הוא נפוח יותר מתמיד ובטוח בעצמו. הוא כבר יגלה את האמת. זה משעשע אותי. אני מבינה למה הוא חותר, ועונה לו בבדיחות הדעת. לפתע הוא תופס אותי במילה מחשידה בעיניו. מרוצה מעצמו מזדעק בהנאה: Aber Bronia' ist das Deutsch? אבל ברוניה, האם זה גרמנית? ואני, כאילו רק לזה חיכיתי, מגלגלת את הכדור בחזרה אליו. כמוהו מטעימה כל מילה בפי ואומרת: Ah, Herr Kaldenbach, Sie haben Rchet. Das konnte Judisch sein. או, אדון קלדנבאך, אתה צודק, יכול להיות שזה יידיש. הוא מתבלבל. מרפה ממני, ובלי מילה יוצא מהחדר מרוגז. קלקלתי לו את ההנאה. עמדתי במבחן. אני מסיימת לסדר את חדרו, ועוברת לחדר הבא. אדולף עדיין במיטה. בלילה היה בתפקיד. בלי כל פניות צדדיות הוא אומר לי ישר: Unglaublich! Diese Polen sind ganz verruckt/ Sie sehen in Jedem einen Juden. Sagen sogar' dass sie auch eine Judin sind. . לא ייאמן, הפולנים האלה השתגעו לגמרי. הם רואים יהודי בכל אחד. אומרים שאפילו את יהודייה. אינני מגיבה. רק מחייכת בביטול. שוב הנשיפה הזאת של המוות בעורפי. אצל בלומנטל מכתב ממרדכי, כולו חרדה. מפציר בי לעזוב מיד את המקום, את העבודה ואת העיר. "תזכרי, את האחרונה," כתב. "רגע אחד מאוחר מדי והכל אבוד." בלומנטל סיפר, למרות ההבטחה. איני נשמעת להפצרות. איני עוזבת מקום עבודה הנותן לי אפשרות לנצל את מעבידי לצורכי המחתרת. אני ממשיכה. המצב מתבהר. מסקנתי, הם חושדים, אבל לא מאמינים. זכרי, את האחרונה! - ברוניה קליבנסקי חורף ראשון בצד הארי. מאז שעזבתי את הגטו אני חיה בשני עולמות. מסתדרת יפה כבר חודש ימים. יש לי חדר במרכז העיר, ועבודה כעוזרת בית אצל שלושה גרמנים. התבגרתי מעט. אני כבר כמעט בת עשרים. סומכת על עצמי. מריחה מיד כל ריח של סכנה. גבי מתקמר כמו קיפוד בכוננות לשלוח חיצים למטרה, ולפגוע. עיני חדה מאלף מצלמות. לשוני שנונה ועוקצנית, אם צריך. אני קוראת מחשבות, ומגיבה. לא מתגוננת, מסתכנת. קוראת לזאב ביער זאב. לא בורחת – מתמודדת בכוחות עצמי. האינטואיציה מכוונת כשהשכל מאכזב; להצליח או לא להצליח, בלי סימן שאלה, זה שם המשחק. לא המלֶט. אבל שקספיר בכל ההמצאות התיאטרליות. קורה, שימים שלמים איני מחליפה עם איש אף מילה. שומרת על דיסטנס מלכותי. נמנעת משיחות, אפילו עם בעלת הבית, שותקת. מה כבר יכולתי לספר? איני אוהבת לשקר או לפנטז, והיא סקרנית לדעת. אני מניחה לה לנחש. כבר ביום הראשון התעורר חשד אצל השכנות. אין זה מקובל שבחורה צעירה, הנראית הגונה, תעזוב את בית הוריה ותעבור לגור בגפה אצל זרים, ועוד בערב השנה החדשה. כנראה יהודייה. הן ניסו לבדוק. הרגשתי בכך. אך לא שיניתי ממנהגי. איני פוחדת משום מה. החשדות מעוררים בי רוגז. אולי מחוסר יכולת לדמיין אסונות, מאסרים, או עינויים. ואולי מעודף ביטחון עצמי. למזלי, בעלת הבית צעירה, יפה וטובת לב. אינה יורדת לחיי ומתעלמת מחשדותיהם של אחרים. כדי לרכוש את אמוני, היא מספרת לי על עצמה: התחתנה ערב פרוץ המלחמה, ב- 1939. בעלה גויס מיד לצבא הפולני, ומאז נעלמו עקבותיו. לא קיבלה ממנו כל אות חיים. נהרג, כנראה, והיא נשארה לבדה בלי מפרנס. משפחה אין לה. לא סיפרה מה עשתה בתקופה הסובייטית. עם בוא הגרמנים אימצה לה מאהב, את וילי, קצין גסטאפו; כבר זכיתי לראותו בערב הראשון בביתה. אלי היא מתייחסת בחיבהובכבוד. פה ושם אפילו מנסה לכבד אותי באי אלה מצרכי מזון, החסרים לי. אני מבינה שהיא היתה רוצה לדעת משהו על אודותי. משאלותיה ומשתיקתי היא הרכיבה לעצמה את הביוגרפיה שלי: "עזבת את הבית כי הורייך מסוכסכים ולאביך אהובות מהצד?" לא עניתי לשאלתה, מדוע עזבתי את הורי, ושתקתי גם כשהניחה מה שהניחה. שתיקה תמיד מתפרשת כהודאה. לפי דעתה, זאת הסיבה היחידה. הרי לא סטיתי מדרך הישר, לכן, זהו. סיפרתי לה שבאתי לביאליסטוק מן הכפר. אבל לא נראיתי ככפרית. "כנראה שהורייך בעלי אחוזה, מן האצולה הפולנית הזעירה?" ומכיוון ששוב שתקתי, קיבלה שאמת ניחשה. והרי לכם ביוגרפיה מושלמת המסבירה את הכול: את התנהגותי המסוייגת, את נימוסי ואת קריאת הספרים שלי. מאז, הביוגרפיה הזו מלווה אותי. רומנטי, וכל כך מתקבל על הדעת. טמה נסעה לוארשה בשליחותו של מרדכי. העבירה לחברים שלנו בארגון היהודי הלוחם כסף, העתקי תעודות גרמניות ומתכונים להכנת חומר נפץ. למחרת נסיעתה קיבלתי ממנה מברק ממלקיניה. היא עברה בשלום את הגבול לגנרל גוברנמנט. מיד מיהרתי לגטו למסור את המברק למרדכי. יודעת כמה זה חשוב לו. זהו ביקורי הראשון בגטו מאז שעזבתי לפני שבועיים. סיכמנו על קשרים, על מציאת מקום מחוץ לגטו להצפנת החומר שהוא אוסף בארכיונו המחתרתי. זהו תפקידי הראשון. אני נוסעת בעגלה לכפר לא הרחק מביאליסטוק. מקווה למצוא מקום מתאים להצפנת הארכיון. בדרך מעכבים אותנו. בדיקה קפדנית. להעביר חומר היסטורי בדרך כזו, נראה לי מסוכן למדי. צריך לחפש פתרון אחר. מדי יום ביומו אני הולכת לבית הדואר. אולי אמצא מכתב מטמה. לאחר שבועיים יש. גם הפקיד שמח להגיש לי אותו שלא יאכזב אותי שוב ושוב. ואני ממש טסה בדרך לעבודה. לא מרגישה את הכפור. מחייכת לעולם. קיבלתי מכתב. מכתב מוארשה. איני יודעת אם לפתוח אותו או להביא למרדכי סגור? אני בקושי מבינה. שפה חשאית. הרבה מילים עבריות: הכסף הגיע. החווה החלוצית בצ'רניאקוב חוסלה. החברים הועברו ל"צלינה", זאת אומרת, לגטו. בקרקוב התנקשו חברינו בממלא מקום ראש הגסטפו בבית הקפה "ציגנריה". הקשרית חווקה נעצרה. ועוד ידיעות על המצב בגוברינה. הכול ברמזים. אני נכנסת לגטו למסור את המכתב. זהו אות החיים האחרון מטמה. במחצית השנייה של חודש ינואר שוב ידיעות על אקציות בגרודנה. הגטאות באזור חוסלו כולם סופית. יודנריין. לפי הפרסומים של א.ק. נבנו תאי גז נוספים בטרבלינקה. שמועות על אקציה קרובה גם בביאליסטוק. הכנות להגנה על הגטו. חופרים מקומות מחבוא. אוגרים מזון. מרדכי בחיפוש מתמיד אחרי מקורות לרכישת נשק. ישיבות עם תנועות אחרות. גיבוש תוכניות הגנה. חלוקת הגטו לאזורים. מינוי מפקדים. הקמת חמישיות. חלוקת חומצות ומנות ציאן- קאלי. רק לא ללכת מרצון. גביית עדויות מפי פליטים לארכיון החשאי של מרדכי. הכול עדיין בחיתוליו. חילוקי דעות בין התנועות. בסוף החודש מת מרסיק, מזכיר הקיבוץ, ממחלת טיפוס. נדבק תוך כדי גביית העדויות. ערכו לו לוויה מרשימה. שום ידיעות מטמה. חודש אכזרי, הינואר הזה. ידיעות על התקוממות ראשונה ואקציה גם בגטו וארשה. לפי הנחיות אני כותבת מכתבים לחברים בצד הארי של וארשה והסביבה. לסווידר, לאוטבוצק, וגם לבנדין. משגרת מברקים. מבקשת תשובה על גורלה של טמה. אין תשובה. שתיקה מוחלטת. אפילו של החברים הקרובים ביותר. מסקנה כולם נפלו. שוב אני הולכת יום יום לבית הדואר. ממתינה בתור בציפייה לתשובה, לאות חיים. לא כלום. רק כעבור חודשיים מגיע מכתב מוארשה. איני מצפה לטוב. ידיעה קצרה על נפילתן בגבורה של טמה ולאה בהגנה על הגטו, בינואר: "ואנדזיה (טמה) ויאדזיה (לאה) קיבלו הצעת עבודה אצל הדוד יוזף (נהרג בוארשה). הן קיבלו הכול ברוח טובה. ואנדה עמדה בגבורה בניתוח, ואילו יאדזיה היתה מטפלת מסורה." שאר החברים כנראה בחיים. אם כן, למה שתקו זמן רב כל כך? כך נפלה טמה. ודווקא בגטו. טמה שניידרמן, אחת הקשריות הראשונות בוילנה מתחילת הכיבוש ב- 1941. מן הנועזות שבהן. ואנדה מאייבסקה בשמה הארי. היתה חברתו הקרובה של מרדכי עוד לפני המלחמה. אהבה הנוגעת לשורשי הקיום, מתעלה ומתחשלת עם הזמנים והסכנות. נפרדים לשבועות, נפגשים ליממה. היא הגיעה לכל מקום, לכל גטו ולכל מחנה. היתה עוברת עשרות פעמים את גבולות אוסטלאנד, הרייך, גנרל גוברנמנט ואוקראינה. הביאה ידיעות, חומר לעיתוני המחתרת, לארכיון החשאי. העבירה טפסים וחותמות לתעודות מזויפות, ותרשימים להכנת חומר נפץ; המריצה להתנגדות, עודדה. הבריחה בעזרתו של אנטון שמיר כעשרים חברי קיבוץ מוילנה לביאליסטוק. הביאה לוארשה ידיעות ראשונות על אקציות ועל הטבח בפונאר ובסלונים. סביבה נרקמו אגדות, על פולנייה אצילת נפש העוזרת ליהודים ומצילה אותם. עזרה גם לי לא מעט בראשית דרכי בצד הארי. היתה דוגמה ומופת לעוז נפש, לנאמנות ולאהבה. תמירה כברוש צעיר, בעלת צמות ערמוניות, ספורטיביות, נעלה נעליים גבוהות. קורנת אור פנימי. עיניה האפורות הביעו קונדסות עליזה ועצב. שמש וצל גם יחד. אולי הרגישה ששנותיה יהיו קצרות, עשרים וחמש בלבד. ואני חשבתי שהרע לא יוכל לה. בביקוריה הקצרים בגטו היתה מביאה עמה שמחה וניחוח של העולם הגדול. פעם, בבואה, קפצה על המיטה ובניתורים של ריקוד החלו לנשור ממנה לימונים שהסתירה בתחתוניה. התפקענו בצחוק. לימונים בגטו? ועכשיו נגמר הכול. איננה עוד. עולמו של מרדכי חשך עליו. הוא הקים לה מעין מזבח בחדרו, ותמיד הקפיד להניח מסביב לתמונתה פרחים. לפני טמה נעלמו עקבותיהן של הקשריות לונקה ובלה. עכשיו אני יחידה. חדשה. לא מנוסה. חיי נעים בין שני עולמות, הגטו והצד הארי. שם, מסלול הזמן הולך ומתקצר. מאקציה לאקציה, בגרודנה, בגטאות אשר באזור, בוארשה, בכל מקום. התמודדות מתמדת עם מות יקירים, עם היעלמן של קשריות. וכאן, חשדות, הלשנות וניסיונות להציל. הדברים קשורים אלה באלה. ואני בין לבין. לפעמים אני מתעוררת בהרגשה של ריחוף מעל העולמות. באותם ימים חשבנו במונחים מוחלטים. אנו האחרונים. ביאליסטוק – הגטו האחרון שלא ידע עדיין אקציה. מרדכי הוא האחרון במנהיגי הארגון היהודי הלוחם. ואני הקשרית האחרונה. מרדכי מוכיח אותי לא פעם: "זכרי, את האחרונה. תהיי זהירה." לא טוב להיות האחרונים. סוף אין סופי. הרגשה מחייבת מדי. מחייבת ללכת עד הסוף. להתעלות על חולשות. לבצע את מה שמוטל לעשות. להסתיר עמוק עמוק את הרגשות. לשחק. להשלים עם האובדן. ולהמשיך. להמשיך! למרוד ולנקום! השאלה, מי יקדים את מי, אנחנו להתכונן, או הם לחסל אותנו? ובתוך מירוץ רצחני זה עם הזמן, ידיעה! האקציה מתחילה ב- 5 בפברואר. מרדכי מכנס את נציגי התנועות בגטו ומעביר אליהם את הידיעה. לפי דברי באראש, יו"ר היודנראט, הגרמנים התחייבו להוציא מן הגטו רק 6,500 איש מבין הלא עובדים: ילדים, זקנים, נשים, פושעים. הקזת דם שכזו. את כל בתי החרושת על עובדיהם ישאירו. לתנועות המחתרת אין עדיין נשק, חסרים חברים. ספק אם הגטו יתמוך בהתקוממות. שתביא עמה חיסול סופי. טננבוים מציע לא להתחיל, לשמור על הכוחות. לסדר את החברים בבתי החרושת או במחבואים. ורק אם הגרמנים לא יעמדו בהבטחותיהם וירחיבו את היקף האקציה, או אם הגטו יגיב, רק אז לצאת בגרזינים ובחומצות, ולמלא את חובתנו. הפגישה מסתיימת בלי החלטה מפורשת. כל אחד יפעל כטוב בעיניו, ועל אחריותו. חייקה ביקרה אצלי. יצאה מהגטו. יש לה חדר בעיר. סיפרה על האווירה הקשה. כולם מכינים מחבואים, אוגרים מזון, מתרוצצים. לא מאמינים לגרמנים. טוב שאיני לבד עוד. קיבלתי קשר אל רבקה'לה – מריסיה, קשרית של 'השומר הצעיר' בצד הארי. כמעט יום יום אני מבקרת אצלה. היא עובדת כמשרתת אצל רופא אס. אס., מומחה לתורת הגזע. היא מתגוררת אצלו בעליית הגג. מצב מכביד וגם העבודה קשה. ורבקה'לה קטנה ורזה, בעלת צמותיים מצומקות. רק עיניה התכולות ענקיות, פקוחות תמיד לרווחה ועמוקות כמו הים. אומרות תמימות וצניעות. קשה לה במיוחד בזמן ביקורי אשתו של הרופא. אז אין לה רגע מנוחה. עליה לטפל גם בכלב. לבשל בשבילו ולהוציא אותו. היא שונאת את הכלב, כי טוב לו יותר מלבני אדם. הכלב מרגיש בכך, ועושה לה צרות. הרופא מתלוצץ, היא כמו יהודייה, אינה אוהבת כלבים. אותי הוא משייך לגזע נורדי ארי טהור. מוכן להמליץ שיכירו בי כ'פולקס – דויטשה'. זה כדאי... רק זה חסר לי. האקציה התחילה בתאריך שנקבע, ה- 5 בפברואר. כבר שבעה ימים אין לי קשר עם הגטו, אין לי קשר עם מרדכי. חומה בלתי חדירה. פלנטה אחרת. אנשים נהרגים בהמוניהם, ומוצאים להשמדה בטרבלינקה בקרונות משא חתומים. בעיר – החיים כהרגלם. ואני בין לבין. ובנוסף גם דאגות משלי. הגיעו אלי חמש בנות מגרודנה. הן נמלטו משם בתעודות לידה מזויפות של המחתרת. הגיעו לביאליסטוק למצוא מקלט בגטו. לרוע המזל, הגיעו בעיצומה של האקציה. היתה להן הכתובת שלי. מן החמש הכרתי רק אחת, את הגברת נירנברג, מורתי לספרות פולנית בגימנסיה בגרודנה לפני המלחמה. חמש בנות ואקציה זהו סיכון גדול. קיבלתי אותן. מזל שבעלת הבית שלי בבית חולים. וכי יכולתי לנהוג אחרת? אולי האקציה תסתיים במהרה, ואיכשהו הכול יסתדר. שבעלת הבית לא תחזור עד אז מבית החולים. אני מנסה לשמור על השגרה. יוצאת בבוקר לעבודה כהרגלי. נועלת אותן בבית, ומבקשת להתנהג כאילו לא היו קיימות. השכנות חשדניות. שלא ירגישו בהן. אבל השכנות הרגישו. מיהרו לבית החולים. אל בעלת הבית שלי. והלשינו שאני נוהגת בהפקרות, מועלת באמונה. מסתירה יהודים בביתה בזמן האקציה בגטו. בעלת הבית מזדעקת. שולחת את מאהבה, קצין הגסטאפו, לבדוק מה קורה בביתה. הוא בא לפני הצהריים, בהיעדרי מן הבית. דפק בדלת, ובאין מענה, פתח במפתח שלו את הדלת, ולהפתעתו מצא חמש בנות. אחת מהן מבוגרת יותר, אדומת שיער, נראית כ'יהודיה'. הוא שוחח עמה ארוכות והתרשם מידיעתה את השפה הגרמנית. הקצין לא עצר אותן, אבל באותו הערב בא שוב. בקושי הספקתי להחביא שלוש בנות, ובהן את הגברת נירנברג. שתיים בין שמיכות ההאפלה על שני החלונות הווניציאניים שלי, ואחת מתחת למיטתי. נשארו אתי בחדר שתיים שלא נראו כיהודיות. לא מצאתי מקום להחביאן. הופתעתי מן הביקור, אבל לא חושדת בכלום. הבנות לא סיפרו לי כלל על הביקור של הבוקר. הוא שואל את הבנות לשמן ולכתובתן. אני מנסה לענות במקומן בנימוק שאינן שומעות גרמנית. אבל הוא ממשיך בעקשנות לפנות אליהן. רוצה שהן עצמן ישיבו. מתעוררים בי חשדות. הביקור אינו מוצא חן בעיני. חוששת פן יגידו משהו לא מתאים. הן בכלל לא מכירות את העיר ואת רחובותיה. איני מפסיקה לדבר. מסבירה שבהיותי לבד בבית הזמנתי את החברות. אין רע בדבר. אני בטוחה שלבעלת הבית אין כל התנגדות. אינני מבינה מדוע זה לא מוצא חן בעיניו. ביקורו מתארך. אני נתקפת בחרדה. כבר שעת העוצר, והקצין מציע ללוות את הבנות לבתיהן. "לא כדאי שיישארו בהיעדר בעלת הבית." אני משחקת את הנפגעת. איך הוא מעז לגרש מחדרי חברות שהזמנתי? זה פוגע בכבודי. זו זכותי להזמין חברות. אין זה יאה מצדו לנהוג כך. אך הוא ממשיך ומתעקש. לא יעשה להן כל רע. רק ילווה אותן לביתן. מה אעשה? אם יעמוד על שלו זה ייגמר בכי רע. יגלה שהן יהודיות. הוא חושד. וכמה זמן עוד יוכלו שלוש בנות להחזיק מעמד תחת השמיכות והמיטה בלי לנוע ובלי לנשום? בכל רגע רשרוש או שיעול עלולים להסגיר אותן. בעיני רוחי כבר ראיתי את האסון המתקרב. דמעות מילאו את עיני, ובהרגשה של עלבון וחוסר אונים התמסרתי לבכי ללא מעצורים. נעלמה כלא היתה שליטתי העצמית. נשאר בכי מר ילדותי. ואז.. קרה משהו שלא יכולתי אפילו לחלום עליו מראש. קצין הגסטאפו נרתע. ביקש להרגיעני. מדוע אני בוכה? לא צריך לבכות. אין לו כל כוונות רעות, רק ללוות את החברות הביתה. אינו רוצה לפגוע בי. אם חשוב לי כל כך, ישאיר אותן אצלי. קורא לי למטבח, ומגלה שהיה כאן בבוקר ומצא חמש בנות שלא פתחו לו את הדלת. הוא דיבר ארוכות עם אחת מהן, אדומת שיער. היכן היא והאחרות? אין בכוחי להתגבר על נחשול הדמעות, ומתוך הבכי השבתי שהן חזרו לביתן. אני היא שביקשתי מהן לא לפתוח את הדלת לאיש בהעדרי. תפקידו היה, כך אמר, לעצור את כולן ולהביאן לחקירה, אבל לא רצה לפגוע בי. לכן בא עכשיו לברר את העניין. לא צריך לבכות. עלי להבין שכעת אקציה בגטו. הרבה יהודים בורחים ומנסים למצוא מסתור אצל פולנים. אסור להסתיר אותם. "את צעירה נאיבית, והיהודים עלולים לנצל אותך." יש להיזהר מהם. ובהזהרה 'אבהית' זו נפרד והלך. ניצלנו! האימה נשארה עוד תלויה באוויר ובין השמיכות שעל החלונות. רעדנו כולנו מקור. קשה להאמין שהוא ויתר. הקצין עשוי עוד לחזור מחר. מה עושים עם הבנות? אסור להן להישאר כאן. אין לי למי לפנות לעזרה. מוקדם בבוקר אני ממהרת לכיוון הגטו. אולי נגמרה האקציה. הכול נראה שקט. אין יותר משמרות של גרמנים. עושה רושם שהאקציה אכן הסתיימה. חזרתי עם הבשורה המשמחת. אני מלווה שלוש מהבנות לגדר ועוזרת להן לעבור לגטו. יום ראשון רגיל ושקט. חלק מהבעיה נפתר. ומה עם שתי הבנות הנותרות? הן ינסו להתנדב לעבודה בגרמניה. זאת אפשרות שיש עמה הצלה. מבחינה חיצונית יש להן סיכוי להצליח. צעירות, אמיצות, ואינן נראות כיהודיות. הן החליטו לנסות. אולי, אולי יצליחו, הלוואי! אני מלווה אותן למשרד הרישום. תעודותיהן נבדקות והכול עובר כשורה. לא עוררו חשדות. הן נתקבלו, ונשלחו למחנה מעבר. משם יועברו לגרמניה בעוד כמה ימים. נפרדנו בחמימות. אבן נגולה מלבי. עכשיו מיהרתי לבית החולים לבקר את בעלת הבית, להרגיע אותה. הייתי עליזה ושמחה על שהכול נגמר בשלום, ושתי הבנות יינצלו בעבודה בגרמניה. היש שמחה גדולה מזו? אבל, אסור לשמוח! עובר יום, והנה, שוב ביקור פתע. הפעם איש בלבוש אזרחי. פולני בגיל הביניים. פנים סימפטיים. הציג את עצמו כעובד גסטאפו. בא לברר כמה פרטים. "האם את מכירה את שתי הבנות שנרשמו לעבודה בגרמניה?" דקירה בלב. משהו קרה, השתבש. אבל אני שולטת בעצמי. אין טעם להכחיש. כן, אני מכירה. "הן מסרו שאת קרובתן. האם זה נכון?" כן. זה נכון. "האם ידוע לך שהן יהודיות?" לא. אני מכירה היטב את משפחותיהן, ועד כמה שידוע לי, אין להן שום קשר ליהודים. הוא החריש לרגע, נבוך כלשהו, התעורר במהירות ו... "אבקש את התעודות שלך." כאן איבדתי את שליטתי העצמית והתפרצתי לעומתו בזעם. אם עלי להציג את תעודותי, בבקשה אדוני, קח אותי לגסטאפו. שם אציג אותן בפני איש גסטאפו אמיתי, ולא בפני פולני כמוך! תגובתי הפתיעה את האיש ושיתקה אותו. אולי שקל מה לעשות בי. אני מחכה. והוא.. קם ממקומו, ובלי מילה הלך לו, ואותי הניח לנפשי. אינני יודעת כמה זמן נשארתי בלי לנוע. כשחזרתי לעצמי, תהיתי איך עלי לנהוג. האם יבואו ויאסרו אותי? יבדקו את זהותי? הרי לא יקשה עליהם לגלות שהוצאתי תעודת זהות על סמך תעודת לידה מזויפת. אינני יודעת מה לעשות, ואיני עושה כלום. אומרים שבסביבה עוינת אי אפשר לדעת את תגובותיה, ואז מצליחים דווקא הרעיונות המטורפים ביותר. צריך לבלבל את האויב. רגלי מוליכות אותי לאותו מחנה שבו שהו הבנות. לשם מה? הרי ידעתי כבר. אבל אולי דווקא. אולי יעקבו אחרי, ואולי לראות במקום מה קורה. אולי אפשר עוד להציל אותן? אותי. מי ידע. אני הולכת והולכת. המחנה מחוץ לעיר. נעמדתי לפני זקיף בשער. ביקשתי שייתן לי להיכנס. לא הספקתי להיפרד מקרובות משפחה. הוא מהסס קצת אבל לבסוף מסכים. רק לא להתעכב זמן רב. אני מבטיחה. בחצר רחבת ידיים, סגורה בשלושת הצדדים בצריפי עץ ארוכים, מבחינים בי מיד. בנות כפריות מסתערות עלי מכל עבר. סובבות אותי בסקרנות, וכולן יחד, "למי, למי את פאני? את מי את מחפשת?" אני אומרת את שמות הבנות. "אה, אלו? הרי הן יהודיות!" מה פתאום יהודיות? אני מכירה אותן. איך אתן יודעות שהן יהודיות? "מה זאת אומרת איך? מיד הכרנו. בבית המרחץ גילינו." בבית המרחץ? "כן. ביישניות כאלו, שונות מאתנו. אין ספק, יהודיות. מסרנו לגרמנים. לקחו אותן. כבר אינן." עולמי חשך עלי. קיוויתי כל כך שבנות אלו יצליחו להימלט מן הגורל היהודי. הקדמתי לשמוח. אף אחד לא יימלט. לשווא, הכול לשווא. אני חוזרת לעיר. לבי נסער. אכנס לגטו. מכוונת את צעדי לעבר החומות. בודקת אם לא עוקבים אחרי. אני חייבת לראות את כולם, את מרדכי. את החורבן לאחר האקציה. שמחים לקראתי. הגטו טרם חזר לשגרת החיים. בכל מקום סימנים של הרס, של מוות ואימה. אנשים ברחובות מחפשים את יקיריהם. אומרים שדעתם השתבשה. גופותיהם של מלמד ואחרים עדיין מתנועעות על עמוד התלייה. לא הורידו אותן. שהיהודים יראו מה ייעשה לאיש... אינני אוזרת עוז לספר על הצרות שכפו עלי באותו הזמן. מספרת למרדכי רק על מאסרן של שתי הבנות. מבטיח שינסה לברר מה עלה בגורלן. אולי הביאו אותן לגטו? הגרמנים נהגו כך לפעמים עם יהודיות שתפסו מחוץ לגטו. אולם לא במקרה זה. עקבותיהן נעלמו. גם חברים שהגיעו אחריהן מגרודנה נאסרו. הגרמנים עלו על תעודות הלידה המזויפות שלנו מתוצרת עצמית. בכל פעם שנתקלים בתעודה עם חותמת מסקידל או דרוסקייניקי כבר יודעים שאלו תעודות של יהודים, ואוסרים אותם. בגסטאפו יושבים כבר תשעה אנשים שלנו – מחפשים את הקשר בין גרודנה לביאליסטוק. לאחר האקציה, מגבירים את המצוד אחרי יהודים. מרדכי מבקש שאעזוב מיד את דירתי ואת העיר. "זכרי, את האחרונה." אינני שומעת בקולו. רק לא לברוח. לשמור על קור רוח. לא לעורר חדש ולא לאשר את החשדות נגדי. להתמודד! בינתיים מאריכים את חיי הגטו. לכמה זמן? לא לזמן רב כנראה. ובינתיים נמשיך לפעול עד הסוף. נמשיך להתכונן ביתר מרץ להתנגדות, למרד, לנקמה. נרשום דף בהיסטוריה. נחיה בזיכרון. כמו שקרא טננבוים בכרוז: "נתנגד לרוצחים, ואם נידרש, ניפול כגיבורים, ובמותנו – לא נמות!"