אבי - יהודה (יידו) קסטנבאום גוייס לצבא ההונגרי בשנת 1940 עם הכיבוש ההונגרי של טייטש שבצ׳כסלובקיה מקום הולדתו. הוא שרת בבודפשט כחייל הונגרי מן השורה, עם מדים, משכורת ואנטישמיות שאותה ידע לנווט אל מעבר למשכן ליבו. חוק משנת 1942 אסר על היהודים לשרת בצבא ההונגרי. יהודה סופח לגדודי כפיה של הצבא ההונגרי ונלקח מבודפשט לנוצ׳קט שם עסק הגדוד בחפירת שוחות לצבא ההונגרי. לאחר התארגנות של מספר שבועות, בחודש אפריל 1942 צורף הגדוד אל הארמיה ההונגרית השנייה ונשלח אל החזית המזרחית באוקראינה. הם חפרו שוחות, סללו כבישים והניחו מסילות ברזל בידיים חשופות נושאים את עדני הברזל על כתפיהם. הם ניקו ותחזקו דרכים בקור של שלושים מעלות מתחת לקו האפס, דחפו/סחבו ציוד רתומים לקרונות וביערו שדות מוקשים - בעיקר בגופם - בתנאים של עבדות, רעב, והשפלה מתמשכת מידם של השומרים תחת עינם הפקוחה של קציני הצבא ההונגרים. אלפים מהם נפטרו מהעבודה המפרכת, הרעב, מחלות ומעשי הרצח של השומרים ההונגרים. הם צעדו אלפי קילומטרים ברגל, יידו עבד בקמינקה וגומל שבינהם היה מרחק של אלף קילומטר. בינואר 1943 פרץ הצבא הרוסי את קווי ההונגרים שהחלו לסגת לעבר קולומיאה. בעקבות התבוסה הורעו תנאי גדודי הכפיה כאילו לא היו רעים מספיק: הם לא הורשו לישון במקומות סגורים, ואם מצאו כאלה לאורך מסלולם גורשו מהם וישנו תחת כיפת השמיים ללא בגדים מתאימים לקור האוקראיני המקפיא. רבים מהם קפאו למות בסופות השלגים. הם הורעבו וחיו בזוהמה שנכפתה עליהם במזיד על-ידי ההונגרים. הם חלו ולא היו תרופות, שערם וזקנם צימחו פרא, כינים אכלו בהם בכל פה. יהודה סיפר כי באחד הלילות, כשחנו בשדה פתוח הבחין באור מנצנץ במרחק והחליט להתגנב בחשאי למקום עם תקווה ששם בית וגן ירק. משהתקרב ראה אכסדרה מוצפת אור. הדלת נפתחה והוא נלקח פנימה הישר למטבח מלא כל טוב ובעיקר חם. הטבחית סיפרה לו כי הוא בביתו של מנהל רוסי במחנה שבויים גרמנים באזור. אל הלילה הקר הוא יצא עמוס באוכל בכל מקום אפשרי בבגדיו ומשהיגיע אל רעיו שלא האמינו לתעוזה, הם אכלו כל פירור מזון שעל גופו כולל הכינים בזקנו. משהיגיע פלוגתו של יידו לקולומיאה הם נשלחו לתחזק דרכים לנסיגה. הם עבדו במשמרות של ארבע-עשרה שעות ביממה ללא מזון, מים או מנוחה. רבים נפטרו מרעב ומחלות בעיקר טיפוס הבהרות שהפך למגפה על ידי כיני הגוף שהעבירו אותו מאדם לאדם. את החולים הורידו למרתף חשוך ללא אויר וללא טיפול רפואי. המרתף הלך והתמלא, יידו היה ביניהם. הם שכבו על רצפת הבטון הקרה קודחים מחום, נאנקים מכאבי שרירים, הקאות, צמרמורות, פרכוסים והזיות. באחד הימים לקראת מאי 1943 נעלמו השומרים ההונגרים והרוסים הופיעו. אם הייתה ציפייה בין אנשי גדוד העבודה לבוא הרוסים היא נמוגה באחת. הרוסים ברוב המקרים לא הבדילו בין אויבהם ההונגרים, לבין היהודים בגדודי הכפיה ורבים מהם נורו למוות. הרוסים ,,סגרו את ההונגרים, הגרמנים והיהודים ששבו באותו מחנה. מתוך כאוס שהרוסים לא היו מוכנים לקראתו, התחיל פרק מחפיר נוסף בהתעללות ביהודים. רבים מהם נפטרו, והשורדים שבו למקומותיהם ומעולם לא העידו. מהמעט שידוע, היחס ליהודים מצד הרוסים היה קשה ומאמלל צרור באנטישמיות קשה. ובמרתף, יידו והחולים, שכבו ללא עזרה ותקווה. הרוסים היו יורדים מדי יום וגוררים את המתים ברגליהם החוצה אל בור משותף. בוקר אחד הרגיש יידו ידיים לופתות את קרסוליו והוא נגרר לכיוון היציאה. הוא ניסה למחות, וקולו לא נשמע לו. ניסה להניע רגליו והן סירבו להענות. הוא הניע את אצבעות ידיו כשאחד החולים צעק לעבר השומר להניח לו, הוא חי! השומר הרוסי נבח: ״אתה רוצה שמחר נרד שוב לקחת אותו, הוא כבר ממילא מת.״ ויידו שומע. השומר סוחב גורר אותו, ומגיע למדרגות המובילות מהמרתף, ובכל אחת מהן ראשו של יידו נחבט אל שלח המדרגה, נתקל בשפתה, מוטח אל חוד קצהה, והוא חש, וליבו בוכה. יידו לא הוטל לבור, הוא נזרק לצדו כמו בצפייה למותו. שכב, וחום היום הטיב עמו, כשהחשיך, והשומרים הסתגרו בקסרקטנים, יידו זחל חזרה אל המרתף פנימה. תמרה הופיע כעבור שבוע והחלה לטפל בחולי המרתף. ללא תרופות, עם מעט מזון ומים שהביאה עמה. היא ציננה את חומם וספגה את הזעה ממצחם. היא דאגה לבגדים נקיים ונעלים ראויות להליכה עבורם, וסיפרה את זקנם ושערם. היא הוציאה אותם לחום היום שהבריח את הכינים והם החלימו, ורוחם שבה והפיחה כוח בגופם. אם תמרה הייתה אחות רחמנייה, או חיילת בצבא האדום, או בחורה מקומית עם ל, האם הייתה יהודיה או נוצרייה הם לא ידעו, גם לא רצו להתגרות בגורל ולא שאלו. עבורם היא הייתה הכל: מלאך ומושיע, וגואל ובן אנוש שהשיב להם את הביטחון שלא אפסה תיקווה ולא כלו מן הארץ הניצנים שינביטו וישיבו את רוח האלוהים אל פני האדמה. בוקר אחד תמרה הביאה עמה עיתונים שדיווחו על מפלות הגרמנים בחזית המזרחית. מהבית, ממקומותיהם, הייתה דממה, אף לא מילה כתובה. באחד הבקרים, כשיידו סקר את העיתון, הבחין במודעת גיוס שפנתה אל ליגיונרים בעלי אזרחות צ׳כית המעוניינים להתנדב ליחידה צ׳כסלובקית במסגרת הצבא הרוסי. יידו בחברת אחדים מחבריו הצ׳כים, ובהעלמת עיין של השומרים הרוסים שמאסו בעול הכרוך בהשבת שברי אדם לחיים, התייצב במשרדי היחידה וגוייס לגדוד בפיקודו של לודוויג סבובודה מי שלימים יהיה נשיא צ׳כסלובקיה. בפברואר 1942 החל סבובודה - קולונל, אלוף משנה בחייל הרגלים של צבא צ׳כסלובקיה אשר פורק בשנת 1938 עם סיפוח צ׳כסלובקיה על ידי הגרמנים - בהקמת גדוד צבאי צ׳כסלובקי שמגמתו הייתה לחימה בגרמנים תחת פיקוד הצבא האדום. הגדוד מנה אלף חיילים בקרוב. לקראת סוף 1943, לאחר קליטת מתנדבים רבים בינהם יידו ורעיו, הפך הגדוד לחטיבה שנקראה החטיבה הצ׳כסלובקית הראשונה. החטיבה בפיקודו של סבובודה, השתתפה בקרבות לשחרור אוקראינה ובסוף אותה שנה הועלה לודוויג סבובודה לדרגת גנרל. באפריל 1944 הוקם קורפוס/גייס צ׳כסלובקי בברית המועצות, סבובודה מונה למפקד אחת מחטיבות הגיס. באוגוסט 1944, לאחר אבדות קשות בעת הקרב על מעבר דוקלה בהרי הקרפטים, הודח מפקד הגייס יאן קראטוצ׳וויל על ידי הפיקוד הסובייטי, סבובודה מונה למפקדו הכללי של הגייס הצ׳כסלובקי בברית המועצות. ומי שליווה את הגנרל, כנהגו האישי, מיום גיוסו ב-21 בדצמבר 1943 עד ליום שחרורו ב-5 במאי 1945 היה יידו קסטנבאום, איש צבא הונגרי, שריד בטליון 101/2, ניצול פלוגות העבודה ההונגריים הידועים לשמצה, צ׳כי גאה, איש משכמו ומעלה. אין מה לומר: קומתו הגבוהה ומראהו האדנותי בלטו מיד במשרד הקטן אליו היגיע בעקבות המודעה בעיתון, ויחד עימם האירו חכמתו, מזגו הטוב והעדינות האצילית בה התנהל. משנשאל יידו בצ׳כית האם הוא נוהג ״אאוטומוביל״ ענה בחיוב ובביטחון מוחלט הוסיף כי הוא נהג וותיק. כששאל את חבריו שכמוהו נרשמו כנהגים האם הם אכן יודעים לנהוג, מפני שהוא, איך לומר, לחלוטין לא, הם מיד הוסיפו את הבדיחה לרפרטואר האידי שלהם והחלו ללמד אותו פרק בהלכות נהיגה. יידו נבחר ללוות את הגנרל האהוב והנערץ על עמו, ומפני ששימש כנהגו האישי לא היתה לו ברירה אלא ללמוד לנהוג, והוא למד ושרד. לֹאחר המלחמה נישא יידו ליפה וולף והם עלו ארצה שם גידלו את ילדיהם משה ואבי קסטנבאום. במכתב ניחומים כתב פרופ’ חיים גבריהו יוזם חידון התנ"ך העולמי לנוער: ״לֹבני משפחת יהודה קסטנבאום, הרעיה והילדים, קבלו נא ידידים יקרים השתתפות עמוקה בצערכם על מותו ללא עת של היקר באדם יהודה קסטנבוים ז״ל . היה יהודה ז״ל איש יקר וצנוע, אדם ששפע טוב לב, אחד האזרחים במולדת המהווים את מלח הארץ, הבונים ומקיימים את מדינת ישראל המתחדשת. הכרתי את בית אביו של יהודה ז״ל ב-טייש שבצ׳כסלובקיה, היה זה בית של אנשים שהתכוונו לבנות חייהם בארץ המולדת, בארץ ישראל…״. אלא שהדרך להגשמת חלום העלייה לארץ ישראל של משפחת קסטנבאום: משפחה חמה ומבוססת כלכלית שהייתה מרכז הקהילה בה חיו ואבן שואבת לכל היהודים שהגיעו לאזור מרחוק ומקרוב ובלבם המיה ציונית, הייתה מלאת מהמורות שאיש לא צפה ולא ראה מבעד לעשן המתאבך באירופה הבוערת של מלחמת העולם השנייה. עשרה מ-אחד עשר אחיו ואחיותיו של אבינו, יהודה ז״ל, שרדו וסיפורם בלתי יאמן, כמו זה של כל ניצולי השואה. וכך, דרך גטאות, מחנות ההשמדה וקפריסין הם שבו הביתה והנבט שנטמן בבית הוריהם בגולה, פרח במלוא הודו בארץ ישראל. זהו סיפורו של יהודה קסטנבאום לוחם יהודי בשדות הקטל של אירופה במלחמת העולם השנייה.

משה ערמון