הרמן הלפגוט כתב כיצד עודד חבר בעת העברת השבויים ממחנה למחנה : ניתנה פקודה: כל היהודים השבויים עוזבים את המחנה! לאן? ומשום מה רק היהודים בלבד?... משנודע ליהודים שעליהם לעקור נתעוררו וכתבו אזהרה בסרבית ובאנגלית. אם אמנם מובלים הם לטבח – יידע נא העולם מה שקרה להם. הם נפרדים מחברים לא-יהודים, מתחבקים... כתום החיפושים [בחפצים] מצטווים 400 השבויים היהודים לעמוד בקרפיף צר בין שתי אורוות. הזקיפים ניצבים ליד המקלעים ורימונים בידם. הסגן ד"ר מסינגר ניגש אל הרב [הלפגוט] ושואל : "רבי, האמנם נגזר עלינו למות "? "בן תמותה חייב לחשוב תמיד גם על המוות", משיב הרב . אך למראה פני חברו הוא משנה מיד את נימת קולו: "אל תפחד, מסינגר. אנו צועדים לקראת החיים. שהרי מוטל עלינו תפקיד גדול: להיות עדים! (צבי עזריה – הרמן הלפגוט, עדים אנחנו, ע' 74 ) הלפגוט כתב על התגובה לבשורות האיוב מיוגוסלביה, מולדתו, באביב 1942 : הגיעו ידיעות בזו אחר זו מחבל בצ'קה אשר ביוגוסלביה: ההונגרים רצחו באכזריות כמעט את כל היהודים. אך האנשים [השבויים] לא בכו. הם קרעו "קריעה" ועיניהם חסרות הישע בוהות. האבלים הסתכלו בעיני הרב, אך הוא לא עצר כוח לנחם אותם, לא היה מסוגל לדבר איתם. לשונו לא נשמעה לו. רק עיניו היו דוברות... האנשים ביקשו להם מפלט מן הסבל והיגון בלימוד, בקורסים לעברית, בעונג-שבת, בקריאה בפרקי אבות. הם השתדלו לעשות הכל ובלבד שלא להיות מספר ! (עדים אנחנו, ע' 43-42) הלפגוט כתב על התמיכה הרוחנית והנפשית שהעניק לחבריו השבויים : בכל מסעותיהם של השבויים, ממחנה שבויים אחד למשנהו, ברגל וברכבות, על פני מאות קילומטרים, הלפגוט היה היחיד שניהל יומן מסודר, וכך יכול היה לעקוב אחר מועדי השנה ולעדכן את עמיתיו-לשבי לגבי החגים והמועדים. הוא כתב על כך : "28 במארס 1945. השבויים עוברים בכפר קטן. מס' 7488 [הלפגוט] מודיע לחבריו כי ערב פסח היום. בן רגע יודע זאת כל הטור. הלבבות נצבטים בכאב... נפתחת שיחה על חירות ועל עבדות. שומה עלינו לשמור על המצפן. כל עוד ידועים לנו המועדים, בידינו האוריינטציה. ויש בכך משום עידוד ותקווה." (עדים אנחנו, ע' 99 ) הרמן התחיל להתפלל ונזכר כי חובות לו כלפי האחרים. הוא קבע שעות תפילה בציבור. יום יום התפללו והרמן שימש כשליח הציבור. פעם התפלל בנוסח אשכנז ובמבטא אשכנזי ופעם בנוסח ספרד ובמבטא ספרדי. בשבתות ארגן מסיבות "עונג שבת", הסביר פרקי אבות. קבוצות-קבוצות למדו מפיו עברית בשיטה של חזרה על משפטים קצרים. עם התקדש חג השבועות התרחצו האנשים ו"התלבשו". סדרן הצריף הודיע על שעות התפילה. ביום ב' של שבועות נערכה הזכרת נשמות. משהזכיר הרב בדרשתו את המתים, פרצו הנוכחים בבכי. איש לא התבייש בדמעותיו. קצינים שלמדו להיות נוקשים עמדו ובכו כילדים. כתום התפילה התנשקו הכל והרגישו הקלה. והרמן הרהר לו: "אלי, מדוע קשים כל כך וסתי חיינו המוסריים "? (עדים אנחנו, ע' 32-28 )