בשנת 2007 בחל המועד פסח נערך מפגש מסורתי הארצי של יוצאי רוסיה לבנה. לאירוע הוזמן השגריר של רוסיה לבנה מר גנדי לביצקי, בעבר ראש קג"ב בארצו. אחרי נאומו פנה השגריר לאיש שעמד לידו, הושיט לו יד ואמר שתמיד כיבד אותו כשעסק בתיקו האישי. האיש חייך, לא לחץ את ידו של השגריר וענה : אני לא כיבדתי אתכם! היה זה לב אובסיצ'ר שעליו אני אספר עכשיו.
לב אובסיצ'ר נולד ב1919 בעיירה בוגושבסק שברוסיה לבנה. משפחתו הייתה מסורתית. הסבא, אברהם שפטר שמר מצוות והתפרסם כידען של תורה. רבים מקרובי משפחה גם היו מסורתיים. בגיל חמש במשך שנה הילד התחיל ללמוד בחדר. אחר כך עבר לבית הספר רגיל.
בילדותו כשבעיירה היה בית הכנסת , השתתף בחגים ומועדים שונים שציינה המשפחה. בליל סדר פסח הוא ישב עם בגדים חדשים ליד השולחן החגיגי, אכל מצות, שעל פיר קאשעס- ארבע שאלות. בערב שמחת תורה כמה יהודים נסעו לעיירה הסמוכה סעננו להביא את ספר התורה לחג. את העגלה עם ספר תורה פגשו במרחק של 7 קילומטרים מבוגושבסק ומיד התחילו תפילה חגיגית עם ריקודים יחד עם כיבוד. כך נמשך במשך 3 קילומטרים. כל הזיכרונות של הילדות התפתחו להרגשה עמוקה של שייכות לעם היהודי ולארצו ורצון לחיות כיהודי בארץ ישראל וירושלים.
לב גדל באווירה של עבודת כפיים ועזר להורים מגיל קטן. מילדותו הוא עזר במשק הבית: היה רואה צאן, פעל בגידול של פרות וירקות. ב1936 הוא סיים את לימודיו בבית הספר. אחר כך נסע למוסקבה כדי להגשים את חלומו להיות טייס. הוא התקבל ללימודים במכון של חייל אוויר האזרחי. בערב הוא למד וביום עבד כטכנאי במרכז של חייל אוויר המוסקבאי.
ב1940 גויס לצבא האדום. לפי בקשתו נשלח ללימודים במכללה לטייסים בעיר צ'קלוב.
הוא גויס למלחמה ב1941. הוא היה כבר טייס מנוסה ואמיץ. הוא לחם במשך כל שנות המלחמה: מ1941 עד 1945. הוא היה טייס של המטוס פו 2. היה זה מטוס קטן ולא חזק, אפילו זעיר מאוד. רבים מחבריו נהרגו. פעמים רבות לב היה בסכנת חיים. במאי 1943 בקורסק מטוסו נחת בטעות בשטח של האויב. רק תודות תושייה ואומץ של אובסיצ'ר הצילו את כל הצוות של המטוס.
לב ביצע 24 טיסות לילות בשמי סטלינגרד מעל הצבא הגרמני. במשך טיסות הוא זרק עלונים ובגרמנית המצוינת הקריא את תנאיי קפיטולציה. היה זה לא רק ביצוע אמיץ, אלה גם יוזמתו. פעם הביאו לשדה התעופה צבאי מכונית מלאה עלונים עם הטקסט בשביל החיילים הגרמנים המותקפים על ידי חיילי צבא האדום. לב ראה את העלונים והתחיל לתרגם לחבריו . את השיחה הזאת שמע הנציג של החזית דון רב סרן מלניקוב. בשיחתו מלניקוב סיפר ללב על הרעיון של המרשל רוקוסובסקי להעמיד מכונית עם הקלטות ליד חיילים הגרמנים. לב מיד הציע לעמיד את ההקלטות במטוסו. התחילו הניסיונות. את המשימה הייתה קשה: היה צריך לזרוק את העלונים ולהקריא אותם מגובה של 1000 מטרים ויותר נמוך עד 200 מטרים. 17 לינואר 1943 הצוות של מטוס יצא לדרכו. מגובה של 1000 מטרים הקריא אובסיצ'ר את הטקסט של אולטימאטום בדיוק מעל מקום שהותו של הגנרל פאולוס. הוא חזר על זה כבר מגובה של 200 מטרים. בשביל הגרמנים הייתה זאת הפתעה גדולה. הם אפילו לא חשבו על זה. גנרלים רבים סיפרו על זה כשהיו כבר בשבי הסובייטי. העובדה שגנרל פאולוס נכנע, מצביע על הצלחתו של המבצע של הקראה מהמטוס הזעיר על ידי טייס יהודי. מרשל רוקוסובסקי העריך מאוד את הנעשה עם תושייה ואומץ. הוא נתן פקודה להעניק לכל הצוות ובאובסי'צר את התואר של גיבור של ברית המועצות. אולם הדבר לא יצא לפועל בגלל אנטישמיות של הקצינים בדרגות הגבוהות. רוקוסובסקי כמה פעמים ניסה להשפיע אך ללא הצלחה.
אחרי סיום המלחמה לב אובסיצ'ר נסע למוסקבה ללימודים באקדמיה צבאית. בין חבריו בספסל הלימודים יהודים רבים, גיבורים של המלחמה אך לא קיבלו את תואר הרשמי של הגיבור. ביניהם היה הטייס ורסס. שמו נמחק שלושה פעמים מהרשימות.
במשך לימודיו נפגש פנים אל פנים עם ביטויים קשים של אנטישמיות מצד של המרצים. הוא תמיד ידע להגן על עצמו בני עמו. פעם המרצה, בעל תואר גיבור של ברית המועצות וסילנקו האשים את כל היהודים שהם חיילים רעים. היה זה ביטוי ידוע של סטאלין. המרצה צעק בהתלהבות: איפה הם היו היהודים האלה כשאנחנו שפכנו את דמינו . אובסיצ'ר מיד קם ואנה: תרומתי לניצחון לא פחותה ממך למרות שאתה גיבור רשמי של הגיבור. אולם כל אות של כבוד שקיבלתי שווה יותר. רק בגלל האנטישמיים כמוך נמנע ממני להיות בעל תואר רשמי של הגיבור של ברית המועצות.
בתום לימודיו נשלח אובסיצ'ר לשירות צבאי באזור הקווקז ושירת שם במשך 10 שנים. ב1962 סיים את שירותו הצבאי ועבר לרוסיה לבנה. המשיך את לימודיו במכון למשך עממי ועבד במוסדות מחקר שונים.
ב1971 החליט לב אובסיצ'ר לעלות ארצה. זאת לא הייתה החלטה מקרית וחפוזה. לב היה חייל מלחמה אמיץ ואיש שלום חרוץ. אך החלום להיות יהודי בארצו נשמר בצפונות ליבו. הוא הצטרף לשורותיה של התנועה הלאומית היהודית שהוקמה והתפתחה באותם שנים. הוא ידע היטב על השקר של התעמולה הסובייטית והיה נחוש בדעתו לעזוב את ברית המועצות.
כך התחילה דרכו הערוכה והקשה לארץ ישראל. הוא לא היה לבד כאלוף משנה שרצה לעלות לארץ. היו עוד שני חבריו אלופי משנה.. שמם היה מחום אולשנסקי, יפים דבידוביץ. שלושה אלופי משנה נלחמו יחד מול השלטונות. הם כתבו מכתבים פומביים לשלטונות, לתקשורת עולמית, לאנשי ציבור. נגדם נפתח תיק בקג"ב שעסק בו גנדי לביצקי, לימים, שגריר של רוסיה לבנה בארץ. השלטונות הענישו אותם קשות: ביטלו את כל התארים הצבאים, אותות כבוד שונים, פנסיות של קצינים. כל מאבק הזה דרש את אומץ ותושייה לא פחות כאשר בזמן המלחמה. השלטונות היו יצירתיים מאוד. נערכו פגישות שכנוע עם הבוגדים של המולדת. בפגישה אחת התברר במקרה שלפני כמה שנים אובסיצ'ר נחשב על ידי הוועדה הצבאית המיוחדת כקצין חייל האוויר הטוב ביותר בארץ. את ההחלטה הזאת הסתירו ממנו. לב אובסיצ'ר ביצע בזמן המלחמה 647 טיסות.
הטייס איוון קוז'דוב – גיבור של ברית המועצות פעמים - ביצע 146 טיסות. אלכסנדר פוקרישקין גם בעל תואר של גיבור שלושה פעמים – ביצע 288 טיסות.
המאבק למען זכות לעלות נמשך. את שמו של אובסיצ'ר הופיע בתקשורת סובייטית . נמשכו הזהרות ושכנועים בקגב ובצבא. פעם בפגישה כזאת ענה אובסי'צר לבן שיחו שאת ההשקפות קשה להמיר עבור פנסיה ב200 רובלים. חלק מהקרובים והחברים של אובסיצ'ר מיהרו לפנות לו עורף. טלפון שלו היה מנותק ואפילו לאמבולנס היה אסור להגיע אליו, למרות מחלה לב קשה שממנה הוא סבל.
אולם אופטימיות לא עזבה אותו אפילו במצבים קשים. ב1974 השתתף אובסיצ'ר בהפגנה מול הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית צק קפסס. כנקמה השלטונות זרקו את 100 פעילים ואת אובסיצר ביניהם לבית הסוהר. לב מצא את עצמו בתא יחד עם 15 איש מאחורי סורג ובריח. הוא התחיל מייד לשעשע את הקהל, לספר את סיפוריו מן העבר. למשל על טיסות בשמי סטלינגרד והקראה של קפיטולציה. קולו חזק בשפה הגרמנית הרהוטה מילה את כל שטח של בית הסוהר. לתא הגיעו שומרים לראות מה קורה כאן. אובסיצ'ר מייד ניגש אל השומרים ופנה כאילו היה מפקדם רשמי: "כאן יושבים נשים ואנשים מבוגרים. צריך לארגן להם אוכל!". השומרים מיד עשו כנדרש.
ב9 למאי 1976 הופיע אובסיצ'ר במינסק, במקום הרצח של אלפי יהודים. בנאומו קרא למאבק עם אנטישמיות.
במשך 16 שנה נלחם לב אובסיצ'ר על זכותו לעלות ארצה. ב1987 בתקופה של גורבצ'וב שערים נפתחו ולב אובסיצר עלה ארצה. הוא השאיר מאחוריו שלושה קברים: את אביו, אמו ואשתו נדז'דה אשר נפטרו לפני עלייתו ארצה.
בישראל לב אובסיצ'ר חי במשך 20 שנה. הוא לא שכח מה הוא עבר. ביולי 1994 במינסק נערכו חגיגות לזכר 50 שנה לשחרורה של רוסיה לבנה. אובסיצ'ר הוזמן מישראל להשתתף בחגיגות. הוא עמד בראש של הארגון של הווטרנים הישראלי. במפגש אצל שר הביטחון של רוסיה לבנה כשכל האלופים הראשיים נכחו באולם. אובסיצ'ר נאם לפניהם ואמר, בין היתר על אלה שלפני כמה שנים עשו הסתה פרועה נגדו.
לב אובסיצר היה איש פעיל מאוד. שבע שנים הוא ניהל הארגון הארצי של הווטרנים, פעל רבות בפורום ציוני, השתתף במאבק למען שמירה של הרי גולן כשטח ישראלי ואף קיבל תעודה הוקרה על זה. את תארים הצבאים המבוטלים הוא קיבל כאן בארץ מראשי צבא הגנה לישראל. הוא היה אזרח של כבוד של ירושלים.
את 7 שנים האחרונות לחייו הקדיש אובסיצ'ר למאבק למען הענקת את שמה של משה ברוסקין לאחד הרחובות של העיר. משה ברוסקין הייתה לוחמת יהודייה אמיצה. נצים רצחו אותה ברוסיה לבנה. זה היה רצח הראשון בזמן המלחמה. נאצים צלמו אותה ואת חבריה. במוזיאון בעיר מינסק הוצגה התמונה שמשה ברוסקין נקראה כגיבורה אלמונית. היא גם לא קיבלה אחרי מותה שום אות של כבוד. אובסיצ'ר לא היה מוכן להשלים עם אי צדק כלפי הגיבורה היהודית. במשך שבע שנים יחד עם חבריו אובסיצ'ר ניהל מאבק מול הביורוקראטיה הישראלית, העירונית והארצית כדי שרחוב משה ברוסקין תהיה בירושלים. באוקטובר 2007 הרחוב של משה ברוסקין הופיע על המפה הירושלמית. אולם לב אובסיצר לא זכה כבר לראות אותה. הוא נפטר בערב ט' באב באותה שנה. הוא נקבר בהר הזיתים.
חייו ופעולתו בזמן המלחמה, אחרי זה בזמן השלום וחייו בישראל יכולים לשמש דוגמה לגיבור אמיץ, ישראלי אמיתי הראוי להקראת רחוב על שמו והצגתה של מורשתו לקהל הרחב במוזיאון.
כתבה - מרים טורקינץ