אבי,עליו השלום, נתן-נוטע אסטרייכר, שכינה את עצמו בשבי הגרמנים, בשם פרטי הונגרי-ננדור, החליט, כבר שהיה בן מצווה בעיר מונקאטש בצ'כוסלובקיה, בין שתי מלחמות העולם (אבא נולד ב-3.4.1923), כי לא יתכן שערבים יפגעו ויהרגו יהודים (במרד הערבי 1936) והוא וחברו הטוב אלכס ויזל-אבירם, ישבו בנחת, בגלות, בבית הוריהם. בהיות אבא וחברו בני שש-עשרה וחצי, הם החליטו להגשים את חלומם ולעלות לארץ,יותר נכון לומר, לברוח מהביית הטוב והחם ולעלות לארץ, שכן ההורים לא היו מסכימים בשום פנים להרפתקה זו. הנערים קבעו מועד לבריחה ובאותו יום הם הסתלקו מהביית ויצאו לדרכם דרומה. היעד היה נמל קונסטנצה, שם ידעו, צריכה להיות אניה של תנועת בית"ר, שעל סיפונה יוכלו לנסות ולהגיע לארץ-ישראל, או בשמה המנדטורי-בריטי, פלסטיין. הנסיון הראשון של אבא ואלכס כשל, שכן אחרי שעברו את הנהר שעל גבול הונגריה-רומניה,הם הלכו לבית של קרוב משפחתו של אלכס, והוא הודיע למשפחותיהם על ההרפתקה ושלח אותם חזרה לבית הוריהם. חודש לאחר מכן חזרו הנערים על הנסיון והפעם הם הצליחו. בדרכם דרומה,לנמל, הם עבדו אצל אשה יהודייה, וכעבור כמה חדשים,הגיעה לנמל אניה שיועדה למעפילים לארץ,אנשי בית"ר.שמה של האנייה היה "סקריה" והמסע לארץ-ישראל הסתיים ליד חופי הארץ, ב"פגישה" עם כלי שייט צבאי של הבריטים, שליטי הארץ, אז, ובמשלוח כל העולות והעולים הצעירים, למחנה המעצר בעתלית, בגין עלייה לארץ ללא רשיון(הבריטים חילקו אז רשיונות לפי כמות עולים מסויימת לכל שנה-כדי לא להסתכסך עם הערבים). חצי שנה הם שהו במחנה המעצר בעתלית, בתנאים לא קלים, וכשהשתחררו לבסוף, לא היה להם ביית ללכת אליו, שכן הביית וההורים, היו הרחק בחו"ל. אבא נתן ואלכס חברו,החליטו להתנדב לצבא הבריטי, כיוון שהם רצו מאד להילחם נגד הנאצים, והצבא הבריטי היה המסגרת שבה יכלו לעשות זאת. באותה תקופה היה שקט יחסי בעימות היהודי- ערבי והפעלתנות שלהם הופנתה לחזית שעניינה את כל העולם-החזית נגד גרמניה הנאצית. אבא היה אז בושבע עשרה וחצי וכהתייצב אצל הרופא הבריטי בלשכת הגיוס בצריפין-סרפנד בשמה אז, אמר לו הרופא שאינו יכול לגייס אותו כיוון שהוא בן פחות משמונה-עשרה, גיל הגיוס אז, וכמו כן אבא שקל אז ארבעים וחמישה קילוגרם. אבא אמר לרופא שאם הוא יסכיים לגייס אותו, תוך חודש הוא יעלה עוד חמישה קילוגרם למשקלו, הרופא השתכנע והסכים, ואבא נתן-נטע אסטרייכר,הפך לחייל בריטי. אחרי הטירונות בצריפין, נשלחו לוחמי יחידות ה"חפרים" הארץ-ישראלים לקווי החזית במצריים ושם שירתו בכל המשימות שהטילו עליהם מפקדיהם בצבא הבריטי. כשהתחיל הלחץ הצבאי של הגרמנים לכיוון יוון, נשלחו לשם החיילים הבריטים ואיתם החפרים הישראלים, כדי לנסות ולבלום את המיתקפה הגרמנית. לאחר תקופה קצרה, נחתו צנחנים גרמנים סמוך לעמדות של הבריטים ואילצו אותם לסגת לכיוון נמל קאלאמאטה שבחצי האי פלופונס. חלק גדול מהכח הבריטי חולץ באנית לכרתים ולמצרים, ומה אלפים של חיילים בריטים, ובתוכם גם אלף וחמש מאות הישראלים,נפלו בשבי הגרמנים. עבור הישראלים, ובעיקר העולים החדשים מאירופה, כמו אבא, הפגישה עם הגרמנים היתה מאד לא פשוטה, בלשון המעטה. אבל עצם העובדה שהם נפלו בשבי כלוחמים, ועל פי עצתו של אחד ממפקדיהם,סמל יוסף אלמוגי, הם התנהגו כיאה ללוחמים, גרמה לגרמנים לנהוג בהם כשבויי מלחמה לכל דבר,ולהיזהר מלפגוע בהם. יש אומרים כי הבריטים הזהירו מפורשות את הגרמנים לא לפגוע בהם, שכן יהיה לכך גמול מצד הבריטים. אבא סיפר לי הרבה על זמן השבי ועל ה"חוויות" שלו בארבע השנים ועוד חודש כשבוי, על עבודות הפרך במכרות הפחם, לא רחוק ממחנה השבויים שבו שהו, שלזיה, שאח"כ התברר לחיילים שהיה לא רחוק ממחנה ההשמדה באושוויץ, ועל ההווי שבין השבויים לעצמם,מכל מדינות חבר העמים הבריטי, ועל היחסים עם שוביהם הגרמנים. פעמיים ברח אבא ממחנה השבויים ופעמיים נתפס. הוא נענש, אבל עבורו כלוחם, זה היה ברור שהוא ינסה להימלט מהשבי. לאבא היו בשבי חברים טובים, ישראלים וגם סקוטים אוסטרלים וניו-זילנדים. אבא שהיה בחור צעיר, ג'ינג'י יפה תואר,היה מאד אהוד על חבריו. בשבי, הוא למד אנגלית היטב ואפילו הונגרית הוא למד מחבריו, שכן בביתו לא דיברו הונגרית , אלא גרמנית, יידיש ולשון הקודש אותה למד ב"חדר"-תלמוד תורה לילדים. היה צריך גם עצבים מברזל, להיות שבוי ישראלי-יהודי ולהמשיך לקבל מכתבים מההורים, שידעו שבנם נפל בשבי הגרמני. היה קשה שבעתיים, כאשר בחדשים אפריל-יולי,1944,היו עוברות ליד השבויים רכבות, ואבא סיפר לי שהם שמעו את הקולות והזעקות ביידיש ובהונגרית, והוא הבין שברכבות האלה מסיעים את משפחותיהם מהקרפטים ומהונגריה-למחנה ההשמדה. זה היה נורא. לקראת תום המלחמה, ביקש מאבא חובש גרמני, שהיה פציפיסט,לברוח עם אבא ממחנה השבויים ושאבא יסגיר אותו לידי הכוחות האמריקאים, שהיו כבר סמוך אליהם. אבא הסכים וזו היתה הבריחה השלישית,והפעם גם המוצלחת. החובש הגרמני חבש את אבא כפצוע קשה וכך הוציא אותו ממחנה השבויים. לפני קו החזית שבו היו חיילים אמריקאים, התיר החובש את אבא מתחבושותיו, אבא התיישב על הגה האמבולנס ומסר את הגרמני לאמריקאים באומרו להם שהגרמני הוא אדם טוב ולא הזיק לאף שבוי. אבא חיכה, אחרי הבריחה הזו, כחודש, עד שכל חבריו השתחררו מן השבי, עם ניצחון כוחות הברית. כשאבא השתחרר עם חבריו בלונדון, אמרה לו דודתו, שיישאר בלונדון. אבא ענה לה כך- לארץ ישראל נסעתי מלכתחילה כיהודי, ולשם אני חוזר. אבא שב לארץ. כל משפחתו ,אביו מרדכי, אמו טובה ואחיותיו מרים וחנה עם בנה הקטן, נרצחו בידי הנאצים. אבא היה צריך להתחיל הכל מהתחלה. להקים משפחה ולמצוא תעסוקה ומקום מגורים. מאז, הבריטים היו שם דבר בביתנו. הם והתה בחלב, המשקה האנגלי הידוע.כשאבא הגיע לארץ הוא מייד שאל איפה הוא יוכל לחבור למחתרת האצ"ל-שהרי מלכתחילה זה היה רצונו כשעלה לארץ עוד לפני הגיוס לצבא הבריטי. החברים הפנו את אבא לנתניה שם הוא חבר לאנשי הארגון. אבא סיפר לי שבאחד הימים הראשונים שלו בעיר ,הוא הלך ברחוב הראשי ופתאום מהשיריונית הבריטית שעמדה ליד מה שהיה אז קולנוע "אסתר",קורא לו חייל בריטי-לא רק קורא, אלא גם בכינוי שלו בשבי-"סטיץ'"-ופירושו בעברית-תפר בחולצה, כך השבויים הסקוטים קראו לאבא, אולי כי היה מהיר וזריז תגובה. נתניה של הימים ההם לא היתה בדיוק המקום לקבל חיבוק או קריאת שמחה מחייל בריטי ואבא היה עסוק מעט בלהסביר לחברים מהמחתרת ולאנשי "ההגנה"בעיר שזה היה חבר ש"ישב" איתו בשבי הגרמני. מנתניה עבר אבא אחרי תקופה למרכז תל אביב וגם כאן, כמובן, המשיך בשירותו במחתרת, כולל שמירות בתקופה ה"חמה",לפני מלחמת השחרור,באיזור שגבל בין יפו לתל אביב.שיא הפעילות הקרבית של אבא במחתרת היה הקרב לכיבוש יפו,ממש לפני מלחמת השחרורוהכרזת המדינה. הקרב הזה בו לחמו אבא וחבריו באומץ רב,תוך שהם עוברים באש דרך סימטאות ובתים, גרם לערבים לברוח לכייון רמלה ולוד ואף לעזה,לאיזורי השטחים ואף לירדן. מייד לאחר הקרב ביפו הצטרף הארגון הצבאי הלאומי לצה"ל שרק עתה הוקם. המפקד של אבא באצ"ל-משה דולגין, היה איש הקשר לחטיבת "גבעתי" והוא התבקש על ידי החטיבה לגייס בדחיפות לוחמים טובים ולהביאם איתו לגדוד 52 שהמיפקדה שלו היתה בבאר טוביה, ליד צומת "קסטינה". זאת היתה מחלקת החיילים של אבא שלי-מחלקה 2, פלוגה ב', גדוד 52. שלושים לוחמים אותם בחר המפקד ,אלה שהצטיינו בקרב ביפו. לאחר התארגנות בדרום ובתחילת מלחמת השחרור בדרום הארץ "קרבות עשרת הימים " בחודש יולי 1948,נשלחה המחלקה שלהם לכבוש את הכפר ח'תה, מדרום לצומת קסטינה( היום היישוב אלומה).הם תקפו את הכפר מדרום,באיגוף עמוק, הפתיעו את המחלקה של החיילים הערבים שהגנו עליו וכבשו אותו במהירות.זה היה אחד הקרבות הראשונים לפתיחת הדרך דרומה, לנגב. אחר כך השתתפה המחלקה בקרב בכפר כרתיה,היום ליד מושב יד נתן בצומת פלוגות.מחלקת הלוחמים של אבא השתתפה בקרב חוליקאת שבו פתחה "גבעתי" את הדרך לנגב, אז זה היה כביש 232 , הכביש היחיד שהיה סלול מגוש דן לנגב, ובעקבות הקרב הזה ,נפרצה הדרך לנגב. בתחילת חודש נובמבר 1948 נשלחה המחלקה לנסות ולנתק את הדרך לכוחות המצרים שהיו בין קרית גת של היום (פאלוג'ה של אז) לבין משטרת עיראק-סווידאן ,כיום מצודת יואב. המצרים התבצרו במקום הזה, משלט 7 בשמו אז, (היום בין מושב נוגה לקיבוץ שדה יואב,) מאחורי גדרות תלתליות שהוסוו בתוך ירק. כשהמחלקה קמה להסתער עליהם, נפלו חלק מהלוחמים על הגדרות, והחיילים המצרים פגעו בהם באש מקלעים. גם חילוץ הפצועים וההרוגים נמשך זמן ארוך . כח החילוץ הגיע באיחור בקרב הקשה הזה נפלו תשעה-עשר מלוחמי פלוגה ב', חלקם הגדול מהמחלקה של אבא. הפלוגה נשלחה למנוחה ושיקום ואבא עבר יותר מאוחר לשירות באגף המודיעין. כאשר אבא הגיע לחופשה הוא פגש את חברו אלכס, איתו ברח מהביית כדי לעלות לארץ. לאלכס היתה כבר דירה ביפו והוא הזמין את אבא להצטרף אליו. אבא המשיך בשירות הצבאי,בצבא הקבע, עוד תקופה ובמהלכה הוא פגש את אמי, מלכה-מרים לבית פרידמן,שהגיעה ארצה לאחר מסע ארוך-חלק מ"מצעד המוות" מבודפשט ,משם הסתלקה בבריחה מסמרת שיער מהשומרים הגרמנים, הסתתרה בכפר הונגרי ומשם שוחררה בידי החיילים המשחררים הרוסים ואז ,בתום המלחמה חזרה לבודפשט ואחרי זמן מה בעזרת ארגון "הבריחה",עברה את הגבול האוסטרי לאיטליה. באיטליה אמא שהתה כשנה ולמדה שם טכנאות שיניים. מעט לאחר שעלתה ארצה פגשה את אבי והם נישאו. הם גרו ביפו, ושם באתי אני לעולם.כתב - מוטי עדן-אוסטרייכר. בן של לוחם.