כשפרצה מלה"ע ה-2 שהתה בהכשרה מטעם "החלוץ" בבנדין. כשנכנסו הגרמנים לעיר החליטו לעזוב את הקיבוץ ולעבור לווילנה, שהיתה תחת שלטון הסובייטים. הם הצליחו להגיע לפשמישל, אבל שם נאסרו ע"י שומרי הגבול היות ונחשדו כמרגלים. 3 שבועות שהו בבית הסוהר ואחר"כ המשיכו בדרכם לווילנה. בווילנה שהו בקיבוץ בסובוץ'. היו שם מאות חברים והם עבדו בעבודות שונות וגרו בצפיפות רבה. אמה הגיעה לבקרה וניסתה להשפיע עליה לשוב הביתה, אך ויתרה כשהבינה שבתה נחושה בהחלטתה להשאר בווילנה מתוך מטרה לעלות ארצה. עלייה לא נתגשמה במועדה בגלל מספר הסרטיפיקטים הזעום שעמד לרשותם ובשל התפקידים החשובים שהוטלו עליה. ביוני 1941 הגיעו הגרמנים לווילנה ועלה הצורך לשמור על קשר עם המרכזים השונים של "החלוץ" בפולין, שהיתה כבר שנתיים תחת כיבוש. למטרה זו נבחרו בחורות עם תווי פנים אריים, ובלה ביניהן. בלה, שעבדה באותה תקופה כאחות חדר ניתוח בביה"ח היהודי בגטו, פנתה לבחורה פולנייה בשם ברוניסלאבה לימאנובסקה, שעבדה אף היא בחדר בניתוח, ואמרה לה שברצונה להציל עצמה ושלשם כך נחוצה לה תעודת זהות פולנית. ברוניסלאבה הסכימה ובלה, שהחליפה את התמונה בתעודה היתה ל"ברוניסלאבה לימאנובסקה" . היא קנתה צלב, למדה את התפילה הנוצרית מתוך ספר תפילה נוצרי שקנתה ותרגלה עצמה לומר "יזוס" במקום "אלוהים". באוקטובר 1941 נשלחה על ידי תנועתה לגטו גרודנו ויצרה את הקשר הראשון עם גטו זה. כדי לא לעורר חשד היה עליה למצוא מקום עבודה והיא החלה לעבוד כמתרגמת בגסטאפו במקביל לפעולתה כקשרית המחתרת בין הגטאות וילנה-גרודנו וביאליסטוק. דירתה, שמחוץ לגטו, שימשה מקום מעבר ומפגש לקשרים בדרכם מווילנה לוורשה ובחזרה. באפריל 1942 יצאה ברכבת לורשה, ע"מ להתחקות אחר עקבותיה של לונקה קוזיברודזקה, חברתה לתנועה, שהיתה אף היא קשרית. היא נעצרה ע"י אנשי הגסטאפו ברכבת, סמוך למאלקין, ונשלחה לבית הסוהר במאלקין. למחרת, מלווה בארבעה אנשי גסטאפו, נלקחה ברכבת למטה הגסטאפו בוורשה, שם נוכחה לדעת שאין הגרמנים חושדים בה כי היא יהודייה, אלא שהיא שייכת למחתרת הפולנית. היא נחקרה בעינויים (הוכתה בפניה, עד כדי שבירת שן ועברה הצלפות במקל גומי) אך לא מסרה אף שם של יהודי, אלא רק של גויים אריים וכתובות של בתים הרוסים בוורשה. משהתעלפה הופסקה החקירה והיא הועברה לבית הסוהר "פאביאק", שהיה במרכז הגטו היהודי בוורשה. שלושה שבועות ישבה בבידוד ולאחר מכן הועברה לתא גדול, שם פגשה את חברתה לונקה. לאחר שבעה חודשים בבית הסוהר, הועברה יחד עם חברתה ורבים אחרים, במשלוח לילי בקרון משא, לבירקנאו, שם התקבלו לצלילי מארשים גרמניים שניגנה תזמורת. "נוצר בנו הרושם שהגענו לאיזה גן עדן עלי אדמות" סיפרה בלה. הגרמנים העמידו אותן בשורות של 5 בנות והובילו אותן לבית המרחץ, שם נאלצה להפרד משערותיה היפות והארוכות, עליהן היתה גאוותה כל הימים. בגדיהן נלקחו ובמקומם קבלו שמלת פסים, חלוק עם שרוך ומימייה. בתום חלק זה נחקק מספר אישי על זרוען. 24458 היה מספרה של בלה. העבודה במחנה היתה מפרכת והמזון שקבלו היה דל (חצי ליטר תה עלים ושמינית ק"ג לחם בלבד). כעבור זמן חלתה בלה בטיפוס אך החלימה מהר. לונקה, חברתה, שחלתה אף היא, נשארה במיטתה כשישה שבועות. ב- 18.3.1943 נפטרה לונקה. מספרת בלה: "זה היה מסוכן מאוד, בגלל הסלקציות שבהן היו שולחים למוות את החולות והחלשות שבין האסירות. טיפלתי בה במידת יכולתי. הרופאה של הבלוק, שהיתה אתנו עוד בבית הסוהר הוורשאי, אפשרה לי לעבוד כאחות לא מוסמכת לאסירות, ובעיקר ללונקה, בעת מחלתן. לבי נמשך בעיקר ליהודים, ולא פעם זרקתי להם מילת עידוד, כמו "יהיה טוב"... ראיתי איך לונקה הולכת ושוקעת; לא היה לה כבר הרצון לחיות. היא לא רצתה לאכול ולשתות. היא הרגישה שסופה קרב.... מותה היה אבדה גדולה בשבילי. נשארתי כמו יתומה, בודדת בין הפולנים והתגעגעתי מאוד לקרבתה של לונקה. לקחנו את גופתה לחדר המתים ושרפנו אותה יחד עם עשרות גוויות אחרות. זאת היתה דרכה האחרונה... זכרתי את צוואתה של לונקה, שאמרה לי לפני מותה: "אם אני אמות – תמשיכי את". ראיתי כחובתי לקיים את הצוואה הזאת, אולי אשאר העדה היחידה לכל המוראות והזוועות שראו עיני. לא האמנתי, כמעט, שיישארו עוד אנשים רבים מאלה שהיו יחד אתנו במחנה". בלה הציעה עצמה כמטפלת אחראית, אחות מוסמכת, למחלת הגרדת. דר' מנגלה האמין לה כי היא מוסמכת לטיפול במחלה זו והיא הועברה לעבוד בבלוק 10, בלוק הגרדת, שכונה גם "בלוק המוות", בשל הפצעים הקשים בעורן של החוסות בו. באמצע לילה אחד, הועברה בלה בהפתעה למחנה אושוויץ. בדיעבד נודע לה כי הגרמנים החליטו להשמיד את "בלוק המוות", וכי היא "הפולנייה" היחידה שהוצאה מן הבלוק, שחוסל ביום המחרת. בלה עלתה לארץ יחד עם קבוצתה בשנת 1946, באמצעות הסרטיפיקטים האחרונים שהיו ברשות הסוכנות. היא הגיעה לכפר הנוער אודים והתקבלה כמדריכה בקבוצת הבנות.