פאני סולומיאן־לוץ, נערה מול גרדום, מורשת וספריית פועלים, תשל"ב 1971בקהיון חושים, שנשתלט עלי מחמת האלכוהול ניגשתי מיד לניתוחים. פתחתי מורסות שלא הבשילו, קטעתי אפילו אצבע, שנידלדלה מחוברת לכף היד במיתרי פרקים בלבד. כל זאת ביצעתי לא מתוך ידענות יתרה, אולם בכל לבי, בעליצות. וראה זה פלא! איש לא לקה בזיהום. איש לא בא בטרוניות. הכל בהתאם לחוק הרפואה הפרטיזנית: "יגליד כמו אצל כלב". בתנאי היער נקטתי בשיטה של ריפוי טבעי, בהשתמשי בעשבי המרפא שצמחו ביער או בשדות ובכרי המרעה הסמוכים. האיכרים הכירו עשבים רבים וידעו את השימוש הנכון בהם. לאחר שמצאתי את הספר "הרופא השומר על הבריאות", המושתת על יסודות של ריפוי טבעי, נעשיתי מעריצה נלהבת של שיטה זו. "הי, גברת סולומיאן, נשארת בחיים? איש מבני משפחתך לא ניצל. רק הכלב בלבד, ויש שהוא בא מיילל ובוכה ע"ג המרפסת, דומה שקורא לך או לאביך". הלכתי לחפש את הכלב, את היצור היחיד שהתחבט אי שם בחיפושיו אחרי. לפתע פתאום השגחתי בשלושה כלבים רצים. האמצעי נראה לי מוכר. שרקתי. הכלב האמצעי הניע ראשו, כאינו מאמין, ולפתע פרץ ביללה ורטט גופו העביר צמרמורת בבשרי. הכלב זינק עלי, ליקקני, הקיפני מכל עבר, ויצא במחול שמחה פראי. מסביב נתקהלו אנשים. הם בכו יחד איתי. לבסוף כרעתי ברך, חיבקתי את כלבי והתרפקתי עליו. האנשים פינו לי מעבר. פינו דרך למצעדו של הכלב ששמר אמונים לגברתו היהודיה. שלא שכח, לא בגד, חיפש עד שמצא.