עדות
פולסיה, חבל ארץ בדרום מערב בילורוסיה, האזור זרוע בביצות גדולות ויערות עבותים. בתחומה של פולסיה היו הערים פינסק, לנין, לאחווה ועוד עיירות, בהן הייתה אוכלוסיה יהודית טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה. שפע היערות והביצות, הפכו את האזור לכר פעילות אידיאלי עבור לוחמה פרטיזנית, ואכן בבילורוסיה היה הריכוז הפרטיזני הגדול ביותר במזרח אירופה. באוגוסט 1941 נכבשה בילורוסיה לאחר לחימה והתנגדות עזה מצד הצבא הסובייטי, על ידי הצבא הגרמני. כתוצאה מהקרבות שהתנהלו ביערות ובביצות, נותרו קבוצות חיילים מהצבא האדום שהצליחו לחמוק מפני הגרמנים והסתתרו באזור או בכפרים הסמוכים. חיילים אלו ושבויים שהצליחו להימלט ממחנות השבי בסביבה היוו גרעין ראשוני ליחידות הפרטיזנים במקום. בקיץ 1942 ובמרוצת שנת 1943 הלכה והתרחבה הפעילות הפרטיזנית בפולסיה. בין השאר היו באזור קבוצות שהוצנחו וביצעו פעולות חבלה בעורקי תחבורה חשובים. לדרום פולסיה באו כל הקבוצות הפרטיזניות היהודיות מווהלין. הם, כמו גם פרטיזנים יהודים אחרים, הצטרפו כבודדים או בקבוצות ליחידות רוסיות. היו גם פרטיזנים שהקימו יחידות יהודיות נפרדות בפולסיה.
מלבד הצטיינותם של רבים מבין הפרטיזנים היהודים ביחידותיהם, יש לזקוף לזכותם מעשים נועזים בהצלת יהודים מהגטאות.
…היינו קבוצת לוחמים שהוטלה עליה משימה מסויימת, בפולסיה, באיזור ביצות פינסק, בפאתי היער…
השתרר שקט… בא לי לפתע רצון עז לגלגל סיגריה ולעשן. כיסי מלאים היו טבק בסרבי מפורר. אצבעותיי מיששו בו כל העת בהנאה בלתי רגילה. החשק לעשן הציק לי, גירה אותי, כמעט עד לטירוף דעת. חשתי את טעמו של הטבק, של העישון, לא באפי בלבד, אלא בכל חושי, בכל ישותי. שפתי החלו מתרטבות ומצטמקות לסירוגין.
מחשבה עברה בי כחתך של סכין. "שבת!" "שבת!" -- לא!
השמים מעלי היו עדיין מוצתים באש אדומה. הלהבות עלו על העננים שעשו את דרכם מי יודע לאן, והאדימו אותם. אי שם, במזרח, השתרך לאיטו גל עננים אחר שיצא לכבות כביכול את אש השקיעה שנגסה משארית היום, כדי לכלותו כליל.
"גלגל מהר את הסיגריה, מהר השמש כבר…"
"כבר מזמן יכולת לסיים את הסיגריה, טיפש שכמותך ! עדיין לא מאוחר, לא !"
"משיכה אחת, ואת היתר אשליך, רק משיכה אחת…"
השמש עדיין עמדה במאבקה. ירקה, גירגרה שאריות אש מתוכה, עד שלא הייתה, נעלמה מן האופק… ואז, בבת אחת הריקותי את כל הטבק שמילא את שני כיסי. ערבבתיו באדמה הבוצית למען לא אראנו עוד, שלא יהיה. אבן נגולה מעל לבי…
"יהודי ביער", יחיאל גרנטשטיין, תל אביב, תשמ"ו (1986), עמ' 219-217.
…עזבנו את המחנה בשעות האחרונות של הלילה, וכאשר הגענו לפאתי היער שלנו, עמד השחר להפציע… עם עלות השחר עצרנו במסענו. שרענו מאחורי עצים מסועפים, כדי שלא יגלונו. החבר'ה הוציאו מתרמיליהם פרוסות לחם וסעדו לבם. ראיתי בור מלא מים, וזחלתי אליו. רחצתי את פני ואת ידי… באותה שעה עניין את החבר'ה שלנו דבר אחר לגמרי. אחדים מהם הבחינו כי אני מניע שפתי וממלמל משהו בלחש. סרגיי היה הראשון שפרץ בצחוק; "ראו, ראו, פיליפ מתפלל…"
התעלמתי מצחוקו. המשכתי בצקון לחש שלי. הייתי באמצע אמירת ברכות השחר. זאת היתה הפעם הראשונה להיותי ביער שמישהו הבחין בדבר שהייתי רגיל להסתירו…
אפשר גם שלא הייתי זהיר דיו, ששכחתי על כל אלה שבינותם ישבתי, ואת המילים שיצאו מפי, השמעתי יותר מאשר לאזני. נראה שאמנם כך היה. כמעט והתעלמתי מן הסובב אותי, שכחתי… על הפעולה שאותה אנו אמורים לבצע. התפילה בלחש העבירה אותי לעולם אחר, וברגע הראשון לא ידעתי מה הצחוק המתגלגל סביבי, גם לא הבנתי מדוע לועגים לי האנשים הרואים אותי מתפלל בשעת בוקר מוקדמת…
"יהודי ביער", יחיאל גרנטשטיין, תל אביב, תשמ"ו (1986), עמ' 226-224.
המהנדס זייצ'יק שהיה מפקד קבוצת פרטיזנים יהודית בגדוד רוסי, מספר על נדודיו עם בני עיירתו לנין - פולסיה.
"…כולנו נגשים לעבודה, חוץ מגרונם לזבניק, המצהיר כי לא יעבוד. היה שבת. ובשבת, אמר, איננו עובד. הכל מסתכלים בו בתמהון. השתוממות וסקרנות. מאיזה עולם הופיע ובא יצור מוזר זה? מתווכחים איתו, מחרפים ומגדפים אותו, והוא באחת; בשבת איננו עובד - ולא עבד. היה לפלא בעינינו שלא שילם בחייו בשל סרבנותו זאת…"
על פי מ. זייצ'יק, "ספר לנין", בתוך "הגבורה האחרת", יחיאל גרנטשטיין, ירושלים, תשמ"ט (1988), עמ' 146.
…נכנסו מפקד הפלוגה היהודית ועוד פרטיזן אחד, לביתו של איכר פולני, וביקשו ממנו שיסכים להוריד את תמונתו של 'אותו האיש' מהכתלים, יען כי ברצונם לערוך בביתו תפילה יהודית. הפולני נדהם תחילה לשמע הדברים, כי מה לפרטיזנים ולתפילה?, אך משראה שלא ישנה דעתם, קיבל את הדין וביצע את הפקודה…
…התפרקנו מנשקנו, והצבנו אותו בפינות הבית. סביב הבית התהלכו ארבעה פרטיזנים מזוינים ושמרו על מבואותיו. שעת "כל נדרי" הגיעה. אך באין סידור, מי יקרא את התפילה בשלמותה בעל פה? הצרות השכיחו את נוסח התפילה מלבנו, ובכל זאת, כבמטה קסמים מתחילים הכל לקרוא פה אחד. הקול הנוגה משתפך, בחלל הבית, ונדמה שהוא פורץ החוצה, לכל רוחות השמים; "ונסלח לכל עדת בני ישראל… כי לכל העם בשגגה"… לפני התיבה עוברים שליחי הציבור. תחילה היהודי מרוקיטנו, שמואל, פטי, ואני. כל אחד נזכר מגירסא דינקותא, והכל מחרים-מחזיקים אחריו. התפללנו שעה ארוכה. לא רצינו להיפרד זה מזה, משהו קישר אותנו בעבותות אחווה…"
על פי גד רוזנבלט, "אש אחזה ביער", בתוך "הגבורה האחרת", יחיאל גרנטשטיין, ירושלים, תשמ"ט (1988), עמ' 151-150.