....ישבתי באולם הבחינות של הסמינר למורים ולפתע נשמעו בומים של הפצצה... פרצה אנלדרמוסיה והבחינה נפסקה מייד. למרות המבוכה והמהומה עיכבו אותנו במקום והגיע קצין, נציג של קצין העיר, והודיע לנו שכל הגברים מגוייסים ועלינו לבוא ריתו. לקחו אותנו במאורגן למחנה שהיה באותה עיר. לא יכולנו שלא להבחין מייד שהמחנה מתארגן לפינוי. רשמו אותנו בחופזה - וכך הייתי לחייל בצבא האדום. ... אחרי ארבעה ימים של צעידה קשה ומאומצת, רבת מכשולים, הגענו אל פרברי קייב, מרחק של כ- 300 ק"מ מן המקום ממנו יצאנו. את בירת אוקריאינה מצאנו כשהיא מתכוננת להגנה - כל נושא נשק, נשים וזקנים, ואפילו ילדים גוייסו כדי לחפור ולהקים ביצורים. .... גוייסתי ל"טרוד בטליון" (גדוד העבודה).חילקט אותנו ל- 10-12 פלוגות, כשבכל אחת מהן היו 80-100 מגוייסים.... בבוקר נערך מסדר, כל פלוגה עמדה לפני הצריף בו היו שומרים את כלי העבודה ולשם מחזירים אותם עם סיום העבודה. העבודה הייתה מפרכת ואנו עבדנו בקדחתנות, שכן הלחם ניתן על פי כמות העבודה. אני ועוד רבים כמוני, לא הגענו מעולם לחצי הנורמה. חשתי שכל יום התנאים נעשים קשים יותר ומשטר נעשה חמור יותר. הנעליים בלו, לא היו לנו בגדים להחלפה....