נולדה בשנת 1920 בורשה, פולין. אביה היה מורה, חבר תנועת ה"בונד".
סיימה לימודיה בבית הספר המשותף, שנוהל על-ידי הארגון היהודי המרכזי.
חברת תנועת ה"בונד" מגיל צעיר – תחילה חברה בקינדר-פארבאנד (סקיפ) ולאחר בצוקונפט.
בימי הכיבוש הגרמני נכלאה עם משפחתה בגטו ורשה, ועבדה בשופ של ראריך.
בגטו המשיכה בפעילותה בתנועת ה"בונד" והצטרפה למחתרת הלוחמת בגטו, לקבוצה בראשותו של וולף רוזובסקי.
זמן קצר לפני פרוץ המרד בגטו, לקחה הקבוצה דירה בקומה העליונה של הבניין ברחוב נובוליפיה 56, בה יצרו, בין השאר, בקבוקי תבערה.
באותה תקופה נשאה לחברה, אף הוא איש ה"בונד", גבריאל פרישדורף.
באפריל 1943 לקחה חלק במרד הגטו. לחמה תחת פיקודו של רוזובסקי ברחובות נובוליפיה ונובוליפקי. באחד המקרים, עליית הגג בה שהתה עם חבריה, ברחוב נובוליפקי 43, הוקפה ע"י הגרמנים, והם הצליחו לחמוק משם רק הודות לחיפוי שקיבלו מבעלה, גבריאל.
עם דעיכת המרד נכנסה עם בעלה ולוחמים נוספים אל תעלות הביוב. כעבור יומיים, ב-10 במאי, הוברחו הלוחמים במשאית שארגן קאז'יק (שמחה ראטהייזר) תחילה ליער ליד לומיאנקי ומשם ליערות וישקוב ולחמו לצד הפרטיזנים, ביחידה ע"ש אנילביץ'.
ביוני 1944 נפל בעלה בקרב נגד הגרמנים.
בשל הריונה, חזרה ביולי 1944 לורשה והסתתרה יחד עם יאנק בילק בדירת מסתור ברחוב רקובייצקה 24, אשר בצד ה'ארי'. מאוחר יותר הצטרפו אליהם פנינה גרינשפן ודב שניפר.
ארבעה ימים לאחר פרוץ המרד הפולני, עם השתלטות הגרמנים על הסביבה, נאלצו הארבעה לעזוב את מקום מחבואם. הגרמנים עשו חיפוש בבתים ובעלי הבית חששו שיגלו את היהודים. נפוצו גם שמועות שהגרמנים עומדים להעלות את הבתים באש. היו חברים שחשבו לא לקבל את תביעת הפולנים לעזוב את הבית, שהיה מצוייד בבונקר טוב, אך לאחר התייעצות החליטו הארבעה לצאת ולהתערב בין הפולנים. מבלי לדעת לאן הם הולכים, הגיעו לשדרות שוכה, מקום משכנו של הגסטאפו.כשנוכחו בדבר ניסו לסגת, אך איחרו את המועד – הגרמנים הבחינו בהם.
כשהגרמנים התקרבו שלף דב שניפר את אקדחו שהיה חבוי לו מתחת לחגורת מכנסיו, ירה בהם והתחיל לברוח. הגרמנים ענו בברד של יריות ממקלעים. גופו של דב נוקב כולו. את יתרם תפשו והובילו לבנין הגסטאפו. חנה התחננה בפני פנינה, שתזרוק את האקדח שלה, אך פנינה לא נעתרה לה. היא התכוונה לנהוג כפי שנהג דב. בחצר הגסטאפו הפרידו בין הגברים והנשים. הנשים הושארו בחצר ואת הגברים הכניסו לבניין. למרות חזותה היהודית טיפוסית, פנים כהות, שיער שחור ועיניים שחורות, עוררה אמפטיה אצל הגרמנים בשל מצבה המיוחד. לא עלה בדעתם שהיא יהודייה. היא עברה את הביקורת ושוחררה יחד עם הנשים הנוצריות. את פנינה עצרו הגרמנים יחד עם הנשים הפולניות.
בספטמבר 1944 ילדה את בנה בכורה, והעניקה לו את שמו של האב, גבריאל.
לאחר מרד ורשה עזבה עם קבוצת פולנים ומצאה מקלט בביתו של פולני שאמר כי היא אלמנתו של חייל פולני.
ביום השנה למרד גטו ורשה, ה-18 באפריל 1945, נמנה שם בעלה בין 50 הלוחמים שעל פי צו הפיקוד העליון של צבא פולין, הוחלט להעניק להם אותות הצטיינות על מלחמתם בנאצים. עיטור "צלב הגבורה" שלו נמסר לידיה.
עם תום המלחמה עברה ללודז' ובשנת 1946 יצאה לשוודיה ומשם לארה"ב.
במשך למעלה משלושים שנה היתה מזכירה ב"מכון למחקר יהודי" (ייוו"א).
נפטרה בשנת 1989 בניו-יורק.