שמי ליאון קופלמן (לולק) יליד 26.4.1942 ורשה - פולין האבא - יצחק אריה. יליד 1896. יחד עם האמא ניהלו עסק, שהיה בסמוך לדירתם, עסק של בגדי נשים, בגדי גברים, וכל אביזרי האופנה, והעסק הלך לא רע, ואבי עבד יחד עם אימי בעסק הזה, עד אשר אבי, בכל זאת החליט שאנחנו עולים לישראל, מה עוד שאחותי, שהיא בוגרת ממני נישאה לבן דוד שלנו, שבאותו זמן כבר חי בארץ, פלסטינה דאז, הוא מאוד חיבב את אחותי, ובשנת 1938 הוא הגיע מפלסטינה לוורשה Warszawa , נשא אותה לאישה, והיא נסעה איתו אז לפלסטינה, והיא חיה עד היום, שתהיה בריאה, בארץ, אגב היא התאלמנה. אמא : ברוניה ארליך ילידת 1900. אמא שלי, שמה העברי או היהודי היה ברינד'ל, אבל קראו לה אצלנו במשפחה ברוניה, והגויים שמסביב קראו לה ברוניסלבה, שזה שם פולני. האמא שלי מוצאה מאזור לובלין Lublin , משפחה מאוד אמידה, דמותה כאם, אם נערצת, אישה מופלאה. לעומת זה אבא שלי מוצאו ממשפחה מאוד דתית, אבא שלי בוגר ישיבת גור, החצר של גור מאוד מפורסמת, ושם הוא היה אפילו, כפי שסופר לי, תלמיד עילוי בתורה. סבים: מצד אבי - הסבא שלי, שמו אברהם, הוא אגב רשום בדפי עד ב"יד ושם", לאבי היו מספר אחים ואחיות, כאשר אחרון אחיו נפטר לפני בערך שנה בארץ, ויש עוד, אחותו, שחיה היום בקנדה, בטורונטו, ויש לציין שהאחות והאח הזה, שנפטר פה, הם היו אחים למחצה של אבי, מפני שהאמא של אבי נפטרה באחת הלידות, והסבא לקח את אחותה הצעירה תחתה, לפי ההלכה היהודית, כך שאחיו, זה שנפטר בארץ, היה אחיו לא מאותה אם. הסבא שלי שמר על כשרות, מה שאני לא יכול לומר שבביתנו היה מקובל, וזכור לי שכאשר היה מבקר אצלנו בוורשה Warszawa , היה אוכל ביצה קשה וכוס תה, לא נגע בשום דבר אחר. זה באשר מצד אבא, אחיו כפי שאמרתי לא נותרו, על אף זה שהם היו משהו כעשרה או אחת עשרה, חלק מהם עברו דרכינו, ב-Warszawa , כאשר המלחמה התמשכה, והם היו בדרכם לצד הרוסי, אחות אחת מגטו לודז' Lodz הגיעה, וחיה איזה תקופה מסוימת איתנו בוורשה Warszawa , גם היא לא נותרה בחיים, ולאחיו הבכור היה בית דפוס של ספרי קודש בעיר פיוטרקוב Piotrkow בפולין. יש לי עד היום ספרי קודש וסידור של תפילה, בהוצאת בית הדפוס של האח של אבי. את בית הספר העממי שלי, התחלתי כיתה א' בגיל שש. כפי הנראה הייתי ילד שובב, אז השיגו לי איזה תעודות, שאני אומנם בן שבע, משום שבתי הספר היו רק החל מגיל שבע, אבל זה לא כל כך מעניין לצורך הראיון. בית הספר בו למדתי, היה בית ספר ששפת ההוראה בו הייתה פולנית, אגב, אזור בו גרנו לפני המלחמה לא היה אזור יהודי, האזור כולו היה של פולנים נוצרים, ויהודים מעטים יחסית. גרנו באזור של מרכז העיר, של מה שנקרא בפולנית Srodmiescie , והרחוב בו גרנו נקרא קרוצ'ה, מספר הבית 7, אגב, אם זה רלוונטי, נאמר לי שהאזור ההוא, איפה שגרנו, כיום זה משמש בנייני ממשל, משרדי ממשלה, בדומה למה שאצלנו הקריה, מהבית המקורי בו גרנו לא נשאר זכר. אז נחזור לכיתה א', אני חייב לציין שעל אף שזה היה בית ספר ציבורי ממלכתי, התלמידים בו היו יהודים בעיקר, יהודים שהתרכזו בבית הספר הזה, מכל האזור של מרכז Warszawa , דהיינו לאו דווקא מאותה סביבה, כי אם כל הילדים, היהודים מהאזור הזה. גרתי באזור שבו גרו פולנים, להבדיל מהאזור בו היו מרוכזים היהודים בעיר, ולכן למדתי בבי"ס פולני. דבר זה עזר לי בהמשך, בזכות השפה הפולנית הרהוטה שהייתה לי (ללא מבטא, שהיה ליהודים האחרים והסגיר את מוצאם). יש לי אחות בכורה, היום היא בת 90+, חיה בארץ. אבי הגיע בספינת מעפילים עוד בשנת 1939, לפני המלחמה. אחותי הפליגה לארץ כבר ב- 1938, היות והתחתנה עם בחור ישראלי. אמי ואני אמורים היינו להצטרף. אפילו שלחנו כבר חפצים בספינה לפלסטינה... אבל אז פרצה המלחמה ותפסה אותנו שם.

ב- 1939 פרצה המלחמה. אותו הזמן, הגרמנים החלו לתפוס יהודים לעבודות כפייה, בין היתר לפינוי הריסות של בתים שהופצצו וכד'. במחצית השנייה של 1940 החלו בבניית הגטו בוורשה. ניתן פרק זמן לכל היהודים, בו עליהם לעזוב את הבתים והעסקים שלהם ולהתרכז בתוך שטח הגטו המוקף חומה. ניתנה אפשרות של החלפה בין היהודים שאמורים היו להיכנס לתוך הגטו, לבין הפולנים שהיו נאלצים לעזוב את שטח המגורים שהוגדר כגטו. לכן נעשו החלפות של דירות מגורים. אמי ואני מסרנו את הדירה המרווחת יחד עם בית העסק שהיה לנו לפולני, וקיבלנו בתמורה דירה קטנה של חדר וחצי עם חנות קטנה ליד, בתוך השטח שהוכרז כגטו. בנוסף, ליהדות ורשה, שמנתה לדעתי כ- 300,000 יהודים, נוספו יהודים נוספים מאזורים שמחוץ לוורשה ורוכזו גם הם בתוך הגטו. כך הגיע מספר היהודים בגטו ל- 500,000 יהודים – דבר שגרם לצפיפות רבה, חוסר סנטריה, מחלות, מגפות וכד'. הגרמנים תלו שלטים מחוץ לגטו בהם צוין שהגטו הוא אזור נגוע במחלות ולכן אסור להתקרב לשם. בתחילת תקופת הגטו, ניסו הארגונים, כולל ועד הקהילה, לארגן תנאים סבירים לקיום, אך עם הזמן המצב החמיר, חיי התרבות נפסקו כמעט לגמרי, והחל רעב בגלל חוסר האספקה, עד כדי כך שהמורעבים והילדים היו חוטפים דברי אוכל מאנשים אחרים. המצב החמיר עד כדי כך שהיו הילדים גוועים מרעב, שוכבים על המדרכות עד אשר נפחו את נשמתם. היו עגלות ששני אנשים דחפו אותם – קראו להן פינקרט – שהיו אוספים את הגופות כל בוקר ומביאים אותם לקבר אחים. באותו הזמן אני התחלתי לעבוד בבניין מעונות הסטודנטים, שהיו בו למעלה מ- 1000 חדרים. הבניין הזה נתפס ע"י המשטרה הגרמנית (Shutzpolizei – מעין משטרה צבאית). אגב, שוטרים אלה היו מופקדים על שמירת השערים של הגטו וסביב החומות. בהמשך הזמן הגרמנים האלה רכזו קבוצה של כ- 30 יהודים, שהועסקו על-ידם בעבודות במעונות הסטודנטים. הם העסיקו אותם בעבודות תחזוקה שונות, בין היתר: עבודות באורוות הסוסים של היחידה, פריקת קרונות פחם וקוקס ועוד. אני ועוד בחור אחד היינו פורקים מהקרונות כ- 30 טון פחם. הקבוצה של 30 העובדים עבדה באופן קבוע במקום הזה, כאשר מדי יום היה בא אחד מהם לתוך הגטו ומסיע אותנו לעבודה ובחזרה. עליי לציין, שהמצב שלנו (העובדים) היה יחסית טוב, כי באנו במגע עם הפולנים שעבדו בשכר אצל הגרמנים. היינו מביאים להם חפצים מהגטו, ובתמורה היינו מקבלים מהם מצרכי מזון ומכניסים אותם לגטו. בנוסף, אפשרו לנו לקבל מזון מחדר האוכל שלהם, בשביל לקחת הביתה. האידיליה נגמרה כאשר החלו האקציות של גירוש היהודים מהגטו. באותו זמן נדרש יו"ר ועד הקהילה, ד"ר צ'רניאקוב, לרכז מספר יהודים ולהביאם למקום השילוח - אומשלגפלאץ (Umschlagplatz ), משם היו אמורים להישלח למקום, שבאותו הזמן עוד היה בלתי ידוע. הוא התאבד בבליעת רעל כדי לא לעשות את זה. יום אחד כשחזרתי מהעבודה ב- 1942, לא מצאתי את אמי, שנלקחה לטרבלינקה. אותו הזמן אמי הייתה בת 42.

עד האקציה הגדולה ב- 43' היינו ב- Z.O.B (אי"ל - ארגון ההגנה היהודי של אנטק צוקרמן) ונותרנו בגטו. בתקופה מסוימת הגרמנים כבר החליטו לרכז אותנו (30 העובדים היהודיים) בבניין אחד, ומשם לקחו אותנו יום-יום לעבודה. תוך כדי האקציה הגדולה של 1943 (בחג הפסח) היינו בבונקרים. הגרמנים הקיפו את הגטו בכוחות מתוגברים, במתכונת קרב, הביאו תותחים והחלו בחיסול הסופי של הגטו. היינו בתוך הבונקר עד אשר הגרמנים החלו להשתמש בלהביור (מעין צינור השקיה גדול היורק אש) וע"י זה להצית את הבתים. אנחנו החלטנו שאיננו רוצים להישרף חיים, אז יצאנו ונכנענו. לכן, הובאנו ע"י הגרמנים למקום הריכוז למשלוחים. במקום ההוא היו המוני אנשים, כאוס נוראי, יריות באוויר ומעל לראשי האנשים. ואז באו כמה גרמנים, מיינו קבוצה של אנשים צעירים – ביניהם אני – הוציאו אותנו מהריכוז והסיעו אותנו למקום של בתי מלאכה לתיקון קטרים של רכבת – ( O.L.W . OSTBAHN LOKOMOTIVEN WERKE) שם עבדנו בעבודות שחורות, משך כשלושה חודשים. המקום היה לא מרוחק מהגטו, כך שיכולנו לראות את הלהבות של הגטו ההולך ונשרף, עד אשר גם הדבר הזה נגמר. בבוקר אחד, כשראינו שצריף המגורים שלנו היה מוקף אנשי יחידות החיסול, היינו בטוחים שזה הסוף שלנו. אבל אז – נס חדש – הגיעו כמה קצינים של גסטאפו, העמידו אותנו בשורה (היינו כ- 80 איש) ושאלו כל אחד מאיתנו מה מקצועו. כמובן, לרובנו – הצעירים – עוד לא היה מקצוע, אבל אני אמרתי שאני מכונאי. מתוך ה- 80 לקחו 30 הצידה, בתוכם אני. האחרים נשלחו כנראה לטרבלינקה, ואת ה- 30 שנשארו לקחו למחנה "גנשופקה" ומשם הסיעו אותנו לגראז' שהיה במרכז ורשה, כדי לעבוד במוסך. כמובן שלא היינו מומחים גדולים למכונאות רכב, אך עם הזמן למדנו את העבודה. בגראז' הזה עבדו גם פולנים בשכר, ושמענו מפיהם שלפנינו עבדו במוסך מכונאים יהודים בעלי מקצוע. הסיפור הוא שהגרמנים מיחידת החיסול הגיעו למפקד המוסך והודיעו לו שהם באו לקחת את היהודים (כל זה ידענו מסיפורי הפולנים). המפקד, מנהל המוסך, הודיע להם שאם ייקחו לו את היהודים – אין מוסך, כי לא יהיה לו עם מי לעבוד. עד שיום אחד, באו הגרמנים ולקחו לו את כל היהודים בלי שהודיעו לו על כך מראש. אז, לפי הסיפור, מנהל המוסך אמר שאין לו אנשים לעבודה, והמפקד של יחידת החיסול הודיע לו שאין בעיה, יש לו יהודים אחרים בשבילו. ככה הביאו אותנו למוסך, בשביל להחליף את היהודים שהיו לפנינו. יום אחד, מסיבה לא ידועה לי, החליפו לנו את האכסניה של "גנשופקה" והעבירו אותנו לתאים בתוך כלא "פאביאק", שנמצא באזור הגטו ההרוס בעיר ורשה.

בספטמבר 1944, כאשר הרוסים כבר תקפו אזורים בפולין והגיעו עד פראגה (צידה של העיר ורשה, אשר מעבר לנהר), ההתקפה נעצרה בגלל חילוקי דעות בין הרוסים לבין הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, באשר לעתידה של פולין לאחר גמר המלחמה. כאשר הרוסים עצרו את ההתקדמות בגלל חילוקי הדעות ביניהם, הגרמנים החלו לסגת. לכן, המחתרות הפולניות ( AK ו- AL ) חשבו שהגיעה שעת כושר ופתחו במרד נגד הגרמנים. בהתחלה הלך להם טוב, אפילו לקחו בשבי מספר גרמנים. הם תקפו את כלא "פאביאק", שכבר היה כמעט ריק כי האסירים הפולנים הועברו עוד קודם לגרמניה, ולכן נשארו בו רק השומרים האוקראינים והקבוצה של היהודים. המחתרת הפולנית AK תקפה את הכלא ושחררה אותנו. אנחנו פרצנו למחסני הנשק של הגרמנים, הצטיידנו במדי הסוואה של הגרמנים ובנשק, והצטרפנו ל- AK כדי ללחום יחד איתם. הקרבות היו באזור העיר העתיקה של ורשה. הגרמנים הביאו כוחות מתוגברים עם נשק קטלני, ואנחנו החזקנו מעמד שם בערך כשמונה ימים, אז עברנו דרך תעלות הביוב למרכז העיר ורשה. במרכז העיר עוד לא הותקף, והחלו שם כבר בהקמת מוסדות לשיקום העיר. אני הלכתי לבקר בבית בו גרתי לפני המלחמה כדי לפגוש מכרים וחברים. פליאתם הגדולה הייתה שאני בכלל חי, וגם שאני לוחם בצבא המחתרת עם נשק (שלהם לא היה). הגרמנים כבשו חזרה אזור אחרי אזור, עד אשר המרד דוכא אחרי כחודש. הם לקחו את כל החיילים המורדים בשבי, העיר ורשה פונתה מכל תושביה, אשר פוזרו לשטחי פולין הכבושה. לאחר מכן, העיר באופן שיטתי נהרסה כולה ע"י הגרמנים, פרט למספר מבנים ששמשו להם כמפקדות. אני אישית נלקחתי למקום שקראו לו פרושקוף (PRUSZKOW ), משם נשלחו כל חיילי המחתרת למחנות שבויים בגרמניה. אני חשבתי לעצמי שאין לי כל סיכוי לשרוד שם. פניתי לאנשים שהכרתי מהשורות של AK ואמרתי להם שכיהודי אין לי סיכוי לשרוד, אז אחד מהם אמר לי שמנהל האולם הענקי בו רוכזו השבויים הוא איש AK . לכן, הוא הבטיח לבקש ממנו שיעזור לי לפני שהשבויים עולים לקרונות שילוח לשבי בגרמניה. הוא החביא אותי לכמה שעות עד אשר האולם רוקן, הביא לי חבילה של תעודות זהות (kennkarte ) ואני בחרתי לעצמי זהות של פולני בשם Andrzej Bialobrzeski . אותו הבחור מה- AK אמר לי שהוא מכיר רופאה, Dr. Kielbasinska (גרמניה לא מלידה). היא הלכה לרופא הראשי הגרמני ואמרה לו שיש חייל מחתרת שחולה בשחפת (TBC ), וכך היא הוציאה אותי מהמחנה למקום שנקרא "מילנובק". אחרי שהביאה אותי לשם בלילה, היא אמרה לי שאני חופשי ללכת לאן שאני רוצה. מילנובק הייתה 30 ק"מ מוורשה, שם היה בי"ח כירורגי, בו טופלו לוחמי המרד. אני נשארתי בבי"ח הזה עד ינואר 45', כאשר שוחררנו ע"י הצבא האדום.

לאחר השחרור חזר לוורשה , משם לפראג, פילזן, זלצבורג, מילאנו, לה-ספציה. ע"י גניבת גבולות עברתי מפולין לצ'כוסלובקיה, אוסטריה ואיטליה, עד שהגעתי לנמל בלה-ספציה (La Spezia ). לשם הגענו ב- 45' על-גבי 40 משאיות של הבריגדה. היינו 1014 איש. שם חיכתה לנו ספינת משא קטנה. לפליאתנו, כשהגענו לשם ראינו שעומדת שם שריונית עם תותח שמופנה לכיוון הספינה. נאמר לנו שלא נוכל להפליג. הסתבר לנו, שבאיטליה פורסם אז שזו ספינה, דרכה מבקשים פשיסטים איטלקים להגר לדרום אמריקה. כשהתברר שהפשיסטים האיטלקים הם בסה"כ ניצולי שואה יהודים, קם רעש גדול באיטליה ובעולם כי הבריטים לא נתנו לנו לצאת לכיוון ישראל. יהודה ארזי היה ראש הארגון ומפקד הספינה. תחת הנהגתו, חגגנו בלה-ספציה את חג הפסח, ולאחר מכן פתחנו בשביתת רעב שנמשכה כשלושה ימים, עד שבסופו של דבר העניקו לנו סרטיפיקטים על-חשבון הקווטה ואז הפלגנו לישראל בספינה "דב הוז".

ב- 20 למאי 1946 הגעתי לפלסטינה. כאן פגשתי את אבי ואחותי. בתחילת אפריל 48' התגייסתי לצה"ל, וקיבלתי מס' אישי: 9749. לחמתי בגולני ובחטיבה 7 במלחמת השחרור. אח"כ לחמתי גם במבצע קדש ב- 56' בסיני ובמלחמת ששת הימים ב- 67'. בשנת 1953 נשאתי את רעייתי חוה רוזין לאישה, נולדו לנו שלושה ילדים ויש לנו גם תשעה נכדים. המשפחה שלי זו הנקמה שלי בגרמנים, יימח שמם. הילדים כולם אקדמאים, וגם הנכדים באותה הדרך. עצם ההישרדות שלי, אני חושב שכבר אמרתי את זה בהתחלה, זה בעיקר מזל, על מי שאומר שהוא בעל תושייה, חכם, ממש מה ששיחק זה רק המזל, ותודה לאל המזל משחק לי גם היום, יש לי אישה נהדרת, יש לי שלושה ילדים, שני בנים ובת, שלא זוכר אם אמרתי את זה כבר, כולם אקדמאים, כולם מצליחנים, יש לנו תשעה נכדים, חמש בנות וארבעה בנים, הגילים בין שבע לעשרים, כמו שאמרנו כבר הבנים שלנו היו בחו"ל חלק מהשנים, אבל כולם חזרו ארצה, וכולם כיום גרים בארץ, והילדים מתחנכים בארץ. יש לי נכדה שכבר בקרוב עומדת להשתחרר מצה"ל, שמשרתת בחיל אויר, אגב, גם רעייתי שירתה בחיל האוויר, גם הבן הגדול שלי שרת בחיל האוויר, בקורס טיס, הבן הצעיר שלי היה בקורס חובלים בחיל הים, שנים בצוללת, שהיום הוא מצליחן בהייטק, אז הנקמה שלי, שלא הצליחו להשיג אותי ולחסל אותי, על אפם וחמתם אני הצלחתי, ומודה כל יום.