הספד ליצחק אחיטוב בזה אחר זה מסתלקים מאתנו האנשים, שבשנות הששים והשבעים של המאה הקודמת היו עמודי תווך, דור שני של הנושאים בעול המשק והחברה. זה אך נפרדנו ממשה לקח ואליעזר פארן, אנשים שלמרות שהעבירו זה מכבר את המושכות לדור חדש ועדיין טביעת ידם נוכחת ברמת יוחנן. והיום – יצחק. מסכת חייו הארוכה של יצחק מתרחשת בתקופה גורלית בתולדות עמנו. מחד, השואה שפקדה את היהדות ומאידך הקמת הבית הלאומי. יצחק היה שותף בשניהם. אין ספק שהחוויות המכוננות הללו בחייו הצעירים ליוו את יצחק לאורך כל שנותיו. אך סימלי הוא שמותו בא לו בימים הללו שבין חג החירות ההיסטורי, למועדי ישראל ה"צעירים" הממקדים את המבט אל השואה הנוראה שפקדה את העם, אל המאבק להקמת המדינה אל ייסורי המאבק לעצמאות הנמשכים עד ימינו ואל הקוממיות בה זכינו. יצחק נולד בעיירה ז'לוכוב שבפולין בחורף 1920, בן יחיד לאמו לאה ולאביו מרדכי גוטמן. הוריו השתייכו לזרם ציוני ומשכיל אולם בשנת 1924 משנישואיהם עלו על שרטון יצחק עבר להתחנך בבית סבו וסבתו בז'לוכוב ולפיכך גדל ולמד בסביבה דתית, ראשית לימודיו – ב"חדר". אביו, מרדכי, נפרד מן המשפחה ועלה ארצה. הוא התיישב בתל אביב כיהן כמזכיר מפלגת הפועל הצעיר והתבסס כפעיל בהסתדרות והוסיף ולמד בלימודי ערב. אמו שנישאה בינתיים מחדש בפולין, הרחיבה את המשפחה, ונולדו ליצחק שתי אחיות: טובה ורחל. בשנת 1927, בהחלטה אמיצה של אמו, נשלח יצחק בן ה 7 להצטרף אל אביו בארץ ישראל. זיכרון הפרידה הקשה והסוערת מאמו ברציף תחנת הרכבת של ורשה ליווה אותו בכל חייו. את הלימודים בארץ התחיל בבית הספר לבנים בתל אביב, שנה אחת למד בבן שמן. אולם השנים שבמידה רבה עיצבו את אישיותו וקבעו את דרכו, עברו עליו בבית החינוך לילדי העובדים בתל-אביב, בכיתת "בני היורה" של המחנך אליעזר שמאלי, ובבית הספר החקלאי בגבעת השלושה. בכתה ז' הצטרפו יצחק וחבריו לתנועת הנוער העובד, קבוצתם נקראה קבוצת "תלם" – קבוצה שנשארה מלוכדת לאורך שנים רבות ואשר חלקה התבסס ברמת יוחנן והיה מעמודי התווך של הקיבוץ. הפרידה בשנים האחרונות ממשה ואֶתָה, חבריו, מיצחק רבין, מתמר ושמוליק ואחרים עמם צעד שכם אל שכם מאז נעוריהם ועד זקנהושיבה, קשתה עליו מאד.? בשנת 1938 בעוד חבריו המשיכו דרכם לבית הספר החקלאי בכדורי, יצא יצחק להכשרה באשדות יעקב שם התנסה בחיי העבודה הקשים בחום של עמק הירדן והדריך קבוצות צעירים במנחמיה ובקב' כנרת. בשנת 1939 השתתף יצחק בסמינר הנוער העובד בנען, בסיומו יצא להדרכה והיה מראשוני סניף הנוער העובד בקריית חיים. בתקופה זו עבד בעבודות קשות לשם הפרנסה והקיום, כמו בהכשרת השטח הביצתי להקמת בתי הזיקוק, או בעבודת סבלות בנמל. למרות העייפות הפיזית מצא בתוכו את הכוחות להדרכת הנערים וזאתבזמןשחומר הדרכה מסודר עוד לא היה בנמצא. בשנת 1940, כאשר מרבית חבריו בקבוצת "תלם" סיימו את הלימודים ושהו בקב' השרון, נשלחה הקבוצה ובתוכם יצחק לקבוץ רמת יוחנן לסייע בתקופת המשבר אחרי הפילוג, ובעיקר לעזור לבנים הבוגרים שהגיעו מבית אלפא. בשלב זה נשא יצחק לאשה את חברתו נעמי אבישר. בשנת 1940,שהייתה כבר שנת מלחמה, חברי קבוצת "תלם" התפזרו למשימות לאומיות: מי לנוטרות, מי לפלמ"ח ואילו יצחק התגייס לצבא הבריטי. שאיפתו הייתה קודם כל לסייע בחיסולו של היטלר ואחר כך לעבור לצבא היהודי. הייתה גם תקווה סמויה להציל יהודים ואולי, אולי גם למצוא את אמו ומשפחתה. בשנים הראשונות לגיוסו שמר על מתקנים צבאיים בארץ, במצרים ובלוב. רק בשנת 1945, סיפר יצחק, הוקמה הבריגדה היהודית והוא צורף אליה. בסוף חורף אותה השנה, אחרי תקופת אימונים קשה, הועברה היחידה לַחזית בִּצפון איטליה, וחייליה זכו להילחם כיחידה יהודית תחת דגל האומה. ממקורות משפחתיים נודע לנו שיצחק זכה בציון לשבח מצבא הוד מלכותו על תפקודו בתקופת המלחמה בגרמנים. אחרי כניעת הגרמנים, הבריגדה עברה להולנד ולבלגיה שם שמרו החיילים, וביניהם יצחק, על שבויים גרמניים שעסקו בפינוי מוקשים,אולם התפקיד הלא רשמי שלהם היה הצלת שרידיהשואה. הם אספו מזון ממקורות שונים והעבירו אותו למחנות הפליטים היהודיים, וסייעו בהעברת ניצולי השואה לאוניות המעפילים שהביאו אותם לישראל. בשנת 1946 שוחרר יצחק מהצבא הבריטי וחזר לישראל, לאשתו ובנו ניב שנולד עוד בתקופת שירותו בארץ. נישואיו לא עלו יפה ובשנת 1947 נפרדה המשפחה. לפלמ"ח הגיע יצחק כמעט במקרה. "באחד הימים", מספר יצחק, "הלכתי בתל אביב, ועצרה על ידי מכונית ובה שני חברים: יצחק רבין ומשה נצר. הם הזמינו אותי לעלות. זה היה בשנת 1947 כאשר ה"הגנה" במחתרת. נכנסנו לבית קפה והם אמרו לי: יצחק, סע לנגב. יש לך ניסיון, אתה יותר מבוגר ותהיה עם החברה בנגב. שאלתי: מה אני צריך לעשות? אמרו לי: תהיה קצין חינוך. מה שנדרש הוא לארגן פעילות תרבות, לשמור על מורל ולחיות עם האנשים. ימים ספורים אחרי זה ירדתי לנגב ונמצאתי עם יחידות הפלמ"ח. עיקר העבודה היה שמירה על קו המים על דרכי הנגב, מארבים ועוד. אני הייתי איש הבריגדה והיו לי תסכולים רבים לגבי צורת החיים של הפלמ"ח". לכפר דרום הגיע יצחק כקצין הסברה ב 14-15 במאי 1948, כאשר יחידות צבא מצרי כבר פלשו לנגב. כפר דרום היה מבודד לגמרי בין כפרים ערבים והיה קשה להגיע אליו. כאשר נודע על התקפת ערבים על כפר דרום נשלחה לשם פלוגה עם ציוד ונשקים, כדי לעזור לישוב להחזיק מעמד. הדרך היתה קשה ורק חלק מהפלוגה הצליח להגיע לשם ויצחק ביניהם. הישוב היה מנותק באופן מוחלט. מזון הצניחו במטוסים וע"פ רוב היה חלק גדול ממנו מגיע לידי המצרים. "היישוב כולוהיה מחופר בקרקע ובבונקרים בשטח של 80-100 מטר" מספר יצחק" סבלנו מצמא בימים החמים של חודש מאי. החברים היו צעירים, חלקם ניצולי השואה שאך הגיעו לארץ,זכרונות העבר שיתקו את יכולתם לפעול. לקחתי על עצמי להיות מפקד המקום". כפר דרום התפנה מיושביו. נוכחותו הבוגרת ושיקול דעתו של יצחק בתוך האירוע המורכב והטראגי הזה היו משמעותיים לגבי אופן פינויו של כפר דרום והצלת חיי אדם. אצל יצחק זה היה פצע מדמם אותו סרב לפתוח במרבית שנות חייו. בשנת 1949 חזר יצחק אל חבריו ברמת יוחנן ואל עבודת החקלאות אליה היה קשור עוד מנעוריו. בן 32 נבחר למזכיר הקיבוץ למשך כשנה, אחריה יצא ללמוד בסמינר של עליית הנוער והצטרף למשימה של קליטת נוער עולה בחברת הנוער. 4 שנים היה מורה ומדריך ב"ניות" ושלוש שנים נוספות לימד וחינך בבית החינוך המשותף לישובי ה"גוש". באלו השנים הקים משפחה עם שרה שהגיעה לכאן מקריית ענבים. כמוהו גם שרה נטלה חלק ואחריות בתחום חיים משמעותי ותובעני, ושניהם כאחד עמדו לשירות הקהילה וחבריה בכל עת. יצחק היה מעורב בחיי הקהילה ברמת יוחנן בכל התחומים. בהנהגת הקהילה כמזכיר, כחבר בוועדות שונות מן הועדות הכלכליות ועד לועדות החברה והתרבות. רצה הגורל ובתחנות חייו השונות חווה יצחק הרבה כאב וצער. בגורלו נפל להיות מזכיר הקיבוץ בעת שתי המלחמות בהן נפלו חללים מבני רמת יוחנן, בניהם של חבריו, והוא כמזכיר נשא בתפקיד של מנהל הקהילה בשעת חירום אך גם בתפקיד "המבשר". כבד עליו העול. חזר יצחק אל שגרת העבודה.בצניעותו חזר לעבודת האדמה. תמיד חזר מן התפקידים לעבודת הכפיים בלי תחושת פחיתות כבוד. נהפוכו, עם תחושת ערך.בהתחלה בפלר"ם ואחר כך הצטרף לצוות המטעים, ועד מעל לגיל 80 התייצב יום יום לעבודתו באבוקדו. דמות מופת – יצחק. לכאורה, המילה מופת עשויה להישמע כהתנשאות. ולא היא. היא הולמת אנשים צנועים כיצחק. אחד בדור. איש ספרא וסיפא, איש אדמה ואיש חינוך, איש מצפון ומוסר. דמות שחברה מתברכת בה כמורת דרך ומודל לחיקוי. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה?? משפחה יקרה מאד. שעת פרידה, שעת חסד. זכה יצחק למשפחה גדולה שורשית כולם כשתילי זיתים סביב שולחנו. תנחומינו לשרה,אשה נאמנה, מלווה וסועדת, קשובה ומודעת למורכבות התהליך של התמעטות הגוף והנפש עם השנים ההולכות ורבות. ותומכת ככל יכולתה, ארבעה בנים ובנות כולם ברוכי כשרונות וכישורים בהם היה גאה ומתברך, וכל דור ההמשך של הנכדים והנינים – כן ירבו. תתנחם המשפחה ונתנחם כולנו בדרכו המופתית ובמפעל חייו.