במארס 1946. קפטן אלכסנדר, קצין ב"קבוצה לחקירת פשעי מלחמה" של הצבא הבריטי בגרמניה, יצא למשימת חייו. יום לפני כן נעצרה הדוויג הס, אשתו של אחד מפושעי המלחמה הנאצים הנבזיים ביותר — מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ. כשנכנס לתא שלה, מצא אלכסנדר אשה עגולת פנים לבושה בחולצה מלוכלכת ובחצאית של איכרה. בגרמנית, שפת אמו, הוא הציג את עצמו כקפטן בצבא הבריטי, שרוצה לשאול שאלות על בעלה. "האם את בקשר איתו? איפה הוא מתגורר? באיזו זהות?" שאל החוקר. הדוויג שמרה על שתיקה יהירה. שנה לפני כן היא נמלטה עם בני משפחתה מהווילה שלהם באושוויץ. הם נסעו בחשיכה, בשיירת מכוניות שנעה באזורים מיוערים, כדי לחמוק ממטוסים מנמיכי טוס. "המנוסה שלנו היתה איומה", כתב לימים רודולף הס. "נסענו בדרכים עמוסות כלי רכב, בלילה, בלי אורות, וכל הזמן דאגתי שכולם יישארו ביחד במכוניותיהם, כי הייתי אחראי לטור כולו". נוכח שתיקתה של הדוויג הס, החליט קפטן אלכסנדר לשנות גישה. הוא נסע עם ארבעה חיילים נוספים לביתה, שם נותרו ילדיהם של בני הזוג. הוא מצא דירה חשוכה, מוזנחת וקרה. כשפגש את ארבעת ילדיהם הבוגרים, הוא החל לצעוק עליהם ודרש שיגלו לו היכן אביהם. "איפה אבא שלך?" הוא צרח על קלאוס. בהמשך אף הלם באגרופיו על השולחן בתסכול. "לא יכול להיות שאתה לא יודע". לאחר שהילדים לא הסגירו את מקום המסתור של אביהם, החליט אלכסנדר לעצור את קלאוס. התחנה הבאה היתה הכלא שבו היתה עצורה אמו. היא היתה אמנם המומה כשראתה את בנה, אבל המשיכה בשלה: "אני לא יודעת איפה בעלי". בהמשך אף אמרה כי הוא מת. קפטן אלכסנדר לא נואש. ב–11 במארס 1946 הוא התפרץ לתא של הדוויג הס ובישר לה שרכבת, שעברה זה עתה ליד בית הסוהר, עומדת לקחת את בנה לסיביר, ואיים כי לא תראה אותו לעולם. הוא הותיר בתאה פיסת נייר ועיפרון. כשחזר ראה כי על הדף רשומים מקום הימצאו של הס ושמו הבדוי. אשתו גילתה לאלכסנדר כי בעלה גר בחווה תחת השם פרנץ לאנג. אלכסנדר לא ביזבז זמן. הוא נחפז לארגן תוכנית פעולה, שבמסגרתה גויסו חיילים בריטים, רבים מהם יהודים־גרמנים כמוהו, שגורשו מארצם ואיבדו קרובי משפחה באושוויץ. הם אספו רובים, גרזנים ומכשירי קשר, ויצאו לדרך בשיירה קטנה של משאיות וג'יפים. 25 אנשים כללה השיירה. "כולם רוצים להיות שותפים לציד", אמר אז אלכסנדר. ב-11 במארס 1946 נכנסה השיירה לחווה בחושך מוחלט ובשקט גמור. אלכסנדר יצא מהג'יפ עם קצין הרפואה והנהג, והורה לאחרים להישאר מאחור ברובים שלופים. הוא ניגש לאסם ונקש על הדלת. הס התעורר בבהלה. אלכסנדר תחב לפיו אקדח, והורה לרופא לחפש על גופו ציאניד, מחשש שיתאבד בטרם ייעצר. מיד לאחר מכן הציג עצמו אלכסנדר, ודרש מהס שיגיש לו את תעודותיו. הקצין הנאצי הושיט לו את מסמכי הזיהוי המזויפים עם השם פרנץ לאנג. הס אמנם היה זקן, רזה וחולה, אך אלכסנדר ידע כי זה האיש שאותו הוא מחפש. הוא נופף לעברו של הס בתצלום, אך הס הכחיש שהוא האיש, ושוב הצביע על מסמכי הזיהוי. אלכסנדר חיפש דרך להוכיח את זהותו של האיש. את הפתרון מצא בטבעת הנישואים. "תן לי אותה", דרש מהס. "אני לא יכול, היא תקועה לי על האצבע שנים", השיב לו מפקד אושוויץ. "אין בעיה. אני אחתוך את האצבע", אמר אלכסנדר. רק אחרי שסכין מטבח נשלף מן האסם, הסיר הס את טבעת הנישואים מהאצבע שלו. אלכסנדר קירב אותה אל פניו וראה את השמות "רודולף" ו"הדוויג" חרותים בצדה הפנימי. אחרי שהוכה בידי חייליו של אלכסנדר, הועמס העציר על המשאית. בדרך, אחרי שנשאל שוב ושוב, נשבר הס והודה כי הוא מפקד אושוויץ. בטרם העבירו אותו לכלא, עצרו החיילים הבריטים, ואלכסנדר בראשם, ליד פונדק. הס נותר במשאית תחת משמר, בשעה שהחיילים נכנסו כדי לחגוג את המאורע. כששבו למשאית, הוציאו את הס מהרכב, הסירו את השמיכה מכתפיו ואילצו אותו ללכת עירום לבית הסוהר הסמוך, מעבר לכיכר המושלגת. כמה ימים לאחר מכן הועבר הס לכלא של הצבא הבריטי ליד העיר מינדן, שם החלה חקירתו היסודית. "ההודאה שלו, שהתפרסה על פני שמונה עמודים, היתה הפעם הראשונה שמפקד מחנה ריכוז סיפק פרטים על הפתרון הסופי", כתב תומס הרדינג באחד הפרקים האחרונים של הספר "הנס ורודולף". ב–17 במארס 1946 דיווח "ניו יורק טיימס" על מעצרו של הס. בדיווח נכתב, כי בתום תשעה חודשים של חיפושים לכדו סוכנים בריטים את הס, "מן הסתם הרוצח היחיד הגדול ביותר בתולדות העולם". בסוף החודש הועבר הס לנירנברג, שם נחקר בידי האמריקאים. אחרי שהודה, בנימה נטולת רגש, שהוא אחראי לרציחתם של יותר משני מיליון וחצי יהודים, נשאל בידי פסיכולוג איך אפשר היה להרוג כל כך הרבה אנשים. "טכנית זה לא היה קשה כל כך — וגם במספרים גדולים יותר היה אפשר לעשות זאת ללא קושי", השיב. "בזמנו לא היו שום תוצאות שהיה צריך להביא בחשבון. לא עלה על דעתי שיראו בי אחראי לדבר. אתה מבין, בגרמניה היה מובן לכל שאם משהו משתבש, האחריות מוטלת על נותן הפקודות". הפסיכולוג ניסה לסחוט ממנו תגובה רגשית כלשהי. "מה בקשר לפן האנושי?" שאל. "האלמנט הזה פשוט לא נכנס לעניין", השיב הס, "אני מניח שבדרך זו אתה רוצה לדעת אם החשיבה שלי וההתנגדות נורמלית. אני נורמלי לגמרי. גם בזמן שעשיתי את עבודת ההשמדה, ניהלתי חיי משפחה נורמליים". בהמשך הוסיף הס כי הוא זאב בודד, שמרגיש במיטבו כשהוא לבד. הוא סיפר עוד כי הפסיק לקיים יחסי מין עם אשתו, לאחר שנודע לה על תאי הגזים במחנה. הס נידון לתלייה במתחם מחנה אושוויץ. ב–11 באפריל, חמישה ימים לפני ביצוע גזר הדין, הוא כתב מכתב אחרון לאשתו: "הייתי גלגל שיניים במנגנון הגרמני המפלצתי של הרס... אוטומט שציית בעיוורון לכל פקודה... הלכתי בדרך פסולה לגמרי, ובכך המטתי חורבן על עצמי", כתב לה. את עצמו כינה "גדול המשמידים של בני האדם". למכתב הוא צירף את טבעת הנישואים שלו, וביקש מאשתו לחזור לשם נעוריה. "הטוב ביותר יהיה אם שמי ימות יחד איתי", כתב. בפרבר של וושינגטון בארצות הברית חיה בריגיטה הס, בתו בת ה–81 של מפקד אושוויץ. תומס הרדינג הגיע גם אליה במסגרת התחקיר המקיף שביצע על המצוד אחר רודולף הס. את אביה תיארה כאדם טוב: "הוא היה האדם הנחמד ביותר בעולם. הוא היה מאוד טוב". בנתונים על מספר הנספים בשואה, היא הרשתה לעצמה לפקפק: "איך ייתכן, שכל כך הרבה ניצלו אם כל כך הרבה נרצחו?" היא שאלה את הרדינג. אמה, הדוויג הס, גרה בגרמניה אחרי המלחמה. היא ביקרה את בריגיטה מעת לעת בארצות הברית. בפעם האחרונה שעשתה זאת, בספטמבר 1989, היא מתה בשנתה. בתה קברה אותה בחשאי בארצות הברית. בריגיטה הס מעולם לא ביקרה במוזיאון השואה בוושינגטון. "הם תמיד הופכים את הדברים לגרועים מכפי שהיו. זה נורא. אני לא יכולה לסבול את זה", אמרה. הדברים הקשים האלה, מפי בתו של מפקד אושוויץ, לא עשו את דרכם לספרו של הרדינג. הוא העדיף להיצמד לעדויות, למסמכים ולמקורות היסטוריים ולא לתת פתח פה למכחישת שואה קשישה וחולה. "התחלתי במחקר על הדוד הגדול שלי, אבל מהר מאוד התחלתי להתעניין גם ברודולף הס. שניהם היו גרמנים שבאו ממשפחות עם רקע צבאי חזק. שניהם אהבו את המדינה ואת המשפחות שלהם. היה לי מעניין לעקוב אחר קורותיהם, ההחלטות שקיבלו, להשוות ביניהם ולהנגיד ביניהם", הוא מספר. בדירתה של בריגיטה הס, הרדינג הבחין בעותק של הזיכרונות של אביה — אותם כתב בעת מאסרו — מונח על שולחן הלילה שלה. בדירה של אלכסנדר, האיש שלכד אותו, מצא את אותו הספר על השולחן בסלון. "עותק שנראה מרופט מרוב שימוש", מספר הרדינג. "למדתי שההיסטוריה משתנה בהתאם לנקודת המבט והיא לעולם אינה ברורה כמו שהיינו מצפים שתהיה".