דוד נולד ב 8 לחודש יולי 1922 להדסה (בתו של יהודה גור-גרזובסקי, מראשוני ת''א וממחדשי השפה העברית) וארווין סמואל, בבית סבו, הנציב העליון, הלורד הרברט סמואל, באוגוסטה ויקטוריה, ירושלים.

בשנת 1939 נסע ללונדון לבקר את הסבא שלו. ב1/9/39 שמע ברדיו שבריטניה החליטה לצאת למלחמה בגרמניה עקב הפלישה לפולין. בפגישתם, אמר הסב: לא תוכל לחזור הביתה. בינתיים, כדאי שתעשה משהו.

סמואל: מה אתה רוצה שאעשה? הסב: תלמד משהו באוניברסיטה.

בשנת 1940 התקבל ללימודי כימיה באוקספורד. למד שנתיים, אבל המלחמה החריפה. בשנת 1942 נפגש עם סבו (בגלל המלחמה, כמעט ולא היה בקשר עם הוריו) ואמר לו: אני חושב שאני צריך להתגייס.

הסב ענה: כבר מזמן חשבתי שאתה צריך להתגייס.

דוד שאל: לאן אתה חושב שאני צריך להתגייס?

הסב ענה: אני יודע שיש ניסיונות להקים גדוד של מתנדבים יהודיים מאנשי היישוב בארץ ישראל. אבל אני גם שומע שבבריטניה יש קושי לקבל את הרעיון. חיים ויצמן נמצא בלונדון. גש למלון שלו ותתייעץ אתו.

דוד התגבר על ביישנותו וניגש למלון. ויצמן ענה שהרעיון של הקמת בריגדה יהודית ייקח עוד שנה לפחות. והציע לדוד להתגייס לצבא הבריטי וכאשר הבריגדה תיווצר הוא יוכל לבקש העברה לשם. וזה בדיוק מה שדוד עשה. בדיעבד, הוא בחר נכון כיוון שבריטניה החליטה על הקמת הבריגדה רק לקראת סוף מלחמת העולם השנייה - ביולי 1944.



בשלב הזה הסב שאל אותו: מה אתה רוצה לעשות בצבא? ודוד ענה: אני חושב שאהיה בתותחנים כמו אבי, זה נשמע לי מעניין. הוא ניגש למשרד הגיוס ברחוב הראשי באוקספורד, התנדב לצבא וקיבל שילינג של המלכה. וכך, בקיץ 1942 הוא התגייס לצבא הבריטי והוצב ברגימנט הארטילריה המלכותי (The Royal Regiment of Artillery) או בקיצור: חיל התותחנים. כל חבריו הלכו מיד לבתי ספר לקצינים. הוא החליט (במה שלימים הוא כינה: "החלטה טיפשית") שנכון יותר להתחיל מלמטה. וכך הוא נשלח עם מזוודה קטנה ומסכת הגז שלו למחנה הטירונים באי ווייט (Wight), שבדרום אנגליה.  כשהגיע לנמל ממנו אמור היה לקחת מעבורת, היה זה מייד אחרי הפשיטה על דייפ (Dieppe, מבצע נחיתה כושל של בעלות הברית, במסגרתו נעשה ניסיון לכבוש ולהחזיק לפרק זמן קצר נמל בצפון צרפת, הכבושה בידי הנאצים). ונוצר מצב שהפגישה הראשונה של דוד עם הצבא הייתה עם החיילים שחזרו משם ואמרו לו: "תברח, בצד השני יש רק מוות". אבל הוא לא ברח.



ארבעה דברים הוא למד בטירונות: לחפור עמדות, להילחם עם כידון (כאילו הייתה זו עדיין מלחה"ע ה-1), לצחצח את כפתורי המתכת במדים ולעמוד דום בכל פעם שנשמעת חצוצרה. יתר החיילים היו מפשוטי העם. יום אחד בא הסמל והודיע שמחר תתקיים בחינה כדי לוודא שהחיילים יודעים קרוא וכתוב. המבחן הורכב משאלות שעבור דוד היו מטופשות, כמו: מהו ההר הגבוה בעולם וכמה זה 5 בריבוע. הוא עבר, כמובן, את הבחינה בקלות. למחרת בא אליו הסמל  ואמר לו: צחצח כפתורים ונעליים הקולונל Colonel)) רוצה לראות אותך. נרגש הוא התייצב בפני הקולונל שאמר לו: אתה רימית אותנו. יש לך השכלה! מה אתה עושה פה? דוד ענה: חשבתי שנכון שאתחיל מלמטה ואעלה לאט-לאט בדרגות. הקולונל ענה: אנשים כמוך עושים צחוק מהצבא. מחר אתה הולך לבית הספר לקצינים ויש לך מזל שלא נתתי לך עונש חמור יותר. דוד אסף את חפציו ונסע לקורס הקצינים. השלב הראשון היה רב חילי ולאחריו הוא נשלח לצפון אנגליה, על גבול סקוטלנד, לבית הספר לתותחנים. שם לאורך 6 חודשים הוא למד כל מה שקצין תותחנים צעיר צריך לדעת. האימונים כללו הרבה מאוד שטח, בשלג. הם התאמנו על תותחים הקלאסיים של הצבא הבריטי: עשרים וחמש ליטראות. תותחים, שפותחו בין מלחמות העולם ונכנסו לשירות ערב מלחמת העולם השנייה (תותחים ששימשו בהמשך גם את צה"ל ממלחמת העצמאות עד סוף שנות השישים של המאה העשרים). למדו על בליסטיקה (היה זה מידע שדוד השתמש בו בהמשך גם בצה"ל). בחופשים, הוא נסע ללונדון ונפגש שוב עם ויצמן, במלונו, כדי להתעניין האם רעיון הבריגדה היהודית מתקדם, אבל אף אחד לא ידע לתת לו תשובות והוא החליט להמשיך במסלול שהחל בו. הוא סיים את קורס הקצינים, קיבל דרגות סגן משנה וחיכה להישלח לחזית באירופה. בינתיים, שלחו אותו להדריך לאורך כמה חודשים יחידות תותחנים בכל מיני ערים באנגליה, במטרה לעזור להן להתכונן לקראת ההתקפה הגרמנית הצפויה. במקביל, ההוא תנדב לכל מיני משימות ולמד על נושאים נוספים כמו: דאונים וצניחה.  יום אחד, עת ששהה בבסיס המרכזי של התותחנים בדרום לונדון, קיבל פקודה להתייצב בנמל ליברפול ולעלות על אוניה שנסעה להודו (אף אחד מנוסעיה לא ידע אז לאן מפליגים). על האונייה היו שתי יחידות קומנדו בריטיות ולצידן חיילים רבים מחילות שונים. הם שטו לאורך ימים רבים. מחשש להיתקל בצוללות גרמניות, האונייה עשתה עיקוף גדול ושטה דרך הים התיכון. מטוסי קרב גרמניים הפציצו אותם בדרך מול קורסיקה. אוניות רבות בשיירה טבעו. הספינה של דוד נפגעה ובקושי הצליחה להגיע לפורט סעיד (צפון-מזרח מצרים). כשהגיעו, קיבלו החיילים מדים טרופיים ונבהלו ששולחים אותם לאפריקה. דוד חשב לברוח, אבל חשש מהעונש. האונייה תוקנה ויצאה לאוקיינוס ההודי. בדרך הם קיבלו מילון הינדוסטני (Hindustan)-אנגלי וקיבלו את המשימה הבלתי אפשרית: ללמוד אותו בעל פה תוך חמישה ימים. לבסוף הם הגיעו להודו. דוד התאכזב כי הוא לא רצה להילחם ביפנים; הוא התנדב כדי להילחם בגרמנים. הם הגיעו ל העיר הגדולה ביותר בהודו - בומביי (Bombay) כיום מומביי (Mumbai) והוא נשלח לעיר סמוכה - שם היה בסיס התותחנים. אמרו להם שתותחי עשרים וחמש הליטראות לא שווים כלום. הסבירו להם שהם יהיו חלק מיחידת קומנדו, יקבלו תותחים קטנים ויתאמנו לנחיתה בבורמה מיאנמר של היום (Myanmar). כקצין צעיר היה עליו לשחות לפני התותחים ולמצוא מקום בו ניתן יהיה להציבם. היה ברור שבעת ביצוע המשימה הים יהיה מלא במוקשים. תכנון הנחיתה בבורמה היה אחרי שנים שלא העזו להיכנס לשם. בקיצור – משימה לא פשוטה עמדה בפניהם... יום אחד, תוך כדי התרגול, נשמע פיצוץ חזק מכיוון מומביי (Mumbai) והתברר שאונייה שהגיעה מאנגליה ועליה נחתות רבות, מסיבות לא ברורות, כנראה חבלה, טובעה, עם כל מה שעליה. דוד נקרא למנוע ביזה באזור האורות האדומים ליד הנמל. בשורה התחתונה – משימת הנחיתה בוטלה. בינתיים, שלחו את דוד לכל מיני יחידות, להדריך חיילים. באחד הימים הוא קיבל חופשה קצרה והחליט לנצל אותה לטיול בהרים. כשהגיע לנקודה מסוימת בדרום הודו, קיבל מברק ובו פקודה לשוב מיד ליחידתו, לקראת יציאה לחזית. הצבא החליט שבמקום ירי של תותחים קטנים מהים, הם ישתמשו בתותחים גדולים בקוטר שישה אינץ', שהיו מסוגלים לחדור את הבונקרים היפניים. הם לא היו מתנייעים וגררו אותם עם משאיות. היה צורך בארבעה חיילים כדי להרים פגז. הם הגיעו לכַּלכּוּתָה (Calcutta) כיום - קוֹלְקׇטׇה (Kolkata) צפון-מזרח הודו ומשם היו צריכים לצעוד ברגל עד ראנגוּן (יאנגוֹן של ימינו), העיר הגדולה ביותר ובין הדרומיות ביותר בבורמה. סיפור "פשוט" של כ-2000 ק"מ, בג'ונגלים, לאורך מספר חודשים, עם התותחים. בחצי הדרך הם שמעו שהמלחמה באירופה הסתיימה.



יום אחד שלחו אותו בחזרה להודו במשאית, כדי להביא משם את הדואר ובירה. כשהוא חזר נודע לו שעומדים לתקוף את מנדליי (Mandalay) - העיר השנייה בגודלה בבורמה. היה שם מבצר וסביבו תעלות מים והיפנים התבצרו בתוכו. הבריטים ניסו לכבוש אותו שוב ושוב עם חי"ר בסיוע מטוסים. – אך ללא הצלחה, עד שהחליטו לנסות לפוצץ את החומות עם התותחים של סמואל, שהוצבו כשלושים מטר מהחומה. לאחר הירי היפנים ברחו והעיר נפלה. דוד כבר היה סרן וותיק כאשר קצין לשעבר ביחידתו שקודם לדרגת גנרל, שלח לו מברק, בו ביקש את דוד לעבור למטה שלו בבנגלור (Bangalore), דרום הודו. דןד נענה וכשהוא הגיע לשם, הוא ראה טורי צבא ארוכים ארוכים. הסבירו לו שלבעלות הברית נמאס להילחם מאי לאי בדרך ליפן ולספוג אבדות כבדות ולכן הוחלט על שתי נחיתות גדולות עם כחצי מיליון חיילים בכל נחיתה; האמריקאים ינחתו ביפן עצמה והבריטים עם חיילים אפריקאים, אוסטרלים והודים ינחתו בסינגפור. מכוחות הבריטים היו בשלב הזה, כשלושים אלף שבויים שמתו כמו זבובים והיה להם אינטרס להחיש את סיום המלחמה עד כמה שניתן. דוד קיבל מטוס ונשלח ל בומבי להביא את המפות המדויקות עם אתרי הנחיתה ואת הקודים לאלחוט. אחרי כמה שעות טיסה, הטייס אמר שנראה לו שיש רעידת אדמה ביפן. התאריך היה שישה באוגוסט 1945 והוא כמובן לא ידע אז שמה שהוא מרגיש זה את פצצת האטום הראשונה שהאמריקאים הפילו על הירושימה. הם נחתו בשדה תעופה קרוב, דוד התקשר למטה שלו ושאל מה לעשות? הוא קיבל פקודה להמשיך למומביי (Mumbai) בלי לשאול שאלות. אז הוא המשיך בלי לשאול שאלות וכשהגיע נתקל בתוהו ובוהו והבין שהמלחמה נגמרה; כולם היו שיכורים. הוא התקשר שוב למטה שלו, נאמר לו שהתוכנית השתנתה ועליו להגיע למדראס (Madras, צ'נאי Chennai של היום), שם ראה צי עצום של אוניות מוכנות להתקפה הגדולה, שלפי ההערכות אמורה הייתה לעלות ב-50% נפגעים. הוא חבר ליחידתו, ונאמר לו שכל אוניה מפליגה למקום אחר ושזאת שלהם נוסעת לסומטרה (Sumatra). הוא כמובן לא ידע אז איפה זה. דוד שאל: מה נעשה שם? וענו לו שיש שם 100,000 חיילים יפנים מוכנים להתקפה על הודו ושמונה מיליון אינדונזים שמקווים להשתחרר משליטת ההולנדים. יש לנו 4, 5 חיילים שיודעים משהו על אינדונזיה והם יעזרו לכם. האונייה ובה 300 בריטים +300 הודים הגיעה לנמל וקיבלה מסר שהיפנים לא נכנעים, כי הם לא מאמינים שהקיסר נכנע והם מתכננים להילחם עד היפני האחרון. הבריטים נאלצו לחכות שלושה ימים בים, עד שהיפנים שוכנעו שמדינתם הופצצה בשתי פצצות אטום ונכנעה. אלא שאז אמרו היפנים, לבריטים: אתם לא תוכלו לשלוט באי; האינדונזים רוצים עצמאות ואנחנו (היפנים) מציעים שנצא מעיר הבירה, נעלה להרים ונשאיר במקום 5000 חיילים שיעזרו לכם לנהל את האי. למרבה ההפתעה - הבריטים הסכימו לרעיון המוזר הזה. הם קיבלו חדרים במלון הכי טוב בעיר הבירה. שעזרו להם לנהל את האי. כך, במשך יותר מחצי שנה, כל בוקר הגיעו למלון שני קצינים יפנים, עם מתורגמנים, ודנו בניהול האי.  בשלב מסוים, הקצין שהיה בהירארכיה מעל דוד ביקש לעזוב ודוד, שכבר נחשב אז לקצין מנוסה, היה למושל הצבאי של אי גדול (האי השישי בגודלו בעולם).  

 כנגד כל החוקים, היפנים שלטו למעשה במקום, לאחר שנכנעו. באחד הימים, שני חיילים יפניים נכנסו למרפאה הצבאית הבריטית וגנבו אלכוהול שנועד לחיטוי. הם שתו אותו, השתכרו והרסו ציוד במקום. דוד התלונן בפני היפנים וביקש שיישפטו לפי החוק הצבאי היפני. אחרי שבוע של התחמקות מתשובה, המפקד היפני עדכן את דוד שאותם חיילים נתפסו הועמדו לדין וראשם נערף. מאז דוד לא התלונן יותר על החיילים היפנים... דוד שלח מברקים לאוניברסיטה בבקשה שיפעלו לשחרורו מהצבא; הוא היה צעיר יחסית' לא היו אוניות
והוא חשש להיתקע בסומטרה. יום אחד, הקצין היפני אמר לו באמצעות המתורגמן. שהוא שמע שדויד נוסע לאוקספורד ללמוד כימיה. אז הוא הבין שהיפנים קוראים את כל המברקים שלהם. היפני אמר: אתה התייחסת אלינו בכבוד (היחסים היו מאוד קורקטי) וכעת אנו רוצים להעניק לך מתנות. דוד, שהיה קצין ממושמע, שלח מברק למפקדו ושאל האם יש התנגדות לכך שיקבל מתנות מהיפנים. הוא נענה שזה בסדר בתנאי שהמתנות לא יעלו על שווי של עשרה פאונד. ביום הפרידה בא מטוס מסינגפור לקחת אותו. לפתע היפני פנה לדוד באנגלית מעולה ואמר לו שהוא מצטער שהוא עוזב, הוא לא יודע מתי הוא עצמו יחזור ליפן, אבל זאת הכתובת של אימו, בקיוטו. מהעצבים על כך שהיפני בעצם עבד עליו לאורך כל התקופה כאילו הוא אינו דובר אנגלית, דויד פשוט פרץ בבכי. המטוס המריא ונחת בסינגפור ודוד הספיק לצפות במשפטים נגד המפקדים הבכירים היפנים ולראות אותם נתלים.

בתחילת 1946, הוא טס לקהיר ופגש שם את אחיו שהיה בשריון הבריטי. הוא נסע יחד אתו לפגוש את ההורים בירושלים. הם חיפשו חברים ולא מצאו, כי רובם היו בבריגדה ועדיין לא חזרו. ואז הוא פגש את חברו - יִגָּאֵל ידין. דוד סיפר לו על חוויותיו במלחמה, תוך שהוא מזלזל בידין, שלא התנדב למלחמת העולם השנייה. כל זאת בלי לדעת שהאיש עתיד להיות ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל.

דוד רצה לחזור לחיים נורמליים ואחרי מאמצים רבים חזר לאוקספורד, אנגליה.

(מאת אסף אפרתי)