ידידתה מילאדה רוייטר מספרת על הקורות אותה במלחמה:

"... ביוני 1942 ,תחת לחץ כוחות אויב עדיפים, עזבו יחידות צבא השיחרור העממי זמנית את הרי דורמיטור ועברו לבוסניה. נשארו קבוצות מחתרת בעורף האויב וביניהם, בתור רכזים ומדריכים, יובן וראדה. היו אלה ימים קשים מאוד. נרדפים עד צוואר, קרועים ורעבים היו הלוחמים, מסתתרים ביערות ובנקיקי סלעים באזורי אוסקוק וז'אבליאק. בסוף אוקטובר 1942 אי אפשר היה כבר להשאר בשטח. השלג הקדים, הדיכוי הפשיסטי ופחד האוכלוסייה גברו והלכו. קבוצות העורף החליטו להסתנן דרך קווי החזית ולהצטרף לכוחות העיקריים בבוסניה. הדרך הובילה בשטחים הקשים ביותר, בקניונים של פיבה וסוטיסקה, בצוקי קלינוביק אל קניון הנרטבה. הם הגיעו עד למסיב הגבוה של הטרסקביצה (יותר מ-2000 מטר) וכאן נתקלו בכוחות חזקים של אוסטשים. אחרי קרב מר התברר שלא יוכלו לפרוץ, ושרידי הלוחמים החליטו לחזור לדורמיטור (הליכה של מאות קילומטרים). בדרכם עלו על מארב הצ'טניקים ליד הכפר מיליבינה. בקרב זה שוב נהרגו ונשבו רבים, אך רנה, יובן וקומץ חברים הצליחו לפרוץ בקרב גבורה, פנים אל פנים, ברימונים ובסכינים, והמשיכו בדרכם. בכפר סטבן על גדות הפיבה, שוב עלו על מארב גדול של צ'טניקים. הקרב היה נואש, המצב ללא תקוה. משאזלה התחמושת, החליטו לא ליפול חיים בידי האויב. ראדה, יובן וחברם האחרון בוגדאן קוטליצה התחבקו והפעילו רימון יד. הבחורים נהרגו במקום, ואילו ראדה רק נפצעה קשה והצ'טניקים תפסוה. העבירו אותה לכלא המרכזי של דראז'ה מיכאילוביץ' בקולאשין. הם ידעוה כאישיות מפלגתית פעילה וקיוו להוציא מפיה סודות רבים. על אף היותה פצועה, עינו אותה קשות וארוכות. היא לא הוציאה הגה מפיה. באומץ ובגאווה ציפתה למוות, שהכזיב אותה כה קשות ביום מות חברה האהוב יובן.

באביב 1943 ,ביום שמש, הוציאו את ראדה, פצועה עדיין, מכלא קולאשין אל שדה הירייה. בראש מורם ובצעדים אמיצים צעדה בנתיב המוות, כשהיא מעודדת את חבריה לאמונה בנצחון אשר בוא יבוא. על רמה מיוערת, הנישאת מעל קניון הטרשים של טרה הרועשת וגועשת, נקברו אלפי פאטריוטים שנרצחו על ידי הכובשים, וביניהם גם ראדה ציורוביץ – רנה אברבנאל."

("ספר הפרטיזנים היהודים", כרך ב', עמ' 385 )